נהיגה בשכרות על אופנוע - איבוד שליטה

פסק דין 1. המשיב הורשע, על פי הודאתו, בבימ"ש השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ר. זוכוביצקי, ס. נשיא) בעבירות של נהיגה בשכרות (לפי סע' 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה)), רשלנות (לפי סע' 62 (2) לפקודה), נהיגה ללא רשיון רכב וללא ביטוח (לפי סע' 2 לפקודה וסע' 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל-1970), וכן גרימת תאונה וחבלה, לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה. בגין אלו הוא נדון לעונשים דלקמן: 1. פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה "ל-18 חודשים. 8 חודשים על כל כלי רכב ו-10 חודשים על כל כלי רכב פרט לרכב דו גלגלי מנועי". 2. 3 חודשי מאסר על תנאי וכן שלושה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום גזר הדין (16/02/03). 3. קנס בסך של 1,500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם. 2. ענינו של הערעור שהגישה המדינה בקולת העונש. לטענת המערערת אין בעונש שנגזר על המשיב כדי לשקף את חומרת העבירות בהן הורשע, ובמיוחד עבירת הנהיגה בזמן שכרות (בריכוז של 143 מ"ג לכל 100 מ"ג אויר - המגיע לכדי פי 3 מהמותר), בכביש בינעירוני, שבשל כך איבד את השליטה באופנועו וגרם לתאונה. לטענתה, משקבע המחוקק עונש מינימום בגין עבירה של נהיגה בשכרות, ככלל, אין להשית עונש נמוך ממנו. עוד לטענתה, בעונשים שהשית ביה"מ קמא על המשיב אין כדי להוות הרתעה מספקת מביצוע עבירות מהסוג הנדון הן במישור ההרתעה האינדיווידואלית והן במישור ההרתעה הקולקטיבית, וממילא אין בהם כדי להשיג את מטרות הענישה. לעמדת ב"כ המערערת אף בענישה הסלקטיבית בה נקט ביה"מ קמא לענין הפסילה קיימת הקלה מופלגת, שכן היא מאפשרת למשיב לשוב ולנהוג על אופנוע כבר בתום שמונה חודשים ממועד הפסילה. 3. ב"כ המשיב, הפנתה לנסיבותיו המיוחדות של המשיב, שעניינן עברו התעבורתי הלא מכביד והעובדה כי נהג ב"טוסטוס" 50 סמ"ק בלבד, המשול לטעמה ל"אופניים עם מנוע", אשר הסכנה הנשקפת ממנו אינה משתווית לסכנה מרכב כבד יותר. עוד טענה כי היה מקום להקל בעונשו של המשיב משהודה במיוחס לו וחסך מזמנו של ביה"מ. לעמדת הסניגורית המלומדת, עונש הפסילה שנגזר על המשיב נמוך אך במעט מהתקופה הקבועה בחוק, והלכה היא שביה"מ של ערעור אינו נוהג להחמיר בעונשו של נאשם אלא אם כן סטה ביה"מ קמא באורח ניכר ממידת הענישה הראויה. 4. בתי המשפט לערכאותיהם נתנו דעתם לחומרתה של עבירת הנהיגה בשכרות, בה שרוי הנהג במצב השולל ממנו את השליטה ברכב או הערנות הנדרשת לראית הדרך והתנועה ומסכן את שלומם של נוסעים והולכי רגל, בעמדו על הצורך בענישה מרתיעה שתהלום את החומרה והסיכון הגלומים בכך ותקדם את המאבק בקטל בדרכים. בענין זה נאמר בע"פ 6380/98 - סרגיי בן בוריס פטושקין נ' מדינת ישראל, תק-על 98 (4), 603, בעמ' 605: ”בית משפט זה חזר וקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ". (ראו: ע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר, פ"ד מ"ה (1) 397; ע"פ 3152/93 זיו פרידמן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ט (4) 151; ע"פ 6670/96 חיים שמריהו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). 5. גם המחוקק אמר את דברו בענין בקבעו - בסע' 39 א' לפקודה - עונש פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות: ”הורשע אדם על עבירה, כאמור בסעיף 62 (3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים. אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". 6. ברי כי העונש בגין עבירה נקבע ע"י המחוקק, וכשם שאין בימ"ש מוסמך לסטות לחומרה מעונש המקסימום שנקבע בחוק, כך אין הוא רשאי, בהעדר הוראה מפורשת, לסטות לקולא מעונש המינימום שהותווה. העונש הקבוע בחוק לצד עבירה מהווה אמירת המחוקק לענין היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין מידת העונש, ותקרת העונש כמו גם בהתאמה "רצפת העונש" מהווים נקודת המוצא ממנה על ביה"מ לגזור את הדין. בבואו ליישם את דבר החקיקה על ביה"מ ליתן דעתו לעבירה הספציפית הנדונה ונסיבותיה, לנסיבותיו של העבריין ולשיקולים הכלליים והאינדיווידואליים המתחייבים מהם. בענין זה נאמר ברע"פ 402/01 אברהים אבו גנאם נ' מדינת ישראל (פ"ד נ"ו (3) 138): "מלאכת גזירת הדין היא מלאכה מורכבת וסבוכה, המסורה... לחוכמתו, ללבו ולמצפונו של השופט, הכל לפי העבירה, לפי העברין ולפי מה שהשעה צריכה...". דא עקא, כל אלו נשקלים במסגרת ולנוכח דבר החקיקה והעונש שקבע המחוקק לצד העבירה. 7. הפועל היוצא מכל האמור הוא כי משנקבע בחוק עונש פסילת מינימום, הסטיה ממנו כלפי מעלה אינה חריגה (ר' י. בשן, דיני תעבורה, הוצאת תמר בע"מ, כרך ב', עמ' 571); ואולם אף ש"רשאי בית המשפט בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה אחרת", סטיה כלפי מטה אינה צריכה להיות ענין שבשגרה, שכן היא נוגדת את הנחייתו המפורשת של המחוקק. האפשרות שניתנה ע"י המחוקק לסטות מעונש המינימום נועדה להוות "דרך מילוט" במקרים המיוחדים בהם עונש המינימום עשוי לגרום לעיוות דין או לפגיעה קשה בצדק. 8. לגבי הענישה הראויה בעבירות תעבורה קבע ביה"מ העליון לא אחת: "המדיניות בכגון דא נקבעה על-ידי בית המשפט הזה בפסיקה חוזרת ונשנית, בה עמדנו על כך כי ריבוי התאונות והנהיגה הבלתי זהירה הנפוצה מחייבים הטלת עונשים מרתיעים... אם אנו מצפים לכך שבית המשפט לתעבורה יהווה גורם משפיע על ההתנהגות בכבישים, חייבת הענישה על-ידיו להיות אפקטיבית ומרתיעה". (ע"פ 3332/91 מדינת ישראל נ' יצחק סבג, פ"ד מ"ו (1) 437, עמ' 439). ובאשר לעונש הפסילה, נאמר: ”כאשר נדרש בית המשפט לשקול, מה עונש ראוי לו לעבריין תנועה שנתפס בקלקלתו, נראה לנו, כי המסקנה המתחייבת, והיא פרי ניסיון החיים, הינה, שיש להעדיף מעל לכול, לצד כל עונש אחר, את עונש הפסילה מלהחזיק ברישיון הנהיגה, אם לתקופה ארוכה ואם לתקופה מצומצמת, אם בפועל ואם על-תנאי, הכול לפי נסיבות העניין. רישיון נהיגה ברכב מנועי מוענק לאדם, אשר הוכיח במבחנים, כי קנה לעצמו ידע וכישורים לנהוג ברכב מנועי ברשות הרבים. נהג, אשר שכח את תלמודו, או המתעלם מהכללים החשובים שהורוהו, וחטא בעבירות תנועה המסכנות את הזולת, ראוי לו שהזכות שהוקנתה לו תישלל ממנו לפרק-זמן מסוים, על-מנת שיחזור וישנן לעצמו מחדש את שאמור היה לדעת בטרם הוקנתה לו הזכות לנהוג בדרכים. בתקופת הפסילה אפשר שתצטנן התלהבותו, והוא ישוב וישכיל להבין את האחריות המוטלת עליו, כאזרח שומר חוק, כלפי עצמו וכלפי הזולת, שעה שהוא משתמש בדרך ומבקש להגיע אל יעדו בשלום". (ע"פ 82/82 - מדינת ישראל נ' חיים כרמלי פ"ד ל"ז (1) 729, 732-733). ממילא מגמת המחוקק, הנוטה לחומרה בעבירות תעבורה חמורות, כמו עבירת השכרות - משתלבת עם המגמה המחמירה המשתמעת מפסיקת ביה"מ העליון בעניינים אלו. הכל מתוך שיקול העל שענינו הפחתת הקטל בדרכים. 9. בענייננו, הורשע המשיב בביצוע שורה של עבירות, חלקן מבטאות זלזול מופגן בחוק וזילות המערכת הנורמטיבית-מינהלית: נהיגה ללא רשיון תקף (למעלה ממחצית השנה ממועד פקיעתו) וללא ביטוח. גם לעבירת השיכרות, החמורה כשלעצמה, נוספה בענייננו רשלנות בנהיגה שהתבטאה באיבוד השליטה ברכב, ללא סיבה סבירה, שתוצאתה תאונת דרכים בה נחבל המשיב בגופו וכלי רכבו ניזוק. לענין הנסיבות המקילות, כל שצויין בגזר הדין הוא כי "הנאשם נוהג שנים רבות ועברו אינו מכביד כלל" וכי הוא "נהג על קטנוע 50 סמ"ק (טוסטוס)". 10. "עברו הלא מכביד" של המשיב מסתכם בארבע הרשעות שבהן שתיים בגין נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח (הרשעות שלא היה בהן כדי להניאו מלחזור על דפוס עבריינות זה), וכן נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף בדרך ואי שמירה על הימין. נסיבות אלו אינן מהוות נסיבות יוצאות דופן בחריגותן עד כי יש לסטות בגינן מעונש הפסילה המינימלי שנקבע בחוק, מה גם שעונש הפסילה בגין שכרות, בסע' 39 א' לפקודה, בא בנוסף לכל עונש אחר, ומה גם, שלא בעבירה בודדת הורשע המשיב. 11. אמנם, כטענת ב"כ המשיב המלומדת, ככלל אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וכשהיא דנה במידת העונש "אין היא צריכה להעמידו על "אותו שיעור אשר אותו היא היתה גוזרת, לו ישבה בערכאה הראשונה. ההתערבות מוצדקת רק באותם מקרים בהם יש סטיה מהותית ממה שהולם את נסיבות הענין" (ר"ע 714/85, מדינת ישראל נ' מנשה פיש, פ"ד ל"ט (4) 809, 811-812), מה גם שבענין דנן הערכאה הדיונית הינה ערכאה מיוחדת ומותאמת לענין עבירות תעבורה, ולשופטיה מומחיות ונסיון רב בתחומם. דא עקא, נסיבותיו של המשיב, כפי שנימנו ע"י ביה"מ קמא, אינן מהוות נסיבות יוצאות דופן בחריגותן עד כי יש לסטות בגינן מעונש הפסילה המינימלי שנקבע בחוק, לא כל שכן בהצטרפן לשורת העבירות בהן הורשע. גם הסטיה מעונש המינימום בגזר הדין אינה פעוטה, שכן הפסילה על כלי רכב דו גלגלי מנועי הועמדה על שמונה חודשים בלבד. 12. אשר על כן אני מקבלת את הערעור במובן זה שעונש הפסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה שנגזר על המשיב יעמוד על שנתיים. בהתחשב בכך כי זוהי הרשעתו הראשונה של המשיב בעבירת השכרות וכי הוא הורשע על פי הודאתו, אינני רואה מקום להתערב בעונשים האחרים שהושתו עליו. משפט תעבורהתאונת דרכיםשכרותאיבוד שליטה (על רכב)אופנוע