הכרעת דין האשמה ומהלך הדיון 1. הנאשם מר ברהום עמאד (להלן: "הנאשם"), הואשם בעבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (נהיגה תחת פסילה). 2. הטענה העובדתית היא כי פעמיים עבר הנאשם על סעיף 67 לפקודת התעבורה ונהג תחת פסילה. הראשונה - כי בתאריך 31.7.03 נהג הנאשם רכב משא תומך 00-294-74. (להלן: "הנהיגה הראשונה בפסילה"). השניה - כי בתאריך 20.9.03 נהג הנאשם משאית שמספרה 15-855-73 (להלן: "הנהיגה השנייה בפסילה"). 3. הנאשם כפר באשמה באמצעות בא כוחו בישיבות ההקראה שהתקיימו בתאריכים 5.11.03, ו- 4.12.03. התיק נקבע להוכחות ליום 4.1.04. ביום זה נשמעו העדויות הבאות: מטעם התביעה העידו: - סמ"ר קדם גל, שוטרת (להלן: "השוטרת"). - רש"ט בן ישי אשר, שוטר מג"ב (להלן: "שוטר המג"ב). - רס"מ דוד בן זקן, בוחן תנועה (להלן: "הבוחן"). כמו כן הוגשו וסומנו המסמכים הבאים: (ת/ 1) מזכר שערכה השוטרת (כהקפאת זכרון). (ת/ 2) דו"ח פעולה שערך שוטר המג"ב (כהקפאת זכרון). (ת/ 3) דו"ח עיכוב שערך שוטר המג"ב. (ת/ 4) עדות הנאשם. (ת/ 5) מזכר שערך הבוחן. (ת/ 6) דף כותרת של תיק כללי. מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד. 4. התיק נקבע להשלמה ליום 18.1.04 לצורך בדיקת טענותיו העובדתיות של הנאשם. הצדדים סיכמו בכתב והתיק נקבע להכרעת דין ליום 3.5.2004. המחלוקת העובדתית - האם הפקיד הנאשם את רשיונו לאחר שנפסל בשנת 99? (והמסקנה - לא הפקיד) 5. אין חולק כי ביום 14.7.99 נדון הנאשם בת.ד. 1065/99 בבית משפט שלום (תעבורה) בירושלים לפסילת רשיון הנהיגה שלו למשך שלושה חודשים. הנאשם נכח בדיון בעת הקראת גזר הדין וידע את תוכנו. לטענת המאשימה, הנאשם מעולם לא הפקיד את רשיונו בבית המשפט. 6. הנאשם אינו חולק על העובדה שידע אודות גזר הדין והפסילה שהושתה עליו. אלא, שלטענתו הוא הפקיד את רשיונו בבית המשפט כשלושה שבועות (או חודש) לאחר מתן גזר הדין. זאת אחרי שהתברר לו סופית כי בא כוחו (שאת שמו איננו זוכר) איננו מתכוון להגיש ערעור על גזר הדין. 7. התיק הובא ונבדק ולא נמצאו כל סימוכין לטענות הנאשם. טענת הנאשם לפיה הפקיד את רשיונו אינה נתמכת לא ברישומי בית המשפט, לא באישור הפקדה, לא במחשב בית המשפט, לא ברישומי משרד הרישוי, ואפילו לא בנקיטה בשמו של הפקיד/ה אשר בידו הפקיד/ה את רשיונו. 8. הנוהל הוא שכל רשיון נהיגה שמופקד נשאר בתיק לעולמים. הרשיון איננו מוחזר למפקיד והוא מופנה למשרד הרישוי לקבל עותק חדש של רשיונו. בנוסף, כל מפקיד מקבל אישור בכתב לידו והעתק מאישור זה מתוייק בתיק. וכמובן שכל הפקדה כזו מעודכנת במחשב בית המשפט. 9. מעיון בתיק בית המשפט עולה כי אין כל זכר לכך בתיק בית המשפט. לא לרישיון המופקד, לא להעתק האישור בכתב, ולא לעידכון במחשב (פר' עמ' 10 ש' 4-14). גם מסמכי משרד הרישוי שהובאו על ידי הנאשם אינם תומכים בגרסתו כי הפקיד (מכתב הגב' רונית צין לסניגורו של הנאשם מיום 25.1.2004, להלן: "מכתב רשות הרישוי"). 10. אין חולק לכן כי הנאשם נפסל, ידע על הפסילה, והיה עליו להפקיד את רשיונו. אך אין כל ראיה כי הפקיד, אלא ההיפך. אשר לכן אני קובע עובדתית כי הנאשם לא הפקיד את רשיונו. הפרק העובדתי - מה אירע מאז תאונת הדרכים בשנת 1999 ועד להופעת הנאשם לפנינו? 11. אין חילוקי דעות בין הצדדים על העובדות ונתארם בקצרה. נעיר בתחילה כי לנאשם היו כפי הנראה בעיות עם רשיון נהיגתו עקב קנסות אותם לא שילם בתקופה הקודמת לאירועים נשוא כתב אישום זה (המנהג המסתמך על תקנה 172ב' לתקנות התעבורה היה ועודנו כי מי שאיננו משלם את קנסותיו, לא ניתן לו לחדש את רשיונו אלא לתקופה זמנית של שלושה חודשים פעם או פעמיים). 12. כתוצאה מכך הודפסו לו מספר פעמים רשיונות זמניים כפי שניתן לראות ממכתב רשות הרישוי. ומכאן לעניינים הנוגעים לאירוע שלפנינו. - בתאריך 8.7.99 קיבל הנאשם רישיון ממשרד הרישוי עד לתאריך 8.9.2001. - תוך כדי תקופה זו, בתאריך 14.7.99 נפסל הנאשם לשלושה חודשים בת.ד. 1065/99 (כפי שהסברנו למעלה). על פי נתוני משרד הרישוי, הנאשם לא הפקיד את רישיונו עד אשר פקע רשיונו בתאריך 8.9.2001. - משרד הרישוי המתין שלושה חודשים לאחר פקיעת רשיון הנהיגה של הנאשם, ואחר כך מחק ממחשביו שלילה זו (הסבר על מחיקה זו יינתן מאוחר יותר). אשר על כן יכל הנאשם לקבל מחדש רשיון נהיגה תוך התעלמות מהפסילה בתיק בית המשפט. פשוט משום שזו לא הופיעה יותר במחשבי משרד הרישוי. - הנאשם המשיך בנהיגתו כרגיל, עד אשר היה מעורב בתאונת דרכים (שבעטייה לא הועמד לדין) ביום 31.7.2003. החוקר הממונה על התאונה היה הבוחן דויד בן-זקן (להלן: "הבוחן"). - הבוחן חקר את הנאשם ביום חמישי 31.7.2003 אחרי הצהרים, הגיע למסקנה שאין מקום להעמידו לדין ולא לקח ממנו את רשיונו. כאשר סיים את הטיפול, הסתבר לו כי במסוף מופיע שהנאשם פסול, אולם בדיקתו הייתה שטחית באותה עת. - בדיקה לעומק שנעשתה על ידו ביום העבודה הבא, העלתה כי הנאשם פסול ולא הפקיד את רשיונו. אשר לכן, ביום ראשון 3.8.2003 התקשר הבוחן לנאשם טלפונית, הודיע לו שאסור לו לנהוג היות והוא בפסילה וזימן אותו למחרת היום לשעה 10:00 בבוקר לבדיקת העניין. - לאחר שהנאשם לא טרח להופיע, התקשר הבוחן בתאריך 6.8.2003 למעבידו של הנאשם מר שוקי שוורץ והודיע לו כי עובדו נוהג תחת פסילה ואסור לו לנהוג. המעביד השיב כי הנאשם עובד ברמת הגולן ואין לו נהג אחר. הבוחן שהתרשם כי המעביד איננו מתכוון להפסיק את נהיגת הנאשם, התקשר לנאשם ואמר לו שוב כי הוא פסול והנהיגה אסורה עליו. אף הנאשם הודיע כי הוא ברמת הגולן בהובלת טנקים ואין הוא יכול להגיע. - אשר על כן, היות והנאשם לא הופיע, הכריז עליו הבוחן כדרוש לחקירה (ע"י עדכון במחשב המשטרתי). ואכן, כחודש וחצי אחר כך, בתאריך 20.9.2003 נעצר הנאשם בביקורת שגרתית כשהוא נוסע במעיין האגוזים באבו-גוש. מדוע נמחקה פסילת הנאשם ממחשבי משרד הרישוי ומהי משמעותה המשפטית של מחיקה זו? 13. אקדים ואומר, כי מחיקת השלילה ממחשבי משרד הרישוי מקורה בטעות. טעות זו מקורה בתקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 אשר בוטלה מאז (התקנה בוטלה ביום 18.12.2002, ראו תקנות התעבורה (תיקון מס' 4) התשס"ג-2003 . ק"ת תשס"ג, 415). ונביא את התקנה בלשונה (דאז). "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרשיון" 14. על פי פשוטם של דברים, הרי מיום פקיעת הרשיון ניתן לחשב את הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון. זאת גם ללא צורך בהפקדה. זו גם הסיבה שהיות ופקע רשיונו של הנאשם הרי שלאחר שלושה חודשים נמחקה הפסילה ממחשבי משרד הרישוי. 15. מאחר ותקנה 557(ד) איננה תקפה כיום, הרי אין טעם להיכנס לדיון נרחב בשאלת פרשנותה. אלא שגם כשהייתה בתוקפה הפסיקה צמצמה מאוד את תחולתה וקבעה כי מדובר אך ורק למקרה שבו אבד הרשיון. זאת היות ותקנה זו נמצאה בתוך תקנות אחרות שמדברות על אובדן הרשיון. דהיינו, אם פקע רשיון הנהיגה ולא חודש ולא ניתנה הצהרה שהוא אבד, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה, מהיום שלמחרת פקיעת הרשיון (ר' החלטת בית המשפט המחוזי בע"פ (באר-שבע) 7259/99, רונן מאיר נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 3135 והחלטת בית המשפט העליון ברע"פ 9237/99, רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 481). בכל מקרה אחר דרשה הפסיקה פעולה כלשהי כהפקדת תצהיר, רשיון נהיגה שפג תקפו, וכן הלאה. 16. הסניגור שהיה ער לכך, טען בסיכומיו כי קודם לפסיקת בית המשפט העליון לא הקפידו לא הסניגורים ולא בתי המשפט כי תעשה פעולה אקטיבית בתיק. זו הסיבה שגם במקרה שלפנינו לא נעשתה פעולה כלשהי בתיק. אשר לכן, לו רק בשל הגנה מן הצדק מן הראוי היה שלא להרשיע את הנאשם. 17. אין אני יכול לקבל זאת ממספר סיבות. ראשית, הנאשם הרי טען בתוקף כי הפקיד את רישיונו. מכך משמע שאפילו הנאשם לא סבר כי עצם פקיעת הרשיון עומדת בתנאי ההפקדה. שנית, מחדלי משרד הרישוי אינם רלוונטיים כהוא זה לענייננו. את הנאשם מחייבת החלטת בית המשפט ותו לא. ושלישית וחשוב מכל, פסיקת בית משפט העליון בהחלטות שלמעלה היא ברורה וחד משמעית ומחייבת את כולנו. ופסיקה זו קבעה נחרצות כי אין לפקיעת הרישיון דבר וחצי דבר עם חובת ההפקדה. על פי פסיקה זו, רק מיום שיפקיד הנאשם את רשיונו (או תצהיר) תחשב תקופת הפסילה. ובמקרה שלפנינו, רק יום אחרי הנהיגה השניה בפסילה בתאריך 21.9.2003 הופקד רשיונו (שנתפס על ידי המשטרה) והחלה הפסילה של שלושה חודשים. 18. במילים פשוטות, הנאשם היה פסול ולא הפקיד רשיונו. על פי החוק, התקופה בין גזר הדין לבין ההפקדה בפועל איננה באה במניין הפסילה ומי שנוהג בתקופה זו כאילו נהג בפסילה (ראו רע"פ 9237/99, רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 481 בפסקא 5). מחיקת הפסילה ממחשב משרד הרישוי אין לה כל רלוונטיות משפטית. 19. מכל אלו עולה כי הנאשם שהודע לו מפורשות כי הוא פסול, נהג בזמן פסילה. אלא שנשאלת השאלה האם עומדת לנאשם הגנה כלשהי למעשיו? ושתי הגנות נטענו לנאשם, הגנה של "טעות במצב דברים" והגנה "מן הצדק". נדון בהן כסדרן. האם עומדת לנאשם הגנת טעות במצב דברים? 20. החלק המקדמי של חוק העונשין תוקן כידוע בשנת 1994 (חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי),התשנ"ד-1994). גם לפניו הייתה קיימת הגנה של "טעות במצב דברים" אך הגנה זו דרשה כנות וסבירות. דהיינו, הייתה דרישה כי סובייקטיבית טעה הנאשם במצב הדברים, ובנוסף, כי טעות זו הייתה סבירה. תיאורטית לכן יתכן היה כי הטעות הייתה סבירה אובייקטיבית אך הנאשם הספציפי לא טעה ולכן לא התקיימה דרישת הכנות. וכמובן להפך, כי הנאשם סובייקטיבית טעה במצב הדברים אך טעות זו לא הייתה סבירה כך שלא התקיימה דרישת הסבירות. 21. עם התיקון לחוק שונתה ההלכה ודרישת הסבירות היא תנאי בעבירות רשלנות בלבד. בעבירות של כוונה פלילית (כגון נהיגה בפסילה) הרי אין צורך בדרישת הסבירות. אולם כפי שפירשה הפסיקה, מרמת הסבירות של הטעות ניתן ללמוד על כנותו של הנאשם (דנ"פ 1294/96 עוזי משולם נ. מ"י פ"ד נב(5) 1, דיניםעליון כרך נד' עמ' 476 בפסקא 12 לפסה"ד מפי כבוד השופט אליהו מצא). 22. ולעניין שלפנינו. הנאשם נתפס פעמיים נוהג תחת פסילה. הפעם הראשונה הייתה אחרי שחודש רשיונו על ידי משרד הרישוי ולטענתו איש לא פנה אליו בדרישות. אומנם, מפקפק אני בכנותו של הנאשם שכן הלה ידע בוודאי אם הפקיד או לא הפקיד. נטייתי היא לחשוב שהנאשם התעלם לחלוטין מגזר הדין משום שבידו היה רשיון תקף. אולם לפחות מחמת הספק אי אפשר לדחות את גרסתו כי סבר שאיננו פסול. ישנה סבירות מסוימת שאדם המקבל את הרשיון מהרשויות סבור כי מן הסתם הגיעו למסקנה שזכאי הוא לקבלו. 23. אכן, סביר גם להניח שהנאשם סבר כי שגגה נפלה בידי הרשות, אולם התעלם ממנה. בכל מקרה, מחמת הספק לפחות, הרי נהיגתו בפעם הראשונה עולה כדי טעות במצב דברים. 24. אינני יכול לומר זאת על נהיגתו בפעם השנייה בה נתפס. במקרה זה הבוחן בן-זקן התקשר לנאשם בתאריך 3.8.2003, הודיעו כי הוא פסול, וביקש מהנאשם להגיע אליו. הבוחן התקשר גם למעבידו של הנאשם והודיע לו זאת. והנה, הנאשם מתעלם לחלוטין מהודעת השוטר כאילו לא הייתה וממשיך לנהוג כאילו לא היו דברים מעולם. ברגע שהודע לנאשם כי הוא פסול, היה עליו להפסיק מנהיגתו מיידית. אפילו היה הוא על רכב, היה עליו להפסיק את הנהיגה ולהחנותו בצד הדרך. 25. אלא שכפי שציינו, הנאשם עושה דין לעצמו וכאילו אין דין ואין דיין ממשיך בנהיגה. לאמיתו של דבר הנאשם גם לא טרח להתייצב במשטרה אלא נעצר דרך מקרה אחרי כחודש וחצי. מבין השיטים עולה כי הנאשם המשיך לנהוג באופן רצוף ומתמשך עד לאותה פעם שנייה (לפחות על פי טענתו). 26. אשר לכן, לגבי האישום הראשון עומדת לו טענת טעות במצב דברים, ולו רק מחמת הספק. לגבי האישום השני, הגנה זו איננה יכולה לעמוד. האם עומדת לנאשם הגנה מן הצדק? 27. לטענת ההגנה, עצם העובדה כי הרשויות נתנו לנאשם רשיון נהיגה תקף, ובמשך שנים לא פנו אליו בעניין הפקדת רשיונו, מהווה מעשה מנהלי שהאחריות לו מוטלת על השלטונות. לא הוגן לשיטתו לבוא אליו כיום ולמצות עמו הדין על מעשה העבר הרחוק. ב"כ של הנאשם התמקד בנקודה זו ולו רק מחמת כבודו חייב אני לו בתשובה מדוקדקת. 28. הגנה מן הצדק היא ברייה מוזרה בעולם המשפט ונסבירה בקליפת אגוז. לשם הגנה זו אין נפקא מינא כלל אם אכן ביצע הנאשם את העבירה אם לאוו. יתירה מזו, הגנה זו איננה מופיעה אפילו ברמז בחקיקה וכל כולה היא יציר הפסיקה (אם כי כרגיל במשפטנו לאחרונה, גם פה נטען כי ניתן לגזור את הזכות להליך הוגן מחוק כבוד האדם וחירותו. ראו בעניין זה: ישגב נקדימון "הגנה מן הצדק" נבו הוצאה לאור תשס"ד - 2003;פרופ' זאב סגל ואבי זמיר "הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום - על קו התפר בין המשפט הפלילי והמשפט הציבורי" הפרקליט מז' חוברת א' עמ' 42-76). 29. נכון הוא שישנם מלומדים הרואים בהכרה בהגנה זו התקדמות. דעתו של בית משפט זה שונה לחלוטין. ישנה מידה רבה של אי נוחות בשימוש בהגנה מן הצדק. אחרי ככלות הכל יש חוק בישראל ואמונים אנו על שלטון החוק. מי שהפר את החוק, ולכל הדעות עשה זאת, מניין החירות לבית משפט לקבוע אם ההליכים הפלילים נגדו ייפסקו? אפילו נהגה הרשות שלא כדין בקטע זה או אחר, מה עניין זה לעניין הפרת החוק של הנאשם? הניסיון מלמד שכאשר הצדק נפגע קיימות כבר לנפגע הגנות משפטיות שפותחו במהלך השנים. אין לכן צורך להוסיף עליהם הגנה חדשה שאיננה מוגדרת היטב. גם כך בוקרו בתי המשפט (ואולי בצדק) על שלקחו לעצמם סמכויות לא להם ואינני משוכנע שיש צורך להוסיף בכך. 30. המציאות גם מלמדת שטענת ההגנה מן הצדק מועלית דווקא על ידי אלו הרחוקים מלהיות חלשים ומדוכאים. טענת הגנה מן הצדק הועלתה לא פחות ולא יותר מאשר במשפט "הבנקאים" (ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד נ(2) עמ' 221). תהיה דעתנו האישית אשר תהיה על משפט זה ועל תוצאותיו, אך אין חולק כי הנאשמים בו היו רחוקים מאוד מלהיות שייכים לחלק החלש של האוכלוסייה. האם דווקא מגזר זה של הנאשמים הוא זה שצריך הגנה ייחודית של הגנה מן הצדק? 31. ישנן דעות מכובדות הטוענות כי רצוי לה להגנה זו שלא נולדה משנולדה. ואם אין מנוס וכבר נולדה, אזי גם אז מוצדק קיומה רק לשעת הדחק ולעת מצוקה. בית משפט זה שייך לאסכולה זו הסוברת כי הגנה מן הצדק רצוי שתיטען אך ורק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. מקרים שבהם חוסר הצדק בהליך בולט וזועק לשמיים. מקרים שבהם כל שומע תיצלנה שתי אוזניו ויש הסכמה גורפת כי אי-הצדק ברור. 32. לא זהו המקרה שלפנינו. המציאות היא כי תקלות אלו קורות במערכת כה גדולה. עובדה זו הייתה ידועה אף למחוקק שחוקק בגינה את סעיף 66 לפקודת התעבורה. כותרתו של הסעיף היא " קבלת רשיון בהעלמת הפסילה או התנאים" והוא קובע בהאי לישנא: 33. "מי שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון או שהותנו תנאים ברשיונו לפי פקודה זו, וכל עוד הפסילה או התנאים בתקפם הוא מגיש בקשה לקבלת רשיון או לחידושו או מקבל רשיון, ואינו מודיע על הפסילה או על התנאים לרשות הרישוי, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות או שני הענשים כאחד; וכל רשיון שקיבל או שחודש כאמור - בטל." 34. מאלה נובע כי הייתה חובה על הנאשם להודיע למשרד הרישוי ברגע שקיבל את הרשיון החדש כי היה פסול ולא הפקיד. הנאשם לא הורשע על סמך סעיף זו ולא התייחסתי לכך היות והתביעה לא בקשה זאת והנאשם לא הוזהר, אולם ברור שאין מדובר במקרה קיצוני משום שתקלות מעין אלו קרו ויקרו. 35. בכל מקרה, אין זה המקום להתייחס להגנה מן הצדק. לגבי הנהיגה הראשונה בפסילה הנאשם זוכה עקב טעות במצב דברים. לגבי הנהיגה השניה, הרי נאמר לנאשם יותר מפעם אחת כי הוא פסול והנהיגה אסורה עליו ועליו לסדר את ענייניו. בכל מקרה אין פה התנהגות שערורייתית ואפילו לא פגומה מצד הרשויות, אשר על כן בוודאי לא תחול זאת עליו. סוף דבר 36. לסיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והתרשמתי מהופעתם לפני, ולאחר שקראתי בעיון את סיכומי התביעה וסיכומי הסניגור שעשה למען מרשו כל שניתן היה בנסיבות העניין ויותר מכך, ולאור כל מה שכתבתי למעלה, - החלטתי לזכות את הנאשם מהאשמה של נהיגה תחת פסילה לגבי נהיגתו ביום 31.7.2003 - החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה תחת פסילה לגבי נהיגתו ביום 20.9.2003. משפט תעבורהפקודת התעבורה