חסימה של אמבולנס בכביש

החלטה ‎1. זוהי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר. נגד המבקש, מר דב סובול, הוגש ביום ‎26.1.00, לבית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו, כתב אישום המייחס לו עבירות של אי-ציות לתמרור ב-‎37 ונהיגה בקלות ראש, עבירות לפי תקנה ‎64(ד) לתקנות התעבורה תשכ"א-‎1961 וסעיף ‎62(2) לפקודת התעבורה, בשילוב עם סעיף ‎38(ודה. בכתב האישום נטען, כי בתאריך ‎14.6.99, נהג המבקש במכוניתו ברחוב הירקון ברמת-גן, ממערב למזרח, ובהיכנסו לצומת עם רחוב בן גוריון, הוא לא ציית לתמרור ב-‎37 שהיה מוצב בדרכו. כתוצאה מכך הוא חסם את דרכו של רכב אחר (אמבולנס) אשר נסע בדרך החוצה, ובעקבות כך התנגשו הרכב, המבקש נפצע, וכלי הרכב ניזוקו. ‎2. בפני בית המשפט לתעבורה טען המבקש, כי הקדים את האמבולנס בכניסה לצומת, ועל כן היה האחרון מנוע מלהמשיך בנסיעה בקו ישר, ולו נהג כך התאונה היתה נמנעת. על כך אמר בית המשפט כי המערער "מגלה פנים שלא כהלכה בהבנת הוראות תמרור ב-‎37... תמרור זה, כידוע מטיל על השם שתי חובות: האחת, לעצור את רכבו לפני כניסתו לדרך החוצה והשניה, לתת זכות קדימה לכלי הרכב הנוסעים בדרך החוצה... עצם התרחשות התאונה בתוך הצומת, מחייבת את הנאשם לתת הסבר, כיצד ארעה התאונה אם אמנם מילא אחר הוראות החוק, בכל מה שנוגע למתן זכות קדימה לרכב השני. לא היה בפי הנאשם כל הסבר שיניח את דעתי, שנתן זכות קדימה לפני היכנסו לדרך החוצה". לאור ממצאיו אלה, החליט בית המשפט להרשיע את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו, ובעקבות כך גזר לו ‎25 ימי פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, פסילה על תנאי למשך חודשיים, וכן קנס של ‎1000 ¤ או ‎10 ימי מאסר תמורתו ‎3. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, וכך היה גם גורלה של בקשה לרשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה. בקשה זו נדונה על ידי כבוד השופטת שטרסברג-כהן, שבהחלטתה אמרה את אלה: "בית המשפט המחוזי, שאימץ את פסק-דינו המרשיע של בית משפט השלום, דחה את הערעור וקבע שהוא עושה כן לא רק משום שהוא נמנע מלהתערב בהעדפת גרסה אחת על-פני אחרת על-ידי בית-משפט השלום, ולא רק משום שאין דרכו של בית-משפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים, אלא מחמת שלא מצא פגם בקביעותיו של בית משפט השלום. השאלות המועלות על-ידי המבקש אינן ממין השאלות שיש לתת עליהן רשות ערעור על-פי המדיניות הנקוטה בידינו בסוגיה זו... זאת ועוד: עיון בפסקי הדין של שתי הערכאות הקודמות מעלה כי לא יצאה שגגה מלפניהן, הדורשת התערבות של ערכאה שלישית". הבקשה לקיומו של משפט חוזר ‎3. בעתירתו למשפט חוזר הדגיש המבקש בעיקר את אלה: א) הרשעתו התבססה על ההנחה לפיה כאשר הגיע לצומת היה הרכב האחר בטווח ראייתו, והנחה זו שגויה. ב) בית המשפט התעלם מהסברו לפיו התרחשה התאונה כתוצאה מעיכוב בפינוי הצומת, עיכוב אשר נגרם בעטיים של הולכי רגל אשר חצואת מסלול נסיעתו, במעבר חצייה. ג) המתלונן טען בעדותו במשפטו של המבקש וגם בפני בית המשפט לתביעות קטנות, כי לא ראה את רכבו של המבקש עובר לתאונה, ועל כן הוא לא היה יכול לטעון כי המבקש לא ציית לתמרור "עצור". ד) המשטרה, התביעה, ובית המשפט התעלמו מסתירות רבות שנפלו בגרסת המתלונן. עמדת היועץ המשפטי לממשלה ‎4. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב) סבור כי לא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר, הואיל ובטענותיו של המבקש אין חדש, והן נדונו ונדחו על ידי כל הערכאות. זאת ועוד, לטענת המשיב הוכח באמצעות תרשים אשר הוכן על ידי בוחן תנועה של משטרת ישראל אשר חקר את התאונה, כי מבקש היה שדה ראיה פתוח, ועל כן היה יכול להבחין באמבולנס כשהוא מתקרב לצומת, ומשלא עשה זאת רובץ לפתחו האשם לגרימת התאונה. דיון ‎5. לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובתו של המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף ‎31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-‎1984 (להלן: "החוק") אשר קוב (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (‎1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (‎2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (‎3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה. (‎4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת, והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו מ"ח ‎7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י נג(‎1) 529; מ"ח ‎7557, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל, פד"י נג(‎1), 433; מ"ח ‎3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י נו(‎3), 354 הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. מכאן, שבדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף ‎31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדב קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח ‎6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(‎4), 241) באשר לעניינו של המבקש - הנימוקים עליהם נסמכת עתירתו למשפט חוזר, הם למעשה חזרה מדויקת על טענות אשר נשמעו מפיו במהלך משפטו, בערעור בפני בית המשפט המחוזי, ובבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה. כאמור, כל הטענות הללו נדחו, ומכאן, שבאמתלא של בקשה למשפט חוזר, חותר המבקש להביא את עניינו לבירור בפני ערכאת ערעור נוספת, ולא לכך נועד ההליך על פי סעיף ‎31(א) לחוק בתי המשפט. ובמלים אחרות, אין הבקשה מצביעה על ראיות או עובדות אשר עשויות לשנות את תוצאות המשפט, וגם לא מתעורר חשש לעיוות דין, אדרבא, המסקנות אשר הוסקו מהאיות שהניחו בעלי הדין בפני בית המשפט לתעבורה, היו נכונות לגופן. לפיכך, ומשלא הצליח המבקש להוכיח כי עניינו נכנס לגדרה של אחת העילות הקבועות בחוק, אין מנוס מדחיית בקשתו, וכך אני עושה. מגן דוד אדוםאמבולנסכביש