החלטה החלטתי לבטל את כתב האישום שהוגש נגד הנאשם וזאת מהנימוקים שיפורטו בהמשך. א. מבוא ביום 1.12.03 הוגש נגד הנאשם כתב אישום (דו"ח) המייחס לו עבירה שעניינה נהיגה במהירות של 126 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת הינה 80 קמ"ש. העבירה נשוא הדו"ח בוצעה ביום 19.6.03, על פי המיוחס לנאשם. ב. נסיבות המקרה הדיון בעניינו של הנאשם שיועד להקראת כתב אישום נקבע ליום 11.12.03. אולם, ביום 10.12.03 הוגשה בקשת דחיה מטעם בא כוחו המלומד של הנאשם לפיה נדחה הדיון להקראה נוספת ליום 29.1.04. ביום 29.1.04 ביקש בא כוחו המלומד של הנאשם לבטל את כתב האישום בציינו, כי מדובר בטווח מדידה מעל ל - 300 מטר. לדידו, יש לנהוג בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. מנגד, ביקש נציג התביעה לדחות את הדיון לתזכורת תביעה וזאת בשל העובדה, כי הוגשה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון בתקווה שההלכה והפסיקה ישונו בהתאם לטיעוני המאשימה. ג. רקע כללי דיונים רבים במגוון בתי משפט לתעבורה וכן בערכאות ערעור, סבו סביב אמינותו של מכשיר הממל"ז אשר שימש כמכשיר למדידת מהירות. ביום 10.11.03 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 4682/01 לפיו נקבע, כי מכשיר מדידת המהירות הנ"ל הינו אמין ומדוייק וזאת בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן, על פי הנחיות היצרן ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות . בית המשפט העליון הוסיף וסייג את קביעתו זו בציינו, כי בטווחים שמעל 300 מטר יופעל הממל"ז מעל חצובה בלבד תוך שימוש בעדשה מגדילה ומקרבת. כן, מתוצאת המדידה של המהירות יופחתו 5 קמ"ש וזאת בגין סטיית הדיוק של המכשיר. בנוגע למדידות והכרעות הדין שקדמו למתן פסק הדין של בית המשפט העליון נקבע, כי מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם כאימות לתוצאה שהפיק הממל"ז. כך גם, לגבי תיקים בהם הדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים ומשנעשו פסקי דין אלה לחלוטים יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות הן מדוייקות אף שבוצעו מטווח העולה על 300 מטר וללא עדשה מגדילה ומקרבת וללא חצובה. מכלל ה"הן" אפשר להסיק את ה"לאו". אומנם יכולה לעלות טענה לפיה בית המשפט העליון לא ציין באופן מפורש מה דינם של משפטים שמתנהלים כעת אשר בהם נעשתה מדידה שלא בהתאם להנחיות. אולם, בהתאם לכללי פרשנות ראויה, תכליתית ונכונה וכן לאור העובדה , כי בית המשפט העליון כן ידע לציין באופן מפורש מתי ובאיזה מקרים יש להתייחס למדידות שנעשו בעבר, שלא בהתאם להנחיות החדשות, כמדידות מדויקות - ניתן להסיק, כי לגבי תיקים המתנהלים כעת שאינם חלוטים, התוצאה תהא שונה וזאת בשל מדידה שלא בהתאם להנחיה של בית המשפט העליון. ער אני להחלטה שניתנה במסגרת רע"פ 4520/03 (יעקב גת נ. מ"י), אולם אין בהחלטה זו כדי לנווט אותי לקראת מסקנה אחרת ושונה מהמסקנה אליה הגעתי. ראוי להדגיש, כי מאז שניתן פסק הדין המנחה על ידי בית המשפט העליון הוצפו בתי המשפט לתעבורה בגלים חוזרים ונשנים של בקשות דחיה לתזכורת תביעה בתיקי "ממל"ז". ד. מסקנות בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, יש מקום להורות על ביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשם בטרם כפירה וזאת מהנימוקים שלהלן: 1. בתי המשפט לתעבורה לא יכולים לשמש כמדף "אחסון" של אלפי תיקים הממתינים "בתקווה" לשינוי בפסיקת בית המשפט העליון. חזקה על התביעה עת הגישה את הדו"ח לבית המשפט , כי ידעה על השינוי שהתחולל בהלכה ובפסיקה כפי שצויין בפרק ג' שלעיל. אולם, בשלה, כאילו דבר לא השתנה, ממשיכה התביעה בהליכים ואף מזמינה את הנאשם להקראת כתב האישום וזאת ביודעה , כי במצב המשפטי הקיים כיום לא תוכל היא להוכיח את העבירה המיוחסת. בקשת התביעה לדחות את הדיון לתזכורת תביעה משמעותה , כי כעת לא ניתן להוכיח את אשמת הנאשם ולכן יש לדחות את הדיון עד לשינוי המצב המשפטי לטובת המאשימה. הגשת כתב אישום אפשרית היא בהתקיים ראיות לכאוריות, שיש בהן פוטנציאל ראייתי ברמה הנדרשת להרשעת הנאשם , בעבירות המיוחסות לו. התביעה נושאת בנטל השכנוע ועל כן היא הפותחת את מסכת הראיות והיא נושאת ראשונה ב "חובת הראיה" כלומר היא זו החייבת להציג ראשונה את ראיותיה. אולם, במקרה דנן, בדומה למקרים רבים אחרים הנוגעים לממל"ז, ידוע לתביעה, כי במידה ותציג את כלל ראיותיה אין היא יכולה לעמוד בנטל השכנוע, מעל לכל ספק סביר, הנדרש במקרים כגון דא ומכאן נובעת בקשתה לדחות את הדיון לתזכורת תביעה, דבר שהינו פסול בעיני. 2. מה הנזק שיכול להיגרם לנאשם כתוצאה מדחיית הדיון לתזכורת תביעה ?! לדידי, לא ניתן להמשיך בהליך משפטי הן בתחום הפלילי והן בתחום התעבורתי כאשר ידוע, כי אף במידה ובית המשפט יעניק את מלוא המשקל לראיות התביעה, לא תוכל זו להוכיח את ביצוע העבירה. אומנם , בית המשפט לא עיין בחומר הראיות אך העובדה, כי התביעה "ממאנת" להביא את ראיותיה בכך שהיא לא מבקשת לקבוע את התיק לשמיעת ראיות ומבקשת לדחות את הדיון ל"תזכורת תביעה" יש בה משום התנהגות "פסולה" במיוחד על רקע העובדה , כי הדבר מנוגד לפסיקת בית המשפט העליון שמשמעותה, כי מדידות שלא בוצעו בהתאם לכללים אינן מדוייקות. ניהול ההליך, אף על ידי דחיות חוזרות ונשנות למספר תזכורות תביעה ושלא בנוכחות הנאשם , במצב הנ"ל, אינו חוקתי ויש בו משום פגיעה בזכויות יסוד בסיסיות. זכותו של אדם שלא תרחף מעל לראשו מסכת של עננים וערפל שאין הוא יודע מתי קיצה במיוחד כאשר אין די ראיות המבססות כתב אישום. לאחר הגשת כתב אישום יש לנהל דיון בהתאם לכללים הקבועים בחוק. לא ניתן להגיש כתב אישום "על תנאי" שההלכה תשונה. כן, לא ניתן לטעון, כי דחיה לתזכורת תביעה אין בה משום פגיעה בנאשם שלא עומדות נגדו ראיות המספיקות להרשעתו. זכותו, במצב דבר כזה, שלא יעמוד נגדו הליך משפטי "מהוסס" ומעורפל. קיים הבדל מהותי בין נאשם שבוחר להודות בעובדות כתב האישום או נאשם הנותן הסכמתו לדחיה לתזכורת תביעה לבין נאשם המבקש לזכותו או לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו על אף שאין די בראיות הקיימות כדי להביא להרשעתו. גם דחיות לתזכורת תביעה אף שהן בהסכמת הנאשם , במצב כגון דא הינה בעייתית ביותר לאור ההלכה הקיימת היום וזכויותיו של הנאשם ואופיו של ההליך המשפטי בעבירות תעבורה. 3. יכולה להישמע טענה לפיה על סמך "הגנה מן הצדק" ניתן יהא לבטל את כתב האישום. האומנם ?! מבלי להיכנס לעובי הקורה לגבי שאלה זו ניתן לציין, כי שילוב של מספר רב של טענות שהוזכרו ומביניהן תחושה של "צדק" וזכויות הנאשם הבסיסיות מנווטות לקראת המסקנה של ביטול כתב האישום. ביטול כתב האישום מוצדק לא על סמך טענה יחידה של "הגנה מן הצדק". ער אני לכך שבית המשפט העליון קבע סטנדרטים מחמירים לשימוש ב"הגנה מן הצדק" לביטול כתב אישום בציינו , כי התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם מצדיקה היא ביטול כתב אישום. מדובר בטענה שתתקבל במקרים נדירים, בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת (ע"פ 309/98 גוראח נ. אפל - דנון). תוצאת הפעלת "הגנה מן הצדק" היא , כי אין עוד מקום להעמיד את הנאשם לדין פלילי, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו (ע"פ 2910/94 יפת נ. מ"י , פד"י נ (2) 221, בעמ' 539). לדעתי, בבואי להחליט בגורל תיק זה ובטענות שהושמעו בפניי ניתן להקיש ולדלות הנחיות מכללי ה"הגנה מן הצדק" - שנובעת מסמכותו הטבועה של בית המשפט ולהיעזר במספר שיקולים הנלקחים בחשבון עת מחליט בית המשפט להפעיל הגנה זו כגון, התנהגות התביעה, ניהול משפט הוגן, פגיעה בחוש הצדק וההגינות וזכויות בסיסיות של הנאשם , כל זאת במטרה להגיע לתוצאה נכונה ומאוזנת. 4. קיימים מספר פסקי דין במגוון בתי משפט לתעבורה אשר הוחלט בהם ובכגון דא לזכות את הנאשם או שאין להשיב לאשמה לדוגמא: א. תיק תעבורה (הרפז יוסף) מיום 10.12.03 בפני כבוד השופט נחשון בו נקבע , כי אין להשיב לאשמה. ב. ת 12350/03 (מ"י נ. שרב) מיום 16.12.03 בפני כבוד השופט דב פולוק. ג. ת 10670/03 (זאבי שלומי) מיום 1.1.04 בפני כבוד השופט טננבוים. ד. ת 9725/03 (מ"י נ. חסן סמיר) מיום 1.2.04 בפני כבוד השופט סלאמה. ה. לסיכום בהתאם למסקנות, שפורטו בפרק ד' לעיל, הגעתי למסקנה שיש לבטל את כתב האישום בטרם הקראה. אומנם, מספר רב של תיקים אחרים נדחו, בהסכמת נאשם זה או אחר, לתזכורת תביעה. אולם התביעה לא תוכל לנהוג כך לאורך זמן ותטיב היא לעשות אם תודיע על ביטול כתבי אישום שלא עונים על דרישות ותנאי הפסיקה של בית המשפט העליון תוך שמירה על זכותה להגיש כתבי אישום אלה מחדש במידה וטענותיה יתקבלו על ידי בית המשפט העליון. דרך זו יש בה משום שמירת זכויותיהם של נאשמים וניהול תקין של הליך משפטי ראוי, הגון ותכליתי שעומד , ללא כל ספק, כנר לרגליה של התביעה. משפט פלילימשפט תעבורהביטול כתב אישוםמהירות מופרזת / דו"ח מהירות