גזר הדין 1. הנאשם בתיק זה הורשע עפ"י הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של נהיגת רכב כשהוא שיכור, עבירה על סעיפים 62 (3) + 39א לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 (להלן - פקודת התעבורה). יצוין, כי כמות האלכוהול שנמצאה בדמו של הנאשם היתה 266 מיליגרם אלכוהול לכל 100 מיליליטר דם, כמות שהינה מעל פי 5 מהמידה המותרת בחוק (50 מ"ג לכל 100 מ"ל). 2. מדובר בעבירה חמורה, מן החמורות שבדיני התעבורה אשר המחוקק התייחס אליה בהתאם וקבע כי מי שהורשע בה ייפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים (סעיף 39א רישא לפקודת התעבורה). 3. בית המשפט התבקש במסגרת הסדר הטיעון להטיל עונש מוסכם אשר מורכב מהרכיבים שלהלן; מאסר בפועל של חודשיים שירוצו בעבודות שירות, קנס בגובה 2,500 ₪, 6 חודשי פסילה בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ו - 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. 4. ב"כ הנאשם טען, כי מדובר בהסדר על בסיס ראייתי ולכן יש מקום לכבד אותו. לדידו, בזמן שהמתין הנאשם לבדיקת דם, שתה פחית של חצי ליטר בירה, אולם נושא זה לא נבדק על ידי המשטרה. זאת ועוד, הנאשם אינו דובר עברית למעט פרטים בסיסיים ודו"ח המאפיינים לא נערך כראוי. ב"כ המלומד של הנאשם ממשיך וטוען, כי בעמותת "אפשר" הנאשם נבדק ונמצא שאין לו שום בעיית אלכוהול . 5. כאמור, הרשעה בעבירה על סעיף 39א לפקודה (ביחד עם סעיף 62 (3)) מחייבת פסילת מינימום לתקופה של שנתיים, אולם בית המשפט רשאי בנסיבות מיוחדות אותן יפרש בפסק דינו, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. נשאלת אפוא השאלה, האם המקרה דנן נמנה על אותם מקרים מיוחדים אשר מצדיקים לחרוג מפסילת המינימום, או במילים אחרות, האם הסדר הטיעון כשלעצמו וטיעוני ב"כ הנאשם מהוים ביחד נסיבות מיוחדות לעניין הסעיף הנ"ל? בית משפט זה סבור, כי התשובה לשאלה הנ"ל הינה שלילית. 6. בטיעוני בעלי הדין, לא מצאתי כי "נסיבות מיוחדות" כאלה מתקיימות כאן ולעניות דעתי הסדר הטיעון כשלעצמו אינו יכול לשמש נסיבה מיוחדת במובן זה. אמנם קיומו של הסדר טיעון הינו שיקול מרכזי בשיקוליו של בית המשפט בבואו לגזור את העונש, אולם אין הוא השיקול היחיד. 7. בית המשפט אמון על האינטרס הציבורי ולו המילה האחרונה בכל הנוגע לגזירת העונש, ולכן סיכומים אלה או אחרים אליהם מגיעים הצדדים, לעולם לא יחייבו אותו, גם אם מדובר בסיכומים "על בסיס ראייתי". המונח "הסדר על בסיס ראייתי" אינו מונח קסם אשר מביא לכך שבית המשפט יאמץ בצורה אוטומטית את ההסדר המוצע, אלא שמן הדין במקרים המתאימים, שבית המשפט ייתן דעתו "לבעייתיות שבראיות", לרבות להשפעה של בעייתיות זו על הרשעתו הצפויה של הנאשם וכפועל יוצא על העונש שיושת עליו. בית המשפט מחוייב לבדוק את התשתית שהביאה להסדר הטיעון שכן אחרת הוא לא יהיה מסוגל למלא את תפקידו כראוי בבואו לגזור את הדין. ראה דבריה של כב' השופטת ד. בייניש, בע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י תק - על 2002 (4), 820, פסקה 18. וכן ראה, ע"פ 3426/03 (חי) לולו נ' מ"י (לא פורסם). 8. בבואו ליישם כללים אלה, בית משפט זה ער להלכות הרבות שנקבעו במרוצת השנים בכל הקשור לכיבוד הסדרי טיעון, לרבות לשורה התחתונה של פסק הדין בעניין פלוני הנ"ל. אולם, בחינת ההסדר אליו הגיעו הצדדים, דווקא לאור מבחן האיזון שאומץ בפסק הדין הנ"ל, הביאה אותי למסקנה כי ההסדר בתיק זה אינו מאוזן, ככל שהדבר נוגע לתקופת הפסילה של רשיון הנהיגה, הואיל וטובת ההנאה אותה אמור הנאשם לקבל בפסילה קצרה מפסילת המינימום (רבע התקופה המתחייבת), עולה לאין שיעור על האינטרס הציבורי ומפרה בכך את האיזון שצריך שיתקיים בכגון דא, שכן נוצר לדעתי יחס בלתי הולם בין ההקלה שניתנה לנאשם לבין אינטרס הציבור בכללותו. ולהלן אסביר מדוע. 9. תאונות הדרכים במקומותינו הפכו למכת מדינה ולנגע אשר גובה קורבנות בנפש כמעט מדי יום ביומו. לא צריכה להיות מחלוקת, כי מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור מסכן הן את עצמו והן את משתמשי הדרך האחרים הואיל ואין לו כל יכולת לשלוט על עצמו ולהפעיל את מלוא חושיו, דבר אשר הופך את כלי הרכב בו הוא נוהג "לכלי רצח פוטנציאלי", על כל המשתמע מכך. 10. עיון בדברי ההסבר של הצעות החוק אשר קדמו לחקיקת סעיף 39א האמור מגלה כי המחוקק היה ברור וחד בכל הקשור להחמרת הענישה של נהגים שיכורים באופן שאינו משתמע לשתי פנים. הצעות אלה במקור כללו הצעה לחוקק הוראת שעה אשר תחייב את בית המשפט להטיל על מי שנהג כשהוא שיכור תקופת מאסר שלא תפחת מששה חודשים ותקופת פסילה שלא תפחת משלוש שנים בצירוף פסילה על תנאי לשנתיים. ראה סעיף 4 להצעת חוק התעבורה (נהיגה בשיכרות) (הוראת שעה), התשנ"ד - 1994 (פורסמה בהצעות חוק 2284, י"ח בתמוז התשנ"ד, עמ' 513). הצעה נוספת הייתה לחוקק סעיף 52א לפקודת התעבורה אשר יסמיך את רשות הרישוי לפסול אדם, שהורשע בעבירה לפי סעיף 62 (3), מלקבל או מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של חמש שנים. ראה הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 33) (פסילה עקב נהיגה בשיכרות) התשנ"ד - 1994. (פורסמה שם, בעמ' 514). 11. בדברי ההסבר להצעה הראשונה נאמרו הדברים הבאים: "תאונות דרכים שבהן היו מעורבים נהגים שתויים כבר תבעו קורבנות בנפש והמספר הולך וגדל. עד לפני שנתיים נגרמו 1.5% מכלל תאונות הדרכים בארץ עקב נהיגה במצב של שיכרות. מומחים מעריכים כי שיעור זה עלה מאז והגיע לכדי 5% מכלל תאונות הדרכים. המלחמה בנגע זה מחייבת את הכנסת לקבוע כללים מחמירים יותר לביעורו לפני שיתשפט ויתרחב". בדברי ההסבר להצעה השניה, נאמר כך: "מטרתה של הצעת חוק זו להילחם בתופעת תאונות הדרכים אשר הפכה למכת מדינה. רבות מן התאונות מתרחשות עקב נהיגה תחת השפעת אלכוהול של צעירים בערבי שבת. מוצע, שכל מי שיימצא אשם בנהיגה תחת השפעת אלכוהול יהיה פסול מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לחמש שנים". 12. כאמור, בסופו של דבר התקבל הנוסח הנוכחי של סעיף 39א אשר מטיל פסילת מינימום לתקופה של שנתיים, ואף מסמיך את בית המשפט לסטות מתקופה זו בהתקיימן של נסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת. עם זאת, דברי ההסבר וכוונתו הברורה של המחוקק חייבים להנחות את בית המשפט ולהיות נר לרגליו בבואו להכריע ולגזור את עונשו של מי שהורשע בעבירה כאמור. 13. לאחר שבחנתי את הסדר הטיעון לרבות את השיקולים שהביאו את הצדדים להגיע אליו, כפי שעלה מדברי ב"כ הנאשם, נראה לי כי אותו בסיס ראייתי לא הצדיק חריגה כל כך גדולה מהעונש הראוי שכן, גם אם יסתבר כי גרסתו של הנאשם בדבר שתיית חצי ליטר של בירה, בעת שהמתין לבדיקה, הינה גרסה נכונה, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה כי בדמו של הנאשם לא הייתה נמצאת כמות אלכוהול מעל המותר, שכן הכמות שנמצאה בדמו היתה 266 מ"ג, מה שאומר שגם אם לא היה הנאשם שותה את אותה פחית של חצי ליטר בירה, היה נמצא בדמו ריכוז אלכוהול אסור. מן המפורסמות, כי שתיית חצי ליטר של בירה אינה מביאה לכמויות כאלה בדם ועל כן האפשרות כי הנאשם היה שיכור עוד לפני כן, הינה סבירה בהחלט. מסקנה זו מקבלת חיזוק נוכח העובדה כי לנאשם נערך טופס מאפיינים שבעקבותיו נלקח לבדיקת דם, וטענת בא כוחו כי הוא לא נערך כראוי אינה יכולה לשנות מעובדה זו. 14. זאת ועוד, ב"כ הנאשם טוען כי מרשו נבדק בעמותת "אפשר" והתברר שאין לו שום בעיית אלכוהול. אולם עיון בתסקיר של שירות המבחן מיום 14.9.2003 מגלה, כי אצל הנ"ל נמצא פרמטר אחד שמצביע על אפשרות של שתיית יתר, שכן הנ"ל נוטה לשימוש מופרז במשקאות חריפים במפגשים חברתיים. לא מדובר אפוא במעידה חד פעמית וייתכן בהחלט, שללא ענישה מרתיעה בראש ובראשונה כלפי הנאשם עצמו, יימצא הנ"ל חוזר לסורו על כל מה שכרוך בכך מגרימת סיכון לציבור. 15. לא זו אף זו, העבירה של נהיגה בשיכרות מופיעה במספר סעיפים בפקודת התעבורה ובתקנות, כאשר רק הרשעה בסעיף 62 (3) לפקודה מחייבת פסילת מינימום כאמור. התביעה, אם סברה כי מן הדין להקל עם הנאשם ולו בגלל "הבסיס הראייתי", יכלה לבחור להעמידו לדין על סעיף שונה; למשל על תקנה 26 (2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. באותה מידה, עמדה לה האפשרות בכל עת שקדמה להכרעת הדין, לבקש לתקן את כתב האישום על ידי שינוי הוראת החיקוק שבו. אולם, ברגע שהתביעה בחרה להעמיד את הנאשם לדין בגין הסעיף האמור, ובהמשך להשאיר את סעיף האישום על כנו לאחר תחילת המשפט מבלי לבקש לתקן או לשנות מאומה, מחוייבת היא, כמו שגם בית המשפט מחוייב, לפסילת המינימום שקבועה בסעיף 39א ואשר כאמור רק בנסיבות מיוחדות מותר לסטות ממנה. אם התביעה סברה כי בענייננו מתקיימות נסיבות מיוחדות כאמור, הרי שסברה זו בטעות יסודה ובית המשפט לא ייתן לה יד. 16. יצויין, כי הגישה לפיה יש להשית על מי שהורשע בנהיגה בשיכרות בניגוד לסעיף 62 (3) את פסילת המינימום בת השנתיים וכי רק לעיתים רחוקות וכשבאמת יש הצדקה לכך ניתן לסטות מחובה זו, קיבלה ביטוי לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 3557/03 (חי) טולצקוב נ' מ"י (טרם פורסם). 17. בנסיבות אלה, והואיל ויתר מרכיבי הסדר הטיעון הם סבירים, יוטל העונש בהתאם למוסכם, למעט בכל הקשור לפסילה של רשיון הנהיגה אשר תעמוד על שנתיים כמתחייב מהרשעת הנאשם בסעיף 62 (3) לפקודה. עם זאת, ובהתאם לסמכות שניתנה בסעיף 36 (ב') לפקודה, ועל מנת לאזן בין ציפייתם של בעלי הדין כי הסדר הטיעון יכובד לבין הצורך לשמור על נורמת ענישה מקובלת, הגעתי למסקנה כי ראוי שחלק מתקופת הפסילה המתחייבת בהתאם לסעיף 39א תהיה על תנאי, באופן שהנאשם יפסל מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים בפועל, והיתרה - דהיינו תקופה של 6 חודשים - תהיה כאמור על תנאי. 18. לאור המקובץ אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן: אני דן את הנאשם למאסר בפועל לתקופה של 2 חודשים, ומאסר זה ירוצה בביצוע עבודת שירות ציבורית במשטרת חיפה מרחב חוף, בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות השירות. ריצוי המאסר בעבודת השירות יחל בתאריך 1.4.2004 בשעה 08.00. אני דן את הנאשם למאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם בתוך תקופה של 3 שנים יעבור על אחת העבירות שלהלן ויורשע בגינה. ואלה העבירות: עבירה של נהיגה בעת פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), או עבירה של נהיגה בעת שכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה או עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לתקנה 26 (2) לתקנות התעבורה, או עבירה של סירוב להיבדק או למסור דוגמת דם לבדיקה, לפי תקנה 169 ו (א) לתקנות התעבורה. אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר. אני פוסל את הנאשם מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים בפועל. אני פוסל את הנאשם מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור אותה/ן עבירה/ות שעליה/ן הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ויורשע בגינה, תוך התקופה האמורה או לאחריה. הקנס ישולם ב - 5 תשלומים שווים ורצופים החל מתאריך 11.4.2004. אם תשלום אחד לא ייפרע במועדו, יעמוד כל הקנס לפרעון מיידי. בית המשפט מסביר לנאשם כי עליו להפקיד את רשיונו במזכירות בית המשפט, שכן הפסילה מתחילה ממתן גזר הדין אולם היא תחושב רק עם הפקדת רשיון הנהיגה במזכירות בית המשפט. משפט פלילימשפט תעבורהשכרותהסדר טיעון (עסקת טיעון)