עקיפה בדרך לא פנויה - הריגה


הכרעת דין

האישומים

1. בכתב האישום יוחסו לנאשם שתי עבירות: העבירה העיקרית היא של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין") בגין גרימת מותו של המנוח. העבירה השניה היא עקיפה בדרך לא פנויה לפי תקנה 47(ב) לתקנות התעבורה וסע' 38 (2)+(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961-.


ביום 3/1/00 נהג הנאשם ברכב מסחרי מסוג "פולקסווגן" (להלן: "הפולקסווגן") בכביש מספר 4 לכיוון צפון. בסמוך לשעה 14:20 בהגיעו לקרבת הקילומטר ה176-, התנגש רכבו של הנאשם ברכב מסוג מיצובישי (להלן: "המיצובישי"), שנסע במסלול הנגדי, לכיוון דרום, ושהיה נהוג ע"י אכרים פאשפשה. המנוח, צעיר כבן 19 שנים, היה בנו של אכרים. כן נחבלו בתאונה 3 מנוסעי המיצובישי ו4- מנוסעי רכבו של הנאשם. גם הנאשם עצמו נפצע בתאונה.


אין מחלוקת, כי מותו של המנוח נגרם עקב התאונה, כך שהתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין מעשיו של הנאשם, העקיפה וההתנגשות ברכבו במיצובישי, לבין מותו של המנוח. הגנתו של הנאשם היתה, שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו. כן אין מחלוקת כי רכבו של הנאשם התנגש עם חלקו הקדמי השמאלי ברכב המיצובישי, שנפגע בחזיתו ובדופן שמאל שלו (וראה דו"ח הבוחן, ת2/, בסעיף המסקנות).


המחלוקת

2. המאשימה טענה, כי התאונה ארעה כאשר הפולקסווגן סטה למסלול הנגדי על מנת לעקוף מספר רכבים, שנסעו לפניו בטור. תוך כדי העקיפה חסם הפולקסווגן את מסלול נסיעתו של המיצובישי. המיצובישי ניסה להימלט לשוליים הימניים של הכביש, ושם ארעה התאונה.


הנאשם העלה שתי גירסאות שונות לאופן אירוע התאונה: בתחילה (וראו הודעותיו, ת5/, ת6/ ו- ת7/) טען, כי המיצובישי סטה למסלול הנסיעה הימני, היינו, כוון נסיעתו וכוון נסיעת הרכבים מדרום לצפון.
מאוחר יותר, במהלך המשפט, העלה הנאשם, בהסתמכו על חוות הדעת של מהנדס עוזי רז, עד מומחה מטעם ההגנה, טענה שונה וחדשה, לפיה סיבת התאונה היתה נקר פתאומי, שארע בגלגל השמאלי קדמי של הפולקסווגן, ושכתוצאה ממנו, איבד הנאשם את השליטה על רכבו וסטה עמו שמאלה.


3. בהתאם למחלוקות אלה, השאלות, שאדון בהן יהיו אלה:
א. היכן ארעה ההתנגשות (האימפקט) בין שני כלי הרכב, האם על מסלול הנסיעה של הפולקסווגן או על זה של המיצובישי.
ב. האם הוכיחה התביעה מעל כל ספק סביר, כי התאונה ארעה עקב סטיה רשלנית של הפולקסווגן ולא עקב נקר בגלגל השמאלי קדמי שלו.
ג. האם הוכיחה התביעה את יסודות העבירות בהן הואשם הנאשם.


באיזה מסלול קרתה התאונה

4. למעשה, נתייתר הדיון בשאלה העובדתית, שהצבתי בראש סעיף זה ושבתחילת המשפט נראתה כבעלת חשיבות מירבית, וזאת לאחר שהנאשם שינה את עמדתו, וטען שעקב הנקר בגלגלי רכבו, הוא סטה אל עבר המסלול של המיצובישי. בטיעונו זה היתה הודאה, שההתנגשות ארעה בתוך מסלול הנסיעה של המיצובישי. למרות זאת, מכיוון שיש בהודעותיו במשטרה ובעדותו, הכחשה מלאה של כניסה אל תוך מסלולו של המיצובישי, ומשום שעמדה זאת אינה עולה בקנה אחד עם טענתו המאוחרת, כי התאונה ארעה עקב נקר בגלגל הפולקסווגן, אביא מהראיות לעניין מקום אירוע ההתנגשות בין שני הרכבים.


בהודעתו (ת5/), שנגבתה עוד ביום התאונה, תיאר הנאשם את אופן אירוע התאונה כדלהלן:


"ואני נהגתי ברכב והייתי מרוכז בנהיגה... נוהג במהירות בין 70 ל75- קמ"ש לערך... ולפני היתה תנועה של כלי רכב ואז בקטע הכביש בין פרדיס למשטרת זכרון ראיתי רכב מסחרי מגיע ממולי ונוסע עם קצה שמאלי של הרכב שלו על הפס הלבן המקווקוו שמפריד בין נתיבי הנסיעה ואני איך שהבחנתי בכך רציתי לברוח ימינה וקיבלתי מכה בחזית הרכב בפינה קדמית שמאלית..." (ת5/ עמ' 1 ש' 25-18).


בעדותו, דבק הנאשם בגירסה, שרכב המיצובישי הוא שסטה אל עבר המסלול בו הוא נסע. הנאשם העיד "ראיתי אותו נוסע על הקו המקווקוו זה היה 20-15 מ' ממני..." (עמ' 27 לפ' ש' 11). לשאלה מדוע לא סטה ימינה ברגע שראה את הרכב ממול נוסע על קו ההפרדה, ענה הנאשם, כי "לא היה לי מספיק זמן זה היה בשנייה". לאחר מכן הוסיף והעיד, כך:


"כל הרכבים שנסעו לפני כולם נסעו באותו קו שאני נסעתי. אבל אני לא ראיתי כלום ורציתי לראות.
ש: למה רצית לראות האם רצית לעקוף?

ת: לא.
ש: אתה היית עם רכב פולקווגן גבוה מסחרי, כל הרכבים לפנייך היו פרטיים?

ת: כן.
...
ש: אם כל הרכבים נסעו באותו קו שאתה נסעת, והרכב שבא ממול, אתה אומר, שנסע עם הגלגלים על הקו של ההפרד, אז איך אתה מפריד (וצריך להיות - "מסביר", ש.ש.) שלא היתה התנגשות בינך לבין כלי הרכב שנסע לפני?

ת: אני התחלתי 20-15 מ' נוסע על קו ההפרדה, זה היה עניין של שנייה וכבר חטפתי מכה.
ש: למה ראית רק במרחק של 20-15 מ', אף רכב לא הפריע לך לראות וטווח הראייה פנוי.
ת: נכון.
ש: אתה נסעת ברכב פולקסווגן שנוסעים עליו גבוה.
ת: קצת גבוה.
ש: אתה רואה הרכב השלישי לפנייך?

ת: אני רואה פרייבט או שניים מהכיסא (עמ' 28-26 לפ', מש' 11).


לגבי מקום ההתנגשות נשאר הנאשם עקבי בגירסתו, שהוא היה בסמוך לקו המקוקו "אבל בשום מקרה אני לא סטיתי מנתיב הנסיעה שלי... אחרי ששמעתי את הבום של ההתנגשות משכתי את ההגה לצד ימין ועצרתי..." (ת5/ עמ' 2 מש' 44). בחקירתו הנגדית העיד הנאשם, שהתאונה ארעה בצד השמאלי של הנתיב, שבו הוא נהג, וכי היה זה "כעשרים ס"מ בתוך הנתיב שלי" (פ' עמ' 26 ש' 20). עוד טען הנאשם כי "לא יצאתי לעקיפה ולא סטיתי שמאלה ולא רציתי לבצע עקיפה" (וראו הודעתו ת5/ עמ' 2 מש' 53).


5. כעולה מהנסקר לעיל מהודעותיו ועדותו של הנאשם, הוא עמד על כך, שהתאונה ארעה בתוך המסלול שלו. גירסתו זאת עומדת בניגוד ליתר העדויות בתיק, לרבות עד ראיה, שנהג ברכב אחרי רכבו של הנאשם, ולרבות ממצאיו של הבוחן. אביא סקירה קצרה על עדויות אלה.


6. עד התביעה אקרים פאשפשה היה, ככתוב לעיל, נהג המיצובישי ואביו של המנוח. העד היה עקבי בגירסתו, שהוא נסע בנתיבו, כאשר הבחין לפתע בפולקסווגן עוקף מספר מכוניות ונוסע מולו, על המסלול והנתיב שלו. אכרים ניסה לרדת לשוליים, בצד ימין לכוון נסיעתו (צד שמאל לכוון נסיעת הפולקסווגן), ואכן האימפקט היה קרוב לשול הימני, מסלול נסיעתה של המיצובישי (וראו עמ' 4 לפ' מש' 10).


7. עד התביעה נאדי פאשפשה: נאדי הוא אחיו של המנוח, וגם הוא היה בין נוסעיו של המיצובישי בעת אירוע התאונה. נאדי מוסר בעדותו, כי הוא ואחיו המנוח, הספיקו להבחין בפולקסווגן הבא מולם, על המסלול שלהם, והוא אף הספיק להזהיר את אביהם, שנהג ברכב:


"ת: הרכב יצא מהשיירה של המכוניות, הרכב בא לקראתנו, התנגש בנו ואנו התהפכנו.
ש: כשהרכב יצא מהשיירה של המכוניות, באיזה מסלול הוא נסע?

ת: הרכב בא לקראתנו. ראיתי אותו ממולנו במסלול שלנו.
....
ת: אבא שלי ירד מהכביש, חצה את הקו הצהוב, הוא התנגש בנו כשהיינו עומדים.
ש: לאיזה צד ירדתם מהכביש?

ת: לצד ימין" (עמ' 22 לפ', מש' 14-3).


העד היה איתן בדעתו, כי מקום ההתנגשות היה על הכורכר, מעבר לשוליים הימניים לכיוון נסיעתם (עמ' פ' 22 ש' 30).
עוד טען נאדי, כי רכבם נסע במהירות איטית, ושבעת ההתנגשות, הם היו במצב של כמעט עצירה.


8. עד התביעה הלאל אבו מוך: אבו מוך נהג מערבל בטון, אשר היה השלישי בטור הרכבים הנוסעים אחרי הפולקסווגן עובר לאירוע התאונה. בעדותו מסר, כי הנאשם "סטה שמאלה, רצה לעקוף, הוא רצה לעקוף את הרכב שהיה לפניו, הגיע ממולו רכב, אני לא זוכר מאיזה סוג, זה הרכב שהתהפך, זה היה רכב מסחרי סגור והוא התנגש בו..." (עמ' 17 לפ' מש' 24). העד העיד, שהפולקסווגן יצא לעקיפה כשהיה במרחק של 600 עד 700 מטר מהרכב המסחרי שבא בנתיב ממול, ושהרכב שבא מנגדם, סטה לשוליים הימניים כדי לברוח מהפולקסווגן. כן ציין אבו מוך, שהרכבים האחרים לא אפשרו לעוקף לחזור למסלול. אעיר כבר כאן, שאם כי המרחק של 700-600 מ' נראה מוגזם, הרי ניתן ללמוד ממידע זה, כי הפולקסווגן לא סטה אל המסלול הנגדי בשל העדר שליטה פתאומי עקב נקר, אלא מדובר היה בכניסה מתוכננת למסלול הנגדי למטרת עקיפה ונסיעה עליו למרחק מה עד להתנגשות.


בחקירתו הנגדית, כשהוא ממשיך להחזיק בגירסתו, סיכם אבו מוך ומסר, תיאור עקבי, לפיו הנאשם הוא שסטה אל מסלולו של המיצובישי:


"ש: הפולקסווגן כאשר יצאה לעקיפה, יצאה למסלול השמאלי, בכיוון הנסיעה, נסע ישר לצורך עקיפה, הספיק לעקוף כמה מכוניות?

ת: נכון. אני לא זוכר בדיוק כמה מכוניות עקף, נדמה לי שעקף רכב אחד, בא לחזור ימינה ולא הצליח. בדיוק אני לא זוכר.
....
ש: באותו זמן אתה הסתכלת על העוקף, על זה שממול, או רק על העוקף?

ת: אני הסתכלתי קדימה כי הייתי גבוה במשאית.
ש: ראיתי את המיצובישי מתקרב אליו ואז ירד לשוליים?

ת: לא. המיצובישי התחילה לברוח ימינה לשוליים ולא הספיקה ואז התנגש בו הפולקסווגן. זה מה שהיה.
ש: הנהג סיפר שהוא ירד לשוליים ושם תפסה אותו המכונית העוקפת.
ת: כשראיתי, הוא ברח ימינה לשוליים, לא ירד לגמרי מהשוליים, הם היו כמעט צמודים אחד לשני, ואז התנגשו. הנהג של המיצובישי לא ראה כמו שאני ראיתי, אני ישבתי גבוה במשאית.
ש: המכונית בזמן ההתנגשות היתה קרוב לשוליים של הצד השני?

ת: המכונית היתה כמעט באמצע המסלול" (עמ' 19 לפ' מש' 26-8).


עד זה הוא עד ראיה, שנזדמן למקום מבלי שיהיה לו אינטרס בתוצאות החקירה. הוא גם עשה עלי רושם של דובר אמת. עדותו עולה בקנה אחד גם עם ממצאי הבוחן המשטרתי, עליה אעמוד להלן.


9. בוחן התנועה, ציון עמר, הגיע למקום התאונה לפני תום שעה מאז אירועה. מסקנותיו על אופן אירוע התאונה (וראו דו"ח בוחן, ת2/ בסעיפים 10 ו14-) היו כדלקמן: הרכב היה תקין, כך שלא מצבו היה הגורם לתאונה. התאונה נגרמה בעקבות סטיית הרכב של הנאשם לשמאל "והתנגש עם חזית רכבו פינה שמאלית קדמית בפינה ובדופן שמאל של רכב מסחרי ב' שהופיע מולו וסטה לימין ירד מעבר לשולי הדרך והתהפך..." גם בעדותו, דבק הבוחן בעמדתו, לפיה הפולקסווגן נכנס למסלולו של המיצובישי, ושם אירעה התאונה. העד שרטט תרשים של זירת האירוע (ת3/), ממנו עולה, כי שברי הזכויות נמצאו בנתיב נסיעת המיצובישי, כמו כן, נתיב נסיעת הפולקווגן נמצא נקי מסימני חיכוך או בלימה. בהסתמך על כל אלה, קבע הבוחן, כי מקום האימפקט היה בנתיב הנסיעה של המיצובישי (סעיף יא' בת3/, וראו גם עמ' 11 לפ' מש' 31).


נקר בגלגל, האמנם?

10. מהודעותיו ועדותו של הנאשם, עולה כי הוא לא טען, שהוא הרגיש לפתע במשיכת הרכב שמאלה, כפי שבדרך כלל יחושו נהגים שנקר פתאומי, תוך כדי נסיעה, גורם להם לסטות מנתיב מסלולם. גם במהלך מתן עדויותיהם של עדי הראיה, לא חקר אותם סניגורו של הנאשם על האפשרות של סטיה פתאומית, בלתי נשלטת של הפולקסווגן אל תוך המסלול הנגדי. מעדויות אלה עולה, כי עדי הראיה הבחינו בעקיפה יזומה, כאשר הנאשם נהג על פני הנתיב הנגדי בנסותו לעקוף מספר רכבים, שנסעו אחד אחרי השני, בשיירה.
אינני יכולה לקבל את עמדתו של הסניגור המלומד - הבאה להסביר מדוע לא סיפר הנאשם על הנקר - שבשל הסמיכות של ההתנגשות למועד אירוע הנקר כביכול, הנאשם כלל לא הבחין בכך שהוא מאבד שליטה, ושהרכב סוטה שמאלה בניגוד לרצונו ולכיוון נסיעתו. נהגים חשים בדרך כלל בכך שאירע נקר פתאומי, הגורם להם לסטיה בלתי רצונית. השילוב של נסיונו של הנאשם לטעון, כי התאונה ארעה עקב סטיית המיצובישי אל תוך המסלול שלו, יחד עם טענתו, שהוא לא שמע פיצוץ בגלגל (עמ' 26-28 לפ' מש' 1) ויחד עם תשובתו לשאלת החוקר, מיד לאחר התאונה, שרכבו היה תקין בהחלט (ת5/ עמ' 2 ש' 40) - כל אלו שכנעו אותי, כי הגירסה בדבר הנקר באה לעולם, אלא כנסיון להסיר ממנו את מורא ההרשעה בדין.


11. על אף שהגלגלים השמאליים הקדמיים בשני הרכבים נבדקו על ידי המומחה מטעם התביעה, ד"ר איתמר שרון, ונטען בחוות דעתו (ת17/ מיום 13/1/00), שהסיבה לתאונה לא היתה מצב הגלגלים, העלה הנאשם את טענתו, וגם זאת במעורפל, כי ארע נקר בגלגל הימני קדמי שלו רק במהלך חקירתו של המומחה שרון (עמ' 14 לפ', ישיבה מיום 20/06/01).
לאחר שהנאשם העלה את גירסתו בדבר הנקר, הוא ביקש לחזור ולחקור את עדי התביעה בשנית לעניין זה, ומבוקשו ניתן לו.


12. הנאשם הסתמך לעניין גירסת הנקר על חוות דעתו של המהנדס עוזי רז (נ3/), אשר אלו עיקריה: באבוב אין חתך מקביל לחתך של הצמיג (ראו תמונה 2) לפיכך, לעמדתו, כשנוצר החתך בצמיג, באבוב לא היה כבר אויר. לדידו, הקרע באבוב אופייני לפיצוץ עצמי - בצורת כוכב, כלומר- האבוב התפוצץ בשעת נסיעה ולא בעת התאונה. פיצוץ כזה אינו קשור לפעולת הנהג אלא קורה בפתאומיות והוא גורר סטייה פתאומית של הרכב שמאלה, ללא שליטת הנהג: "מאחר ומצאתי שבגלגל לא היה אויר עובר לתאונה עקב פיצוץ האבוב, הרי שהסטייה היתה חייבת להיות שמאלה...". רז הוסיף וטען, כי אירוע של סטייה שמאלה עקב נקר, נראה לנהגים האחרים כיציאה לעקיפה. כמו כן, ציין רז, כי זמן תגובה של נהג למצב מורכב שאליו אינו רגיל הינו כ1.5- עד 3.5 שניות. במידה ומהירות הנסיעה היתה 70 קמ"ש, הנהג הספיק לעבור כ35- מטרים בזמן הזה, לפני שהיתה לו יכולת להגיב. מכיוון שגם הנהג השני הופתע והוא לא הספיק להגיב, לא נמצאו סימני בלימה של המיצובישי. לדבריו, שני הנהגים לא יכלו למנוע את התאונה. יתכן שבזמן הקצר כ"כ בין הפיצוץ לתאונה, הנאשם בכלל לא קלט את שקרה ולא היה מודע לסטייה, ולכן לא סיפר לחוקרים על אירוע הנקר. העד הסתמך גם על ספקות מקצועית (נ3/א', צילום מהספר של גרוגן), לפיה, כך סבר רז, סטיית רכב במקרה של פיצוץ בגלגל, תהיה לשמאל. עוד מסר בחקירתו כי פיצוץ כזה הוא פתאומי ובד"כ מלווה ברעש.


13. אל מול עדות זאת, הביאה התביעה את חוות דעתו (ת16/) ועדותו של המומחה מטעמה, ד"ר איתמר שרון: ד"ר שרון היה עקבי ואיתן בדעתו, כי מבחינת הגלגלים, לא ניתן לקבל את הגירסה, שהיה נקר בגלגל לפני התאונה, ושהנקר גרם לתאונה.
המומחה מצא אזור של 43 ס"מ על גבי הצמיג של שפשוף אופייני לבלימת חירום במהירות גבוהה. מבדיקת הצמיג הקדמי שמאלי של הפולקסווגן נמצא כי אין סימנים לנסיעה קצרה או ממושכת בלחץ ניפוח נמוך או ללא אוויר.
ממסקנות חוות דעתו עולה, כי היתה התאמה בין הפגיעה (מסומנת מספר 3) בדופן הצמיג לבין הפיצוץ הכוכבי האופייני באבוב, לבין המעיכה באוגן האופן (ג'אנט) וכן בין החתכים בדופן הצמיג ובאבוב. לפיכך, הגלגל הנ"ל לא כשל ולא איבד אוויר עובר לתאונה. עוד הסיק המומחה מבדיקת הצמיג, שעובר לתאונה בוצעה ברכב בלימת חירום חזקה מאוד, במהירות נסיעה גבוהה, וכי הצמיג נפגע בהתנגשות עם הרכב השני כאשר היה בו אוויר. קביעה זו נתמכת בצורתו האופיינית של הפיצוץ דמוי הכוכב באבוב והתאמתו לפגיעה בדופן הצמיג ולמעיכה באופן. הצמיג נחבט בחוזקה ועקב המעיכה באופן איבד האבוב את משענתו והתפוצץ בצורה האופיינית לתיאור דלעיל.


14. בחנתי את שתי חוות הדעת של המומחים ואת עדויותיהם. העדפתי את חוות דעתו של ד"ר שרון ושוכנעתי ממנה, ומהראיות הנוספות, שאחזור ואתייחס לאמירות רלוונטיות בהן, כי הקרע הכוכבי בצמיג, אינו קרע של נקר, אלא קרע בשל המכה ברכב הנפגע. הוא הדין לגבי החתך בגלגל, כפי שהסביר המומחה שרון:


"ההתאמה השנייה שנמצאה, זה בין החתך החודרני בצילום מס' 2, לבין החתך באבוב בצורת "נ".
שני הדברים האלה ביחד, הביאו אותי למסקנה שהאבוב איבד את אוויר כתוצאה מהחבטה בזמן התאונה.
היו סימנים נוספים למסקנה זו: למשל כאשר הצמיג לא מגלה סימנים של נסיעה בלחץ נמוך, אין נקר, אין שום דבר שהיה יכול לפגוע באבוב" [ההדגשות בו שלי - ש.ש.] (עמ' 14 לפ' מש' 15).


ד"ר שרון, הסתמך, כדי לשכנע בעמדתו, גם על השפשוף על פני הצמיג:


"... והגעתי למסקנה שזה יכול להיות רק מזה שיש אוויר בצמיג, מכיוון שאחרי התאונה לא היה כבר אוויר בצמיג ואז הסימן הזה לא היה יכול להיות.
ש: סימן על הכביש, כוונה שהצמיג במצב נעילה ויש בו אוויר?

ת: נכון" (פ' 16 ש' 31 - פ' 17 ש' 3).


והמומחה שרון מוסיף ומבהיר:


"... הפנימית נפגעה בשעת האימפקט ברכב השני.... אחת הראיות... היא שהבלאי או השחיקה החזקה מאוד בסוליית הצמיג לא היתה יכולה להיגרם לאחר שיצא האוויר, כפי שטוען מר רז. זה לא יתכן. צמיג לא יכול להישחק ככה לאחר שיוצא ממנו האוויר".


עוד סבר שרון, כי המדבקה שהיתה בצמיג מזמן הייצור, עברה והוטבעה גם על האבוב. לפיכך, ניתן לראות היכן היה האבוב ביחס לצמיג בזמן האימפקט ולפי זה להתאים את הפגיעות ולתמוך את מסקנתו, כי הפיצוץ, כמו גם הקרע בצמיג, היו בשל האימפקט (עמ' 40 לפ' מש' 23).


15. מדברי בוחן התנועה (עמ' 44 לפ'), שוכנעתי, כי סימן השחיקה על הכביש לא יכול היה להיווצר אלמלא היה הצמיג מלא באוויר. כאמור לעיל, גם המומחה שרון היה עקבי בסברתו, שהשפשוף שנוצר בגלגל, לא יכול היה להיווצר אלא במצב שבו היה הצמיג מלא באוויר וכמו כן הפגיעות בצמיג ובפנימית הינן תואמות ונגרמו עקב אותה פגיעה. יש לזכור, כאמור, כי גם הנאשם חזר וטען, שהרכב היה תקין, ושלא נשמע כל פיצוץ עובר לתאונה. לא רק שהנאשם לא טען שהיתה משיכה או סטייה בלתי נשלטת כלשהי של ההגנה או הרכב שמאלה, אלא שטען, כך בהודעותיו, שהוא היה זה, שניסה להמנע מפגיעתו של המיצובישי על ידי הסטת רכבו לכיוון ימין.


15. עקרונית תתכן תאונה בנסיבות שהנאשם ביקש לשכנע אותי, כי ארעה, דהיינו הנקר. דא-עקא שמצב דברים זה, אינו ריאלי עקב הראיות שהובאו על אופן אחר לגמרי של אירוע התאונה. בע"א 3124/91 כהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 414, נכתב, והדברים יפים גם לענייננו, כי: "אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובאו בפניו והעדויות שהושמטו במשפט מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף..."



16. לסיכום, משוכנעת אני, כי הנאשם יצא לעקוף את טור הרכבים שלפניו, הוא ביצע סטיה מסוכנת שמאלה, אל נתיב נסיעתו של המיצובישי, התנגש בו, בתוך נתיב זה, וגרם למותו של המנוח ולפציעת יתר המעורבים בשני כלי הרכב.


האם הוכחו יסודתיהם של העבירות של העבירות, בהן הואשם הנאשם

17. בכתב האישום נכתב, כי התאונה, מותו של המנוח ופציעתם של 8 בני אדם, נגרמה כתוצאה ממעשיו ומחדליו האסורים של הנאשם והם:


1. נהיגה ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו.
2. נהיגת הרכב במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך.
3. עקיפת רכב שנסע לפניו למרות שיכול היה להבחין שהכביש במסלול הנגדי לא פנוי.
4. חסימת מסלול נסיעת המיצובישי, שלא יכול היה למנוע את התאונה.
5. עקיפה בדרך לא פנויה.
6. נהיגה בפזיזות שהתבטאה באדישות ובשיוויון נפש לאפשרות גרימת התאונה.
7. נהיגה בקלות דעת, תוך נטילת סיכוי בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה מתוך תקווה להצליח למנען.


נהג היוצא לעקיפה מבלי לבחון שהדרך פנויה, מבלי לוודא שהוא רואה למרחק מספיק כדי לאפשר לו לחזור למסלולו, אם יבוא מולו רכב, ושאין הוא מסכן את מי שבא או עלול לבוא ממולו, מבצע את ההתנהגות הרשלנית, שיוחסה לנאשם ובסעיפים 1, 3, 4, ו5- דלעיל. לגבי סעיפים 6 ו7-, המתייחסים למצבו הנפשי של הנאשם בעת הנהיגה, אתייחס בהמשך. הנאשם ביצע את היסוד העובדתי של העבירה של עקיפה בדרך לא פנוייה, לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה וסעיף 38 (2) + (3). בכך עבר הנאשם את העבירה שיוחסה לו בתקנה זאת.


18. היסוד העובדתי של עבירת ההריגה הוא ביצוע המעשה או המחדל האסורים, אשר גרמו להמתת אדם.


פרופ' מרדכי קרמניצר, במאמרו "על עבירת ההריגה במשפטנו", הפרקליט לו (תשמ"ד) 201, 204) הגדיר יסוד זה, כך:


"כל מעשה המסכן את חיי הזולת, הנעשה מתוך מחשבה פלילית והגורם לתוצאה קטלנית הוא בגדר מעשה אסור, שכן הוא נוגד את טובת הציבור ואת המוסר הציבורי".


סטייה לעבר המסלול הנגדי לצורך עקיפה, כאשר הדרך איננה פנויה, או שהנהג אינו מוודא שהוא רואה למרחק, שיאפשר לו חזרה למסלולו אם יופיע רכב, היא מעשה של התרשלות (ראו ע"פ 5290/94 אגבריה חאלד סעיד נ' מדינת ישראל, תק-על 95(1) 211).
בכך הוכיחה התביעה את היסוד העובדתי של עבירת ההריגה, כאשר, כאמור, הנאשם לא כפר בקשר הסיבתי בין מעשיו לבין מותו של המנוח.


19. לעניין היסוד הנפשי, היה על המאשימה להוכיח, כי במערער התקיימה המחשבה הפלילית, שלענייננו היא "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאת גם אחת מאלה...
(2) פזיזות שבאחת מאלה (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (וראו סעיף 20 לחוק העונשין, וראו גם ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 95). פזיזות על שתי דרגותיה, אדישות וקלות הדעת, מקימות את היסוד הנפשי בעבירת ההריגה.
ההלכה, בפרשה את סעיף 20 לחוק העונשין לאחר תיקון מספר 39, קבעה, כי כדי שאדם יורשע בעבירת ההריגה, על התביעה להוכיח, שהנאשם חזה לא רק את הפגיעה בגוף או בבריאות, אלא שהוא חזה גם, כי עלולה להתרחש תוצאה קטלנית (וראו ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145; ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632 וע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80).
הלכה פסוקה היא, שאדם היוצא לעקיפה, כאשר אינו מוודא שהמסלול הנגדי פנוי וכן שיש לו אפשרות לראות למרחק, כך שתתאפשר לו חזרה בטוחה למסלולו, הריהו מודע לסכנה ולכך שרכב אשר יבוא מולו עלול להפגע ונהגו עלול לאבד אף את חייו. מי שפועל כך, נוטל סיכון בלתי סביר, שתאונה לא תקרה, מתוך תקווה שהיא לא תקרה:


"מי שסוטה ממסלול נסיעתו לשמאל הדרך יוצר מניה וביה סיכון לתנועה שבאה ממול, ואל לו לסטות כאמור אם חייו וחיי אחרים יקרים לו, אלא אם יש וודאות שיוכל להשלים עקיפתו בבטחה. אין לסמוך בעניין זה על ניסים או על התנהגות של אחרים המשתמשים אותה שעה בכביש. הנטל לנהוג בזהירות בעת שמתכננים עקיפה רובצת על העוקף" (ע"פ 5290/94 אגבריה חאלד סעיד נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3) 211, וראו גם ע"פ 2738/99 טפלר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נז, 933 וכן ע"פ 419/68 זאב רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 749 פסקה 6).


אוסיף, כי אפילו היה מנסה הנאשם להתגונן בטיעון שהמכוניות אותן ניסה לעקוף לא איפשרו לו לשוב למסלול הנסיעה ועקב כך ארעה התאונה; כי גם אז לא יעמוד לו טיעון זה וכבר נאמר בנושא ע"י כב' הש' דורנר בע"פ 4613/00 אבא טובלי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נט, 217, כדקלמן:


"בערעור כנגד ההרשעה טען סניגורו, כי לא הוכח יסוד הפזיזות הדרוש להרשעה בעבירה של הריגה, וזאת משום שהמונית, שאותה החל המערער לעקוף כאשר הדרך לפניו באותה עת, ככל שהוא ראה, היתה פנויה, הגבירה את מהירות נסיעתה ואף סטתה שמאלה.
טענה זו אינה יכולה להתקבל. אם אם נניח כי נהג המונית עשה כלל יכולתו כדי למנוע מהמערער לעקוף אותו וכי שדה הראייה הפתוח הצטמצם כך שהמערער לא יכול היה לראות מכונית מתקרבת ממול, עדיין באי-יכולתו למנוע התנגשות נהג המערער בפזיזות, כלומר תוך שידע על האפשרות שאם אמנם מכונית תתקרב למולו לא יוכל למנוע את ההתנגשות שלו על תוצאותיה הקטלניות".


סוף דבר

20. בהתאם למסקנותי דלעיל, אני מוצאת את הנאשם אשם בעבירות, שיוחסו לו בכתב האישום.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון