תאונה בלתי נמנעת - גרימת מוות ברשלנות

פסק דין 1. ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לתעבורה (כב' סגן הנשיא השופטת ר' זוכוביצקי) בת"ד 3409/00, שבו הרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות - עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן - החוק), וסעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה תשכ"א-1961; זיכה אותו מעבירה על תקנה 144(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה); וגזר עליו פסילת רשיון של 3 שנים, 4 חודשי מאסר בעבודות שירות ושבעה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. 2. בית משפט קמא דן בכל טענה וטענה - אפשרית ובלתי אפשרית - שהעלה ב"כ המערער. טענותיו העיקריות של ב"כ המערער בערעור הן, כי התאונה היתה בלתי נמנעת וכי בית משפט קמא לא יכול היה להרשיע את המערער בניגוד לעדות המומחה מטעם התביעה. 3. אנו סבורים שדין הערעור להידחות מטעמיו של ב"כ המשיבה. הבוחן העיד, כי טווח הראיה לכיוון נסיעת המערער מזרח-מערב היה 150 מ'. במהלך הבאת הראיות הסתבר שהמערער סונוור על ידי אור השמש. כך עלה מעדויות המערער, בתו שנסעה עמו ברכב, השוטר דוד שפיר והבוחן ידידיה אלוש (ראו ת/5, ת/8, ת/10). 4. המערער נסע, כפי שנקבע בהכרעת הדין, במהירות של 70 קמ"ש. מאחר שהמערער סונוור (מה שמוכיח שטווח הראיה שלו היה אפס), היה עליו להאט את מהירות נסיעתו ולנסוע בהתאם לתנאי הדרך (תקנות 21(ג) ו-52 לתקנות התעבורה). בע"פ 486/84 עזבון המנוח כהן נ' שוימר, פ"ד לט(3) 350, 352, נאמר מפי השופט שמגר (כתוארו אז): "השאלה הייתה, אם נהג [המשיב 1] במהירות, שהייתה סבירה בנסיבותיו של העניין, וכידוע, יכולות להיווצר נסיבות, בהן אין הנהג רשאי למצות את מלוא המהירות המותרת, ועליו להתאים עצמו לתנאי הדרך ולנהוג לאט יותר. משסונוור המשיב, התחייבה בלימה או לפחות האטה מהותית... אם הסינוור הוא שגרם לקיצוץ מהותי בטווח הראייה, יש בכך לחזק באופן מהותי את התיזה, שהיה זה מחובתו של המשיב להאט באופן ניכר. אם הסינוור כשלעצמו לא גרם לכך שהמשיב לא ראה את האישה ואת המנוח, הרי משמעות הדבר, שלא נתן דעתו במידה מספקת לנעשה לפניו...". לדברים אלה אנו מצטרפים. מאחר שהסנוור גרם למערער שלא לראות את שדה הראייה, היה עליו להאט את מהירות נסיעתו בצורה דרסטית, ואז הוא יכול היה למנוע את התאונה. 5. בנסיבות אלה אין חשיבות לשאלה מאיזה צד חצתה המנוחה. בכל מקרה, לו היתה מהירות הנסיעה מותאמת לתנאי הדרך היתה התאונה נמנעת. אין חולק שבנסיבות המקרה קיימת חובת זהירות מושגית, ולדעתנו, גם חובת זהירות קונקרטית. מדובר בכביש העובר בתוך העיר, ומחבר שתי שכונות. על המערער היה לצפות בנסיבות המקרה את חצייתה של המנוחה. נקיטה באמצעי זהירות היתה מונעת את התאונה, ובכך התרשל המערער (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125-126). למעלה מהצורך נוסיף, שלא נגרם עיוות דין למערער מכיוון שבכתב האישום לא צוינה העובדה שהוא סנוור מהשמש. למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן ולהעלות טענות בעניין הסנוור. גם אין טענה שעניין הסנוור גרם להחמרה בעונשו של המערער (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 541-542). 6. אשר לעונש - גם בעניין זה דין הערעור להידחות. אמנם כתב האישום הוגש כעבור ארבע שנים, אך בהתחשב ברשלנות הגבוהה של המערער אין מקום להתערב בעונש. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנות