חניה על מדרכה בתל אביב


הכרעת – דין

א. כללי

1. כנגד הנאשם הוגשו תשעה כתבי אישום בדרך של ברירת משפט, לגביהם בקש הנאשם להישפט. העבירה המיוחסת לנאשם בכל כתבי האישום היא חניה על מדרכה ברחוב הנציב 16 תל-אביב, עבירה לפי סעיף 6(ד) (2א) לחוק עזר לתל-אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד – 1983 ( להלן: "חוק העזר").
ההליך החל להתברר בפני כב' השופט בשן, ובהסכמת הצדדים המשיך להישמע בפני.


2. בין הצדדים אין מחלוקת היכן חנה רכבו של הנאשם ולאיזה מקום מתייחסים תשעת כתבי האישום, ולגבי כך הוסכם כי עדותו של עד תביעה אחד לעניין זה, תהא תקפה גם לגבי יתר כתבי האישום. בהתאם לתיאור המקום ולתמונות שצורפו ( נ/2, נ/ 3) מדובר בשטח אשר מרוצף באבנים משתלבות, המצוי בצמוד לחלונות חזית עסקו של הנאשם (נעלי צמרת בע"מ) ומהווה חלק מהשטח המצוי בין הכביש ובין הבנין. עובדות נוספות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן, ראשית, כי המקום בו חנה הנאשם מצוי בשטח שהינו בבעלות פרטית, שנית, כי לגבי מקום זה לא התבקש, וממילא לא ניתן, אישור חניה על מדרכה בהתאם להוראות חוק העזר, ושלישית, כי במקום שורטט על ידי הנאשם פס לבן ("מעטפת") התוחם שטח אשר בו יכולים לחנות מספר כלי רכב אך גם לכך לא התבקש ולא ניתן אישור מעיריית תל-אביב או מגוף מוסמך כלשהו.


ב. ראיות וטענות הצדדים



3. מטעם המאשימה העיד, כאמור, מפקח, מר אייל אשקורי, אשר רשם את אחת מההודעות על תשלום קנס לנאשם. המפקח העיד כי פגש בנאשם בעת רישום ההודעה, כי הנאשם טען בפניו כי מדובר ב"חניה פרטית" אך כיון שלא הוצג בפניו כל מסמך התומך בטענה וכיון שלא היה כל תמרור במקום אשר מאשר כי החניה מותרת, ולאחר שהנאשם סרב להזיז את הרכב מהמקום, נרשמה ההודעה.


בנוסף, הגישה המאשימה תעודת עובד ציבור מטעם מר דניאל לס, מנהל מחלקת שירותי בנין ערים באגף לתכנון ובנין ערים בעיריית תל-אביב ( ת/ 1). מר לס נחקר חקירה נגדית על התעודה שהגיש. מר לס הפנה לתכנית בנין ערים מס 1602, על שינוייה, אשר חלה על הנכס. אחד מהשינויים שאושרו לתכנית 1602 היא תכנית 2729. בהתאם לתכנית, שאושרה ופורסמה בילקוט הפרסומים, הבנין כולו מיועד למטרה ציבורית. מר לס קבע כי "השטחים שבין הדרך לקצה הבנין (חזית הבנין לרחוב) בו קיימות חנויות, מיועדת למדרכות ולגישה להולכי רגל. השטח שבין הרחוב והבנין מיועדים באזורי חנויות לרשות הרבים, הגם ששטח זה לא הופקע ולא נרשם על שם העירייה". מר לס הפנה לתשריט התכנית, נ/ 2, על פיו כל השטח מקו הבנין ועד הכביש סומן בנקודות ירוקות, דהיינו, זיקת הנאה להולכי רגל. מר לס לא ידע לומר מהו הרוחב המדוייק מקו הבנין ועד הכביש, אך הסביר, כי בכל מקרה מדובר בשטח המיועד למעבר הולכי רגל. התכנית, למרות שאושרה ופורסמה, עדיין לא יושמה בפועל ומטופלת על ידי יזמים פרטיים.


המאשימה מפנה לפסיקה הקובעת כי גם מקום בבעלות פרטית יכול ויחשב "רחוב" או מדרכה" לצורך בדיקת אפשרות הפעלת סמכויות העירייה ולכן, העובדה שמדובר במקום בבעלות פרטית אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה.


4. טענת הנאשם, באמצעות בא כוחו, היא, כי המקום בו חנה אינו מהווה "מדרכה" ולפיכך לא הוכחו יסודות העבירה.


5. ביתר פירוט, טענות הנאשם הן אלו:


א. החניה מצוייה בתחום חלקה 278 בגוש 7109, זאת בהתאם לחוות דעת של מודד מוסמך, מר דניאל לרר, שהוגשה מטעם הנאשם(נ/ 5). חלקה זו היא בבעלות פרטית והבניין כולו, יחד עם השטח הצמוד לו, נשכר על ידי נעלי צמרת בע"מ בשנת 1999. בהתאם לחוות הדעת, החניה היא בשטח הנמצא בתחום של 2.25 מ' מהבנין, כאשר שטח של 1.95 מ' נוספים שייך גם כן לגבול החלקה (סה"כ 4.2 מ'). בהתאם למפה המצבית שצורפה לחוות הדעת, עדיין נותר שטח השייך למדרכה, מעבר לגבול חלקה 278 עד לשפת הכביש ושאינו בבעלות פרטית, שרוחבו 2.93 מ'. מכאן, שבפועל, גם לאחר שחלק מהמדרכה, כטענת המאשימה, נתפס על ידי החניה, הרי שעדיין נותר מקום ברוחב כולל של 4.88 מ' למעבר הולכי רגל.
ב. טוען ב"כ הנאשם כי החניה בענייננו אינה מהווה מכשול להולכי הרגל וכי יש לאבחן את המקרה העומד בפנינו מהמקרים אליהם הפנתה המאשימה, בהם נפסק כי "רחוב" ו"מדרכה" יכול ויהיו גם בשטח פרטי, וזאת בשל טעמים אלו: ראשית, העובדה שנותר מקום רחב למעבר הציבור גם מעבר למקום שנתפס על ידי החניה, כאמור לעיל. שנית, כאן מדובר באזור משרדים ותעשייה ללא חלונות ראוה ולא במקום מסחרי הומה אדם, שם אמורה להיות נגישות לציבור לחלונות ראוה וכיוצ"ב. שלישית, הבניין כולו משמש לניהול עסקו של הנאשם, משרדים ומחסנים, כך שהאנשים היחידים אשר באים ויוצאים ממנו הם הנאשם ועובדיו. מכאן, כך נטען, החניה בפתח הבנין אינה מהווה מכשול עבור הציבור, שהרי הציבור אינו עובר שם. ורביעית, הכניסה והיציאה לחניה נעשות דרך מדרכה מונמכת, אשר הונמכה במיוחד לצורך כניסה ויציאה לחניות סמוכות משני צידי הבנין. מכאן, שממילא יוצאים ונכנסים מאותו המקום כלי רכב אחרים, ובאישור העירייה, כך שאין לומר שדוקא רכב הנאשם מהווה מכשול להולכי הרגל בעת כניסתו ויציאתו לחניה.
ג. הנאשם הגיש חוות דעת שמאי מטעמו, מר שאול ויסמן. מר ויסמן מפנה להוראות תכנית 2729 הנ"ל. מר ויסמן קובע כי בהתאם לתכנית תהיה מדרכה ברוחב 2.65 מ' למעבר הולכי רגל, וביתר השטח יהיה מפרץ חניה ברוחב 4.3 מ'. מכאן, טוען ב"כ הנאשם, הרי שגם על פי התכנית שאושרה, להולכי הרגל יוקצה מעבר ברוחב 2.65 מ' בלבד ומכאן יש ללמוד, כי השטח שקיים בפועל להולכי הרגל כיום, במצב בו חונה הנאשם, ואשר הוא, כאמור, מעל 4 מ', הוא מספק וכי חניית הנאשם אינה מהווה כל מכשול או הפרעה למעבר הולכי הרגל.
ד. ב"כ הנאשם טוען כי הנאשם מחוייב בתשלום ארנונה בגין שטח החניה, ובכך יש לראות בהתנהגות עיריית תל-אביב, אשר מחד מחייבת בארנונה בגין שימוש מסויים בקרקע ומאידך מגישה כתבי אישום בגין אותו השימוש, כהתנהגות בלתי סבירה ובלתי ראויה.
ה. טענה נוספת לב"כ הנאשם והיא, כי אי מתן האפשרות לחנות בשטח האמור מהווה פגיעה שלא כדין בזכות הקנין של הנאשם, פגיעה אשר אינה עומדת בפסקת ההגבלה שבחוק היסוד, ולפיכך, אסורה.


ג. דיון



6. סעיף 6(ד) לחוק העזר קובע כדלקמן:


"לא יעמיד אדם ולא יחנה רכב ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות חוק עזר זה או תקנות התעבורה או אם סומן בתמרור אחרת-



…(2א) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב וחנייתו לפי חוק עזר זה, ובלבד שנותר מעבר סביר להולכי רגל".


סעיף 6א לחוק העזר, אשר כותרתו "חניה על מדרכה", קובע כדלקמן:


"המועצה רשאית, בהתייעצות עם מפקד המשטרה, לקבוע חלק ממדרכה ברחוב כמיועד לחניה של רכב מהסוג שנקבע בהחלטה, ובלבד שינתן באותה מדרכה מעבר סביר להולכי רגל. המקום שנקבע כאמור יסומן בתמרור ומשנקבע כך, לא יחול על חניה בחלק האמור של המדרכה איסור חניה לפי כל דין, ובלבד שהחניה היא בהתאם לכל הוראה שבתמרור או על פיו".


7. ההסדר בחוק העזר, הוא, אם כן, כדלקמן: החניה על מדרכה אסורה, אלא אם ניתן לכך אישור ממועצת העירייה. אישור יינתן לאחר התייעצות עם המשטרה ובכל מקרה, לא יינתן אישור וחל איסור לחנות על המדרכה, אם לא נותר בה מעבר סביר להולכי הרגל. לאחר מתן ההיתר, יסומן המקום בתמרור מתאים.


השאלה הראשונה שיש לבחון, היא, האם המקום הנדון בענייננו, בו חנה הנאשם, מהווה "מדרכה", כמשמעותו בחוק העזר, שהרי רק אם מדובר במדרכה יחולו הוראות חוק העזר האמורות.


8. המונח "מדרכה" לא מוגדר בחוק העזר. עם זאת, חוק העזר הותקן על ידי מועצת העירייה מכוח סמכותה על פי סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן:" פקודת התעבורה"). חלק ב', פרק שני, סימן י' לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 ( להלן: "תקנות התעבורה"), דן אף הוא באיסורי חניה וסעיף 72 (2א) לתקנות התעבורה אוסר חניה "על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן לפי סעיף 77 לפקודה ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל".


נפנה, אם כן, להגדרות שבפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה. בתקנות התעבורה מוגדרת "מדרכה" כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". המונח "דרך" הוגדר בפקודת התעבורה – "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות שלעבור בהם". המונח "דרך", יחד עם המונח "רחוב", הוגדר גם בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) – "לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או הציבור נכנס אליו או רשאי להכנס אליו". להשלמת התמונה יצויין כי גם בחוק העזר המונח "רחוב" הוגדר כ"משמעות "דרך" בפקודת התעבורה והנמצאת בתחום העירייה". המונח "מדרכה" הוגדר בפקודת העיריות [ נוסח חדש] ( להלן: "פקודת העיריות") כ"חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים". המונח "כביש" הוגדר בתקנות התעבורה כ"חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך".


מההגדרות האמורות ניתן ללמוד, ראשית, כי דרך ( או "רחוב") היא כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו, עובר בו או רשאי לעשות כן. הדרך נחלקת לשני חלקים, בהתאם לייעוד של כל חלק. חלק הדרך האחד, המיועד לתנועת כלי רכב, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, הוא הכביש. החלק האחר, זה שאינו כביש ומצוי בצד הכביש, ואשר מיועד לתנועת ומעבר הולכי רגל – הוא המדרכה.


הבדיקה אם שטח מסויים יהווה מדרכה היא, אם כן, בדיקה דו- שלבית. ראשית, יש לבדוק אם מדובר ב"דרך". אם כן, תעבור הבדיקה לשלב השני – ואז יש לבדוק אם מדובר בחלק הדרך המיועד לתנועת מכוניות או חלק הדרך המיועד למעבר הולכי רגל, שאז בפנינו מדרכה.


9. הבטויים "דרך" ו"רחוב" נדונו ופורשו בפסיקה, הן לענין הצבת מכשולים בכלל והן לענין חניה בפרט, כאשר בעבר, בהעדר סעיף אישום מיוחד לעבירה זו, סעיף האישום הנוהג לענין חניה על מדרכה היה סעיף האישום בגין הנחה או השארת דבר ב"רחוב" שלא לצורך טעינה ופריקה וללא היתר מראש העירייה. נעזר בפרשנות זו לצורך בחינת היות השטח "דרך".


עם זאת, יש להבחין הבחנה מסוימת בקשר להחלת הפסיקה אשר דנה באיסור הנחת "דבר" ברחוב על סעיף האישום בענייננו. סעיפי האישום במקרים אליהם התייחסה הפסיקה היו, כאמור, על פי חוקי העזר בענין שמירת הסדר והנקיון, אשר נחקקו מכח סמכות העירייה בהתאם לפקודת העיריות, וביתר דיוק, מכח חובותיה של עירייה על פי סעיף 235(3) לפקודת העיריות למנוע ולהסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב. בהתאם לכך, בחנה הפסיקה אשר תידון להלן, אם אכן מדובר ב"מכשול" ברחוב, שהרי אם לא כן לא היתה מוסמכת העירייה לפעול לגביו. להבדיל מכך, בהתייחס לחוק העזר בדבר העמדת רכב וחנייתו, הוא חוק העזר הנדון בענייננו, הרי שההסמכה לחוקקו היא הן בהתאם לפקודת העיריות והן מכח פקודת התעבורה, כאמור. פקודת התעבורה מכפיפה את חוקי העזר לכל תקנה שהתקין שר התחבורה בהתאם לסעיפים 70 – 72 לה. סמכות העירייה להסדיר נושא חניית רכב והעמדתו בתחומי העירייה אינה באה מכח חובות העירייה להסיר מכשול ברחוב אלא מכח ובהתאם לפקודת התעבורה ובהתאם לתכלית פקודת התעבורה שהיא בעיקרה הסדרת התנועה, בטיחות בדרך, על כל חלקיה, והפרדה בין תנועת הולכי רגל לתנועת כלי רכב, כפי שיפורט להלן. להבחנה זו נפקות לענייננו, כיון שבמסגרת בדיקת ההגדרות של "דרך" ו"מדרכה", ובניגוד לעמדת ב"כ הנאשם, אשר טרח והקדיש חלק גדול מסיכומיו לטענה על פיה חניית הרכב במקום הנדון אינה מהווה "מכשול", היות הרכב "מכשול" להולכי רגל בפועל אינו המבחן הקובע כאן ואין חובה על המאשימה להוכיח זאת כחלק מיסודות העבירה. השיקולים הם אחרים. וראה לענין התכלית השונה המונחת בבסיס חוק עזר שעניינו "העמדת רכב וחניתו" ובין כזה שעניינו "שמירת הסדר והנקיון" ובתוכו הסדרת מניעת "מכשול ברחוב" : בג"צ 4445/02 ורדה מור ואח' נ' ראש עיריית הרצליה ,תק - על 2002 (3) 122.


ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל,פ"ד מח(1) 705, נפסק כי מעברים ליד חנויות בשטח קניון, גם אם הציבור רשאי להכנס אליהם רק ברשות בעלי הקניון וגם אם מדובר בשטח המצוי בבעלות פרטית, יחשבו כחלק מרחוב, כיון שיש לבדוק את נושא המעבר החפשי במקום כתיאור שבעובדה, ללא הזקקות לשאלת הבעלות במקרקעין. החובה למנוע מכשולים שיש בהם לצור סיכונים לעוברים ושבים היא כללית וחלה על כל רחוב, הן כזה שהינו רכוש הפרט והן שאינו כזה.


בע"פ (ת"א) 178/97 מרקוס לינדה נ' מדינת ישראל,תק - מח 98(3) 9624,נדונה סוגיית חניה על מדרכה, כאשר השטח בו נעשתה החניה היה שטח פרטי, סמוך לקו הבנין, וכאשר נותר מקום נוסף להולכי רגל בשטח ציבורי עד הכביש, בדומה לחניה הנדונה בפנינו. בבית המשפט המחוזי אושרה קביעת בית המשפט השלום, על פיה כל השטח מהווה רחוב כהגדרתו בדין, שלציבור זכות גישה ומעבר בו, וזאת בהסתמך על רע"פ 6795/93 הנ"ל. נפסק, כי המדרכה בחזית העסקים משמשת את הציבור לצורך מעבר, לצורך כניסה לעסקים ויציאה מהם ולצורך גישה לחלונות ראוה. כיון שכך- מכונית חונה מסכנת את בטחון הציבור.


בעפ"א (ת"א) 80082/02 חסין נ' מדינת ישראל, תק- מח 2003(1) 201, נדונה גם כן חניה בשטח פרטי, והטענה היתה כי אין מדובר ב"רחוב". עוד נטען, כי מדובר בחזית של בנק, בו אין חלונות ראוה שהציבור מעוניין להתעכב על ידם, ולכן אין להחיל את ההלכות הקודמות שנקבעו. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית המשפט השלום וקבע כי מדובר ב"רחוב", כי גם אם אין מדובר בחלונות ראוה, הרי שעצם החניה במקום יש בה משום הפרעה לכניסה למבנה, וכי גם הכניסה והיציאה מהחניה מהווה סיכון.


פסיקה נוספת לענין דחיית הטענה כי שטח פרטי אינו מהווה רחוב ראה: ע"פ 2024/01 מדינת ישראל נ' שריקי, דינים מחוזי לב(8) 840 (שם נדונה גם הגדרת "מדרכה" במקביל להגדרת "רחוב"); עת"מ 564/03 רפיק סלאיימה נ' עיריית ירושלים ואח' ,תק – מח 2003 (2) 5475; עמ"ק (פ"ת) 263/02 מדינת ישראל נ' ושדי אבינועם ( 26.6.03); ת.פ. (ת"א) 62238/94 מדינת ישראל נ' יבנה תעשיות בע"מ (29.10.97). להגדרת רחוב לצרכים אחרים,כמו פטור מארנונה, ראה: עת"מ 101/02 אוחנה ואח' נ' מנהל הארנונה של עיריית טבריה ואח' (30.5.02).


לענין ה"זכות" להכנס לרחוב או לדרך- נפסק כי אין צורך בזכות מוכרת או זכות שנקבעה, אלא די בכך שהציבור, מכל עילה שהיא, זכאי להשתמש במקום. ראה: ע"פ 54/144 יוסלביץ נ' היועמ"ש, פ"ד ח' 1500.


10. מהמקובץ לעיל, ובשלב הראשון של בדיקתנו, ניתן לראות כי מקום יחשב כ"רחוב" או "דרך", במנותק מהשאלה הקניינית ומהזכויות הקנייניות, אלא בהתאם למבחן השימוש בפועל והזכות לשימוש בפועל. השאלה היא, האם מדובר במקום פתוח והאם הציבור נכנס אליו או רשאי לעשות כן.


11. השטח בו חנה הנאשם הוא שטח מרוצף, אשר אמנם צמוד לבנין, אך מבחינת חזותו הוא מהווה המשך ישיר ורציף של השטח מהכביש לעבר הבנין. מעיון בתמונות ומעדות המפקח והנאשם עולה כי אין כל הגבלה על הציבור לעבור במקום. מדובר בשטח פתוח לגמרי. לציבור יש זכות מלאה לעבור במקום ואין סיבה להניח שהציבור אינו עובר בו, אלא מגביל צעדיו דוקא לחלק הסמוך לכביש ולא לבנין. אף בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם הנאשם מדובר באזור המאופיין בבנייני משרדים ותעשיה, באזור הממוקם בלב תל-אביב ובאזור בו קיימת מצוקת חניה. מדובר, אם כן, באזור אשר מתקיימת בו פעילות עסקית לא מועטה, לפחות בשעות מסוימות של היום. העובדה כי מדובר בשטח המצוי בבעלות פרטית אינה מעלה ואינה מורידה, כאמור, לעניין זיהוי השטח כ"דרך" או "רחוב". הנאשם אף לא טען כי קיימת הגבלה כלשהי על הציבור לעבור במקום ולמעשה אין מחלוקת על כך. טוען ב"כ הנאשם כי חלקים גדולים מהציבור אינם נדרשים כלל להכנס לבנין וכי במקום אין חלונות ראווה שניתן להתעכב על ידם שהרי מדובר רק באזור בו מצויים משרדים ותעשיה, ולכן חניית רכב במקום אינה מפריעה, אך זו, כאמור, אינה השאלה הנשאלת. השאלה היא כאמור, אם מדובר במקום אשר בו קיימת לציבור זכות לעבור. התשובה לשאלה זו היא חיובית. יש זכות לציבור לעבור במקום, על ד' אמותיו, גם אם מדובר בציבור שאינו מעוניין להיכנס לבנין אלא בעוברי אורח בלבד, וגם אם מדובר בציבור אשר מעוניין להיכנס לבנין, אפילו אם מדובר בכניסה לעסקו של הנאשם עצמו (לדוגמא: שליחים, ספקים, נותני שירותים שונים וכד'). לכל אלו יש זכות לעבור בשטח בו חנה הנאשם.


בשלב הראשון של בדיקתנו הגענו למסקנה, אם כן, כי מדובר בחלק מ"דרך".


12. השלב השני הוא בדיקה, אם מדובר בחלק מן הדרך המהווה "מדרכה". בהתאם להגדרות דלעיל ראינו, כי המבחן הוא מבחן משולב: מבחן ה"מיקום" ומבחן ה"ייעוד". כל חלק מהדרך שאינו כביש ואינו מיועד לתנועת כלי רכב, המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל, יהיה מדרכה. מבחנים אלו יבחנו לאור השאלה העובדתית - האם קיימת הפרדה בין תנועת המכוניות לתנועת הולכי הרגל. בהתאם להפרדה ומיקומה- יקבע שיוך כל שטח בדרך. וכך נפסק:


"ישנו שלב שבו מפסיק צד הדרך להיות מקום סתם ומתחיל להיות ראוי להקרא מדרכה. שלב זה הוא לדעתי שלב הפרדתו מן הכביש בדרך בולטת (למשל על ידי אבני שפה) והקצאתו לשימושם הבלעדי של הולכי רגל. זהו לכן גם השלב שבו מתחילה לחול תקנה 80(2) (היום תקנה 72(2) האוסרת על החניית כלי רכב… תקנה 120…(ותקנה 108 היום) אוסרת על הולכי רגל את ההליכה בכביש, אלא אם כן אין בצידו "מדרכה או שוליים תקינים". הוראה זו…מטרתה להפריד בין תנועת הרגלים לתנועת המכוניות לטובתן ובטחונן של שתי הקבוצות…האיסור על החניית רכב על מדרכה הוא איפוא חיוני להשלמת המטרה של ההפרדה בין תנועת הולכי הרגל לתנועת המכוניות…היסודות הרלוונטיים הם הייעוד והמיקום…"



ע"פ 50/71 אנוש בר-שלום נ' מדינת ישראל,פ"ד כה(1) 679.


ומה בענייננו? בהתאם למבחן המיקום -מדובר הרי בשטח השייך לחלק מן הדרך המצוי בצד הכביש, ואשר אינו מיועד לתנועת כלי רכב. שטח זה מופרד באופן ברור מהכביש. הוא מהווה המשך רציף ובלתי מופרד של שטח המדרכה. ומה ייעודו? הנאשם אינו טוען כי מדובר בשטח אשר מיועד לתנועת כלי רכב. הוא אף אינו טוען כי השטח אינו מיועד להולכי רגל, אלא טוען כי הולכי הרגל יוכלו להסתפק בשטח קטן יותר למעבר וכי אינם זקוקים לשטח כה רחב. טענה זו אינה יכולה לגרוע מאופיו של של השטח. מסקנתי היא, בהתאם לראיות שהוצגו, כי גם על פי מבחן הייעוד מדובר בשטח המיועד לתנועת הולכי רגל.


בהתאם לכל המבחנים האמורים, יש לקבוע כי השטח בו חנה הנאשם נכלל בהגדרת "מדרכה" במובן שיש לתת לביטוי זה בחוק העזר.


13. משקבענו כי מדובר בחניה על "מדרכה", הרי שהתרופה היחידה אשר תכשיר חניה שכזו תהא בהתאם לסעיף 6א לחוק העזר. מועצת העירייה רשאית להתיר חניה על המדרכה, ובלבד שינתן באותה מדרכה מעבר סביר להולכי הרגל.


היתר כזה - לא התבקש וממילא לא ניתן. למרות ההסדר הקיים בחוק העזר, החליט הנאשם בענייננו לנקוט דרך אחרת. במקום לבקש היתר, החליט הנאשם לסמן, בעצמו, את המקום בו הוא מעוניין לחנות, על המדרכה, לחנות בשטח המסומן, ומשהוגשו כנגדו כתבי האישום, בחר לטעון ולשטוח במסגרת זו ובהליך שלפנינו את כל טענותיו, מדוע יש להעניק לו היתר לחניה אשר סימן על המדרכה במקום. טענות ב"כ הנאשם, אותן פרטתי לעיל, הן, למעשה, טענות אשר באות לשכנע מדוע יש להתיר חניה על המדרכה בשטח בו חנה הנאשם. נטען כי המדרכה רחבה דיה לצורך מעבר הולכי רגל גם לאחר שרכב הנאשם חונה על המדרכה, נטען כי החניה במקום אינה מהווה מכשול כיון שאין מדובר במקום בו יש חנויות וחלונות ראוה אשר הציבור מעוניין להתעכב על ידם, נטען כי מי שמגיע לבנין ממילא מגיע רק לעסקו של הנאשם, נטען כי בהתאם לתכנית החלה על המקום ובהתאם למפרצי החניה שיוקמו במקום לא מתוכננת מדרכה רחבה מזו הנותרת כיום, גם לאחר החניה על המדרכה, נטען כי הכניסה והיציאה לחניה אינן מסכנות את הציבור כי ממילא מדובר בכניסה ויציאה לחניות אחרות, סמוכות, וכמובן, נטען כי מדובר בשטח פרטי. כל אלו הן טענות אשר צריכות להישמע בפני הגוף אשר מוסמך להעניק היתר לחניה על מדרכה, בהתאם לחוק העזר, הוא מועצת העירייה. על גוף זה מוטלת החובה לשמוע את טענות מי שמבקש היתר לחניה, לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות רוחב המדרכה, מצבו התכנוני של הנכס והאזור, שיקולים תחבורתיים, הסדרי תנועה, מצוקת החניה וכמובן, זכות הולכי הרגל למעבר סביר במקום, כפי שנרשם מפורשות בסעיף 6א לחוק העזר. עליו להתייעץ גם עם משטרת ישראל, כמפורט בחוק העזר, ועם כל גוף רלוונטי אחר. באפשרות גוף זה לתת היתר, קבוע או זמני, ללא תנאים או בתנאים, מוגבל לשעות מסוימות או לרכבים מסוימים, לרכב אחד או למספר רכבים, והכל בהתאם לשיקול דעתו.


הנאשם, בענייננו, מבקש לעקוף את הדרך הקבועה בחוק העזר ומבקש כי בית משפט זה יעניק לגיטימציה לפעולותיו ויחליף שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המנהלית. ההלכה היא, כי תקיפה עקיפה של מעשה הרשות המנהלית במסגרת דיון בכתב אישום תעשה רק בנסיבות נדירות בהן פעולת הרשות היא בטלה מעיקרה, בשל חוסר סמכות או פגם חמור וקיצוני (ראה: ע"פ 80074/99, 80081/99 ג'רבי ואח' נ' מדינת ישראל, תק – מח 2000 (1) 351). זהו אינו המקרה בענייננו. בענייננו, הנאשם אף לא פנה לרשות על מנת שתתן החלטתה ותפעיל את שיקול דעתה. אם היה עושה זאת, הרי שאם היה נענה בסירוב לבקשתו, יכול היה לעתור כנגד החלטת הרשות בבית המשפט לעניינים מנהליים. הנאשם לא עשה דבר מכך. במקום זאת, החליט לעשות דין לעצמו, לסמן מקום חניה על המדרכה ולחנות בו, כאשר הוא קובע, במקום הגוף שהוסמך לקבוע זאת, כי כיון שהמדרכה רחבה דיה וכיון שלדעתו אין בחנייתו על המדרכה משום מכשול או הפרעה להולכי רגל, הרי שהוא רשאי לחנות עליה וכי אין בפעולתו זו משום עבירה.


קבלת עמדת הנאשם, על פיה, אם מדובר במדרכה המצויה בשטח פרטי, הרי שאז קיימת החרות לבעלי הזכות הקניינית במקום להחליט ולקבוע מהו השטח שישמש כמדרכה בפועל, בניגוד להלכה הפסוקה ובניגוד לחוק העזר ותקנות התעבורה, תביא, למעשה, למצב בו כל בעל זכות כזו יקבע, בהתאם לרצונו ולשיקוליו הוא, כי המדרכה רחבה מדי וכי לפיכך קיימת לו הזכות לחנות עליה. והרי קיימות מדרכות רחבות רבות ברחבי העיר, כאשר חלקן מצויות גם בבעלות פרטית. במצב כזה ולשיטת הנאשם, כל תכלית חוקי העזר, לאפשר לרשות המקומית לקבוע חובות והגבלות החלות על הפרט, אף בשטחו הפרטי, לצורך מילוי חובותיה והפעלת סמכויותיה על פי דין, ובמיוחד בכל הקשור להעמדת רכבים וחנייתם בשטח העיר - תוחטא. קבלת החלטה לגבי היתר לחניה על מדרכה, חייבת להיות על ידי הרשות המנהלית, אשר צריכה לשקול את אינטרס הציבור ולא רק את אינטרס היחיד ולאזן בין האינטרסים. זהו המנגנון אותו קבע חוק העזר. בהתאם לו יש לפעול.


ב"כ הנאשם פתח את סיכומיו כך: "הסוגיה המשפטית בה מתבקש להכריע כבוד בית המשפט בתיק זה הינה: האם יש מקום למנוע מהנאשם, בנסיבות הענין, מלהחנות את רכבו בחניה, שהינה כאמור שטח פרטי?"



בכך נתפס ב"כ הנאשם לכלל טעות. בית משפט זה אינו מעניק זכויות חניה ואינו מונע זכויות כאלו. בית המשפט אינו נותן היתרי חניה. בית המשפט פועל על פי החוק וההלכה הפסוקה. משהתברר כי הנאשם חנה על המדרכה, הרי שבית המשפט לא יעניק לו היתר לעשות כן, לא בדיעבד ולא בדרך אחרת. משהוכחה חניה על מדרכה ללא היתר מהגוף המוסמך לכך- הוכחו יסודות כתב האישום. קבלת היתר לחניה על מדרכה – על ידי פנייה לרשות המוסמכת. זו הדרך.


14. נותר לי להתייחס לשתי טענות נוספות של ב"כ הנאשם. הראשונה, כי נגבית ממנו ארנונה כללית גם בגין שטח החניה על המדרכה. הטענה היא כי המאשימה אינה יכולה ליהנות מכל העולמות, מחד לגבות תשלום בגין שטח החניה ומאידך לא לאפשר החניה. יש לציין כי טענה זו לא הוכחה ואף לא נטענה על ידי הנאשם בעדותו, ומסמכים רלוונטיים לא הוגשו על ידו. הטענה נטענה במסגרת חוות דעת השמאי מטעם הנאשם (סעיף 8.3 לסיכום חוות הדעת) ולחוות הדעת צורפו שני מסמכים לגבי החיוב בארנונה. עם זאת, לאור אי התנגדות ב"כ המאשימה לאופן הצגת הטענה אדון בה לגופה.


הטענה כי גביית ארנונה כללית יוצרת מניעות כלפי אישום בעבירה של שימוש שלא כדין באותו הנכס נדונה בפסיקה ונדחתה. הארנונה הכללית משמשת למימון פעילות השלטון המקומי, והיא מוטלת בגין נכסים המצויים בתחום הרשות המקומית, מתוך שבעליהם של נכסים אלו נהנים מן השירותים אותם מספקת אותה רשות. הסמכות לגביית ארנונה מוסדרת כיום בסעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג – 1992 והעקרון הוא שהארנונה מחושבת בהתאם לסוג הנכס, שימושו ומקומו. תעריפי הארנונה נקבעים בצו בהתאם לסווגו של הנכס והסווג נקבע בהתאם לשימוש בו. תעריף הארנונה, אם כן, אינו נקבע לפי הייעוד התכנוני – חוקי של הקרקע או הנכס אלא לפי השימוש בפועל אשר נעשה בהם. העובדה, כי הרשות גובה ארנונה בהתאם לשימוש בפועל שנעשה בקרקע , אינה יכולה לצור מניעות כלפי אישום בשימוש בלתי חוקי באותה הקרקע. אם טענה זו היתה מתקבלת, היה המשתמש – עבריין נהנה מכל העולמות. מחד, עושה שימוש שלא כדין בקרקע. מאידך- העירייה לא יכולה לגבות ממנו ארנונה בגין השימוש בפועל, כאשר בדרך כלל שימוש זה כרוך בארנונה גבוהה יותר. (ראה: ע"פ (ת"א) עו"ד קינדרמן נ' מדינת ישראל, תק – מח 97 (3) 3103, אשר אושר ברע"פ 6162/97 , תק – על 97 (4) 278).


15. טענה נוספת של הנאשם מתייחסת לפגיעה בזכות הקנין שלו, בשל איסור החניה בשטחו הפרטי ואי עמידת פגיעה זו בפסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.


גם טענה זו זכתה להתייחסות בפסיקה, במיוחד לענין סמכות עירייה בהתאם לחוקי העזר להגביל את הפרט בכל הנוגע לשימוש בנכסיו הפרטיים. הכלל הוא, שאם ההגבלה היא לטובת הכלל ואם מדובר באיזון הלוקח בחשבון את אינטרס הפרט מול אינטרס הציבור, הרי שהגבלת זכות הקנין מתיישבת גם עם חוק היסוד. בעניין זה, על הרשות לערוך את האיזון בין כל השיקולים הרלוונטיים. (ראה: רע"פ 6795/93 הנ"ל; עת"מ 1112/03 טויטו ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח' ). בענייננו, האיזון בין השיקולים צריך להיעשות בדרך המותווית בחוק העזר. איזון זה נראה לי ראוי ותואם את חוק היסוד. דא עקא, הנאשם אף לא פנה לרשות ולא נתן לה כלל הזדמנות לערוך את האיזון ולבחון את הפגיעה האפשרית בחופש הקנין שלו מול אינטרס הציבור. הנאשם פונה בטרוניה כי זכויותיו נפגעו, אך עליו, ראשית, לתת לרשות המוסמכת אפשרות לדון בעניינו. טענת הנאשם בדבר פגיעה בזכויותיו אינה במקומה כעת. רק לאחר קבלת החלטת הרשות, לאחר שזו תדון בכל טענותיו, אם עדיין יהא סבור הנאשם כי זכותו נפגעה, באופן שאינו תואם את הוראות חוקי היסוד, יוכל לטעון כנגד החלטת הרשות, באופן שהדין מסדיר זאת.


16. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה המיוחסת לנאשם בכתבי האישום. טענות הנאשם בדבר ההצדקה ליתן לו היתר לחניה על המדרכה במקום- מקומן אינו במסגרת ההליך הפלילי שבפני. טענות אלו, צריכות להיות מובאות בפני הרשות המוסמכת לתת היתר לחניה על מדרכה. בהתאם לכך, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בתשעת כתבי האישום, חניה על מדרכה, בהתאם לסעיף 6 (ד) (2א) לחוק העזר.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תקנות חניה

  2. ביטול קנסות חניה

  3. הצמדת חניה לדירה

  4. חניה מול חנות

  5. ערר כופר חניה

  6. חניית רכב על המדרכה

  7. חנייה 12 מטר מהצומת

  8. הפרעה לתנועה - חניה

  9. מעמד פקחי חניה

  10. תקנות תעבורה חניה

  11. משפט על דוח חניה

  12. התיישנות עונש דו"ח חניה

  13. חניה על מדרכה בתל אביב

  14. עיקולים בגלל קנסות חניה

  15. עתירה בנושא דוחות חנייה

  16. דוח על חניה בלי מדחן

  17. דוח חניה לא מוצדק

  18. קנסות חניה - ערעור

  19. חניה על מדרכה - זיכוי

  20. חניה על המדרכה באר שבע

  21. עקיפת רכב שחנה בחניה כפולה

  22. חניה באלכסון - תאונת דרכים

  23. דוח למרות כרטיס חניה

  24. חניה על מדרכה - ערעור

  25. עקיפת רכב שחיפש חניה

  26. עמלת גרירה במקום אסור

  27. חניה על מדרכה בצד שמאל

  28. צו מניעה - חנייה פרטית

  29. בקשה לביטול דוחות חניה

  30. ביטול דוח חניה על מדרכה

  31. חוזה קניית מקומות חנייה

  32. הוצאת רכב ממגרש גרירה בלי לשלם

  33. ביטול דוח חניה - פתח תקוה

  34. חניית רכב משקל מעל 4.5 טון

  35. עיקול חשבון בגלל דוח חניה

  36. תאונה ביציאה מחניה ברוורס

  37. הצטברות ריבית על דוח חניה

  38. עיקול רכב בגלל דוחות חנייה

  39. התיישנות דוחות חניה עירייה

  40. עיקול בגין חוב על דוח חניה

  41. עבירות בגין חניה - חוק עזר עירוני

  42. חניה, עמידה ועצירה - תקנות התעבורה

  43. חנייה במקום מוסדר מבלי לשלם אגרת חניה

  44. קנס בהעדר תו חניה עקב החלפת כתובת

  45. צו עיקול בגין אי תשלום דוחות חניה

  46. בקשה לביטול דו"ח חניה תוך 30 יום

  47. תקנות התכנון והבניה התקנת מקומות חניה

  48. דוחות חניה על חנייה מותרת לדיירי הרחוב בלבד

  49. דו"ח תנועה בגין חניה במקום אסור - בקשה להישפט

  50. שלט חניה מ- 17:00 – עד 09:00 - ביטול קנס / דו"ח חניה

  51. אחריות העירייה לאכוף הסדרי חניה - תביעה נגד העירייה

  52. עבירת תנועה כאשר הרכב הוחנה עם כל ארבעת גלגליו על המדרכה

  53. עבירות על הוראת סעיף 5(ג) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960

  54. האם מותר לפגוע ברכב אשר חונה בחניה פרטית ? טענת ניפוץ שמשות של רכב בגלל שחנה במקום חניה פרטי

  55. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון