הכרעת דין האשמה ומהלך הדיון 1. הנאשם הואשם בעבירה על סעיף 70 א'(ו) (הוצאת רכב ממקום אחסונו לפני ששולמו האגרות) לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961. 2. הטענה העובדתית כי ביום 25.2.02 סמוך לשעה 15:15 אחרי הצהרים הוציא הנאשם את רכבו ממקום אחסונו בתלפיות בלא ששילם את המתבקש. החלטתי לזכות את הנאשם מהנימוקים שיוסברו 3. הנאשם כפר לפני באשמה ביום 29.12.02 וטען כי רכבו נגרר שלא כדין, על ידי אנשים שלא מוסמכים לכך, ועוד כהנה וכהנה. התיק נקבע להוכחות ליום 23.1.03 והסתיים בו ביום. אציין כי לא היו הרבה מחלוקות בין הצדדים והויכוח ביניהם היה בעיקר משפטי. 4. בישיבת ההוכחות העידה מטעם התביעה הפקחית ארואס רבקה (להלן: "הפקחית") וכן הוגשו בהסכמה המסמכים הבאים: ת/1 - תצלום מהודעת הקנס שקיבל הנאשם. ת/2 - דוח גרירה. ת/3 - אישור גורר מורשה לפקחית. ת/4 - אישור גורר מורשה למר חלאוני טהר. ת/5 - צילום תעודת הפקח של הפקחית על שני צדדיה. העובדות שאין עליהם מחלוקת 5. ביום שני ה - 25.2.02 (י"ג אדר תשס"ב) שהיה צום תענית אסתר ביקש הנאשם לקנות לו משלוחי מנות על מנת לזכות במצוות ולשמח את חבריו בחג פורים החל למחרת (הנאשם איננו תושב י-ם ולכן חוגג הוא את חג פורים ולא את שושן פורים). הגיע הנאשם לתלפיות, החנה את מכוניתו היכן שהחנה, ורכש לו מצרכים שונים הקשורים לאותו משלוח מנות. כדי להדר במצווה רכש ורכש מוצרים שמבחינת נפחם נאלץ לאורזם בארגז מיוחד. יצא הנאשם עם ארגזו על ידיו וגילה להפתעתו שמכוניתו נעלמה. בבירור במוקד העירוני הובהר לו כי מכוניתו נגררה לחניון סגור עקב חנייתה במקום אסור. 6. הנאשם החיש פעמיו לאותו מגרש חניה בסיוע אדיב של נהג מונית שאף הובילו לשם בתשלום סמלי. הנאשם הגיע לחניון והלך לכיוון הרכב כשהוא מפטיר בפני השומר כי יעצור בכניסה. נציין שהנעילה בחניון היא על ידי חבל בשליטת השומר. מסיבות לא ברורות שהנאשם שיער שקשורות לשעת צהרים השאיר השומר את החבל על הרצפה כששער היציאה פתוח. 7. הנאשם שגילה את הפרצה הסתער עליה מיד בבחינת "כשנותנים לך - קח" (בלשון הנאשם עצמו). הוא נתן גז, חלף בשער, ונשא גלגליו מהמקום. הנאשם ציין בפני בהגינותו כי מעשיו אלו לא נעשו מתוך שיקול ועיון משפטיים אלא כתגובה ספונטנית של אזרח פגוע ועייף שהשמש הירושלמית לוהטת על פניו (פרו' עמ' 6 ש. 18-26). 8. העניין כמובן לא הסתיים בכך. לטענת הנאשם, רק מקץ כחודשיים ויותר נשלח לו מכתב מטעם באי כוח של חברת הגרירה בו נדרש לשלם מעבר לאגרת גרירה בסך 131 ₪, סכום של 250 ₪ הוצאות משפטיות ועליהם מע"מ, ועוד. הנאשם שהוא פרח עו"ד מתחיל, לא טמן את קולמוסו בקלמרו אלא הגיב מייד כמנהג עורכי דין גוברין יהודאין. דהיינו, שלח ללא דחייה מכתב חזרה ובו טען כי הגרירה נעשתה ללא סמכות, על ידי אנשים לא מאושרים, וכו' וכו' וכו'. התוצאה הסופית לשיטתו היא שחברת הגרירה צריכה לשלם לו ולא להפך. לדברי הנאשם (שנראים מתאימים לתאריכי התלונה) הרי רק לאחר שסירב לשלם את התשלום "הסחטני" כהגדרתו פנו חברת בעלי הגרירה והגישו נגדו תלונה במשטרה. סעיף 70א (ו) לתקנות התעבורה - הסנקציה הפלילית 9. שורש המחלוקת נעוץ בפרשנותו של סעיף קטן ו' בסעיף 70א. כדי להבין את השאלה שבמחלוקת נבין כלשונם במלואם את תקנה 70 א' רבתי מתחילתה ועד כמעט לסופה. מדובר בתקנה שעוסקת באחריות לחניה וזהו לשון החלקים הרלוונטיים שבה: 70א. (א) (בוטל). (ב) רכב העומד במקום שהעמדתו אסורה על פי חיקוק או בנסיבות שיש בהן כדי הפרת סדרי תנועה או בטיחותה, או שלדעת שוטר דרושה הרחקתו לשם הסדרת תנועה או לבטיחותה או לבטיחות הציבור, רשאי שוטר להורות למי שהרכב ברשותו אותה שעה להרחיקו או לגררו. (ג) לא מילא מי שהרכב ברשותו אותה שעה אחרי הוראת שוטר כאמור, או אינו נמצא במקום, רשאי שוטר, בין בעצמו ובין על ידי מי שאישר אותו ראש מחלקת התנועה במשטרת ישראל (להלן - גורר מורשה), להרחיק את הרכב, לגררו ולהחסינו, או לנעול את גלגליו, או חלק מהם, בנעלי חסימה המונעות את תנועת הרכב, ובלבד שינקוט באמצעי הזהירות הסבירים הדרושים כדי להבטיח את בטיחות הרכב. (ד) האגרות בעד הרחקת רכב והחסנתו או נעילת רכב ושחרורו בידי משטרת ישראל, או התשלום שנקבע בעד הרחקת רכב והחסנתו או נעילת רכב ושחרורו בידי גורר מורשה, יהיו מוטלים על בעל הרכב הרשום ברשיון הרכב, זולת אם הוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו; רכב שאגרות או תשלום מוטלים על בעלו כאמור לא יוחזר או ישוחרר מנעילתו אלא אם הם שולמו. ........................ (ו) המוציא רכב ממקום החסנתו או המשחרר רכב מנעילתו לפני ששולמו האגרות או התשלום כאמור בסעיף קטן (ד), דינו - מאסר שנה. ....................... 10. הרלוונטי בעיקר לענייננו הוא סעיף קטן ו' על פיו מי שמוציא רכב ממקום החסנתו או משחרר רכב מבלי ששולמו האגרות לתשלום כאמור בסעיף קטן (ו), דינו - מאסר שנה. 11. סעיף זה מוביל אותנו לסעיף קטן ד' שבו נאמר שהאגרות בעד הרחקת רכב ואכסנתו או נעילת רכב ושיחררו בידי משטרת ישראל או התשלום שנקבע בעד הרחקת רכב ואכסנתו או נעילת רכב ושיחררו על ידי גורר מורשה יהיו מוטלים על בעל הרכב הרשום ברשיון הרכב. 12. המונח גורר מורשה המופיע בסעיף קטן ד' מוסבר בסעיף קטן ג' ועל פיו גורר מורשה הוא "מי שאישר אותו ראש מחלקת התנועה במשטרה ישראל". 13. שורש המחלוקת הוא טענת התביעה כי סעיף קטן ו' חל לא רק על סעיפים קטנים ג' ו - ד' אלא על כל מי שמוציא רכב ממקום אחסנתו, לפני ששולמו האגרות לתשלום, ונסביר. סעיף קטן 70 א' רבתי מדבר על מקרה שבו שוטר גרר ו/או הרחיק את הרכב בין בעצמו ובין על ידי גורר מורשה. אולם טוענת התביעה הסנקציה לאיסור בסעיף קטן ו' חלות על כל מי שמוציא רכב ממקום אחסנתו ואפילו לאוו דווקא שוטר הורה להרחיקו אלא אפילו פקח. סמכות פקח להורות על גרירה 14. סמכותו של פקח לגרור ולהורות על גרירת רכב איננה שייכת כלל לסעיף 70. היא מתבססת על סעיף שונה לגמרי והוא סעיף 77 (א') לפקודת התעבורה. על פי סעיף זה רשאית עיירה/מועצה מקומית בהסכמת שר הפנים ושר התחבורה להתקין חוקי עזר בעניינים שונים. בין שאר העניינים הוסמכה העירייה לקבוע אמצעים שיינקטו לגבי רכב שחונה במקום שאסור כולל הרחקתו, גרירתו , אכסנתו או נעילת גלגליו וכן הלאה. באותו סעיף גם מוסמכת המועצה או העירייה להסמיך גוררים מורשים באישור ראש מחלקת התנועה של משטרת ישראל, וכן פקחים באישור המפקח הכללי. 15. עירית ירושלים אכן חוקקה חוק עזר לעניין זה והוא חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א - 1960 שפורסם לראשונה לקובץ התקנות מספר 1075 מיום י"ט בכסלו התשכ"א (8.12.1960), עמ' 445 וכפי שתוקן אחר כך (את חוק העזר ניתן לראות באתר העיר ירושלים המכיל את שאר חוקי העזר בכתובת http://www.jerusalem.muni.il/). 16. חוק זה (להלן: "חוק העזר") אכן נותן בידי העירייה אמצעים רבים על מנת להתמודד עם חניות בעייתיות ובין השאר מסמיך את הפקח לגרור את הרכב באמצעותו או על ידי גורר. גם חוק העזר מגדיר "גורר מורשה" באותה צורה בה הוגדר "גורר מורשה" בפקודת התעבורה ("מי שאישר אותו ראש מחלקת התנועה במשטרת ישראל"). סעיף 5א(ז) קובע בהאי לישנא: "לא יוציא אדם רכב ממקום החסנתו ולא ישחררו מנעילתו לפני ששולמו האגרות או התשלומים כאמור..". יש בחוק העזר גם סנקציות עונשיות (סעיף 14) והוא מהווה הסדר מלא של כל ענייני החנייה וההפרעות לה. האם סעיף 70א (ו) לתקנות התעבורה חל גם על רכב שנגרר על ידי גורר מורשה שפקח הורה לו כך? 17. כאן מתחיל הגיון התביעה לפעול שעות נוספות. הטענה היא כי ברגע שגורר כלשהו מוסמך להיות גורר מורשה על פי חוק עזר עירוני (שחוקק מכח סעיף 77(א)(5) לפקודה), הופך הלה להיות לגורר מורשה לכל דבר ועניין. ממילא הופך הוא להיות גורר מורשה גם לצורך סעיף 70א'(ד) וממילא חלה עליו הסנקציה בסעיף קטן 70א'(ו). 18. זוהי הייתה הקונסטרוקציה המשפטית שהוצגה לי על ידי התביעה (פרו' עמ' 8 ש 13-26). נדגיש שוב כי הטענה היא שסעיף 70 א' (ו) מדבר על כל מקרה שבו נגרר הרכב ואוכסן על ידי גורר מורשה, בין אם מדובר בשוטר שהורה לגורר המורשה לגרור ובין אם מדובר לפקח שהורה לגורר המורשה לגרור. 19. כנגד טענה זו יצא הנאשם שוצף וקוצף תוך שהוא מגייס לעזרתו פלפול ידוע דווקא בעולם הישיבות המכונה "שני דינים". לטענתו, אין לערבב בין סעיף 70 א' רבתי לבין 77 (א'). סעיף 70 א' רבתי דן במה שהנאשם קורא לו גורר וגרירה משטרתיים לעומת סעיף 77 הדן בגורר וגרירה עירוניים. הגרירה המשטרתית לטענתו שונה מהגרירה העירונית והוראות החוק החלות עליה שונות גם הן. 20. השאלה המרכזית לכן היא האם הסנקציה הכבדה שבסעיף 70א(ו) מדברת על רכב שנגרר על ידי שוטר (או בהוראתו) כדברי הנאשם או גם על רכב שנגרר על ידי פקח ( או בהוראתו) כדברי התביעה? 21. לאחר שעיינתי בטענות שני הצדדים הגעתי למסקנה כי הדין במקרה זה עם הנאשם. למסקנה זו הגעתי לאחר שעמלתי לפרש את הסעיף פרשנות לשונית, היקשית, ותכליתית. בכל שלושת החלופות נראה כי הצדק הוא עם הנאשם ונעיין בפרשנויות כסדרן. הפרשנות הלשונית 22. פרשנות לשונית דווקנית תומכת בנאשם. סעיף 70 א' רבתי שהובא למעלה פשוט בלשונו. הוא מדבר על כך ששוטר רשאי לגרור רכב מהמקום או על ידי גורר מורשה. דה עקא שבשני המקרים מדובר על החלטה שנעשית על ידי השוטר ורק על ידו. מכיוון שלא תמיד יש לשוטר את האמצעים הדרושים הרי מותר לו לגרור על ידי גורר מורשה שהוא בבחינת "ידו הארוכה של השוטר". גם סעיף ד' מדבר על שוטר וכן סעיף קטן ו'. ההתחכמות הלשונית שעליה מדברת התביעה אפשרית אולי בדוחק אך בוודאי אין היא פשוטו של כתוב. הגיונו של מקרא ברור. על פיו עוסקים אנו בשוטר ובשוטר בלבד, ואין טעם להאריך בכך. הפרשנות ההיקשית 23. הביטוי "גורר מורשה" איננו מופיע כמעט במקורות החקיקה. אך כשמופיע הוא נראה לפחות לכאורה שפרשנות תטיב דווקא עם הנאשם. כך למשל עוסק פרק ג'1 לחוק משכן הכנסת בהסדרת התנועה בכנסת ומעניק סמכויות שונות לאנשי משמר הכנסת. בין השאר מוגדר בחוק "גורר מורשה" ונקבע שהגדרתו היא כשל גורר מורשה בפקודת התעבורה. אולם למרות זאת, נאמר במפורש בסעיף 16(ה)(ב) כי "גרירת הרכב או העברתו תיעשה על ידי איש משמר הכנסת או על ידי גורר מורשה.......". מייד אח"כ גם נאמר בסעיף 16(ה)(ג) כי "הוראות סעיף 70א(ד), (ו) ו-(ז) לפקודת התעבורה יחולו, בשינויים המחויבים, על גרירת רכב או על העברתו לפי סעיף זה". 24. אם סעיף 70 א' רבתי (ו) חל על כל גורר מורשה כטענת התביעה, מדוע היה צורך באמירה מפורשת של המחוקק בחוק משכן הכנסת? הכלל הוא שמכלל אין אתה שומע לאוו, במלים אחרות לולא היה המחוקק כותב בפירוש כי יחול סעיף קטן ו' הרי ההנחה היא כי לא היה סעיף זה חל על גרירה של גורר מורשה במשכן הכנסת. ממילא כך הדין הוא לגבי גרירה עירונית. הפרשנות התכליתית 25. כל מה שאמרתי למעלה וייתכן ולא היה מספיק לולא הייתה גם הפרשנות התכליתית תומכת בדעתו של הנאשם. תכלית החוקים והסעיפים הן 70 א' רבתי והן 77(א) ברורה ופשוטה. בשני המקרים מדובר על רצון המחוקק להסביר מקרים שבהן רכב חונה בצורה אסורה ואין מנוס אלא על ידי התערבות הרשות. בשני המקרים ההסדר מפורט ובהיר. על פי סעיף 70 יכול גורר מורשה שהורה לו שוטר לגרור את הרכב, ואותה אפשרות קיימת גם בגרירה עירונית אם כי במסגרת חוק העזר שחוקק על פי סעיף 77. 26. אלא שצריך לזכור שיש שוני בהסדרים. כך למשל הסמכויות של שוטר הגורר על פי סעיף 70א' רבתי רחבות מהסמכויות של פקח. שוטר יכול לגרור רכב גם אם הרכב איננו עומד במקום שעמידתו אסורה, שוטר יכול להורות הוראות שונות לנהג, ועוד. סמכותו של פקח היא מצומצמת בהרבה מעצם הגדרתה. במילים אחרות, מדובר בשני הסדרים שונים לחלוטין הכוללים סמכויות, היתרים, והוראות שונות. אין כל סיבה שבעולם להאשים את הנאשם דווקא בעבירה העונשית של "הגרירה המשטרתית" כאשר יש מערכת ברורה של "גרירה עירונית" שניתן להאשים על פיה. 27. עוד יש להוסיף שהפרשנות שמבקשת התביעה מביאה לתוצאה אבסורדית ואסביר מדוע. גרירה עירונית יכולה להיעשות הן על ידי פקח והן על ידי גורר מורשה שהפקח הורה לו לגרור את הרכב. אולם במידה והרכב נגרר על ידי הפקח והוצא על ידי נהג כלשהו, לא ניתן יהיה להאשימו על פי סעיף 70א(ו) אפילו לדעת התביעה. זאת משום שבשום מקום בסעיף לא מדובר על פקח. מדובר על "גורר מורשה" אך פקח אינו חייב להיות גורר מורשה (שכן סמכותו היא על פי חוק העזר העירוני). דהיינו, אם הרכב נגרר על ידי פקח עירוני, והוצא ממקום אחסנתו על ידי נהג, ניאלץ להעמיד הנהג לדין על פי חוק העזר. אם אבל נגרר הרכב על ידי גורר מורשה שפקח הורה לו לעשות כן, ניתן להעמידו לדין על פי פקודת התעבורה. אין כמובן בתוצאה זו כל היגיון. 28. בקצרה ניתן לומר כי יש לפנינו סעיפי אישום טובים יותר ולכן אין כל סיבה לעקם את הכתובים ולהעמיד את הנאשם לדין על פי סעיף 70 א' רבתי דווקא כפי שביקשה התביעה לעשות. 29. שקלתי גם אם אין מדובר באפשרויות אלטרנטיביות. דהיינו, ברצונה תוכל המדינה לתבוע לפי סעיף 70 א' רבתי ועל ידי משטרת ישראל בבית המשפט לתעבורה, וברצונה תוכל לתבוע על פי חוק העזר העירוני שמשמעותו תביעה בבית המשפט לעניינים מקומיים. מבחינה תכליתית גרידא, אין פסול עקרוני בכך. 30. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שאין זה המקום לעשות כן ממספר סיבות. ראשית, ככלל אין זה רצוי כי התביעה תבחר לפי הוות נפשה את הפורום לפניו להאשים אדם. אולם מעבר לכך יש לכך גם סיבה מעשית. הפורום הנאות במקרים אלה איננו בית המשפט לתעבורה אלא בית המשפט לעניינים מקומיים ואסביר. בין שלל הטענות הרבות של הנאשם ישנה גם טענה כי הפקחים אינם מוסמכים כיאות היות ולא הוסמכו דווקא כפקחי גרירה כפי שנדרש בסעיף 1 לחוק העזר. זאת ובנוסף לטענות האחרות שלו שאין זה המקום לפרטן, אך קשורות לחוק העזר, פרשנותו והשלכותיו. ברור שהפורום המתאים יותר לכך הנו בית המשפט העירוני הדן בדבר שבשגרה בפקחי עירייה, סמכויותיהם, וחוקי עזר. כמובן, כל בית משפט כולל בית משפט זה יכול ומוסמך לפרשן חוקי עזר אך אינני רואה סיבה שיעשה כן. 31. גם מבחינת זכויות הנאשם, עדיף הדיון בבית המשפט המקומי. בין אוסף הטענות שנשמעו טען לפני הנאשם כי לא עבר עבירת חנייה כלל ולכן לא קמה זכות הפקח לגרור. מבלי להיכנס לגופם של טענות אלו, מקומם הוא בדרך כלל בבית המשפט המקומי. אין כל סיבה מיוחדת לפצל דיון ולהכריח נאשם להתדיין בשני בתי משפט שונים. דיון כזה ניתן לאחד בקלות בבית המשפט המקומי ולדון באירוע כולו. 32. עלי להדגיש כי אם הייתה התוצאה של זיכוי הנאשם מתן "היתר" לכל אחד להוציא רכב ממקום אחסונו, בוודאי שלא הייתה הדעת סובלת תוצאה שכזאת. במקרה שכזה הייתה דורשת הפרשנות התכליתית "הגמשה" (או אולי "עיקום") של לשון החוק על מנת להכליל את מעשה הנאשם בסעיף 70א. אולם אין המצב כן. במלים אחרות , לטובתו של הנאשם עומדת העובדה שקיימת מערכת תקנות אלטרנטיבית שמיועדת לגרירה העירונית אותה תיארנו. האם היה כאן מקום לעשיית דין עצמית? 33. שלא לצורך דווקא, חייב אני להתייחס לטענתו של הנאשם בסיכומיו כי "אין חטפי, ודידי חטפי" (נכון, חטפתי, אך את שלי חטפתי). טענת הנאשם לגבי עשיית דין עצמית ראוי היה לה שלא תיטען כלל. עשיית דין עצמית היא דבר מסוכן שיש להיזהר ממנו ועל בתי המשפט להקפיד ולדקדק שבעתיים לפני שהם מתירים פעילות כגון זאת. ברוב רובם של המקרים, הסכנות בעשיית דין עצמית גדולות בהרבה מיתרונותיה. רק כדי לסבר את האוזן נעיר כי ישנם מלומדים שהתנגדו בזמנו להכרת המשפט בהגנה עצמית בגלל החשש שהכרה בהגנה עצמית תגרום בעקבותיה אין ספור פעולות אלימות אחרות. ואכן המציאות מוכיחה שאין כמעט תוקפן בהיסטוריה האנושית שלא טען כי תוקפנותו איננה אלא הגנה עצמית. 34. ובאשר למקרה שלפנינו הרי אין הדבר כלל עשיית דין עצמית. המצב לא היה שמאן דהו החזיק את רכבו של הנאשם ולא הסכים להחזירו. גם לא נטען באיזה שלב שלא הייתה בידי הנאשם שום אפשרות לשלם את הסכום הנדרש. כל מה שצריך היה הנאשם לעשות הוא לשלם את האגרה בסך 133 ₪ שחזקה עליו שהייתה בכיסו, ומיד יכל להשיג את רכושו חזרה. אז גם הייתה פתוחה לפניו הדרך לתבוע את העירייה ו/או כל אדם מטעמה ו/או כל אדם אשר ליבו חפץ. אלא שאז היה מעלה את טרוניותיו לא מכס הנאשם אלא מבמת האזרח ההגון. 35. אני מדגיש נקודה זו משום שהתנהגותו של הנאשם רחוקה מלהיות מכובדת. הדרך שבה נטל את רכבו והצליח להערים על השומר שהאמין לנאשם, איננה ראויה למחמאות. גם העובדה שהנאשם זוכה איננה מטהרת את מעשהו. מדובר בטעות של התביעה ולעניין זה הכוונה היא למדינה על רשויותיה השונות למיניהם שהעמידה את הנאשם לדין בבית המשפט הלא נכון בסעיף הלא נכון. האם לא יצא חוטא נשכר? 36. מעשהו של הנאשם שלפני איננו ראוי לשבח דווקא. אין חולק כי ראוי היה לו שלא יוציא את רכבו משיוציא, ועכשיו שהוציא, מן הראוי היה אולי שיוציא את ארנקו מכיסו וישלם את שעשה. לכאורה, על פי החלטתנו יצא חוטא נשכר. 37. אלא שצריך לזכור שהנאשם לא הורשע וממילא איננו חוטא עדיין. היו לנאשם טענות רבות מן הגורן ומן היקב ומכלל שדות ישראל שכלל לא דנתי בהם כי לא היה צורך בכך. כך שאפילו לו היה מועמד לדין על פי חוק העזר עדיין לא ברור אם היה יוצא חייב בדינו. ניתן אומנם לתקן את כתב האישום על פי סעיף 92(ב) לחסד"פ, ואז להעביר זאת לבית המשפט המקומי, אולם בנסיבות העניין אין זה המקום לכך. סגנונו של הנאשם 38. בית משפט זה איננו נוטה להעיר לבעלי הדין ולבאי כוחם על סגנונם, שהרי איש איש וסגנונו הוא. אלא שבמקרה שלפני חרג הנאשם מן המקובל, ונצטט כמה מ"פניני הלשון" הללו; "השחיתות שמאחורי גרירות הרכבים בערים הגדולות בישראל, הינה בוטה וכוחנית בלי ראשית וצל של סמכות לפי דין כלשהו. אתמהה מה מצאה המשטרה להתייצב ל צידם של הליסטים" (פיסקה 94 לסיכומיו). בדברו על העובדה שלא הצליח לטענתו לברר את זהות בעלי חברות הגרירה הוא קובע נחרצות "בעלי חברות הגרירה עלומים, ובמקרה הנידון, אשכול חברות קש שאחזקותיו בחו"ל (ואחזקותיו בחו"ל, אם יורשה לנחש, הן לא כדי להסחר בבורסה של לונדון, אלא כדי להעלים מיסים במקרה הטוב, וכדי להעלים את זהות בעלי החברה ואת זיקתם לבעלי תפקידים בשלטון המקומי במקרה הפחות טוב)" (פיסקא 30 לסיכומיו). הוא מוסיף וטוען בדברו על בעלי החברה "אלו בסיוע פקחים המופעלים על ידי בעלי תפקידים בשלטון המקומי, גוררים רכבים ונועלים אותם דבר יום ביומו, ללא עילא שבדין. כך בעלי זרוע (שלטונית) מלסטמים את הבריות, פוגעים בקניינם ובחופש התנועה שלהם, ומישהו עלום גובה כסף, הרבה מאוד כסף. אין דין ואין דיין בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (פיסקא 30). 39. סגנונו כלפי העירייה מוגזם וגובל בחוצפה יתירא (בלשון המעטה). הוא "רומז" על התנהגויות אסורות (הגובלות בפלילים לדעתו) של אנשי העירייה והגוררים המורשים, ולא ציטטתי אפילו מקצת מטענותיו. בסגנון זה הוא פוגע קשות בעובדי ציבור העמלים לטובת הכלל ללא שמץ של ראיות. טענות מסוג זה ראוי להם להיטען אם ורק אם יש בידי הטוען ראיות טובות, ולא כהשמצת משרתי ציבור גרידא. ראוי לנאשם למתן ולשנות משמעותית את התנסחויותיו להבא, ולא אוסיף בכך. שונות 40. בסיומו של ערב רציתי להעיר שתי הערות לענייננו. ראשית, אני ער לעובדה כי החלטתי בעניין זה שונה מהחלטתי בעניין קודם שניתנה בזמנו (עניין "טחורש" - תיק מס' 4499/01) והתביעה טרחה להביאה ולהזכירה לפני שוב ושוב. אולם, ההבדל נובע מכך שבית המשפט חי בדרך כלל על סמך טענות הצדדים לפניי. בעניין טחורש טען בפני הנאשם כי הפקח לא היה מוסמך לגרור, וטענה זו נדחתה. במקרה שלפנינו הטענות היו שונות לחלוטין, ולכן השתנתה גם המסקנה. 41. שנית, צריך לזכור כי הסמכות שניתנה לפקחים להורות על גרירת מכוניות חדשה היא. בעבר רק שוטרים היו רשאים להורות על גרירה. התוצאה הייתה שבכל רכב נסעו שוטר, פקח עיריה, וגורר מורשה על מנת לגרור. במקרה כזה נכון ומתאים היה להעמיד לדין על פי סעיף 70א(ו) לפקודה. אלא שבשנים האחרונות הוסמכו פקחים לבדם לגרור רכבים. ייתכן כי המדיניות של העמדה לדין על פי סעיף זה שהייתה קיימת בעבר לא שונתה עדיין בהתאם לשינוי בסמכויות הפקחים ומכאן תוצאה זו. אחרית דבר 42. לסיכומו של דבר לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי היטב בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי הצדק עם הנאשם, וסעיף 70 א' (ו) איננו חל על המקרה לפנינו. קבלת גרסת התביעה תדרוש לעקם את הכתובים ולפרשן את סעיף 70 א' רבתי בצורה שאיננה סובלת לא את הלשון, לא את התכלית, ולא את ההיקש. וזו אך ורק כדי שתוכל להיות תביעה מוגשת לבית משפט זה. יש לתביעה אפשרות להאשים את הנאשם בדרך המלך בסעיף הרלוונטי ובבית המשפט המתאים יותר לכך, ואין בית משפט זה המקום הנכון. אשר על כן החלטתי לזכות את הנאשם. בנסיבות העניין, ולאור מה שנאמר קודם לכן על מעשה הנאשם אין מקום להוצאות לנאשם. רכבקרקעותגרירת רכבמגרש מכוניות