החלטה 1. עניינה של החלטה זו היא השאלה, האם נהג, אשר החזיק ברשיון נהיגה תקף לסוג כלי רכב המבוטח, אולם נהג ברכב תוך הפרת תנאי שקבעה רשות הרישוי ברשיונו, נהג תוך הפרת הוראות פוליסת ביטוח החובה המחייבות אותו לשאת רשיון בר תוקף, והאם יש לראותו כמי שנהג ללא ביטוח חובה. 2. ואלו העובדות המוסכמות בין הצדדים: א. ביום 27.5.99, בעת שהתובע חצה את הכביש ברח' צ'לנוב בתל אביב, פגע בו רכב מ.ר. 95-001-02 אשר היה נהוג בידי הנתבע 1. ב. הרכב היה מבוטח בביטוח חובה על ידי נתבעת 2. ג. הנתבע 1 הינו חירש-אילם. ד. לנתבע 1 היה רשיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה, אך ברשיונו קבעה רשות הרישוי תנאי על פיו הוא נדרש להרכיב מכשיר שמיעה בעת הנהיגה. תנאי זה לא התקיים. ה. תנאי נוסף הקבוע ברשיון הנהיגה של נתבע 1 היה הימצאה של מראה פנורמית ברכב וראי צד. הוסכם בין הצדדים כי היתה מותקנת מראה פנורמית פנימית ומראות צד סטנדרטיות. 3. הנתבע 1 הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה ונמצא אשם בעבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 בשל אי מתן זכות חציה בטוחה להולכי רגל במעבר חציה, בגרימת תאונה שגרמה לנפגע חבלה של ממש, עבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] , וכן בעבירה על תקנה 8 לתקנות התעבורה בשל נהיגה בלי למלא אחר תנאי הכלול ברשיון הנהיגה. יש להדגיש, כי הנתבע לא הועמד לדין בגין נהיגה ללא רשיון נהיגה בר תוקף. 4. התובע הגיש תביעתו בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה, נגד הנתבע 1 - נהג הרכב, נתבעת 2 - מבטחת הרכב, ונגד קרנית. בישיבה מיום 26.12.2002 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה להעמיד את הנזק על סך של 100,000 ₪ בצירוף שכר טרחה, והשאירו לדיון רק את שאלת החבות. 5. טענות הצדדים אין הצדדים חולקים על חבותו של הנתבע 1. המחלוקת הינה, על מי מן הנתבעות 2 ו - 3 מוטל נטל פיצוי התובע, האם על הנתבעת 2 כמבטחת הרכב או על נתבעת 3, כגוף סטאטוטורי מכח הוראות סעיף 12 לחוק הפיצויים. טענות הצדדים, ככל שהן נוגעות לשאלת החבות, הפוכות זו מזו ונסמכות על רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926 (להלן - "פס"ד גרינברג") כאשר כל צד מאבחן את פס"ד גרינברג לטובתו. די לומר כי הנתבעת 2 גורסת כי הילכת גירנברג חלה וכי יש לראות את נתבע 1 כמי שנהג ללא רשיון בר תוקף, ועל כן אין עליה חבות לפצות את התובע, ואילו נתבעת 3 גורסת היפוכו של דבר, הכל כפי שיפורט להלן. 6. טענה חילופית של הצדדים הינה לגבי תחולת הוראת סעיף 15 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל - 1970 (להלן - "הפקודה"), באשר לתנאים שאין להם תוקף כלפי צד שלישי. 7. דיון אין חולק כי תעודת הביטוח שהוציאה הנתבעת 2 נותנת כיסוי ביטוחי לאותם נהגים הרשאים לנהוג ברכב הנקובים בתעודה ובכפוף לסעיף 7, הקובע "בתנאי שהאדם הנוהג .. הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב בנקוב בתעודה…" יש לבחון, איפוא, השאלה, אם הנתבע 1 היה בעל רשיון בר תוקף לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה במועד התאונה. 8. בפס"ד גרינברג נדונה תביעתו של נהג הסובל ממחלת שרירים מולדת המתבטאת, בין השאר, בחולשה של הידיים. בהתאם להמלצת המכון לבטיחות בדרכים, הוקנה לנהג רשיון נהיגה תוך ציון תנאי ברשיון כי הינו מוגבל לרכב בו מופעל הגה כח. הנהג נהג ברכב שלא הותקן בו הגה כח, והדיון נסב סביב השאלה, אם יש לראות במי שנהג ברכב תוך הפרת תנאי ברשיון "כמי שנהג ברכב שאין לו רשיון לנהוג בו" כאמור בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"), המחריג נהג שאין לו רשיון נהיגה ממסגרת הזכאים לפיצויים לפי חוק הפיצויים. מלשון חוק הפיצויים לא ברור אם המצב בו "מי שנוהג כשאין לו רשיון לנהוג" ברכב כולל לא רק מקרים בהם לנהג אין רשיון נהיגה כלל, אלא גם מקרים בהם אמנם יש לנהג רשיון נהיגה, ואפילו בסוג הרכב, אולם בנהיגתו מפר תנאי או מגבלה הנקובים ברשיונו. כדי להשיב על השאלה הפרשנית, מנתח הנשיא ברק את תכליות החוק, תכליתו הסוציאלית ותכליתו ההרתעתית. התכלית הסוציאלית עניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים ומצאה ביטוי גם בגישה פרשנית ליבראלית ומקילה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק - תוך פיזור הנזק על הציבור- על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי. התכלית ההרתעתית מטרתה לסייג אותם מקרים בהם לא ראוי להעניק פיצוי לנפגע משום התנהגותו אותה רוצים להוקיע, וכלשונו של הנשיא ברק: "החוק כולל בבסיסו גם תכלית הרתעתית שעיקרה הרתעת פרטים מהתנהגות שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב, וזאת על דרך שלילת זכאותם לפיצוי על פי החוק. תכלית זו מוצאת ביטויה - בין היתר - במסגרת סעיף 7 לחוק .. ודוק: אין המדובר בכל התנהגות שניתן לראות אותה כבלתי ראויה או פסולה. הכוונה היא למקרים בהם "אשמתו" של הנפגע היא כה רבה עד "שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצוי על פי חוק הפיצויים" (רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680). המדובר במקרים חריגים בהם התנהגות הנפגע עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור בהקשרו של חוק הפיצויים והמצדיקה על כן סטיה מעקרון היסוד לפיו אין צורך בהוכחת אשם לשם קביעת החבות או שלילתה. המדובר על כן במגמה עונשית מובהקת לפיה "לא יצא החוטא נשכר". 9. אחד הישומים לתכלית ההרתעתית מצא ביטוי בסעיף 7(3) לחוק, באשר לנהיגה ללא רשיון נהיגה, שכן ההנחה היא כי נהיגה ללא רשיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. המדובר בתופעה כל כך לא רצויה עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על פי חוק ממי שאחרת היה זכאי להם, כפי שמסביר כב' השופט ריבלין ברע"א 9121/00 יורם ירוחם לוי נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח' (טרם פורסם): "שלילת הזכאות לפיצוי ממי ש"נהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה", כאמור בהוראת סעיף 7(3), הורתה, בראש ובראשונה, בשיקולי הרתעה. מטרתה העיקרית, אף שלא בהכרח המטרה היחידה, היא להרתיע את מי שעלול, בהיותו חסר רשיון נהיגה, ליצור סיכונים מיוחדים בדרכים. ההנחה היא כי כשירותו או מיומנות הנהיגה שלו לוקים בחסר". יחד עם זאת מוסכם גם על הנשיא ברק בפס"ד גרינברג, כי לא כל הפרה של תנאי ברשיון או הגבלה שבו, שקולה להעדר רשיון נהיגה על פי סעיף 7(3) לחוק. הפרה של תנאי ברשיון תחשב כהעדר רשיון נהיגה, במקרים בהם ההתנהגות יוצרת סיכון מיוחד למשתמשים האחרים בדרך, העולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. ומבלי לקבוע מסמרות, מתי הפרת תנאי ברשיון תחשב כהעדר רשיון נהיגה, קובע הנשיא ברק כי במקרה בו דן פס"ג גרינברג, הפרת התנאי של הגה כח אצל נהג חולה במחלת שרירים הגורמת לחולשת הידיים, עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. וההנמקה למסקנה הינה כי "אין המדובר במגבלה של מה בכך אלא במגבלה מהותית הנוגעת ללב ליבה של היכולת לכוון את תנועתו של הרכב. אין מדובר בהתקן שולי או זניח.. אלא במערכת חיונית של הרכב שיש בה כדי להשפיע באופן ניכר וממשי על הנוהג ברכב ועל משתמשים אחרים בכביש. אין זה פגם טכני פורמלי באופיו אלא פגם מהותי אשר משליך על כושרו וכשירותו של הנהג - המערער לנהוג ואשר מקים עילה מידתית לשלילת הפיצויים מן המערער, כאמור בסעיף 7(3) לחוק". פס"ד גרינברג, השאיר איפוא, בצריך עיון את השאלה איזו הפרה של תנאי או מגבלה ברשיון יהיו שקולים לחוסר רשיון נהיגה לפי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ו"יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו תוך הכרעה על פי החוק והתכלית המונחת בבסיסו". ברע"א 9121/00 הנ"ל דן בית המשפט בפרשנות הראויה שיש לתת להוראות סעיף 7(3). פרשנות רחבה מידי, עלולה לחתור באופן בלתי מידתי, תחת המגמה הסוציאלית שביסוד החוק. ופרשנות צרה מידי, שתצמצם את מספרם של משוללי זכות הפיצוי, עלולה לפגוע במידה בלתי ראויה בכח ההרתעתי של החוק. בית המשפט מחפש את נקודת האיזון בין שתי מגמות מתנגשות אלו, ומגיע למסקנה, כי הפרת תנאי ברשיון תביא לשלילת הזכאות לפיצויים רק במקרים בהם הפרת התנאי יוצרת סיכון בטיחותי של ממש. 10. האם לאור תכליותיו של חוק הפיצויים, כפי שנזכרו בפס"ד גרינברג, והאיזון אליה חותר בית המשפט בפס"ד לוי הנ"ל, יש לראות את הנתבע דנן, אשר נהג ברכב תוך הפרת תנאי ברשיון המחייבו להרכיב מכשיר שמיעה בעת הנהיגה, כמי שנהג ללא רשיון נהיגה? טוענת הנתבעת 2, כי לצורך ההכרעה בשאלה באם הפרת תנאי ברשיון הנהיגה מהווה משום נהיגה ללא רשיון על פי החוק, נעזר בית המשפט במספר מבחני עזר, וביניהם: האם העדר הרשיון הינו פועל יוצא של עניין מהותי להבדיל מפגם טכני או פרוצדורלי, האם הפרת המגבלה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור, והאם יש באותה הפרה של תנאי ברשיון השלכה על כושרו וכשירותו של הנוהג, ואם המגבלה הכלולה ברשיון נמצאת בידיעתו ובשליטתו של הנהג. לטענת הנתבעת 2, כל אותם תנאים ברשיון שנקבעו בשל כושר בריאותי לקוי של בעל הרשיון, הינם מהותיים ויש להם השלכה ישירה על מידת כושרו וכשירותו של הנוהג. התנהגות כזו מהווה פגיעה בתקנת הציבור ועל כן מי שנוהג תוך הפרת תנאי או מגבלה שנקבעו ברשיונו בשל כושר בריאותי לקוי, יש לראותו כמי שנהג ללא רשיון בר תוקף. ובענייננו, אי הרכבת מכשיר השמיעה על ידי הנתבע, פוגעת בכשירותו לנהוג. חוש השמיעה הינו חוש חשוב לנהג, והוא נזקק לו בנהיגתו. מכשיר השמיעה נועד לשפר את חוש השמיעה הלקוי של הנתבע, ולהשוותו לנוהגים אחרים, בריאים, שאינם לוקים בשמיעתם. נהיגה של מי שסובל מליקוי שמיעה, ללא מכשיר שמיעה, יוצרת סיכון מיוחד למשתמשים האחרים, ועולה כדי זלזול בשלומם ובביטחונם, ומהווה פגיעה בתקנת הציבור. זאת ועוד. תנאי זה מצוי בידיעתו ובשליטתו של הנהג, אשר מודע לשאלת קיומו של מכשיר השמיעה, והוא זה אשר שולט על הנסיבות, אם לעשות שימוש במכשיר השמיעה אם לאו. אין מדובר במנגנון פנימי של הרכב, שאולי הנוהג עשוי לא להיות מודע לחסרונו, אלא לדבר המצוי בחזקתו של התובע, והוא השליט הבלעדי עליו. כך, שעל פי כל אמות המידה שבהם נעזר בית המשפט בפס"ד גרינברג, אליבא כדטענת נתבעת 2, יש לראות את נתבע 1 כמי שנהג ללא רשיון נהיגה במועד התאונה. 12. עמדת הנתבעת 3 הינה, כי את התנאי המופיע בתעודה יש לבחון בראש ובראשונה באספקלרית הרכב הנקוב בתעודה, שרשיון הנהיגה של הנהג צריך להתאים לנהיגתו לפי תנאי הפוליסה. הואיל ולמכשיר השמיעה אין כל קשר לרכב הנקוב בתעודה באשר אין הוא אביזר מאביזריו, אין לומר כי לנהג לא היה רשיון נהיגה לאותו רכב הנקוב בתעודה. באשר להלכה שנקבעה בפס"ד גרינברג, ולמבחני העזר אותם מזכיר גם ב"כ הנתבעת 2, הרי התנאי שברשיונו של הנהג דנן כלל לא קשור לכושרו וליכולתו לשלוט ברכב ולכוונו, ואין מדובר במגבלה מהותית הנוגעת ליכולת הנהג לנהוג בו בבטחה. לטעמה של נתבעת 3, למכשיר השמיעה של הנתבע אין קשר ליכולתו לתפעל את הרכב ומערכותיו, מה גם שבשל חרשותו המוחלטת, מכשיר השמיעה אינו מעלה ואינו מוריד, כפי שטוען הנתבע 1 בסיכומיו. עוד סבור ב"כ הנתבעת 3 כי השקול המרכזי שהביא את בית המשפט לשלול זכאותו של הנהג בפס"ד גרינברג היה השיקול ההרתעתי, שאינו חל בענייננו שכן כאן עסקינן בתביעתו של נפגע ולא של הנהג, כך שהמטרה העונשית אינה מושגת. 13. בבחינת השאלה, אם יש לראות בנתבע 1 כמי שנהג ללא רשיון תקף, על פי הלכת גרינברג, עדיפה בעיני עמדת הנתבעת 2 על פני עמדת הנתבעת 3. יוצאת אני מנקודת הנחה, שיש בסיס מעשי לתניה המופיעה ברשיון הנהיגה של הנתבע, לפיה הינו מחוייב להרכיב מכשיר שמיעה בעת הנהיגה, וכי בהרכבת מכשיר השמיעה יש כדי לשפר את כושרו של הנתבע 1 בזמן הנהיגה. אמנם הנתבע המציא תעודת עובד ציבור כי הנתבע לא רשום במכון לבטיחות בדרכים, אך מוסכם על הצדדים כי גם לרשות הרישוי סמכות להתנות תנאים והגבלות ברשיון הנהיגה הקשורים למצבו הרפואי של הנהג ולכשירותו הגופנית לנהוג. וחזקה, כי תנאים אלו לא נקבעו ברשיון סתם כך, מבלי שיש בהם כדי להשפיע על כושר הנהיגה של הנהג. כדי שנהיגתו של נהג תסכן את שלומם של משתמשים אחרים בכביש, אין חובה כי התנאי המגביל ברשיון הנהיגה יהיה קשור דווקא למכלול אינטגראלי ברכב. טול לדוגמא, את מי שראייתו אינה תקינה וזקוק למשקפי ראיה כדי שיוכל לראות בבהירות. לא יכול להיות ספק, כי מי שראייתו אינה תקינה וברשיונו קבוע תנאי כי עליו לנהוג עם משקפיים והוא נוהג ברכב בלעדיהם, חסר כשירות חשובה לנהיגה ומסכן בנהיגתו את הציבור וכמוהו כמי שנוהג ללא רשיון נהיגה (ראה: ת"א (ש-ת"א) 58922/99 עשור נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פורסם בצלטנר עמ' 7402). הוא הדין למי ששמיעתו לקויה, וברשיונו נקבע תנאי המחייבו להרכיב מכשיר שמיעה, והוא נוהג בלעדיו. כשירותו לנהוג נפגמה, ובנהיגתו הוא יוצר סיכון מוגבר לעצמו ולמשתמשים האחרים בכביש. התנהגות זו נוגדת את תקנת הציבור, ומן הראוי להרתיע נהג כזה על ידי שלילת הכיסוי הביטוחי. על פי מבחני העזר בהם עשה בית המשפט שימוש בפס"ד גרינברג, מדובר גם בתנאי ברשיון שקיומו נתון לשליטה מלאה של הנוהג. אינני סבורה, כטענת ב"כ התובע, כי יש לבחון את "תרומת" ההפרה של התנאי ברשיון לעצם התרחשות התאונה. ב"כ התובע טוען, כי גם נהג שומע לא היה יכול למנוע את התאונה, שהתרחשה בחזית הרכב. לחוש השמיעה, או להעדרו, לא היתה כל השפעה על עצם התרחשות התאונה. דיון בשאלת תרומת הפרת התנאי לעצם התרחשות התאונה, במסגרת השאלה, אם יש לראות בהפרת התנאי שברשיון משום שלילת תוקפו של רשיון הנהיגה, תכניס בדלת האחורית דיון בשאלת האשמה, דבר שחוק הפיצויים נועד לבטל. לכן, אין כל רלבנטיות לבחינת נסיבות התאונה, במסגרת הדיון בדבר תוקפו של רשיון הנהיגה. 14. מן הטעמים הללו, ולצורך הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, יש לראות את הנתבע 1 אשר נהג ללא מכשיר שמיעה, שעה שברשיונו קיימת הגבלה כי עליו לנהוג עם מכשיר כאמור, כמי שנהג ללא רשיון בר תוקף. 15. אלא שבענייננו מדובר בתביעת צד ג' ולא בתביעתו של הנהג, ונשאלת השאלה, כיצד ישפיעו הוראות סעיף 15(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל - 1970 (להלן- "הפקודה") על שאלת החבות. סעיף 15(1) לפקודה אומר: "תנאים שאין להם תוקף כלפי צד שלישי מקום שהוצאה פוליסה לפי סעיף 3, לא יהיה תוקף, לגבי חבות טעונת ביטוח, לשום דבר בפוליסה הבא להגביל את ביטוחם של המבוטחים בה על סמך אחת הנסיבות האלה: (1) (1) הגיל או המצב הגופני או הנפשי של הנוהגים ברכב, או משך היותם בעלי רשיון". לטענת הנתבעת 2, אילו לא היתה קיימת כל התנאה ברשיון הנהיגה של הנתבע 1 לעניין הרכבת מכשיר שמיעה, לא היתה הנתבעת 2 רשאית לעורר כל טענה בדבר מצבו הגופני של הנהג, קרי: חרשותו, נוכח הוראות סעיף 15 לפקודה. אלא שהתניה הכלולה בתעודת החובה מתייחסת לעצם קיומו של רשיון בר תוקף ותניה זו אינה נכללת בגדר התנאים הנעדרים תוקף כלפי הצד השלישי. כך גם סבר הרכב בית המשפט המחוזי שדן בפרשת גרינברג (ראה: ע"א (ת"א) 1869/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואבנר, פורסם בצלטנר 7036). מנגד, סבור ב"כ הנתבעת 3 כי אין לפרש את הוראות הפוליסה באופן שיותר למבטחת לעקוף "בדלת האחורית" את מה שאסר המחוקק בסעיף 15(1) לפקודה. ב"כ הנתבעת 3 אף נסמך על פסק דין שנתתי בעניין ת.א 58767/00 ורידאת אסחק אעישה נ' אבו ריזק ואח', שדן בשאלת תוקפם של תנאים ברשיון שהגבילו את הנהג לנהוג עם הגה כח, תיבת הילוכים אוטומטית ותפוח הגה ושם סברתי כי להתנאות שנקבעו ברשיון הנהיגה של הנהג לגבי הגה כח, תיבת הילוכים אוטומטית ותפוח הגה, אשר נבעו ממצב גופני לקוי של הנהג, אין תוקף בתביעת נפגע שהוא צד ג'. 16. ולא שינתי דעתי מאז. המחוקק בחר ליצור אנומליה בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי כלפי הנהג וכלפי צד ג'. כלפי הנהג, שיש לו שליטה על קיומם של תנאים ברשיונו, בחר המחוקק להכיר בתוקפם של התנאות ומגבלות ברשיון הנהיגה הנובעות ממצב גופני של הנהג, ולשלול ממנו את הפיצוי במקרה ונהג ברכב תוך הפרת התנאים הללו ברשיונו. לגבי צדדים שלישיים, שאין להם שליטה על קיומם של התנאים והמגבלות, בחר המחוקק שלא להכיר בהתנאות הקשורות למצב הגופני של בעל הרשיון בכל המתייחס לשאלת הכיסוי הביטוחי. אינני מקבלת את עמדת הנתבעת 2, כאילו ההתנאה בתעודת הביטוח מתייחסת לעצם קיומו של רשיון בר תוקף ולא להתקיימותם של התנאים והמגבלות שברשיון. הרשיון נבחן על "כרעו ועל קרביו" דהיינו: על ההתנאות הכלולות בו. תנאי הקשור למצב גופני של הנהג, אין לו תוקף לעניין שאלת הכיסוי הביטוחי, כלפי צד ג'. לפיכך, גם אם הפר הנהג תנאי הקשור למצבו הגופני, אין הדבר יכול להואיל למבטחת, ואין היא יכולה להגביל את מתן הכיסוי הביטוחי ככל שהדבר מתייחס לתביעת צד ג'. ערה אני למצב שנוצר, לפיו אם בתאונה יפגעו גם הנהג, בעל הליקוי הבריאותי שנהג תוך הפרת תנאי ברשיון הקשור למצבו הגופני וגם צד ג', לנהג לא תהיה תקומה כלפי מבטחתו, בהתאם להוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, ויראו אותו כמי שנהג ללא רשיון תקף, ואילו הצד השלישי יוכל לתבוע את מבטחת הרכב וזו לא תוכל לעורר כלפיו כל טענה בדבר הגבלת הכיסוי הביטוחי, בהתאם להוראות סעיף 15(1) לפקודה. תוצאה זו מתיישבת עם מדיניות ההתרעה ומניעת סיכון של המשתמשים בדרך מחד, ועם השיקול של פיזור הנזק מאידך. 17. והואיל ועסקינן בתביעת צד ג', הרי שבמקרה דנן, אין הנתבעת 2 יכולה לעורר טענה בדבר הגבלת הכיסוי הביטוחי בשל הפרת תנאי ברשיון הקשור למצבו הגופני של הנהג. התוצאה הינה, כי על הנתבעת 2 לשאת בחבות כלפי התובע - שהינו צד ג', ודין התביעה נגד קרנית, היא הנתבעת 3, להדחות. פועל יוצא מכך, תדחה ההודעה לצד ג' ששלחה קרנית לנתבע 1 ולאביו, כמתיר השימוש ברכב. הנתבעת 2 תשא בהוצאות הנתבע 1 והנתבעת 3, בסך 3,000 ₪ כל אחד. משפט תעבורהרכבמסמכיםשאלות משפטיותביטוח רכבנהיגה ללא רישיון בתוקף