הכרעת דין הרקע העובדתי עליו אין חולק 1. הנאשם הואשם בעבירה על תקנה 308(ד) (נהיגה ברכב בניגוד לתנאים שנקבעו בהודעת אי השימוש) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961. הטענה העובדתית היא כי בתאריך 06.03.03 בסביבות השעה 21:20, נהג הנאשם ברכב מסוג פיאט שהורד מהכביש בעקבות תאונה. הודעת אי השימוש לא נתנה לנאשם עצמו כי אם לאחר, ואין הוכחה כי אותו אחר יידע את הנאשם בכך. 2. תגובתו הראשונית של הנאשם לשוטר הייתה כי "בעל הרכב אמר לי שיש ביטוח ויש טסט והוא לא אמר לי שהרכב הורד מהכביש" (סיכומי התביעה סעיף ד'). אין חולק על כך שלא היה בידי הנאשם רשיון רכב תקף ליום העבירה, מהסיבה הפשוטה שלרכב אין רשיון רכב תקף מתאריך 27.12.02. 3. על עובדות אלו ישנה הסכמה בין התביעה להגנה. המחלוקת היא על המשמעות המשפטית של העובדות הנ"ל. לדעת התביעה ניתן להאשימו בעבירה על תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה בעוד שלדעת ההגנה ניתן אולי להאשימו בעבירה על סעיף 2 לפקודת התעבורה המדבר על נהיגה ללא רשיון רכב תקף. המסגרת הנורמטיבית - סעיפי החוק הרלוונטיים 4. הסעיפים הרלוונטיים לעניינו הם סעיף 2 לפקודת התעבורה ותקנה 308(ד) לתקנות התעבורה ונביאם כלשונם וככתבם. סעיף 2 (שכותרתו היא רשיון רכב) קובע כי: "לא ינהג אדם רכב ולא ירשה לאחר לנהוג רכב שברשותו, אלא אם נרשם הרכב בהתאם להוראות פקודה זו ויש עליו רשיון רכב תקף שניתן לפי הפקודה..." תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה (שכותרתה היא הודעת אי-שימוש קובעת כי: "לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, אלא לשם נסיעה לתיקונו או למילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת." 5. אין חולק כי הנאשם נהג בלא שהיה ברשותו רשיון רכב, ולכך מסכים אף בא כוחו המלומד. השאלה היא האם עבר בכך גם על תקנה 308(ד). למען הסר ספק נבהיר כי הויכוח רחוק מלהיות תיאורטי גרידא. עבירה על תקנה 308(ד) צופנת בחובה עונש מינימום של שלושה חודשי פסילה (על פי סעיף 38 לפקודה יחד עם התוספת הראשונה לפקודה). לעומת זאת עבירה על סעיף 2 לפקודה אין בחיקה חובת פסילה כלל. 6. המחלוקת העקרונית בין הצדדים נעוצה למעשה במהותו של היסוד הנפשי הדרוש לשם תקנה 308(ד). התביעה טוענת כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה כך שאין צורך ביסוד נפשי. לחילופין טענתה היא כי בכך שלא בירר הנאשם את מצבו של רשיון הרכב הרי עבר בוודאי את היסוד הנפשי של רשלנות. 7. הסניגור לעומת זאת טוען כי לצורך הרשעה על פי תקנה 308(ד) יש צורך ב"ידיעה אופרטיבית של הנוהג ברכב לעניין הודעת אי-השימוש". (סעיף 4 לסיכומיו). דהיינו, יש צורך ביסוד נפשי של כוונה פלילית ממש. 8. השאלה הראשונה לענייננו היא מהותו של היסוד הנפשי הנדרש להודעת אי השימוש. לצורך כך נעסוק בקצרה במהותם של עבירות קפידה, ובעיקר בעניינם של עבירות שנחקקו לפני תיקון 39 לעניין אחריות קפידה. רק אחר כך נוכל ליישם את מסקנותינו לעניננו שכאן. מה דינם של עבירות שנחקקו לפני תיקון 39 לעניין אחריות קפידה? 9. נבדוק את שני הסעיפים הרלוונטיים והם סעיפים 19 ו - 22 א' כפי שתוקנו בתיקון 39 לחוק העונשין (להלן: "תיקון 39) ונביאם כלשונם: 19.אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה 22. (א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה. (ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה. 10. משילוב זה של שני הסעיפים נראה כי כדי שעבירה תחשב לעבירת קפידה יש צורך שייאמר בפירוש בחיקוק כי היא עבירת קפידה. מכלל הן אתה שומע לאו. לא נאמר בעבירה בפירוש כי איננה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, מדובר בעבירה רגילה שיש צורך בהוכחת היסוד הנפשי של עוברה. 11. אולם 22(א) מוסיף כי היסוד הנפשי של עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה נשאר בעינו. דהיינו, עבירות שנקבע בדין או בפסיקה כי הן עבירות קפידה, נשארות כאלו כיום גם אם בנוסח החוק אין כל הוראה מפורשת בדבר היותן עבירות קפידה. 12. הגיונו של סעיף זה ברור. לפני תיקון 39 לחוק העונשין נחקקו חקוקים רבים בהם היה היסוד הנפשי אחריות קפידה ללא שנאמר הדבר בפירוש ("אחריות מוחלטת" כתוארה אז). כדי לקבוע את האחריות המוחלטת היה נהוג לחפש את המאפיינים המובהקים שלה בלשון החוק ולא היה כל צורך בהכרזה מפורשת עליה. ממילא מן הראוי לשמור על כך היות והחקוק החדש לא בא לשנות את הקיים אלא להסדירו בצורה ברורה יותר. 13. נשאלת השאלה מה דינן של סעיפי חוק שנחקקו בטרם תיקון 39 לחוק שלגביהם לא נאמר דבר בדבר היסוד הנפשי הדרוש. האם יש צורך בפסיקה מפורשת לגבי סעיפים ספציפיים? או שמא במידה ונקבע הדבר לגבי סעיפים דומים/קרובים ו/או לגבי חלקים אחרים בחוק משליך הדבר לגבי כל החוק? האם לגביהם נוהג ההליך שנהג קודם לכן לגבי סיווג עבירה כעבירת קפידה? 14. עניין זה לא הוחלט בפסיקה. כב' השופטת בייניש התייחסה לדבר כדרך אגב, ובלשונה: בסופו של דיון, הגעתי למסקנה, כי על אף המאפיינים המצביעים לכאורה על היות העבירות עבירות אחריות קפידה, אין לסווגן ככאלה. הטעם לדבר נעוץ בכך שעבירות אלה טרם סווגו בעבר. המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39 מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על פי הדין, לרבות ההלכה הפסוקה. במצוות המחוקק ולפי הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, בהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית, אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות. (רע"פ 26/97 לקס נ. מ"י דינים עליון, כרך נ"ד עמ' 488 פיסקה 3 בדבריה). 15. בצורה דומה נקבע בפסק דין מחוזי כי בדרך כלל יש צורך בלשון ברורה לקביעת אחריות קפידה, אלא אם כן מטרתו החקיקתית של החוק מצביעה על הצורך לפרשו כדורש אחריות קפידה בלבד. (ע"פ 348/96 (י-ם) מ"י נ. מאיר סרגובי דינים מחוזי כ"ו (פיסקה 5 להכרעת הדין). 16. פסקי הדין התייחסו למקרים שבהם הנאשמים ביקשו להרחיב את סיווג העבירה לאחריות קפידה. באופן פרדוקסלי, במספר עבירות יש לנאשמים אינטרס להרחיב את האחריות לאחריות קפידה. זאת משום שעל פי החוק לא יוטל על הנאשמים עונש מאסר במקרה של אחריות קפידה. בעבר, ניסתה התביעה לטעון בעבירות מסוימות כי מדובר באחריות קפידה וההגנה ניסתה לטעון כנגד. היום, יש מקרים בהם התביעה (שמעונינת בהטלת מאסר בפועל) תטען שאין מדובר באחריות קפידה וההגנה דווקא תנסה להרחיב את האחריות. התוצאה היא שהרחבת האחריות פוגעת בענישה וזאת אפילו בעבירות בהן לא היה חולק בעבר שעונש מאסר הוא העונש הראוי (בעיקר עבירות מס). 17. לאור זאת נראה לי כי המגמה השולטת בפסיקה היא אכן לצמצם את סיווג העבירות הקודמות כעבירות קפידה, אולם לא לדרוש קביעה חד-משמעית של הלכה פסוקה בכל סעיף וסעיף. פרשנות אחרת תעשה פלסתר את כוונת המחוקק לשמור על סיווגן של עבירות שנחקקו לפני תיקון החוק. מהי השלכת המגמה בפסיקה לתעבורה בכלל ולתקנה 308 בפרט לעניין אחריות קפידה? 18. פרשנות זו מקבלת משנה תוקף כשדנים בתעבורה. מקובל להניח שחלק גדול מעבירות התעבורה הן עבירות של אחריות קפידה אולם אין סימוכין לכך לגבי כל עבירה ועבירה בנפרד. הבחירה בפרשנות זו מתחזקת כשאנו לוקחים בחשבון את היקפן של תקנות אלו. התקנות הראשיות (תקנות התעבורה התשכ"א - 1961) מונות 590 תקנות, אולם מספרן גדול הרבה יותר עקב תוספות רבות ותקנות המחולקות לסעיפים ותתי-סעיפים. התוצאה היא שישנן תקנות רבות שלא הועלו לדיון בבתי משפט וממילא לא נקבע להם דבר. מה דינן של תקנות אלו? כך למשל, ב ד"נ 11/65 כ(1) עמ' 74 (הלכת גדיסי) הורשע נאשם אשר אור הבלם בטרקטור שנהג לא היה תקין. שם נקבע כי בעבירה זו מדובר באחריות קפידה. 19. אולם תקנות רבות אחרות כלל לא הגיעו לדיון. ניקח לדוגמא את תקנה 142 לתקנות התעבורה שנוסחה הוא: 142.(א) המוליך בעל-חיים בודד או הרוכב עליו בדרך, ישא בזמן התאורה בצדו השמאלי פנס דולק לבן או צהוב בהיר, הנראה ממרחק סביר לעוברי דרך משני הכיוונים מלפניו ומאחוריו. (ב) לא יוליך אדם ולא ירשה לאחר להוליך עדר בדרך בזמן התאורה, אלא אם אדם אחד נושא בראש העדר בצדו השמאלי פנס דולק באור לבן או צהוב בהיר ואחד נושא בקצה האחורי של העדר בצדו השמאלי פנס דולק באור אדום והאורות נראים לעוברי דרך ממרחק סביר 20. האם נניח כי תקנה 142(א) איננה מדברת באחריות קפידה אך ורק משום שתקנה זו לא הגיעה לבתי המשפט (למיטב ידיעתי) ולא נקבע לגביה כי איננה אחריות קפידה? שלא לדבר על תקנות "נדירות" כגון תקנה 139 הקובעת: לא יוליך אדם בדרך שיירת גמלים אלא כשהם קשורים זה לזה בטור ערפי ובקבוצות של לא יותר מחמישה גמלים. אחרי ככלות הכל, מדובר בעבירה דומה של תנועה בדרך ללא אור מתאים. 21. איננו באים לטעון כמובן כי כל עבירות התעבורה הנן עבירות קפידה, אולם פרשנותם צריכה להיעשות במסגרת מטרתן החקיקתית. מטרה שבבסיסה הצורך להסדיר את התנועה הסדירה בכבישים תוך כדי סיכון בטיחותי מינימלי. מטרה שבעטייה יש ותוטל אחריות גורפת על נהגים. דומני שהאינטרס הציבורי מחייב שימוש נרחב בעבירות קפידה בתחום התעבורה. בתחום זה נודעת חשיבות מיוחדת להבטחת תגובה מהירה להפרות עבירות אלו. האיסורים נועדו להבטיח את תקנת הציבור בחיי היום יום. לצערנו, שכיחות ההפרות היא גבוהה ואף אם כל אחת מהן כשלעצמה נראית פחותת משקל, הרי הצטברותן יכולה להיות ומהווה סיכון חמור לשלום הציבור. 22. אין חולק כי עבירות התעבורה נועדו לשמש תריס בפני השלכות שליליות של עבירות אלה על ערכים מרכזיים בשיטתנו. השמירה על חיי אדם,, גופו, בריאותו, רכושו, כל אלה מוגנים על ידי תקנות התעבורה. המציאות הקשה היא שמדי יום ביומו מקפחים את חייהם חפים מפשע שאיתרע מזלם להיות מעורבים בתאונת דרכים. במצב מעין זה, אין שום פסול מוסרי לשימוש ואפילו נרחב בעבירות קפידה למיניהם. 23. כפי שציינו, כיום ישנה דרך שבה נאשם יכול להיפטר מאחריותו במקרה של אחריות קפידה. ממילא, חלק מהדילמה המוסרית שהוצגה בעבר לגבי אחריות זו איננו קיים יותר. אשר לכן, אין סיבה לצמצם אחריות זו מעבר למה שהיה מקובל בעבר. 24. התוצאה הסופית לדעתי היא שהתיקון לחוק לא שינה את סיווג העבירות בפקודת התעבורה לגבי היסוד הנפשי הדרוש. ממילא תקנה 308 נשאר כמות שהיא, ופרשנותה הסבירה היא תקנה של אחריות קפידה. פרשנות זאת מסתמכת הן על לשון הסעיף והן על תכלית החוק. יישום ההלכה על המקרה שלפנינו 25. ההלכה לכן היא פשוטה. תקנה 308 היא תקנה של אחריות קפידה שנאשם יכול שלא לשאת בה, אם עשה כל שביכולתו. במקרה שלפנינו כל שצריך היה הנאשם לעשות הוא לבקש ולראות רשיון רכב תקף. אם היה רואה רשיון רכב תקף, לא יתכן היה לבוא אליו באשמה כי נוהג הוא ברכב לא תקין שהורד מהכביש. נדגיש כי איננו סבורים שצריך היה הנאשם לחקור ולחפש במופלא ממנו האם הורד הרכב מהכביש והאם תקין הוא. כל שהתבקשה ממנו הייתה הדרישה המינימלית לעיין ולראות האם אכן יש לרכב רשיון אם אין. 26. צריך לזכור כי פרשנות כפי שמבקש לראות אותה בא כוח הנאשם תהפוך את כל מטרת המחוקק לפלסר. כל שיצטרך אדם שרכבו הורד מהכביש לעשות הוא להעבירו לצד ג' שינהג בו תוך התעלמות מההורדה. תמיד יוכל אותו צד ג' לטעון כי לא ידע ולא עלתה על דעתו. האם קיימת פסיקה מחייבת על פיה יש צורך בידיעה ממשית של ההורדה מהכביש? 27. בא כוח הנאשם תמך את יתדותיו על פסק דין עמיאל אך זה איננו רלוונטי לענייננו משיקולים שאפרט (מ"ח 10392/02, אורן עמיאל נ' מדינת ישראל). 28. ראשית, שם דובר בעבירה חמורה של גרימת מוות ברשלנות ששאלת ההורדה מהכביש הייתה שולית יחסית. שנית, ניתן להבין את נימוק היועץ המשפטי כגורס כי אכן מדובר באחריות קפידה אך הנאשם עשה כל שיכל לבדוק זאת. זאת משום שעל פי עובדות המקרה הנאשם קנה אופנוע מאחרים שגם הם לא ידעו על ההורדה כלל. שלישית, לפנינו טוען נציגו של היועץ המשפטי בלהט ובהתמדה כי אכן מדובר באחריות קפידה על כל המשתמע מכך. אשר לכן, אין מקום ללמוד בכדרך אגב מפסק דין עמיאל. האם אין מדובר בעניינו בעצימת עיניים? 29. יושם לב כי יתכן היה לטעון כי היסוד הנפשי הנדרש הוא רשלנות וזה התקיים בענייננו. זאת משום שסעיף 20(ג) לחוק העונשין קובע במפורש כי: (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם; 30. במקרה שלפנינו נמנע הנאשם מלנקוט צעד מינימלי ולבדוק האם יש רשיון רכב וממילא היה מודע להם. ודוק, לאוו דווקא לעבירה הספציפית של חוסר רשיון רכב ו/או נהיגה ברכב שהוצאה לו הודעת אי שימוש. כל עבירה שקשורה לבעייתיות ברשיון רכב, חזקה על מי שלא בדק כי עברה. כך למשל מי שהסיע אנשים מעל למותר, היו ברכבו שינויים אסורים, ועוד כהנה וכהנה עבירות הקשורות לרשיון הרכב. יתכן היה לטעון כי אחד כזה לא יוכל להיבנות מטענה כי לא בדק את רשיון הרכב. ממילא כל עבירה הקשורה לרשיון רכב יהיה אחראי אליה בעצימת עיניו. 31. אולם אינני יכול לקבל טענה זו. הכלל הוא שנהיגה ברכב שהומצאה לו הודעת אי-שימוש איננה שונה מנהיגה ברכב שפנסיו האחוריים לקו, מנהיגה ברכב שאין לו ביטוח, ומרוב עבירות התעבורה. מדובר בעבירות של אחריות קפידה, וכל השאלה היא בנוגע לדרך שבה ניתן להיפטר מאחריות זו. במקרה שלפנינו, לאור עצימת עיניו של הנאשם, הרי בוודאי לא עשה די. סוף דבר 32. לסיכומו של דבר, לאור כל מה שפורט למעלה, הגעתי למסקנה כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה. הדרך היחידה להיפטר מאחריות זו היא אם עשה הנאשם כל שביכולתו ובענייננו לא עשה כן הנאשם. להיפך, הנאשם עצם את עיניו ולא ביצע את הפעולה הפשוטה ביותר של בקשת רשיון רכב. לאור כל אלה החלטתי להרשיעו בעבירה על תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. כבישרכבמשפט תעבורה