תאונה עם משאבת בטון


החלטה

פתח דבר:
החלטה זו באה להסדיר מחלוקת אם שרשרת התאונות המתוארות בכתב התביעה תאונות דרכים הן, אם לאו.


העובדות בקציר האומר:
1. התובע הינו יליד שנת 1955, עובד במקצועו כמפעיל משאבות בטון.


2. נתבעת מס' 1 הייתה בכל המועדים הרלוונטיים לנטען בכתב התביעה הבעלים ו/או המחזיקה ברכב מס' רישוי: 54-935-12 (להלן "התאונה").


3. נתבעת מס' 2 היא חברה לביטוח, ביטחה בכל המועדים הרלוונטים לנטען בכתב התביעה את המשתמשים ברכב הנ"ל בפוליסה שמספרה :65185688495 (להלן הפוליסה).


4. נתבעת מס' 3 היינה חברה לביטוח בע"מ, ביטחה בכל המועדים הנ"ל בפוליסת ביטוח בת תוקף שמספרה 970130030407 (להלן: "הפוליסה") שהייתה בתוקף נכון למועד התאונה ביום 21/4/98 , וכן פוליסת ביטוח בת תוקף שמספרה 980630102361, הפוליסה שהייתה בתוקף במועד התאונה השלישית ביום 7.12.98 .


5. בתאריך 11.11.95 או בסמוך לכך, נפגע התובע בתאונה במסגרת העבודה , במהלך עבודתו במפעל של בטון הגליל , נפל מעל משאית המשאבה עליה עמד לצורך שחרור שני צינורות מהבנדים ותוך כדי הפעלת מאמץ פיזי החליק המפתח שבידיו והתובע נפל מגובה 2.5 מטר (להלן "התאונה הראשונה").


6. בתאריך 24.04.98 שעה 18:30 לערך, במסגרת עבודתו של התובע בשטח העבודה בקרית אתא כמפעיל משאבה תוך כדי החלפת צינור מתכת של זרוע המשאבה שמתחבר בשני הקצוות עם בנדים שנכנסים בלחץ. תוך כדי פעולה זו נמחצו שני אצבעותיו 4 ו - 5 בין שני צינורות (להלן "תאונה שניה").


7. תאריך 07.12.98 בשעה 8:00 בבוקר לערך, נפגע התובע בזמן שעבד על המשאבה באתר העבודה בקריית חיים ברח' הראשונים עת החילק מעל המשאבה במהלך מילוי עבודתו כמפעיל משאבה ונפל על הרצפה (להלן "התאונה השלישית").


הנתבעות מצדן הכחישו את נסיבות התאונה כפי שתוארו בכתב התביעה ובתצהירו של התובע. לטענתן נפגע התובע בנסיבות אחרות שאינן מהוות תאונת דרכים כמשמעותה בחוק ולפיכך אין הן חייבות לפצות אותו בגין נזקיו.


התובע היה העד היחיד שעדותו נשמעה בתיק (ע"י תצהיר שהוגש), בו חזר על תיאור התאונה כפי שהובא בכתב התביעה.


חשוב לציין כי לבית המשפט הוגשו מסמכים רפואים לגבי כל אחת מטענותיו של התובע, המוכיחות כי אכן ארע נזק, שלווה בסדרות טיפולים ובימי מחלה מרובים המוכיחים על עוצמת הנזק.


בסיכומי ב"כ התובע, מיום 02.06.02, התיחס להגדרת המונח "תאונת דרכים ", המצוי בסעיף 1 לחוק הפלת"ד הכולל בחובו 6 רכיבים: מאורע, נזק גוף, שימוש, ברכב מנועי, למטרות תחבורה. טען כי המחלוקת היא בנוגע למרכיבים "שימוש", "ברכב מנועי", "מטרות תחבורה".


את דיוננו להלן נתחיל בבחינת השאלה האם משאבת הבטון היא "כלי רכב" במובן חוק הפיצויים, וכנגזר מכך, האם התאונות הנדונות הינן תאונות דרכים.


בהחלטתי אתייחס לשלושת התאונות כאחד, מאחר והמדובר באותו כלי רכב, ובסיטואציות דומות הקשורות לרכב הנ"ל ולפגיעה ממנו.


א. המשאית - משאבה כ"רכב" או "רכב מנועי":


המחלוקת אשר התגלתה בין בעלי הדין התמקדה בשאלה האם משאבת הבטון היינה "רכב" או "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים.


הגדרת המונח "רכב", כפי שתוקנה בתיקון מספר 4, וכפי שהיתה בתוקף בעת התאונה (ואף כיום) היא כלהלן:



"רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות".


המשאית הינה לכל הדעות רכב מנועי, המשאבה המותקנת עליה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, מופעלת על ידי מנוע המשאית.


המשאבה משמשת לפריקה וטעינת בטון מהמשאית וזהו חלק אינטגרלי של הובלת המשא ממקום למקום. מכאן נובע כי משאבת הבטון נכללת בהגדרת המושג רכב.


(ראה ע"א (באר שבע) 1126/01 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נגד אלקרנאוי תורקי, תק - מח 2002(3), עמ' 1876).
השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה, האם האירועים בהם נפגע התובע כלולים בהגדרת "תאונת דרכים", כמשמעות המושג בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975, (להלן: "חוק הפיצויים").


שימוש :
ההגדרה של שימוש ברכב מנועי כאמור מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד:
"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו,החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטען תוך כדי נסיעה וכן התנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"



הזכות לפיצויים לפי חוק הפיצויים - בין של נפגע כלפי מזיק, ובין בתאונה ' עצמית' - מותנית בכך כי נזק הגוף נגרם עקב "שימוש" ברכב מנועי.


הביטוי "שימוש" הינו "מושג רחב" דברי בכ' הנשיא שמגר בע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ. במבוט, פ"ד מא (4) 327 בעמ' 334, וכן דברי כב' השופטת שטרנברג-אליעז בת"א (ת"א) 1089/82 זכריה נ. בקל, פ"מ תשמ"ד (א)379 בעמ' 382). שם צויין כי הביטוי "שימוש" במהותו הוא ביטוי עמום ופתוח. כאשר אני נוהג במכוניתי, אני עושה בה "שימוש". כאשר אני מטפס על גג מכוניתי על מנת להוריד כדור שנתקע בעץ, אני עושה "שימוש" במכוניתי. דומה ש"השימוש" הראשון נכלל במסגרת חוק הפיצויים, ואילו "השימוש" השני אינו נופל בדלת אמותיו (כדעתה של השופטת ולנשטיין בת"א (ת"א) 2524/80 ציון חברה לביטוח נ. לסרי פ"מ תשמ"א(ב) 516 , 524). מהי אמת המידה, על פיה נעשתה הבחנה זו, באשר להיקף השימוש בביטוי "שימוש"? אכן, כבמצבים אחרים, כך גם בעניננו, נקבע היקפו של דיבור בחוק על רקע תכלית החוק. מבין המשמעויות השונות שניתן לייחס ללשון החוק, יש לבחור באותה משמעות אשר יותר מכל משמעות אחרת מגשימה את התכלית של החוק.


מהי תכליתו של חוק הפיצויים? שאלה זו עצמה שנויה במחלוקת. היו שגרסו כי מטרת החוק הינה למנוע סיכונים תעבורתיים (ראה אנגלרד, שם, 15 1978), על פי גישה זו יש ליתן פיצוי רק במקום שהנזק נגרם בקשר ל"סגולת התנועה" של הרכב (השופט קדמי בת"א (ת"א) 2178/80 "קדר" נ. זלמן, פ"מ תשמ"א(א) 120, בעמ' 130). גישה זו לא נתקבלה על דעת הפסיקה. נקבע כי החוק נועד להשתרע לא רק על סיכונים תעבורתיים (ע"א 26/80 הנ"ל; ע"א 199/81 הנ"ל 150, 154) .


דומה, שהגישה שנתקבלה הינה, כי מטרת החוק הינה להעניק פיצוי בכל אותם מקרים בהם נגרם נזק גוף כתוצאה מפעילות הנופלת למסגרת הסיכונים הנובעים כרגיל מתכליתו של רכב מנועי. "המבחן הקובע בעיני הוא, אם אירעה התאונה כתוצאה משימוש ברכב בצורה, שאינה חורגת מתכליתו וייעודו מטבע ברייתו או (אם שונה בינתיים) לפי מבנהו" (השופטת בן-פורת, בע"א 326/80 הנ"ל, בעמ' 208). פעילות זו כוללת, כמובן, בראש ובראשונה, פעילות תעבורתית. אך אין היא מוגבלת לפעילות זו. על כן, סיכונים הנוצרים על ידי כלי רכב שיש לו מספר תכליות, מהן תעבורתיות ומהן שאינן תעבורתיות (כגון, טרקטור המשמש מקור לאנרגיה, או מחפרון הנע על קרקע, וחופר בה: ת"א (חי) 1537/82 הנ"ל), נכללים כולם במסגרתו של חוק הפיצויים. אכן, תכליתו של חוק הפיצויים, כפי שנתפס בפסיקה, עניינו מתן פיצוי בגין נזקי גוף שכלי הרכב, על פי מהותו וטבעו יוצר. נקודת המבט החקיקתית היא כוללת. היא משקיפה על כלי הרכב על כל היבטיו. היא אינה מסתפקת בהיבט התעבורתי בלבד. היא בוחנת את מכלול הסיכונים שכלי הרכב יוצר בין בנסיעתו ובין בעמידתו. היא נועדה למנוע את הצורך בהוכחת הרשלנות לענין מכלול זה (ראה דברי השופטת נתניהו בע"א 483/84 קרנית נ. עוזי). היא נועדה להטיל אחריות מוחלטת בכל מקרה שנוצר סיכון הנובע מהרכב. היא מוציאה "מתחום התחולה שימושים, שהם זרים לאופיו ולתכונותיו של כלי הרכב" (ראה בת.א. (ת"א) 405/83 יצחק צדף נ. מוסך אליעד את קפלן, (צלטנר, שם, עמ' 233(כב)3,2).


אכן, אין לתת לחוק הפיצויים בכלל, ולמושג 'השימוש' בפרט, לא פירוש מצמצם ולא פירוש מרחיב. יש ליתן לחוק הפיצויים פירוש מאוזן, באופן שנזקים הנגרמים בשל סיכונים הנוצרים על ידי כלי הרכב יקבלו פיצויי במסגרתו, ויוטלו, בדרך של "פיזור הנזק" על כלל המשתמשים בכלי רכב. סיכונים שאינם נוצרים על ידי כלי הרכב לא יקבלו פיצוי במסגרתו, והסיכון שבגינו נגרם הנזק יוטל על חוג האנשים היוצרים אותו סיכון (ע"א 326/80, שם, עמ' 204).


עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן באומרה:

"הרחבת מסגרת המצבים הנכנסים לגדר 'שמוש ברכב' באופן שתקיף את המקרה דנן תהיה משום החלת החוק על מצבים שאינם נופלים למסגרתו באופן טבעי ויהא בכך כדי ל'בזר' על המשתמשים ברכב נזק שאינו נובע משמוש ברכב אלא נובע מסכון שונה לגמרי ובכך נחרוג מעבר למטרתו החקיקתית של החוק כחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים". (ע"א (ח"י) 1300/81 ז'ק נ. ל.מ.נ. חברה לקידוחי נפט בע"מ פ"מ תשמ"ו(א) 321,329 ).


מקום "שהסיכון" הוא "כפול", באופן שקיים גם סיכון מהשימוש בכלי רכב, וגם סיכון אחר, אין כל מניעה להחלת החוק. אכן, צמצום תחולתה של הוראת "השימוש" בענין פלוני או הרחבתה בענין אלמוני, אינם יכולים להיות כשלעצמם שיקולים רלבנטיים שיש לקחתם בחשבון. "הצמצום" או "ההרחבה" צריכים להיות תוצאתם של השיקולים העניניים שיש לקחתם בחשבון. שיקולים אלה צריך שיהיו קשורים להיקפם של הסיכונים אשר חוק הפיצויים רואה אותם כקשורים בכלי הרכב. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן, באומרה:

"ענין לנו בחוק ספציפי שקבע אחריות ללא אשם בתאונות דרכים ומטרתו מוגדרת וברורה, להעניק פיצויים לכל נפגע בתאונת דרכים. יש לפרשו לאו דוקא על דרך ההרחבה ולתת לו את משמעותו הטבעית וההגיונית על פי מטרתו החקיקתית ובהתייחס למדיניות המשפטית הראויה שהיא שמירה על מסגרת נאותה והגיונית של גבולות המקרים הבאים בשעריו" (ת"א (ח"י) 1537/82 הנ"ל).


" ברכב מהו, איפוא "שימוש מנועי? לדעתי, שימוש ברכב מנועי משמעו פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה ליעודו הרגיל והטבעי של הרכב. ניתן להבחין בין שימושים עיקריים לבין שימושי לואי. "המושג 'שימוש' ברכב הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו מלבד עצם הנהיגה ברכב גם פעולות נלוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב ובשימוש בו ככלי תחבורה". (הנשיא שמגר בתוארו אז בע"א 71/85 הנ"ל, בעמ' 334). שימוש עיקרי הוא בעצם ביצוע ייעודו של הרכב. על כן, נהיגת הרכב היא שימוש בו. ברכב בעל מספר יעודים, ביצוע כל אחד מיעודיו הוא שימוש עיקרי ברכב. על כן חפירה במחפרון היא שימוש עיקרי ברכב (ת"א (חי) 1537/82 הנ"ל). שימושי לואי, הן כל אותן פעולות אינצידנטליות הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי. אלה הם אמצעי עזר ופעולות נלוות הדרושות להגשמת יעודו של הרכב.
עקב שימוש:
שאלת המפתח הינה משמעותו של הדיבור "עקב שימוש". מקובל להבחין, לענין הבנתו של דיבור זה, בין יסוד ה"שימוש" שבו לבין יסוד ה"עקב" שבו. לעתים, הבחנה זו היא קשה ומלאכותית (ראה ע"א 199/81 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ. זעירא, פ"ד לז(155 ,150 (1).


זאת ועוד: קיימים קשרי גומלין טבעיים בין היקפו של מושג "השימוש" לבין מהותו של הקשר הסיבתי המתקבל בדיבור "עקב" (ראה אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 1978) 19)). עם זאת, לשם הבנתם של קשרי גומלין אלה, ולשם גיבוש תפיסה כוללת באשר למשמעותו של הביטוי "עקב שימוש" ראוי הוא כי נבחן כל אחד ממרכיבי ביטוי זה בנפרד.


עד כה בחנתי את מושג "השימוש" שבהגדרת תאונת דרכים. עתה אבחן את המושג "עקב". ההבחנה בין שני אלה קשה היא, ולעתים אין לדעת אם ענין לנו בשאלת ה"שימוש" או בשאלה הסיבתית בדבר "עקב" השימוש (ראה אנגלרד, שם, עמ' 19; ע"א 199/81 הנ"ל, עמ' 155; ת.א. (חי') 727/81 הנ"ל, בעמ' 209; ת.א. (ב"ש) 447/85עזבון המנוח שרביט ז"ל נ. חנוכה (צלטנר, שם, 214; 214(יב). עם זאת, למען בהירות הניתוח, רצוי להבחין עד כמה שניתן בין השניים, תוך מודעות לכך שהתועלת של הבחנה זו היא לעתים סמאנטית בלבד, ובעלת תועלת מוגבלת (ראה ע"א 199/81 הנ"ל, עמ' 155). הנה כי כן, מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף אינו תאונת דרכים אלא אם כן הנזק נגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי. עמד על כך הנשיא שמגר, באומרו:

"בשימוש ברכב, כשהוא לעצמו, לא סגי לשם קביעת חובת הביטוח. יש להוכיח כי הנזק נגרם על ידי השימוש או עקב השימוש, דהיינו, נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה, שאם לא כן משמש הרכב כזירת האירוע ותו לא. במלים אחרות, בנסיבות אלה, יתרחש הנזק בעת השימוש ברכב, אך גורם אחר, חיצוני לעצם השימוש, נחשב מן הבחינה המשפטית כסיבה לאותו נזק" (ע"א 71/85 הנ"ל, עמ' 334).


נראה כי המבחן לקשר הסיבתי-המשפטי לענין היחס בין "השימוש" ברכב מנועי לבין נזק הגוף הנגרם כתוצאה מכך, הוא מבחן "הגורם הממשי", וכי מבחן זה מתמלא תוכן על פי מבחן הסיכון. מבחן הסיכון מבקש לאתר את הסיכונים שהשימוש ברכב מנועי יוצר ואשר חוק הפיצויים ביקש להטיל בגינם אחריות. מטבע הדברים, שסיכונים אלה קשורים לדרכי השימוש ברכב. מקום שהשימוש העיקרי ברכב הוא שימוש תעבורתי, הרי יש לקחת בחשבון כל אותם סיכונים שהם טבעיים לשימוש זה. מקום שהשימוש העיקרי ברכב אינו שימוש תעבורתי, יש להתחשב בסיכונים שהם טבעיים לשימוש עיקרי זה. מקום שהשימוש הוא שימוש לואי, כגון פריקה וטעינה ותיקונים, יש לבחון את הסיכונים שהם טבעיים לשימושים אלה. סיכוני "השימוש" משתנים מטבע הדברים. לא הרי הסיכונים הכרוכים בשימושים העיקריים, כהרי הסיכונים הכרוכים בשימושי הלוואי. כל אחד מאלה משתנה מעניין לעניין, ממקום למקום ומזמן לזמן.


ברע"א 6000/98 עיזבון המנוח קואסמה ואח' נ. רג'בי ואח', פ"ד נ(661 (3 (להלן - פרשת קואסמה) הבהיר כב' הנשיא ברק, בדרך ההכללה את הדרישה כי התאונה נגרמה "עקב" ניצול כוחו המכני של הרכב. המילה "עקב" מבטאת דרישה סיבתית. נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין ניצול הרכב לבין התאונה. קשר סיבתי זה הוא כפול: עובדתי ומשפטי. הקשר הסיבתי העובדתי מתמצה לרוב ב"סיבה בלעדיה אין". הקשר הסיבתי המשפטי בורר מבין הסיבות-בלעדיהן-אין אותם גורמים אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות. מבחן הסיכון - תוך שלובו במבחן השכל הישר - עומד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי המשפטי. מבחן הסיכון כמבחן לקשר סיבתי משפטי קובע כי ניתן לראות בפעולות ברכב מנועי כדבר אשר "גרם" לנזק גוף אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות.
בעניין "ההגדרה הבסיסית" - הסיכון הוא תעברתי והמבחן הסיבתי-המשפטי המתאים הוא זה הבוחן את הסיכונים שהשימוש התעברתי ברכב יוצר. לעומת זאת, החזקה החלוטה המרבה בעניין "ניצול הכוח המכני של הרכב" מבוססת אף היא על מבחן הסיכון הנועד להשיב על השאלה אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המכני של הרכב יוצר. סיכון זה אינו תעברתי ואין הוא קשור ל"שימוש" ברכב. סיכון זה קשור למבחן הייעודי ובוחן את ייעודו המקורי הלא תעברתי של הרכב. עניינו של מבחן הסיכון במסגרת החזקה החלוטה האמורה הוא במתן תשובה לשאלה האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המכני לייעודו הלא תעברתי יצר.
מטרות תחבורה:
עמדתי על שאלת היחס בין החזקות החלוטות המרבות לבין מרכיב ה"שימוש" שבהגדרה הבסיסית. שאלה דומה מתעוררת באשר ליחס בין חזקות חלוטות אלה לבין המרכיבים האחרים של ההגדרה הבסיסית. כך, למשל, האם הקשר הסיבתי או מהות ה"מאורע" הנדרש בגדרי ההגדרה הבסיסית צריך להתקיים על מנת שחזקה חלוטה תוכל להחשב ("יראו") כתאונת דרכים? עיקר הבעיה מתעוררת, מטבע הדברים, באשר למרכיב של "למטרות תחבורה". השאלה הינה - והיא התעוררה במספר פסקי דין - אם בהתקיים היסודות המרכיבים את אחת החזקות החלוטות המרבות ניתן לראות במקרה "תאונת דרכים", גם אם לא נתקיים היסוד של "למטרות תחבורה" שבהגדרה הבסיסית? תשובה שלילית לכך נתן כב' השופט ברלינר, בציינו:

"פרשנות תכליתית של החוק, להבדיל מפרשנות מילולית, מחייבת את המסקנה, כי הדרישה שהשימוש יהא למטרות תחבורה, תחול... לא רק לגבי תאונות הכלולות בהגדרה הבסיסית, אלא גם לגבי המקרים הספציפיים המפורטים בהמשך ההגדרה. בכולם חוזרת הדרישה למאורע, לרכב ולסיבתיות ('עקב'). השימוש ברכב מתואר על פי נסיבות המקרה, ולגבי הדרישה לשימוש תחבורתי, אין התייחסות. לו רצה המחוקק לקבוע כי סיטואציות אלה כוללות גם שימוש בלתי תחבורתי, יכול היה לציין זאת במפורש, ולציין כי 'על אף האמור לעיל, יראו כתאונת דרכים גם...', וזאת לא עשה. היינו, שגם כאשר בודקים אם אירעה התאונה עקב התפוצצות או אם היה הדבר עקב הפגיעה ברכב חונה במקום אסור, או אם היה הדבר עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, גם אז יש לבדוק שהכל אירע במסגרת שימוש למטרות תחבורה, או לפחות בזיקה למטרות אלה" (ר.ע. (חיפה) 8/95 בייס פול נ' סוהיל אבו רוקון, צלטנר 2488).


השופט ברלינר מבחין, איפוא, בין המרכיב של ה"שימוש" שבהגדרה הבסיסית לבין המרכיב של "למטרות תחבורה". באשר למרכיב ה"שימוש" אין הפניה להגדרת ה"שימוש" שבתיקון מס' 8, אלא לדרישות השימוש ברכב המתוארות בנסיבות העניין. לעומת זאת, במרכיב של "למטרות תחבורה" יש הפניה ליסוד זה שבהגדרה הבסיסית.


דעתי היא כי אין כל הבדל בין מרכיבי ההגדרה הבסיסית לעניין תחולתם על החזקות החלוטות השונות. אכן, הדרישה כי השימוש ברכב יהא "למטרות תחבורה" היא חלק מההגדרה הכללית. אין היא חלה לעניין החזקות החלוטות. הללו נועדו לחול דווקא בכל אותם המקרים בהם לא מתקיים אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הכללית. עיון בכל אחד מהמקרים הכלולים בחזקות החלוטות מצביע על כך, כי אחד היסודות המרכזיים - אם כי לא היחיד - הנעדר בהן הוא היסוד של "למטרות תחבורה". כל תכליתן של החזקות החלוטות לא בא אלא כדי לקבוע מספר מצבים מיוחדים - פרי הפסיקה שקדמה לתיקון מס' 8 - אותם "יראו" כתאונת דרכים, למרות שאין הם נופלים לגדרי ההגדרה הבסיסית. טול את החזקה החלוטה הראשונה, על פיה יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע "עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". בחזקה חלוטה זו ביקש תיקון מס' 8 להשאיר על כנה את הלכת ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(3)705 .
הכפפתה של חזקה חלוטה זו לדרישה בדבר "מטרות תחבורה" תרוקן חזקה זו מכל תוכן. הוא הדין בחזקות החלוטות המרבות האחרות. כך, למשל, כפי שעוד נראה בהמשך, החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב, באה לקיים את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 326/80 סואעד נ' טאהא פ"ד לה(3) 197. פסק דין זה מבוסס על המבחן הייעודי. הוא דוחה את המבחן התעבורתי. אם נקבע כי חזקה חלוטה זו כפופה ליסוד התעבורתי שבהגדרה הבסיסית, אנו שוללים כל תוקף לחזקה זו. אכן, כל החזקות החלוטות המרבות מבוססות על ההנחה כי אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הבסיסית - ובמיוחד המרכיב של "שימוש" והמרכיב של "למטרות תחבורה" - אינו מתקיים. כולן היו מאבדות את עיקר משמעותן אם היינו מפרשים אותן באופן שהן כפופות לדרישה התעבורתית הקבועה בהגדרה הבסיסית. בצדק ציין כב' השופט ממן כי:

"אין לי ספק כי בכל אחד מהמקרים המיוחדים שנכללו ברשימה שהמחוקק פירט בחלקה השני של ההגדרה, מצוי איזה שהוא מום או חיסרון, שבעטיו עלול היה כל אחד מהם שלא להיכלל בגדר 'תאונת דרכים'... מטרתו [של המחוקק - א.ב.] היתה למנוע טענה כי אין הם באים בגדר 'תאונת דרכים'" (ת.א. (טבריה) 498/93 הנ"ל, בעמ' 3200).


וברוח דומה כתב כב' השופט אריאל:

"למרות שהרישא [של הגדרת 'תאונת דרכים' - א.ב.] מציבה את המבחן התחבורתי כמבחן קובע, הרי 'שגם' אותם מקרים המפורטים בהמשך הסעיף יחשבו לתאונת דרכים על אף שהם אינם עונים על היסוד של המבחן התחבורתי" (ת.א. 1208/92 הנ"ל).


ועל גישה זו עמד גם השופט ריבלין בציינו:

"ההמעטה הכללית המצויה בראשיתה של הגדרת תאונת דרכים - 'מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה' - אין בה כדי לגרוע מן השימוש הבא לרבות את ההגדרה - אפילו אין הוא שימוש למטרות תחבורה. זהו 'ריבוי גובר'. החוק קובע מפורשות כי 'יראו כתאונת דרכים' גם מאורעות אחרים, המדגימים בחוק שימוש שאינו למטרות תחבורתיות. על כן מאורע שאירע 'עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו', אפילו אירע תוך כדי פריקה וטעינה כשהרכב עומד, ואפילו לא בא האירוע האמור 'עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה' - עשוי לבוא בגדר תאונת דרכים" (ריבלין, תאונות הדרכים,(מהדורה שניה מורחבת), 1995 .


ובהמשך הוא כותב:

"מטרת התחבורה שוב אינה נדרשת לצורך ההכרה בצורות שימוש אלה; במקומה מוצג המבחן היעודי, 'ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי'. הוראה זו מחזירה אותנו אל מדדי מבחן היעוד כפי שנתגבשו בפסיקה אשר קדמה לתיקון מס' 8" (שם, עמ' 113).


אכן, כפרשנים נאמנים עלינו ליתן ביטוי לתכלית החוק. אל לנו לרוקן את החוק מכל תוכן, אך כדי להגשים תכלית שנראית כראויה, שאינה תכליתו של החוק. בקובעו את החזקות החלוטות המרבות ביקש החוק להכיר באירועים שונים כ"תאונת דרכים" למרות שהם אינם מקיימים יסוד זה או אחר מיסודות ההגדרה הבסיסית. ראש וראשון ליסודות אלה הוא זה של "מטרות תחבורה".


אין לדרוש איפוא קיומו של יסוד זה במצבים הנתפסים בגדרי החזקות החלוטות המרבות. יצויין, אגב, כי הדרישה ל"נזק גוף" אינה נזכרת בחזקות החלוטות המרבות. אין בכך ולא כלום, שכן דרישה זו - הכלולה בהגדרה הבסיסית - נובעת מהוראות סעיף 2 לחוק הפיצויים, הקובעת את ההוראה הבסיסית, לפיה "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב".


ביסוד ההגדרה הבסיסית מונח העיקרון כי השימוש ברכב אשר גרם לנזק הגוף צריך להיות "למטרות תחבורה". זהו הביטוי (המפורש) למבחן התעבורתי. בכך נדחה "המבחן היעודי" אשר שלט בחוק הפיצויים מאז חקיקתו.


באימוצו של המבחן התעבורתי ביקש תיקון מס' 8 לשנות מהדין הקודם ומהמבחן היעודי שאומץ במסגרתו, בשורה ארוכה של פסקי דין, ובמרכזם פרשת שולמן (ע"א 358/83 הנ"ל). המבחן היעודי כוון כלפי השאלה, האם השימוש שנעשה ברכב קשור ליעודו הרגיל והטבעי של הרכב. על כן, ברכב "דו-תכליתי" - כגון טרקטור המשמש הן לתנועה והן כמקור לכוח המניע מכונה חקלאית (כפי שהיה הדבר בפרשת סואעד (ע"א 326/80 הנ"ל) - השימוש בכל אחת מתכליותיו הוא שימוש הקשור ליעודו הרגיל והטבעי של הרכב.


המבחן התעבורתי ("למטרות תחבורה") מכוון כלפי השאלה, האם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי "רכב" - הוא לשמש לתחבורה יבשתית. יעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא "למטרות תחבורה". כך, למשל, שימוש תעבורתי עיקרי ברכב הוא בנסיעה בו.


נזק גוף הנגרם עקב נסיעה הוא נזק הנגרם עקב שימוש "למטרות" תחבורה.


אחד משימושי הלוואי התעבורתיים לרכב למטרת נסיעה הוא בכניסה או ביציאה מהרכב במהלך הנסיעה או בסיומה. על כן נזק גוף הנגרם עקב כניסה לרכב או יציאה ממנו, הוא נזק הנגרם עקב שימוש ברכב "למטרות תחבורה". לעומת דוגמאות אלה, נזק גוף הנגרם תוך טיפוס על רכב, המשמש כסולם להתקנת שלטי פרסומת, אינו "למטרות תחבורה" (ראה ת.א. (ת"א) 29497/92 דרעי נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, צלטנר 1728). בדומה, כאשר הרכב הוא "דו-תכליתי", נזק גוף הנגרם בשל הגשמת התכלית הלא תעבורתית, אינו "למטרות תחבורה". על כן נזק הגוף אשר נגרם בפרשת סואעד (ע"א 326/80 הנ"ל) - פגיעה בראשה של הניזוקה עקב הפעלת משאבה חקלאית באמצעות הכוח המוטורי של טרקטור - אינו "למטרות תחבורה".


על רקע מובן זה לדיבור "למטרות תחבורה" יש לבחון את דינה של טעינה ופריקה. נראה לי כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב אשר נועדה להעמיס המטען לצורכי הובלתו ברכב הוא "לצורכי תחבורה". הוא הדין בנזק גוף הנגרם בשל פריקת מטען שהובל ברכב. אכן, נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי. בעניין זה אין הבדל של ממש בין המבחן היעודי לבין המבחן התעבורתי. בצדק ציין הנשיא לנדוי כתוארו אז, כי:

"משאית היא כלי רכב, המשמש לנשיאת משאות, ותהליך הטעינה והפריקה הוא חלק אינטגראלי של הובלת המשא ממקום למקום" (ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר בע"מ, פ"ד לו(497 ,492 (1).
עמד על כך גם פרופ' אנגלרד בציינו:



"פעולות אלה [טעינה ופריקה - א.ב.] הן בגדר שימוש ברכב מנועי. ושוב, אין הבדל בסוגיה זו בין הגישה התחבורתית לבין הגישה 'הייעודית'" (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 37 (מהדורה שניה, התש"ן).


כמובן, שאלות יפות מתעוררות באשר למועד בו מתחילה הטעינה או נפסקת הפריקה. אין לנו צורך לדון בשאלות אלו בתיק זה. די בקביעתי, כי לעניין הדיבור "למטרות תחבורה", נזק גוף הנגרם בשל נפילה מרכב שלא למטרת טיפול בו, עשוי להחשב כנזק הנגרם עקב השימוש ברכב "למטרות תחבורה".


למעשה ניתן לעורר ספקות ביחס לכל פירוש מוצע, ולהביאו AD ABSURDUM על ידי הצגת שאלות היפותטיות קיצוניות. על כן חשוב, כי בדוננו בכל מקרה ומקרה נשמור, במידת האפשר, על אמות מידה אחידות, תוך מגמה להרחיב ולא לצמצם את הזכאות על פי החוק, אך נעשה זאת תוך הקפדה על כך שיישום העקרון יעמוד במבחן ההגיון. נשיג מטרה אחרונה זו אם נכיר במאורע בתור "תאונת דרכים" רק כאשר קיים קשר אמיתי בין הפעולה אשר בעטיה נגרמת הפגיעה ובין "השימוש ברכב" במובן המקובל של דיבור זה.


אי לכך, לאור ניתוח המרכיבים הרלוונטים לענין זה:

ארע מאורע שבו נגרם נזק גוף תוך כדי שימוש ברכב מנועי, התקיים הקשר הסיבתי בניתוחי את הפרק למטרות תחבורה, ולפיכך הריני מקבל את טענת התובע לדבר היות שלושת התאונות תאונות דרכים כמשמעותן ע"פ חוק הפיצויים ופסיקת ביהמ"ש.


הוצאות ההליך ילקחו בחשבון בפסק הדין הסופי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונה בפקק

  2. תאונה בנמל חיפה

  3. תאונה בגלל סינוור

  4. אחריות לתאונת מסוק

  5. תאונה של עובד מע"צ

  6. תאונה עם מכסחת דשא

  7. תאונה עם משאבת בטון

  8. שאלת האחריות לתאונה

  9. תאונה מבוימת - ערעור

  10. גרסה מול גרסה - תאונה

  11. תאונה של נהג סמיטריילר

  12. תאונה במהלך פירוק ציוד

  13. גורם חיצוני – דמי תאונה

  14. תאונה במהלך תרגיל

  15. זכאות לדמי תאונה

  16. בריחה ממקום תאונה

  17. תאונה ליד המכללה

  18. תביעה בנושא תאונת שרשרת

  19. תאונת טיפוס צוקים

  20. תאונה של עובד מתנדב

  21. תאונה בטיול חמורים

  22. תאונה במתקן שעשועים

  23. תאונה בגלל פתיחת דלת

  24. תאונה בהחלקה על הקרח

  25. תאונת מטוס - התיישנות

  26. שתי תאונות באותו יום

  27. מי אשם בתאונת שרשרת ?

  28. תאונה בטיול באוסטריה

  29. תאונה של אורחים בבית

  30. הכחשת מעורבות בתאונה

  31. תאונה בטיילת בחוף הים

  32. תאונה במהלך חיפוש חניה

  33. תאונה במהלך יציקת בטון

  34. סירוב למסור פרטים אחרי תאונה

  35. תביעה נגד מנורה – תאונת שרשרת

  36. תאונה במפעל – תביעה בבית משפט

  37. תאונה בחניון גרנד קניון בחיפה

  38. דחיית תביעה לדמי תאונה

  39. תאונה בין סובארו לבין סיטרואן

  40. מחלוקת לגבי מקום התאונה

  41. תאונה בגלל התקלות באשפה

  42. תאונה בעת עצירה בשוליים

  43. הסכם בין נהגים לאחר תאונה

  44. דמי תאונה למי שאינו עובד

  45. תאונה במהלך טיול רגלי בחיק הטבע

  46. תאונה בין פולקסווגן לבין דייהטסו

  47. חבלה סיבובית אירוע תאונתי

  48. אי אזכור תאונה - תעודת חדר המיון

  49. אחריות לתאונה – סטיה מנתיב נסיעה

  50. פסק דין של תאונה בגן עם גבס

  51. תאונת שרשרת עקב בלימת חירום

  52. תאונה עקב עצירה ביציאה מכיכר

  53. התנצלות הנהג אחרי תאונת דרכים

  54. האם חובה למסור פרטים לאחר תאונה ?

  55. טעות בתאריך התאונה בכתב התביעה

  56. תאונה במהלך קורס נגרות של משרד העבודה

  57. האם אפשר להוריד מהמשכורת בגלל תאונה ?

  58. תאונת רכיבה על סוס – אחריות חוות סוסים

  59. ממצאים אובייקטיבים בבדיקה קלינית

  60. תאונת דרכים: נזקים לרכב שהיה בחניה

  61. תאונה בגלל הסטת הגה - הפרעה של נוסע לנהג

  62. תאונה שלא אירעה במהלך העבודה או בהקשר אליה

  63. חובת נהג לצפות אפשרות התרחשות תאונה

  64. תאונה - לא הבחין בפקק תנועה שמלפניו לא האט

  65. תאונה במהלך מקום חניה אנכי בימין הדרך

  66. חתימה על כתב סילוק לא להגיש תביעה בגין התאונה

  67. חנה רכב במקום המיועד לחנייה, נפגע ממשאית חולפת

  68. תאונה בשל האטת התנועה מקדימה - בלימה ופגיעה מאחור

  69. תאונת דרכים התרחשה במתחם החנייה של קניון הזהב בראשל"צ

  70. אי שיתוף פעולה עם חברת הביטוח ומסירת מידע כוזב לאחר תאונה

  71. נפגע רכב התובע על ידי אלמוני שעה שעמד בחניה, מבלי שאותו פוגע השאיר את פרטיו

  72. בזמן התאונה הייתה המזדה בנסיעה ישר בעוד הסוזוקי הייתה בנסיעה לאחור ממקום חניה

  73. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון