פסק דין השופט נ. הנדל 1. לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות ונידון לשמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים לבל יעבור עבירה דומה או עבירה של נהיגה בזמן פסילה, של"צ למשך 400 שעות, פיקוח מבחן למשך שנה, קנס בסך 2,000 ₪ ושלוש שנות פסילה מלנהוג. על פסק דין זה של בית משפט השלום לתעבורה הוגשו שני ערעורים - האחד מטעם המערער על הכרעת הדין והשני, מטעם המדינה על גזר הדין. על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום, נהג המערער, ברכב מסוג מיצובישי, בכביש עוקף באר-שבע, מכיוון דימונה לכיוון עומר. תוך כדי נסיעה עקף רכב ובסמוך לכך התנגש ברכב אחר בנתיב הנגדי. כתוצאה מהתאונה נהרג נהג הרכב האחר. המערער ונוסעת שהיתה ברכבו, גברת חלאויה, נפגעו באורח קל. ברכב המנוח שני נוסעים נפצעו קל ונוסעת אחת נפגעה באורח קשה. נקבע על-ידי בית משפט קמא כי התאונה התרחשה בכיוון הנגדי לכיוון בו נסע המערער. לטענת הסניגור התביעה לא הוכיחה שהתאונה אירעה בכיוון נתיב נסיעת רכב המנוח. לחילופין מדגיש הסניגור את תפקיד המערער. הלה הינו שוטר ששימש כראש צוות של עשרים שוטרים, שניים-עשר מהם מהיחידה שלו. שייכות העניין אליבא דסניגור הינה שהתאונה התרחשה בזמן שהמערער נהג במסגרת מילוי תפקידו ועל כן רשאי הוא להנות אם לא "מחסינות מלאה" מ"משהו שהוא קרוב לחסינות". 2. לא מצאתי ממש בערעור שהוגש על-ידי המערער. הכרעת הדין של בית משפט קמא לפיה הורשע המערער, בנויה משלוש צלעות. האחת, עדותה של הנוסעת, שישבה ליד המערער בזמן התאונה. השניה עדות הבוחן והשלישית המשקל שהוענק לראיות ההגנה, לרבות עדות המערער ומומחה מטעמו. הנוסעת הינה שוטרת שבזמן התאונה היתה פקודה של המערער. היא מסרה במשטרה שרכבו של המערער עבר לנתיב הנגדי. לא היה בפיה הסבר מדוע עבר מנתיב נסיעתו. בבית המשפט מסרה הנוסעת שהיא לא זוכרת באיזה נתיב נסע המערער בזמן שאירעה התאונה. בית משפט קמא העדיף את אמרות הנוסעת על פני עדותה בבית המשפט וזאת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. אכן, עולה מעיון בהודעות הנוסעת שהן ברורות ומדברות בעד עצמן. הודעות אלה נמסרו בסמוך למועד קרות התאונה. גם הבוחן מטעם המשטרה הגיע למסקנה שהתאונה התרחשה בנתיב הנסיעה של המנוח. כן קבע שהמערער יכל היה לראות את רכב המנוח מבעוד מועד. מקום האימפקט נקבע על פי סימני חריצים שנגרמו על-ידי שני כלי הרכב המעורבים. לדעת הבוחן מקום האימפקט כולו נמצא בנתיב הנגדי, דהיינו בכיוון נסיעת המנוח. במהלך חקירתו הנגדית התייחס הבוחן במקצועיות להשערות ותיאוריות שונות שהוצעו על-ידי הסנגור. באשר לעדות המערער, קבע בית משפט קמא כדלקמן: "מבלי להכנס לפירוט נוסף של הפעולות המשטרתיות, פיצל לדבריו, את הכח לשניים, ולפני אירוע התאונה העביר הנחיות וחיכה לרכב שיבוא מולו". המערער לא שלל את האפשרות שרכבו היה בנתיב הנגדי אלא התייחס לאפשרות זו בתגובה: "לא זוכר". לדבריו הוא נסע במהירות של שבעים עד שמונים קמ"ש ולפתע ראה אורות ממול. יוצא כי במובן מסויים יש בעדותו של המערער בכדי לחזק את התשתית העובדתית שהונחה נגדו. בית משפט קמא העדיף את עדות הבוחן על פני עדות המומחה מטעם המערער. צויין כי עדותו של הראשון מבוססת על ממצאים שאסף בשטח, כולל מדידות ונתמכת בראיות נוספות ואילו חוות דעתו של האחרון אינה אלא רצף של אפשרויות שונות ואינה נתמכת בממצאים או בעדויות. כמובן לא די בכך שמומחה מעלה אפשרות תיאורטית כהסבר לתאונה, על התיאוריה להיות מעוגנת דיה בעובדות המקרה. עוד העיד מטעם הסניגוריה מר גיא צביאלי. בית משפט קמא הגיע למסקנה שלא ניתן לסמוך על עד זה. לדברי בית משפט קמא תיאורו של העד כה מנותק מעובדות המקרה, עד שנוצר הרושם שהוא מתייחס לתאונה אחרת מזו נשוא כתב האישום. בית משפט קמא הדגיש כי על הנוסע בנתיב המנוגד לכיוון נסיעתו מוטלת חובה להזים את חזקת הרשלנות. החומר מצביע בבירור על כך שהמערער נסע בנתיב הנגדי. הוא לא הבחין באורות רכב המנוח המתקרב אליו. רק מטווח קצר של כעשרים מטר, על-פי הערכת המערער, הבחין בו לראשונה. הממצאים העובדתיים המשפטיים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא משתלבים יפה בביסוס המסקנה אליה הגיע. 3. כאמור, טען הסנגור לחילופין שהמערער רשאי להנות מפטור או מעין פטור, הואיל ונהג במסגרת מילוי תפקידו. האסמכתא שהציג לביסוס הטענה הינה תקנה 32(א) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961, הקובעת: "רכב של משטרת ישראל, שהנוהג בו או הנמצא בו ממלא תפקיד רשמי בפועל לא יחולו לגביו הוראות חלק ב' אם היה בקיומן כדי למנוע את מילוי התפקיד." הוראות חלק ב' בתקנות התעבורה עניינן הדרך והתנועה בה, וכוללות אסור ומותר בנושאים של מהירות, עקיפה, זכות קדימה וכדומה. המשטרה אינה נוהגת, תרתי משמע, בהתאם לפרשנות המרחיבה והגורפת שנתן הסניגור המלומד לתקנה 32 - וטוב שכך. במסגרת ערעור זה לא ראיתי צורך לתחום גבולות במשמעות התקנה, די בשתי ההערות הבאות. המערער לא טוען שהיה עליו להכנס לנתיב הנגדי בכדי למלא את תפקידו. גם אם הנסיעה היתה קשורה למילוי עבודתו, הרי שהמעבר לנתיב הנגדי והעדר מתן תשומת לב לרכב המנוח לא קיימו כל מטרה מבצעית. שונה איפוא המצב כאן ממקרה בו למשל נסע רכב משטרתי במהירות גבוהה מהמהירות המותרת בכדי לתפוס עבריין נמלט. ההערה השניה הינה שגם במצב בו שוטר מפר הוראה בתקנות התעבורה למטרת מילוי תפקידו, אין בכך להקנות לו זכות לגרום לתאונה. אכן, אם במצב כזה תיגרם תאונה, שבט הביקורת יקח בחשבון את נסיבות נהיגתו. אולם הפער ישנו בין שקלול נסיבות הנסיעה בבחינת רשלנותו של הנהג-השוטר לבין טענת הגנה של חסינות או מעין חסינות. לעניין זה הייתי מפנה לתקנה 94 לתקנות התעבורה שנושאה "הוראות מיוחדות לנוהג ברכב בטחון". נקבע שנוהג ברכב בטחון רשאי, בשעת מילוי תפקידו, לעבור על תקנות מסוימות - "אולם לא יעשה כן אלא במידה הדרושה למילוי התפקיד המוטל עליו, ותוך כדי נקיטת אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכון או פגיעה בעוברי דרך או ברכוש." נראה כי ההסתייגות האמורה יפה גם בפרשנות תקנה 32 המתייחסת הן לרכב משטרתי והן לרכב בשימוש צה"ל. כאמור אין ברצוני לתחום גבולות. ניתן לסכם באופן הבא. מוטלת חובת זהירות על הנוהג רכב משטרתי גם אם רשאי הוא - ולא הוכח הדבר בענייננו - להפר אחת מתקנות התעבורה בכדי למלא את תפקידו. ההיתר להפר אינו היתר לנהוג ברשלנות. ברם, בדיקת הנהיגה תיעשה לא על-פי אמות המידה של אדם מן הישוב, אלא על-פי אמות מידה של שוטר מן הישוב הממלא תפקיד. מסקנתי הינה איפוא שאין מקום לקבל את הערעור על הכרעת הדין. בית משפט קמא בחן את גרסת המערער בזהירות וביסודיות. אפנה עתה לערעור המדינה. 4. כללי הענישה בגרימת מוות ברשלנות תוך כדי נהיגת רכב הינם מיוחדים. נקבעו עונשי מינימום של שלושה חודשי מאסר בפועל ושלוש שנות פסילה. ניתן לסטות מעונשים אלה אך הכלל בעינו עומד (ראה: סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה). העונש המקסימלי בעבירות אלו הינו שלוש שנות מאסר ופסילה לצמיתות. הואיל והציבור הישראלי מרבה לנהוג בכבישים, אין תימה כי הגורם לתאונה קטלנית ברשלנות, הינו לא פעם אדם מן הישוב, נורמטיבי, ואף יכול להיות מהטובים שבינינו. לנוכח הקטל בדרכים, שהפך לצערנו למעין מלחמה לא מוכרזת, יש והענישה כואבת ומחמירה. המפתח המרכזי לקביעת עונש במקרה הפרטני בעבירות אלו הינו דרגת הרשלנות. נסיבותיו האישיות של נאשם מתגמדות לנוכח עיקרון קדושת החיים. אין הדבר אומר כי אין כל משקל לנסיבות האישיות, אך מקומן מופחת לעומת מקרים של "עבירות פליליות רגילות". ומן הכלל אל הפרט. 5. הגם ודחיתי את טענת הסנגור כי יש מקום להתחשב בנסיבות הנהיגה של המערער לעניין אחריותו, שונים פני הדברים לעניין מידת עונשו. עם זאת מדובר ברשלנות של ממש. תהייה אשר תהייה הסיבה בגינה עבר המערער לנתיב הנגדי, ואף אם היה טרוד בעבודתו, חלה עליו חובת זהירות מוגברת לשמור על המשך נסיעה בנתיב נסיעתו הוא. צויין בגזר הדין שהמערער "כל חייו מקדיש לשירות המדינה, לוחם בחטיבת גולני, סגן מפקד פלוגה... מתפקד כקצין מודיעין בשטח רצועת עזה, עם כל המשתמע מכך". תסקירו היה חיובי והדבר צפוי עד מאוד. בית משפט קמא נעל את גזר הדין במילים אלו: "לסוף, הגעתי למסקנה, כי יש הצדקה למנוע הדבקת כתם של "מאסר בפועל" על הנאשם ובהתחשב כי כל תפקידו של הנאשם הינה "מלאכת קודש" וכל כולו שירות למען הציבור". סבורני כי יפה עשה בית משפט קמא בהתחשבו בשיקולים אלה ובמיוחד על רקע העובדה שהמערער נהג ברכב במסגרת פעילות מבצעית. ברם, לגישתי לא נערך איזון ראוי בין השיקולים לקולא ולחומרא במקרה זה. הקטל בדרכים דורש ענישה מחמירה. דרגת הרשלנות כאן הינה מעל לבינונית. המעבר לנתיב הנגדי לא היה נחוץ לקידום הפעילות. לשון אחרת, אם רצה בית משפט קמא להתחשב בנימוקים לקולא במקרה זה, וכאלו ישנם, היה מקום לשקול הטלת עונש מאסר במסגרת עבודות שירות, חרף דרגת הרשלנות. למעשה בית משפט עצמו "הודה" שהתלבט בין הטלת עונש כאמור לבין העונש עליו החליט לבסוף. הכתמת המערער בעונש מאסר בפועל, אפילו שלא ירוצה מאחורי סורג ובריח הינה תוצאה עונשית הולמת. יש בכך לשלוח מסר חברתי ברור. מסקנה זו מושפעת מריבוי הקטל בדרכים. חודש בו נהרגים בכבישים "רק" שלושים בני אדם, נחשב ל"חודש טוב" בלוח השנה של החברה הישראלית במאה העשרים ואחת. מכאן שאין להסתפק בשירות לטובת הציבור שלא במסגרת מאסר בפועל. כאמור יש לתת משקל הן לנסיבות התאונה, והן לנסיבות האישיות של המערער. העונש חייב להיות מידתי. ברם, מידתיות זו כוללת את הצורך בהרתעת הרבים. נוסף על כן, אף שמצא בית משפט קמא לנכון להקל בעונש המאסר, עדיין היה מקום להחמיר יותר בעונש הפסילה. העונש שהוטל על הנאשם נבחן כמכלול. לא ניתן לבודד מרכיב אחד של העונש מבלי שלפעמים יושפע מכך מרכיב אחר. בית משפט קמא הסתפק בעונש המינימום לעניין הפסילה מלנהוג ואין כל הצדקה לכך. בכל מקרה, עונש הפסילה חייב לשקף את השיקולים הרלוונטיים שהובאו לעיל וטענות ב"כ הצדדים בנושא זה. דרגת הרשלנות דורשת הטלת עונש פסילה לתקופה ארוכה. הטלת עונש פסילה מלנהוג לתקופה שכזו מקדמת את מטרות הענישה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב. הקשר בין העבירה לבין עונש הפסילה הינו ישיר, מחוייב וצודק. במובן זה ההיתר לנהוג אינו זכות מוקנית לכל אלא כפוף להתנהגות ראויה, תוך שמירה על כללי הזהירות. בעניינו של המערער יש לקחת בחשבון, כפי שעולה מהעדויות שנשמעו טרם מתן גזר הדין, שעונש הפסילה לא ימנע ממנו להמשיך לשרת במשטרה אם כי, הוא עלול לפגוע בהיקף המשימות שיוטלו עליו. 6. סוף דבר, הייתי מציע לחברי את התוצאה הבאה. לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין. לקבל את ערעורה של המדינה באופן הבא. יוטל על המערער עונש מאסר בפועל של חמישה חודשים, שירוצה במסגרת עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה שהוגשה לבית משפט קמא. יפסל המערער מלנהוג לתקופה של שבע שנים. לנוכח התוצאה של הטלת עונש מאסר בפועל, יבוטל הצו לביצוע של"צ. יתר הוראות גזר הדין בעינם. נ. הנדל - שופט כב' ס. הנשיא י. פלפל: אני מסכים. י. פלפל - אב"ד כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ: אני מסכימה. ר. יפה-כ"ץ - שופטת לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נ. הנדל. רכבהתנגשות