פסק דין בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת ר. כצמן) הרשיע את המערער, לפי הודאתו, בעבירות של נהיגת רכב בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח כדין. גלל כן גזר בית המשפט את עונשו של המערער לשנתיים פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה; הפעלה חופפת של פסילת רשיון נהיגה מותנית בת שנה אחת; 20 חודשי מאסר שמהם 12 חודשים לנשיאה בפועל וכן הפעלה, חופפת, של עונש מאסר מותנה בן שנה אחת. לכל אלה נוסף קנס של 500 ₪ שהוגדר "סמלי" (מה הצורך ברכיב העונש האחרון ומה הוא "מסמל"? לא נסתברה דעתי בהקשר זה). הערעור סב על רכיב המאסר בפועל שהושת על המערער ועל הפעלת המאסר המותנה. המערער גורס כי על פי מיהותו כעובר עבירה ועל פי מהות עבירותיו היה מקום להימנע מגזירת עונש מאסר ממשי. במקום זה ראוי היה לגזור לו שוב מאסר מותנה ולהאריך את תקופת התנאי הקיימת. הערעור מנומק בשני ראשי הנמקה. ראש ההנמקה האחד הוא, שהעבירות שהמערער ביצע הן "עבירות מסמכים" שאין עמן סכנה לעוברי דרך או להולכים ברגל. כוונת פרקליטו המלומד של המערער היא שהמערער היפר פסק דין של פסילת רשיון נהיגה אך לא הוכחה כי נהיגתו סיכנה את הבריות. הוא הדין ב"עבר התעבורתי" של המערער. אמנם לחובת המערער עבירות רבות (29 הרשעות) אך הן המתפרשות על פני כ-28 שנים ורובן ככולן "עבירות מסמכים" למיניהן. על כגון דא אין להעניש בעונש של כליאה ממשית שתכליתו העיקרית הוא הרחקת אדם המסוכן לציבור, מן הציבור. ראש ההנמקה השני נעוץ בכך שהמערער, שהוא כבן 47 שנים, מתפקד כמפרנס יחידי במשפחתו. אשתו ידועת חולי ואינה מסוגלת לעבוד. בשל אילוצי הפרנסה נמצא המערער אנוס לנהוג חרף האיסור הנובע מפסילת רשיון הנהיגה שלו. אם ייאלץ להישלח לכלא מה יהא על משפחתו? מי יישא בעול פרנסתה? טענות אלה נטענו לפני השופטת הנכבדה של הערכאה הראשונה. היא דחתה אותן ובדין עשתה כן. בנהיגה בזמן פסילה טמון סיכון טבוע לבריות. ייתכן לראות זאת כמין "חזקה עובדתית" הנלמדת מניסיון החיים. נטל הפרכת חזקה זו מוטל על הנהג שהיפר את פסק הפסילה. הוא אינו יוצא ידי חובתו, לא באמירה שהתביעה לא הוכיחה כי היה בנהיגתו כדי לסכן עוברי דרך; לא באמירה בעלמא שנהיגתו תקינה ואף לא בטענה כי העובדה שלא נכשל בתאונה מעידה על תקינות נהיגתו. הצגתי את מחשבת "הסיכון הטבוע" באחד מפסקי הדין שיצאו מתחת ידי בעבר ובית המשפט העליון ציין את הדבר אגב החלטתו שלא להתיר ערעור על פסק הדין (ראו: רע"פ 8251/98 אסולין נ' מ"י). כיון שנהיגה בזמן פסילה מעמידה את הבריות בסכנה ממשית, יש לנהוג עם עובר העבירה כפי מידתו ולהענישו בדרך שתסיר את הסכנה שהוא מניח לפני הציבור. דרך כלל סביר שעונש של מאסר מותנה עשוי להציב בפני הנהג העבריין הרתעה שכוחה לכוף את הציות לצו הפסילה ובכך להסיר איום מעם הבריות. אולם בנסיבות בהן מוכיח הנהג העבריין, פעם אחר פעם, שמאסר מותנה אין בו כוח הרתעה מעשי כלפיו, אין מקום לחזור ולהתנות את עונש המאסר כל פעם שהנהג בועט במוסרות החוק. זה הדבר בענייננו. תחילה נגזרו למערער עונשי פסילת רשיון נהיגה. נוכח הפרת האיסור גזר, בשנת 1999, בית משפט לתעבורה, למערער זה, עונש של מאסר מותנה (לבד מפסילה נוספת של רשיון הנהיגה). המערער הוסיף לנהוג בזמן פסילה ובשנת 2000 גזר בית המשפט את עונשו לששה חודשי מאסר והפעיל, באורח חופף, את ששת חודשי המאסר המותנה. נקבע כי המערער יישא את עונש המאסר בעבודת שירות. נוסף גם מאסר מותנה בן שנה אחת. נוכח הפרה נוספת של איסור הנהיגה התבקש המערער שוב לדין והפעם הופעל המאסר המותנה והושת עונש מאסר ממשי חופף. זה העונש שעליו סב הערעור. עיני הכל רואות כי בתי המשפט נהגו עם המערער בתהליך ענישה מתקדם הדרגתי. עקב בצד אגודל הוחמר העונש כל אימת שהסתבר שעונש קל יותר אינו מרתיע. מה מבקש בא כוח המערער ממני לעשות? להחזיר את מהלכי הענישה אל "המשבצת הראשונה"? אין מקום לעשות כן במציאות שבה הוכח שהמערער אינו לומד לקחו מן הגישה המקלה שננקטה כלפיו עד כה. אין זה דבר של מה בכך להורות על כליאה, לא קצרה, של אדם מבוגר שציר חייו העיקרי מתנהל באורח נורמטיבי תוך נתינת הדעת לאחריותו לפרנסת בני משפחתו. אולם הציר הנראה כמשני עלול לסבך את המערער במעשה שתוצאותיו חמורות ביותר. את זאת יש למנוע בעוד מועד. כיון שהמערער לא השכיל להבין את הדבר נוכח העונשים שספג עד הנה, צריך להעלות את רף העונש כלפיו. לבד מכל זה, בתי המשפט אינם רשאים להתעלם מן העובדה שהמערער שם לאל את פסיקתם. פסקי הדין יאבדו את משמעותם (ואת אמון הציבור בכוחם) אם יֵיעָקפו את הוראות הענישה המותנית שבהם ביחס לעבריין שאינו שועה, פעם ופעמיים לצו הפסיקה נגדו. מן הטעמים האלה (שהערכאה הראשונה, בדרכה, כללה אותם בפסיקתה) אני דוחה את הערעור. משפט תעבורהמאסר על תנאימאסרשלילת רישיון נהיגהנהיגה בשלילה