דריסת הולך רגל – הריגה ?


הכרעת דין

האישום

1. הנאשם הואשם בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן – "חוק העונשין"), וכן בעבירות של נהיגה בשכרות, של נהיגה במהירות בלתי סבירה, של אי האטה בעקומה ושל סטיה מנתיב נסיעה, שהן עבירות לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961- ולפי תקנות התעבורה, התשכ"א1961-. בנוסף הואשם הנאשם באי קיום חובת פוליסה, עבירה לפי ס' 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התשכ"א1961-.
נטען בכתב האישום, כי הנאשם נהג ביום 7/3/00 בשעה 4:40 לערך ברכב פרטי מסוג "פורד" מס' 32-321-84 (להלן – "רכב הפורד") בכביש מס' 805 (להלן – "הכביש"), העובר בכפר סכנין, בכיוון ממזרח למערב (להלן – "הכביש"). בהגיע הנאשם עם רכבו לעקומה חדה שמאלה בכביש, לא האט את מהירותו, סטה, בהיותו בתוך העקומה, ימינה וירד בתלולית כורכר שמעבר לכביש, שם התהפך הרכב על נוסעיו (להלן – "התאונה").
כתוצאה מהתאונה נגרם מותה של המנוחה, שישבה במהלך הנסיעה והתאונה במושב שליד הנהג. המנוחה היתה כבת 42 בעת מותה.
גם הנאשם נחבל בתאונה חבלות של ממש.


2. נטען עוד, כי עובר לתאונה בילו הנאשם והמנוחה עם חבריהם במסיבה בכפר עראבה, שם שתו משקאות משכרים. הנאשם נהג ברכב והסיע בו את המנוחה בהיותו שיכור ותחת השפעת משקאות משכרים, כשרמת האלכוהול בדמו כשעתיים וחצי לאחר התאונה היתה 161 מ"ג (ראו סעיף 4 לכתב האישום.


3. לגירסת התביעה בכתב האישום, הכביש במקום התאונה הוא דרך עירונית משובשת, ועובר לתאונה נהג הנאשם ברכבו, בקרבו למקום התאונה, כשהוא והמנוחה לא חגורים, במהירות של כ50- קמ"ש וכשאורות הדרך דלוקים.


למנוח לא היתה פוליסת ביטוח בתוקף במועד אירוע התאונה.


עובדות מוסכמות ושאלות שבמחלוקת



4. מיד לאחר התאונה, התאספו אנשים סביב הנפגעים, והם, ככל הנראה, הזמינו אמבולנס למקום. הגיעו שני אמבולנסים. נהגו של האחד פנה לטפל ולפנות את הנאשם מהמקום, ואילו נהג האמבולנס השני, נביל שלש, ששימש כחובש, פנה אל המנוחה. כאשר הגיע שלש למקום, בשעה 4:40 לערך (וראו הודעתו נ3/ עמ' 1 ש' 2), היתה המנוחה בחיים ובהכרה. היא אף שוחחה עמו. על סמך פצע חיצוני מדמם בראשה, סבר העד כי המנוחה נפצעה בראשה בלבד. שלש מדד לה לחץ דם, דופק ואישונים.
העד העלה את המנוחה על האמבולנס ונסע איתה לבית-החולים בנהריה. במהלך הנסיעה, כאשר הבחין שהיא חשה ברע, ומצבה מתדרדר, הזמין שלש ניידת ניידת טיפול נמרץ (נט"ן). הניידה שהוזמנה והאמבולנס, הנהוג על ידי שלש, נפגשו בדרך, בצומת אחיהוד. הרופא שבנט"ן, דר' מיגל גינסברג, מצא, כי המנוחה כבר היתה מתה. אמצעי ההחיאה שבוצעו בה לא הועילו.
התברר, לאחר ניתוח הגופה, כעולה מחוות דעתו (ת15/) של דר' קוגל, פתולוג, שהעיד מטעם התביעה, כי סיבת המוות היתה, "הלם תת נפחי בשל דימום מאסיבי לחלל הצפק בעקבות פצעי קרע נרחבים בכבד. בנוסף נמצאו שברים בצלעות והצטברות דם בחלל הצדר, שתרמו והחישו את המוות". נמצא עוד (וראו באותה חוות דעת וכן בת11/), שגם המנוחה היתה תחת השפעת אלכוהול בינונית.


5. הנאשם הודה, כי הוא נהג ברכב בעת התאונה וכי המנוחה נפטרה עקב אירוע התאונה, אך הוא כפר בטענה בכל שבעת ביצוע העבירה היה לו יסוד נפשי של הריגה, ושיש קשר סיבתי משפטי בין התאונה לבין מותה של המנוחה (עמ' 2 לפ'). לעמדתו נותק קשר זה על ידי מעשיו או מחדליו של החובש, נביל שלש, ויש, לכן, לייחס את גרימת המוות לאחר או לאחרים.


6. ההגנה מיקדה טענותיה בשני מישורים (וראו סיכומיה).


המישור הראשון עוסק ביסוד הנפשי של עבירת ההריגה. ההגנה גורסת, כי לא הוכח אצל הנאשם הלך נפש של פזיזות. כידוע, להוכחת קיומה של מחשבה פלילית מסוג פזיזות בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, נדרשת, בין היתר, מודעות לעניין גרימת התוצאה הקטלנית, קרי מותו של אדם. לעמדת ההגנה, לא התקיים ולא הוכח מעל לכל ספק סביר אצל הנאשם יסוד הפזיזות מסוג אדישות, המתבטא ב"שוויון נפש לאפשרות גרימת התאונה הקטלנית" במובן סעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין, או מסוג "קלות הדעת" המתבטא "בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" לפי סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין.


המישור השני עוסק בניתוק הקשר הסיבתי עקב מעשיהם או מחדליהם של הגורמים הרפואיים אשר טיפלו במנוחה. לגישת ההגנה, מותה של המנוחה לא היה נגרם, אלמלא הטיפול הרפואי הרשלני אותו קיבלה עובר למותה. טיפול רשלני זה, לא נעשה ב"ידיעה ובמיומנות רגילות" (סעיף 309(1) לחוק העונשין), הוא היה גם בבחינת "גורם זר מתערב", שלא ניתן היה לצפותו והוא אינו ממלא אחרי דרישותיו של "מבחן הציפיות".


האם הוכח שהנאשם היה "שיכור" בעת התאונה



7. התביעה טענה, כאמור, בכתב האישום, כי בדמו של הנאשם נמצאו 161 מ"ג של אלכוהול, וכי הוא היה "שיכור" בעת שארעה התאונה. הסניגוריה כפרה בעובדה זאת בתגובתה לכתב האישום.
התביעה יצאה מהנחה כי היא הוכיחה את שכרותו של הנאשם בהסתמכה על ת1/ ו-ת2/, שהם הודעותיו במשטרה, וכן על ת11/ שהיא חוות דעת של דר' אשר גופר, מומחה לטוקסיקולוגיה. דא-עקא שעיון בת11/ מראה, כי בדיקת הדמים כדי לגלות השפעת משקאות משכרים, נעשתה למנוחה, וכי למנוחה נמצא אלכוהול בדם בריכוז של 134 מיליגרם לכל 100 מ"ל. התוצאה היא, שלא הוגשה כל חוות דעת על כמות האלכוהול, שנמצאה בדמו של הנאשם.
נכון הוא, כי בסיכומיה, לא עמדה הסניגוריה על כך, שלא הוגשה תעודת מומחה, המעידה על כך שריכוז האלכוהול בדם, היה כפי שנטען בכתב האישום, אולם כפירתה בכך שהנאשם היה שיכור, המשיכה גם לאורך סיכומיה.
בתקנה 169ב לתקנות התעבורה בפרק השישי, נקבעה "חזקת השכרות", הקמה, אם נמצאה כמות אלכוהול מסויימת בדם:



"(א) לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור.
(ב) ..
(ג) לענין סעיפים 62(3) או 61ב לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה".


"המידה הקבועה" נקבעה בתקנה 169א, והיא ריכוז של חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם.
תקנה 169ה(ג) לתקנות התעבורה מוסיפה וקובעת, כי אם "נעשתה בדיקת מעבדה (לבדיקת ריכוז האלכוהול בדם), יהיו תוצאות הבדיקה ראיה בבית משפט על עבירת נהיגה תוך שכרות" (וראו גם בר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463, בעמ' 467).


ההלכה היא, שניתן להוכיח, שנאשם היה נתון תחת השפעה של אלכוהול (או סם אחר) גם בראיות אחרות פרט לאותה מדידה של אחוז האלכוהול בדם (וראו ע"פ 140/98 אליהו חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 225), אולם, בראיות שהובאו לפני, אין ראיות על התנהגות שיש בה להצביע על כך שהנאשם היה שיכור. הנאשם העיד בביהמ"ש, כי הוא, ככתוב לעיל, אכן שתה משקאות חריפים, אולם הוא טען ששתה רק שליש כוסית וודקה וכמה לגימות של בירה (עמ' 46 לפ' ש' 24-18). מהודאה זאת, אין להסיק כי הנאשם היה "שיכור". עוד מסר הנאשם, כי הוא יצא מהמסיבה, הניע את רכבו, ונסע כ10- דקות עד שארעה התאונה. לטענתו הוא היה בשליטה מלאה כל משך הנסיעה והוא אף נסע במהירות של 50 קמ"ש לאורך כל הדרך עד למקום אירוע התאונה (עמ' 47-46 לפ' ש' 3-33). עוד מוסיף הנאשם, כי הוא נסע עם אורות גבוהים, אולם התנאים הגרועים של הדרך, והעדר תאורה נאותה, מנעו מבעדו להבחין בעקומה.
הסניגורית טענה, שאם היה הנאשם במצב של שכרות "כבדה", כטענת התביעה, לא היה עולה בידיו לעבור מרחק כה ארוך בנהיגה סדירה, ולכן אין כל קשר בין מצב השכרות לאופן הנהיגה. לטענתה הנאשם לא נסע בצורה פרועה או לא זהירה וגם מהירות הנסיעה – 50 קמ"ש – לא הייתה גבוהה. הנתונים כאמור לעיל, יש בהם, לגישתה של הסניגורית, להצביע על כך שהנאשם לא יכול היה לצפות, כי עקב נהיגתו עלולה להתרחש תאונה קטלנית שתביא למותה של המנוחה. בהעדר ראיות לסתור, לא ניתן לקבוע, כי התנהגותו של הנאשם עובר לתאונה, היתה של מי שהוא "שיכור".


עצם ארוע התאונה, יכול להתיישב גם עם נהיגה רשלנית, ואינו חייב להתפרש, בהכרח, כנהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים. בהודעותיו במשטרה, היו פרטים לגבי התאונה, שהנאשם לא זכר. גם עובדה זאת איננה מעידה, בהכרח, על שכרות. התאונה היתה קשה גם לנאשם. הנסיון מראה, כי לעיתים לא זוכרים המעורבים בתאונה את פרטיה בשל ההלם או שזכרונם חוזר אליהם מאוחר יותר.


בנסיבות אלה, על אף שעומדות לפני ראיות, כי נלקחו דמים מהנאשם עובר לתאונה לבדיקה דמו, אולם בהעדר תוצאות אותה בדיקה, וכאמור בהעדר ראיות אחרות על מידת השכרות של הנאשם, אם בכלל, לא עומדת לפני אלא האפשרות לקבוע שהתביעה לא הוכיחה, שהנאשם היה שיכור.


עבירת ההריגה



היסוד ההתנהגותי בעבירת ההריגה



8. כעולה מטענותיה של התובעת, לא טענה הסניגוריה, כי היסוד העובדתי של עבירת ההריגה, למעט הקשר הסיבתי המשפטי בין ההתנהגות לבין התוצאה, לא התקיים. גם בסיכומיה לא העלתה הסניגורית טענה כלשהי נגד רכיב זה של העבירה. על אף זאת, אבחן את היסוד העובדתי בעבירת ההריגה במקרה שלפנינו.
על פי סעיף 298 לחוק העונשין, ההתנהגות האסורה היא של גרימת מותו של אדם במעשה או במחדל אסורים. בע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 635, נקבע, כי די שהמעשה או המחדל אשר גרמו למוות יהיו רשלניים, ולאו דווקא רשלניים באופן חמור, כדי שההתנהגות האסורה על פי העבירה של הריגה יתמלא.


9. הנאשם מסר בעדותו, כי "מהיציאה עד למקום התאונה, כל הכביש מפותל, היה חושך, מלפני מקום התאונה כ200- מטר, היה חשוך מאוד" (עמ' 45 מש' 33). הוא המשיך ותיאר, כי "מצב התאורה, ואני ציינתי מספר פעמים, שהיה מאוד חשוך ללא פנסי תאורה. מצב הכבישכביש משובש, בורות בכביש. מצב השילוט – לא ראיתי אף שילוט שמזהיר אותי שאני נכנס לשיבושים בכביש" (עמ' 46 לפ' מש' 3).
הנאשם הודה כי הוא נסע במהירות של 50 קמ"ש כל הדרך וגם כאשר הרגיש כי הכביש משובש הוא המשיך לנסוע 50 קמ"ש (עמ' 47 לפ', מש' 6). הוא הרגיש פיתולים אולם המשיך לנסוע 50 קמ"ש (שם ש' 19)



הנאשם נהג בדרך עירונית, חד מסלולית דו סטרית, משובשת, ללא סימונים. פניו של הכביש לא היו אחידים, שוליו היו נמוכים. במקום התאונה היתה עקומה קלה לשמאל ומיד אחר כך לימין. כ100- מטרים לפני העקומה היה מוצב תמרור, המורה על עקומה בכביש. 28 מטרים לפני העקומה היה מוצב תמרור המגביל את מהירות הנסיעה במקום ל30- קמ"ש ובתחילת העקומה הוצב תמרור המורה על עקומה שמאלה (וראו דו"ח בוחן ת6/ ות8/).
הנאשם טען, כי הוא נסע עם אורות דרך (וראו הודעתו ת10/). הוא גם טען שלא הבחין בתמרור המורה על עקומה שמאלה וכי לא הפחית מהירותו למהירות של 30 קמ"ש, אלא המשיך לנהוג במהירות של 50 קמ"ש. הוא הודה, כאמור, כי כ200- מ' לפני העקומה הוא הבחין, כי בכביש היו בורות, וכי הדרך משובשת, ולמרות זאת המשיך בנסיעה של כ50- קמ"ש (עמ' 46 לפ' מש' 6). כמו כן הודה הנאשם, כי הוא ראה, באמצעות אורות הדרך שהיו דלוקים, למרחק של כ100- מ' קדימה (עמ' 47 לפ' מש' 13).


10. אדם הנוסע במהירות של 50 קמ"ש עם אורות דרך בכביש משובש, אינו מבחין בתמרור, המורה לו להאיט, כמו כן אינו מאיט על אף תנאי הדרך המשובשת, התנהגותו היא רשלנית, מסכנת את הנוסעים ברכבו ואת עצמו ומהווה את החלק ההתנהגותי האסור ביסוד העובדתי של העבירה של הריגה או של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין.


היסוד הנפשי בעבירת ההריגה



11. הלכה פסוקה היא, כי היסוד הנפשי של עבירת ההריגה הוא של "מחשבה פלילית" המלווה בהלך נפש של "פזיזות" לגבי התוצאה (ראו ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, והאסמכתאות המאוזכרות שם). בסעיף 19 לחוק העונשין נקבע, כי "המחשבה הפלילית" היא היסוד הנפשי של כל עבירה, אלא אם נקבע לה בתוך הגדרתה, יסוד נפשי של רשלנות או של אחריות קפידה.
המחשבה הפלילית מוגדרת כיום בסעיף 20 לחוק העונשין כדלקמן:


"(א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה:

...
(2) פזיזות שבאחת מאלה:

(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;

(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".


על המאשימה היה להוכיח, כי במערער התקיימה המחשבה הפלילית, שלענייננו היא "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...". במלים אחרות, על המשיבה להוכיח, כי המערער היה מודע לסיכון הקונקרטי שהיה כרוך בדרך נהיגתו, ולאפשרות שנהיגתו זו תגרום לתוצאה קטלנית (ראו ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 95).
לטענת הסניגורית המלומדת לא הוכחו יסודותיה הנפשיים של עבירת ההריגה ולא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר, באמת מידה סובייקטיבית, כי לנאשם הייתה מודעות או כי היה פזיז לאפשרות הגרימה של תוצאות מותה של המנוחה. לגישתה, הנאשם נתן הסבר לתאונה וכן, ארוע התאונה נעוץ אך ורק בתנאי הכביש ובהעדר תאורה נאותה.


12. הנאשם העיד בביהמ"ש, כי הוא, ככתוב לעיל, אכן שתה משקאות חריפים, אולם הוא טען ששתה רק שליש כוסית וודקה וכמה לגימות של בירה (עמ' 46 לפ' ש' 24-18). עוד מסר הנאשם, כי הוא יצא מהמסיבה, הניע את רכבו, ונסע כ10- דקות עד שארעה התאונה. לטענתו הוא היה בשליטה מלאה כל משך הנסיעה והוא אף נסע במהירות של 50 קמ"ש לאורך כל הדרך עד למקום אירוע התאונה (עמ' 47-46 לפ' ש' 3-33). עוד מוסיף הנאשם, כי הוא נסע עם אורות גבוהים, אולם התנאים הגרועים של הדרך, והעדר תאורה נאותה, מנעו מבעדו להבחין בעקומה.
על פי הראיות שלפני, אינני יכולה לקבוע כי התקיימה אצל הנאשם המודעות לכך שהתוצאה של גרם מוות לאחר עלולה להתרחש וכי הוא היה אדיש לאפשרות טראגית זאת. לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם נהג במהירות בה נהג, בתנאי הדרך שתוארו, מתוך הכרה בכך שהוא עלול לגרום לתאונה, אשר תוצאותיה יהיו קטלניות. סביר יותר להניח, כי לנאשם היה יסוד נפשי של רשלנות, במובן זה שאדם מן הישוב, כן היה ער לכך שהתוצאה הקטלנית, או למצער של פגיעה בגוף, עלולה להתרחש.


אעיר, כי אם היתה מוכחת לפני הטענה כי הנאשם היה "שיכור" בעת נהיגתו, בנסיבות המקרה היתה קמה נגדו "חזקת הפזיזות" והיה עלי להרשיעו בעבירת ההריגה (וראו בע"פ 140/98, 159/98 אליהו חוג'נה נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 225).


לפיכך, מסקנתי היא, כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.


העבירה של גרם מוות ברשלנות



13. התביעה לא האשימה את הנאשם בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. סבורה אני, כי הוכח לפני, שהנאשם עבר את עבירה זאת, וכי ניתן להרשיע אותו בה, על אף שהוא לא הואשם בה בכתב האישום, וזאת על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. לעמדתי, ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן גם נגד עבירה זאת, שהרי כתב האישום כלל עבירות של נהיגה במהירות בלתי סבירה, של אי האטה בעקומה ושל סטיה מנתיב נסיעה, כולן עבירות, שהיסוד הנפשי בהן הוא של רשלנות. עם הוכחת העובדות המהוות את העבירות האלה, הוכחו גם העובדות המהוות את היסוד העובדתי של העבירה של גרם מוות ברשלנות וכן הוכח היסוד הנפשי של רשלנות לגבי אפשרות קרות התאונה ופגיעה בחיי אדם או בגופו כתוצאה מהעבירות בהן הואשם. מכאן, שאין מקום לקבל טענה, שלא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, כאשר האישום בכתב האישום היה בהריגה ובעבירות הנוספות, אותן תיארתי לעיל.


14. היסוד העובדתי של העבירה של גרם מוות ברשלנות, דהיינו גרם המוות ברשלנות, הוא

אותו יסוד המאפיין גם את עבירת ההריגה, ודיוני לגבי עבירת ההריגה נכון גם לגבי עבירת גרם המוות ברשלנות.


15. היסוד הנפשי של עבירות הרשלנות, כפי שנקבע בסעיף 21 לחוק העונשין, הוא:



(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד -

(1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;

(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.


אדם הנוהג ברכב בלילה, בדרך משובשת, במהירות קבועה של כ50- קמ"ש, אינו מאיט בשל הדרך המשובשת או בשל העקומה הקרבה, או אינו מבחין בתמרור המורה על עקומה בדרך, אינו מבחין בעקומה על אף שהוא אמור לראות למרחק של כ100- מ"ר בדרך ישרה ועם אורות דרך דלוקים, נוהג כך שאינו יכול לעצור, כאשר תתגלה לו הפרעה כלשהי בדרך בטווח העצירה, אינו שם לב לשולי הדרך, כך שלא ימשיך לנהוג ישר, כאשר הדרך מתעקלת – הנוהג כך, הלך נפשו הוא של רשלן. נהג זהיר או אדם מן הישוב, היה נוהג, בנסיבות שתיארתי, בהתחשב בכל תנאי הדרך, והתאונה היתה נמנעת.


לפיכך, אני קובעת כי הוכחו לפני, עד לשלב זה של הכרעת דיני, כל היסודות של העבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין. נותר לי לדון בקשר הסיבתי המשפטי, בין ההתנהגות הרשלנית לבין גרם המוות.


הקשר הסיבתי בין מותה של המנוחה לתאונה



16. ההגנה גורסת, כי יש להורות על ניתוק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מותה של המנוחה, וזאת בהתאם לסעיף 309(1) לחוק, שלפיו טיפול רשלני, שהיה מוטעה ולא נעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, הוא בבחינת "גורם זר מתערב", אשר לא נצפה על פי "מבחן הצפיות".
סעיף 309 לחוק אמור לתת תשובה לשאלת ניתוק הקשר הסיבתי בהתערבות גורם זר במהלך אירוע בקבעו - בחמישה סעיפי משנה - את המקרים בהם יראו אדם כאילו גרם למותו של אחר אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר.
להלן נוסחו של ס' 309 לחוק:


"בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:

(1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן - לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק;

(2) גרם חבלת גוף שלא היתה מביאה למות הנחבל אילו נזקק לטיפול רפואי או כירורגי נכון או אילו נהג זהירות מספקת באורח חייו;

(3) באלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשיית מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך טבעית בנסיבות המקרה להימלט מן האלימות

(4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה;

(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר."



במקרה שלפנינו, הגיע למקום התאונה החובש, נביל שלש, שהיה לבדו באמבולנס, וזאת כיוון שלמד"א נמסר, כי במקום התאונה ישנם שני "פצועים קל" (ראו הודעתו של נביל שלש- נ4/ ומזכרו של השוטר יהודה פלנסיה- ת3/). מעדותו של החובש בביהמ"ש עולה שמצא את המנוחה ישובה על האספלט בכביש והיא דברה איתו (עמ' 36 לפ' 5-2). החובש בדק למנוחה דופק, לחץ דם, אישונים, נתן לה חמצן וקשר אותה לקרש גב, והיא עשתה רושם ראשוני של פצועה קל. גם עד ההגנה דימיטרי שימוף, שראה את המנוחה לאחר התאונה, סיפר, כי עד שהגיע האמבולנס דיבר הוא עם המנוחה ושאל לשלומה, והיא אמרה לו שהיא רוצה לשתות ולהקיא (עמ' 49 לפ' ש' 19-14). לאחר שהחובש פינה את המנוחה התדרדר מצבה, ורק אז הזעיק החובש ניידת טיפול נמרץ (נט"ן). האמבולנס נפגש עם ניידת הטיפול הנמרץ בצומת אחיהוד, ואז רופא נט"ן, ד"ר גינסבורג, שבדק את המנוחה באמבולנס, קבע את מותה (ראה ת12/; ת13/; ת14/).
יצויין גם, שנביל שלש מסר בעדותו, כי בעת שהסיע את המנוחה באמבולנס ממקום התאונה, הוא נסע בנסיעה מהירה, כשאורותיו מהבהבים, לכיוון בית החולים בנהריה.


17. ההגנה טוענת בסיכומיה, כי ניתן היה למנוע את מותה של המנוחה אלמלא זיהוי מוטעה של סוג הפציעה על-ידי הגורמים הרפואיים שטיפלו בה. לגישתה, לא ניתן לומר, כי סוג טיפול זה עומד ב"מבחן הציפיות", כלומר, כי ניתן היה לצפותו מראש. לכן יש לקבוע, כי נותק הקשר הסיבתי המשפטי בין התאונה לבין מותה של המנוחה וכי אין לנאשם אחריות פלילית בגין התוצאה של התאונה, אותה גרם.
לשם הוכחת טענה זו, מפנה הסניגורית לחוות הדעת מטעמה (נ4/), שניתנה על ידי ד"ר משה מייכלסון, ששימש בתפקיד מנהל יחידת טראומה בבי"ח רמב"ם ורופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ. לפי חוות דעת זו, הכשל בטיפול במנוחה נבע מהעדר איבחון, שמדובר בפצועת בטן קשה. עד שנהג האמבולנס זיהה את מהות הפגיעה, כבר היה מאוחר מדי מכדי להציל את המנוחה, ויחידת הנט"ן שזומנה באיחור, לא יכלה להועיל למנוחה, כיוון שלא הספיקה להגיע במועד כדי לטפל בה טיפול נכון. מסקנתו של ד"ר מיכלסון היא ש"אין ספק שאם הפצועה הייתה מפונה בתחילה ע"י נט"ן הרי אפשר היה למנוע את מותה".


18. התביעה טעונת, כי לא התנהגותו של החובש לא ניתקה את הקשר המשפטי, הן מכיוון שהיא לא היתה הגורם למוות והן מכיוון שעל פי הוראות סעיף 309 לחוק העונשין, אפילו היתה רשלנות במעשיו או במחדליו של החובש, הם לא ניתקו את הקשר הנ"ל.


מקבלת אני את עמדת התביעה לעניין זה. להלן הנמקתי.


19. יש לצאת מהנחה כי עצם העובדה שיחידת הנט"ן לא הוזעקה מלכתחילה, במקום להזעיק את האמבולנסים על החובש שלש, אינה אירוע המנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו של הנאשם לבין מותה של המנוחה. אפילו היתה רשלנות כזאת, היא איננה מנתקת את הקשר הסיבתי, וזאת על פי הוראותיו של סעיף 305(5) לחוק העונשין, המורה, שאם ההתרשלות של הנאשם איננה ההתרשלות היחידה המעורבת באירוע גרימת המוות של הקורבן, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי.


20. עוד טוענת התביעה, כי אפילו היה החובש מבחין בסמוך להגעתו למקום יחידת נט"ן, וגם אם היה מזעיק מיד ניידת לטיפול נמרץ, לא היה הדבר משנה לגבי הידרדרות מצבה של המנוחה ומותה. לעמדת התביעה, היה על יחידת הנט"ן להגיע למקום האירוע מכפר יאסיף לסכנין. אם היה החובש ממתין במקום, במקום להתחיל בנסיעה, כשהוא נוסע במהירות גדולה, עם אורות מהבהבים, כשהכביש פנוי, לא היה חוסך בזמן, אלא להיפך, מפסיד זמן יקר. הטיעון הוא סביר, אולם בהעדר הוכחות המתבססות על מדידת זמנים ופרטים מדוייקים, לא אבסס הכרעת דיני, על הנחה זאת.


21. קיבלתי את עמדת התביעה, המתבססת על הוראות סעיף 309(1) לחוק העונשין. לא מצאתי את התרשלותו של החובש, בנסיבות, כשתפקידו להעניק עזרה ראשונה, כטיפול שנעשה בחוסר תום לב או בחוסר מיומנות. יש לזכור, כי האמבולנס הגיע למקום כדי להעניק עזרה ראשונה ולהעביר את הפצועים לבית החולים. החובש לא הבחין בכל סימני מצוקה חיצוניים עד להתחלת הנסיעה. המנוחה שוחחה עמו והיתה בהכרה. בנסיבות אלה, אין לראות את החלטתו להסיעה לבית החולים, לאחר שמדד דופק ולחץ דם, כבלתי סבירים ובלתי מיומנים. ניתן להניח כי הטיפול, או העדר הטיפול הנכון, היה מוטעה, אולם הוא לא הגיע לטיפול הניתן בחוסר תום לב ובהעדר מיומנות. בהמ' 532/73 יורי מוסקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 344, אליו הפנתה אותי התביעה, נאמר בהקשר לס' זה, כי "אפילו תאמר שהטיפול הרפואי היה מוטעה, כל עוד אין יסוד לטענה שלא ניתן בתום-לב ועל-פי הידיעה הכללית וכשרונו של רופא, הקשר הסיבתי אינו נפסק. לשון אחר, המזיק חייב לצפות מראש גם אפשרות של טעות רפואית, ובלבד שהרופא היה מוכשר כיאות לעסוק במקצועו ופעל בתום-לב" (וראו גם ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1).
מעדותו של ד"ר מייכלסון, מומחה ההגנה, עולה כי הוא מקבל את העובדה שהחובש-נהג פעל בתום לב ובמיומנות הרגילה שלו, שכן הוא מציין בסייפא של חוות דעתו ש"אמבולנס רגיל עם חובש/נהג אין לו את הידע או הציוד לטפל בחולה עם פציעות מורכבות". מכאן יש לקבוע, כי פעולותיהם של החובש-נהג ושל הרופא שטיפלו במנוחה נעשו בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות.


22. אשר על כן בהתאם לנימוקי דלעיל, הגעתי למסקנה שיש להרשיע את הנאשם בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין.


כמו כן, מצאתי את הנאשם אשם בכל יתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לרבות העבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח. הנאשם לא הציג תעודת ביטוח בתוקף ליום התאונה, לא במשטרה ולא בבית-המשפט, וזאת בניגוד להבטחתה בהודעתו (ת10/ עמ' 4), כי יבדוק בקשר לביטוח.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון