אי הפעלת מונה מונית - כתב אישום

פסק דין השופט מ' חשין: המונה המותקן במוניות - "טקסימטר" ככינויו בעבר - מוכר לכל. נוסע עוצר מונית ומודיע את נהג המונית מחוז חפצו מהו; הנהג מניע ראשו בהסכמה, מפעיל את המונה ומתחיל בנסיעה למחוז-חפצו של הנוסע; עם תום הנסיעה עוצר הנהג את פעולת המונה; והנוסע אמור לשלם לנהג את מחיר הנסיעה כפי שמורה המונה. כך הוא, בשינויים המחוייבים, בהזמנתה של מונית למקום מסויים, למטרת הסעתו של נוסע למקום אחר; וגם כאן ישלם הנוסע כאשר יורה המונה. ראו: חלק ב' של התוספת הרביעית לתקנות התעבורה, תשכ"א‎1961- (תקנות התעבורה או התקנות). המונה, מונה שמו הוא, עלשום שסופר ומונה הוא את מספר השקלים והאגורות שנוסע במונית אמור לשלם לנהג המונית. המונה מופעל בשיטה מסויימת הקבועה בתקנות, ושיטת הפעלה זו מבטיחה כי שכר ההסעה יתאַם את הקבוע בתקנות. הפעלת מונה במונית חובה היא על-פי התקנות, וטעם הדבר טעם פשוט הוא: על דרך הפעלת המונה מובטח כי נהג המונית לא יגבה מן הנוסע מחיר הסעה גבוה מן המחיר הקבוע בתקנות. ומכאן שאלה: הרשאים הם נהג מונית ונוסע להסכים ביניהם כי בנסיעה פלונית לא יופעל מונה? כי מחירה של אותה נסיעה יהיה כמוסכם בין השניים ושלא - בהכרח - על-פי הקבוע בתקנות? זו השאלה שהוטל עלינו לענות בה ועליה. עיקרי העובדות וההליכים שהיו עד-כה ‎2. המערער ‎1, עזרא שהרבני (שהרבני), הוא בעל מונית המורשית בהסעת נוסעים. המערער ‎2, מוחסאן אלעג'ו (אלעג'ו), הוא נהגה של אותה מונית. המונית עמדה לשירותה של תחנת מוניות איילון (איילון) שמיקומה הוא בעיר רמלה ‎3. ביום ‎19.1.1998, בשעה ‎22:00 לערך, הוזמן אלעג'ו בידי איילון להסיע עובד מפעל קרגל בע"מ (קרגל) - מפעל הממוקם באזור התעשייה שבלוד - מקרגל לנמל התעופה בן-גוריון. אלעג'ו הסיע את העובד כפי שנתבקש, אך לא הפעיל את המונה. בסיומה של הנסיעה גבה אלעג'ו מן הנוסע של ‎50.- ש"ח. הנוסע סבר כי המחיר שגבה ממנו אלעג'ו היה מחיר מופקע, ובעקבות תלונתו הוגש כתב-אישום נגד שהרבני ונגד אלעג'ו . ‎4. שתי האשמות הועלו נגד שהרבני ואלעג'ו: האחת, ובה ככל-הנראה היה עיקר: עשיית שירות במחיר מעל המחיר הקובע, עבירה על הוראת סעיף ‎11(א)(‎1) לחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, תשנ"ו‎1996-. השנית: עבירה שעניינה אי-הפעלת מונה. בית-משפט השלום לתעבורה ברמלה' השופט ירון לוי) זיכה את הנאשמים מכל-וכל, ובערעור שהגישה המדינה על הזיכוי החליט בית-המשפט המחוזי (כב' השופט אריה אבן-ארי) על דרך של פלגינן דיבורא: בית-המשפט דחה את הערעור ואישר את הזיכוי בנושא האשמה של עשיית שירות מעל המחיר הקובע, ובה-בעת קיבל את הערעור בנושא האשמה של אי-הפעלת מונה, והרשיע את המערערים לפנינו באשמה זו. ‎5. שהרבני ואלעג'ו הגישו בקשת רשות ערעור על הרשעתם בבית-המשפט המחוזי. בקשתם נתקבלה וערעורם הוא המונח עתה לפנינו. ‎6. סיכום הדברים הוא איפוא זה, שכיום עומד לפנינו לדיון ולהכרעה בו אך נושא אחד בלבד, והוא, בשאלת אי-הפעלת המונה בידי אלעג'ו. טענת המערערים היא כי בנסיבות העניין רשאי ומותר היה אלעג'ו - על-פי דין - שלא להפעיל את המונה, ואילו טענת המדינה היא כי אלעג'ו לא היהרשאי ולא היה מותר - על-פי דין - שלא להפעיל את המונה. על רקע חילוקי-דעות אלו ניגש לבירור הדין המחייב. הוראות הדין שלעניין וענייננו-שלנו ‎7. האשמה שהמערערים הורשעו בה בבית-המשפט המחוזי נוסחה בכתב-האישום כך: "עבירה לפי סעיף ‎4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד‎1974-, בזיקה לתקנה ‎510(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א‎1961-". סעיף ‎4 לצו הפיקוח האמור מורה כי "שירות באוטובוס או במונית] יופעל על ידי מפעיל שירות ועובדיו לפי תקנות התעבורה". הסדרי המהות קבועים איפוא בתקנות התעבורה ועל-פיהם של אלה יש לנהוג. ותקנות התעבורה - מה מורות אלו אותנו? תקנה ‎509 לתקנות התעבורה, תשכ"א‎1961- (תקנות התעבורה או התקנות) מורה אותנו, כי "לא יסיע אדם נוסע במונית אלא אם כן הותקן בה מונה והמונה מופעל בה בהתאם לתקנות אלה". מוסיפה ומודיעה אותנו תקנה ‎510 לתקנות - והיא הוראת-הדהעיקרית שלענייננו - אימתי מוטלת חובה על נהג מונית להפעיל את המונה: הפעלת מונה-‎510. (א) לא יסיע אדם נוסע במונית בנסיעה מיוחדת אלא אם כן מופעל המונה בהתאם להוראות התוספת הרביעית, חלק ב'. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), בנסיעה מיוחדת, על פי דרישת הנוסע, רשאי הנהג שלא להפעיל מונה בתנאי שיגבה בעד אותה נסיעה שכר הסעה כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה ושיימצא בכל עת במונית (להלן, בפרק זה - המחירון). (ג) לא יופעל מונה בנסיעת שירות. "נסיעה מיוחדת" האמורה בתקנה ‎510(א) לתקנות היא "נסיעה במונית שעומדת כולה לרשות מזמין הנסיעה" (תקנה ‎1 לתקנות). זו היא הנסיעה הרגילה במונית (נסיעת "ספֵּיישל" בעגה המקובלת) ‎8. למותר לומר - כבר היזכרנו זאת - כי מעיקרו לא נועד המונה אלא להבטחה כי נהג המונית לא יגבה מנוסע במונית שכר הסעה גבוה מזה הקבוע בתקנות. באין הפעלת מונה, כך נלמד מעצמנו, יישמט מאליו הכלי המרכזי לפיקוח על שכר הסעה שנהג מונית גובה מנוסעיו במונית. ואמנם: באי הפעלת מונה, כיצד יידע נוסע כי נהג המונית אינו גובה ממנו מחיר מופקע? אף אתה אמור: רק הפעלת מונה נותנת כלי ראוי להבטחה - להבטחת הנוסע ולהבטחת הנהג אף-הוא - כי שכר ההסעה הוא כקבוע בתקנות. נוסיף ונדע, כאמור בהוראות שהוציא המפקח על התעבורה, כי שכר הנסיעה שנקבע באותו מחירון "... זהה פחות או יותר לשכר הנסיעה שיתקבל ע"י הפעלת מונה באותה נסיעה." ‎9. הוראת תקנה ‎510 (א) יוצרת חובה של שימוש במונה בנסיעה מיוחדת, ובסמוך לה קובעת הוראת תקנה ‎510(ב) קובעת פטור מאותה חובה. וכך, נהג מונית פטור מהפעלתו של מונה בנסיעה מיוחדת בהתקיים שלושה אלה: אחד, הנוסע דורש שלא להפעיל מונה ("על פי דרישת הנוסע"); שניים,הג גובה מן הנוסע שכר הסעה כקבוע במחירון שאישר המפקח על התעבורה; ושלושה, המחירון חייב להימצא בכל עת במונית. ‎10. מסתבר כי המפקח על התעבורה אישר בזמנו מחירון מפורט להסעת נוסעים בין מקומות מסויימים בארץ - ערים, מועצות מקומיות ומקומות מסויימים אחרים - והכל מסכימים כי בנסיעה בין אותם מקומות - ובהתקיים שאר התנאים הקבועים בתקנה ‎510(ב) לתקנות - רשאי ומותר הוא נהג מות שלא להפעיל את המונה ולגבות מן הנוסע שכר נסיעה כקבוע באותו מחירון. עוד נזכיר את הוראת תקנה ‎512(ב) לתקנות, ולפיה בנסיעה שבה לפי דרישת הנוסע לא הופעל מונה - קרא: בנסיעה כהוראת תקנה ‎510(ב) - אסור הוא נהג מונית לדרוש או לגבות מן הנוסע שכר הסעה יותר מכפי שבע במחירון לאותה נסיעה. ‎11. לענייננו-שלנו נאמר, שהכל מסכימים כי אותו מחירון שנקבע בזמנו לא חל על הנסיעה שלעניין, דהיינו: המחירון לא חל על אותה נסיעה שמיום ‎19 בינואר ‎1998, בשעה ‎22:00 לערך, שבה הסיע אלעג'ו אחד מעובדי קרגל אל נמל התעופה בן-גוריון. משידענו איפוא כי אלעג'ו לא ל את המונה באותה נסיעה מקרגל לנמל התעופה בן-גוריון; וכי הפטור מהפעלת מונה לא חל, לכאורה, על אותה נסיעה; מה היא טענת המערערים ותישמע? ‎12. לעניין זה סומכים המערערים עצמם למימצא שקבע בית-משפט השלום לתעבורה, ולפיו נכרת בזמנו הסכם בין איילון לבין קרגל. באותו הסכם נקבעו תעריפי נסיעה קבועים להסעתם של עובדי קרגל במוניות שאיילון תעמיד לרשותם, ולטענת המערערים - אשר נתקבלה על דעת בית-משפט השלום המחיר שגבה אלעג'ו מן הנוסע היה על-פי אותו תעריף. אכן, הכל יודעים כי אותו הסכם שנכרת בין איילון לבין קרגל לא אושר על-ידי המפקח על התעבורה - כדבר תקנה ‎510(ב) לתקנות התעבורה - אך לטענת המערערים לא היה כלל צורך בכך, ומכאן שחובת הפעלתו של המונה לא חלה עליהם. ‎13. כפי-שראינו, שלושה תנאים מוקדמים מעמידה תקנה ‎510(ב) לתקנות, ובהתקיים השלושה ניתן היתר לנהג מונית שלא להפעיל מונה בנסיעות מיוחדות. מבין אותם שלושה תנאים נחלקו בעל-הדין ביניהם, בעיקרם של דברים, על התנאי השני, הוא התנאי המוקדם של אישור ההסכם שנכרת בין ילון לבין קרגל בידי המפקח על התעבורה. וזו היא איפוא השאלה שבמחלוקת: משהסכימו נהג מונית ונוסע על מחיר שישלם הנוסע עבור נסיעה מסויימת (מניחים אנו שההסכם נעשה "על פי דרישת הנוסע") - האם רשאי ומותר הוא הנהג שלא להפעיל את המונה הגם שאין בנמצא מחירון שאישר המפקח על התעבורה לעניינה של אותה נסיעה? האם קיומו של מחירון שאישר המפקח על התעבורה תנאי מוקדם והכרחי הוא (תנאי ‎sine qua non) להיתר הניתן לאי-הפעלת מונה - וזו טענת המדינה, או שמא הסכם כאמור בין נהג לבין נוסע בכוחו להתגבר על היעדרו של מחירון מאושר? לעניין זה מויפים המערערים וטוענים כי הסכמי תעריפים מקובלים הם בשוק המוניות וכי הדבר ידוע לכל. טענת המערערים נתקבלה, כאמור, על דעת בית-משפט השלום אך נדחתה בבית-המשפט המחוזי. עיון ודיון ‎14. בראשית דבריי אשמיע וידוי קצר: נתקשיתי להבין מהי טענת המערערים ותישמע. תקנה ‎509 לתקנות התעבורה מחייבת נהג מונית להתקין מונה במוניתו ולהפעיל אותו מונה כהוראות התקנות. תקנה ‎510(א) אוסרת על נהג מונית להסיע נוסע בנסיעה מיוחדת אלא אם הפעיל מונה המותקן נית (על-פי הוראות מסויימות שאין מחלוקת עליהן). ומוסיפה וקובעת תקנה ‎512 לתקנות ("שכר הסעה לפי מונה") כי "לא ידרוש אדם ולא יגבה ולא ירשה לאחר לדרוש או לגבות - (‎1) שכר הסעה או שכר המתנה יותר מכפי שיראה המונה בסיום הנסיעה". חובה חד-משמעית זו, להפעלת מונה ולגביית שכר-נסיעה, רק - ואך-ורק - על-פי המונה, נקבע לה חריג מיוחד בהוראת תקנה ‎510(ב), ולפיו: בנסיעה מיוחדת, על פי דרישת הנוסע, רשאי הנהג שלא להפעיל מונה בתנאי שיגבה בעד אותה נסיעה שכר הסעה כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה ושיימצא בכל עת במונית. לשון הוראה ברורה ופשוטה: נהג מונית רשאי ומותר שלא להפעיל מונה רק - ואך-ורק - "בתנאי" שיגבה שכר הסעה "כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה". רק-אז בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה ‎510(ב) לתקנות - כל אותם תנאים - רק-אז פטור נהג מונית מהחובה המוטלת עליו בתקנה 10(א); ואם לא נתקיימו אותם תנאים - כולם או מיקצתם - ממילא לא נגרע כהוא-זה מהחובה שתקנה ‎510(א) מטילה על נהג מונית. מכל אלה נדע כך: בנסיעה בין היעדים הקבועים במחירון שאושר בידי המפקח על התעבורה, רשאי נהג מונית שלא להפעיל את המונה ובלבד שיגבה שכר נסיעה כקבוע במחירון (ובהתמלא שאר התנאים הקבועים בתקנה ‎510(ב)). ואילו בכל שאר מקרים שאינם באים בגידרי המחירון - קרא: בכל המקרם שאינם באים בגידרי החריג הקבוע בתקנה ‎510(ב) לתקנות - אסור לו לנהג להסיע נוסע במונית אלא אם הפעיל את המונה. הסכם בין הנוסע לבין הנהג אינו כלל לעניין אלא אם אישרו המפקח על התעבורה; ובהיעדר אישור - חובה היא להפעיל מונה. בענייננו לא אישר המפקח על התעבורה מחירון לשכר נסיעה מקרגל אל נמל התעופה בן-גוריון. ומשידענו שאלעג'ו לא הפעיל את המונה, אך פשוט הוא להסיק כי הוכחה אשמתם של המערערים. ‎15. כיצד זה איפוא שבית-משפט השלום זיכה את המערערים בדינם? אלא שכך קוראים אנו בהכרעת הדין (בפיסקה ‎20 בה): המדובר בהסכם שבו שני הצדדים נהנים: מצד אחד תחנת המוניות זוכה בנוסעים קבועים, ומהצד האחר, המפעל, לאחר שערך את בדיקותיו, זכה במחירי הסעה מוזלים, על בסיס קיום קשר של "נוסע מתמיד", עם תחנת המוניות. אולם, החשוב מכל - וזו הסיבה העיקרית בעיני לדחיית טענת התביעה - כתוצאה מההסכם לא נפגע הערך החברתי, שעליו נועדו להגן הוראות תקנה ‎510 לתקנות התעבורה והוראות סעיף ‎5 לחוק הפיקוח על מצרכים ושרותים.הדרישות המצטברות, שנקבעו בתקנה ‎510(ב) לתקנות התעבורה - בזיקה להוראות סעיף ‎5(ב) להוראות חוק הפיקוח על מצרכים ושרותים - נועדו להגן על ציבור הנוסעים מפני גביית מחיר מופקעים, דהיינו, מחיר העולה על המחיר המירבי שנקבע בצו.מטרת החקיקה המתוארת היא הגנה על ציבור הנוסעים, ולא על מחיר מסוים כערך עצמאי. פירוש: חזקה על מפעל קרגל כי הסכם שכרת עם איילון היה - מבחינתו של המפעל ומבחינת עובדיו - הסכם מיטיב, ומסקנה נדרשת מאליה היא, לדעת בית-המשפט, כי המחיר שנקבע באותו הסכם לא היה מחיר מופקע. ומשידענו כי "מטרת החקיקה ... היא הגנה על ציבור הנוסעים, ולא על מחיר מסויים כערך עצמאי", נוסיף ונדע כי המערערים לא עברו על מיצווה שצוּו בה בתקנות התעבורה. פירוש זה שלתקנות לא נתקבל על דעתו של בית-המשפט המחוזי, ובצדק כך. ‎16. שירות הסעות מיוחדות במונית שירות חיוני הוא לציבור. ראו, למשל: רע"פ ‎2788/00 שלמה נמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(‎3), 385, 388; בג"ץ ‎635/95, 7216/95 מוניות הדרים שירות רחובות נ' שר התחבורה, פ"ד נא(‎5), 723; בג"ץ ‎221/99 סלאח חליפה נ' משרד התחבורה, פ‎5), 567, 572. שירות חיוני נדרש - במהלך הדברים הרגיל - להסדר על-פי דין, שרק כך ניתן להבטיחו כיאות ובאורח המיטבי. כהוראות פקודת התעבורה ניתנה סמכות ההסדרים לשר התחבורה, ושר התחבורה - כסמכותו - קבע את אשר קבע בתקנות התעבורה; ולענייננו - בתקנה ‎510 ובנותיה.פשר כי בקובעו את אשר קבע בתקנה ‎510 לתקנות לא עשה השר את המיטב שניתן לעשות; אפשר יש הסדרים ראויים וטובים מן ההסדר שקבע השר; ואולם, כל עוד תקנה ‎510 על עומדה היא עומדת, הסדריה הם המחייבים אותנו, ובית-המשפט לא יעשה - בית-המשפט אף לא הוסמך לעשות - הסדרים אחם תחתיה. בבג"ץ ‎1101/96, 1505 ברוך אברהם נ' מדינת ישראל ואח' (פרשה אשר נסבה על הסדרת קווי שירות למוניות) טען משרד התחבורה כי: "מסמכותו ואף מחובתו של משרד התחבורה לאכוף את תקנות התעבורה, אשר מטרתן בהקשר זה להסדיר את נושא המוניות", ואמר על-כך בית-המשפט (מפי השופט יצק זמיר) בפיסקה ‎8 לפסק-הדין: העותרים אינם מעלים טענות שיש בהן, מבחינה משפטית, כדי לשלול את השיקולים ולסתור את המדיניות של משרד התחבורה. אכן, אפשר להתווכח על השאלה אם התקנות נותנות את הפתרון הטוב ביותר לבעיות ולצרכים של התחבורה הציבורית. אפשר גם לטעון כי הדרך המוצעת על ידי העותרים, לפיה יהיו נהגי המוניות רשאים לפעול באופן עצמאי וחופשי בכל קו כפי שירצו, היא הדרך הטובה ביותר. אולם הסמכות לקבוע מהי הדרך הטובה ביותר הוקנתה על ידי החוק, לא בידי העותרים ואף לא בידי בית המשפט, אלא בידי שר התחבורה. השר הוא שהוסמך על ידי החוק לקבוע בתקנות הסדרים בתחום התחבורה הציבורית ... לפי שיקול דעתו. לו הוקנתה הסמכות ועליו הוטלה האחריות. בית המשפט אינו מוסמך לקבוע את ההסדרים הנראים לו טובים, אלא רק לבקר את החלטות השר, לרבות התקנות שיצאו מתחת ידו, כדי לראות אם נפל בהם פגם משפטי. בין השאר, בית המשפט מוסמך לפסול את התקנות אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני. אולם, גם אם ניתן לקבוע הסדרים טובים יותר לשירותי המוניות מאשר ההסדר שנקבע בתקנות, אין יסוד לבית המשפט לומר כי ההסדר שנקבע בתקנות הוא בלתי-סביר באופן קיצוני, עד שצריך לפסול אותו. גם אין יסוד לבית המשפט לומר כי נפל בתקנות פגם משפטי אחר שיש בו כדי לפסול את התקנות. ובהמשך (בפיסקה ‎26 לפסק-הדין): דחיית העתירות אינה אומרת כי לדעת בית המשפט ההסדר שנקבע בתקנות, ונאכף על ידי משרד התחבורה לגבי העותרים הינו הפתרון הראוי והצודק ביותר לבעיות הכרוכות בפעילות המוניות ... אכן, בית המשפט אינו אמור לבדוק אלא את חוקיות ההחלטות של משרד התחבורה. בית המשפט אינו מוסמך לבחור בין ההסדרים האפשריים לבעיות התחבורה הציבורית את ההסדר הראוי בין ההסדרים החוקיים. אף אין לבית המשפט מומחיות, נסיון ומנגנון הנדרשים כדי לקבוע מהו ההסדר הראוי, ולאחר מכן לאכוף את ביצועו ולפקח על קיומו לאורך זמן. זהו, על פי הדין, התפקיד של משרד התחבורה. אך הוא, לפי תפקידו וכפי יכולתו, צריך לאזן כראוי בין האינטרסים השונים, ולבחור בפתרון היעיל והצודק ביותר, שייקח בחשבון, בראש ובראשונה, את האינטרס הציבורי בתחבורה תקינה, יעילה וזולה, אך ייתן משקל, במידה הראויה, גם לאינטרסים של הגורמים המעורבים בעניין, לרבות בעלי המוניות. ואם האינטרס הציבורי מחייב הסדר שיפגע בבעלי המוניות, עדיין צריך משרד התחבורה לשקול מהו ההסדר שישרת כראוי את האינטרס הציבורי ועם זאת לא יפגע בגורמים אחרים, לרבות בעלי המוניות, מעבר למידה הנדרשת. דברים שלימדנו השופט זמיר כמו נאמרו לענייננו-שלנו אף-הוא, ומה לנו שנאריך. ‎17. אמת נכון הדבר: קביעתם של מחירי נסיעה במונית בידי הרשויות - כך על דרך של הפעלת מונה וכך באישור מחירון שאישר המפקח על התעבורה - נועדה, בראש ובראשונה, למניעתה של הפקעת מחירים. בה-בעת, הרקה מכלי-אל-כלי - לענייננו: יציקת התכלית אל תוכו של הסדר נורמטיבי עלפי דין - מחייבת הצבתם של גדרים וסייגים וקביעתם של תנאים מוקדמים אלה ואחרים לקיומו של ההסדר. כך על דרך הכלל וכך באשר לגביית שכר נסיעה באין הפעלת מונה. אין צורך בדמיון מפליג כדי לדעת ולהבין שהיתר כי יינתן להסכמים שלא זכו באישור הרשויות, יכול אותו היתר שיביא לניצולם - שלא-לטוב - של נוסעים תמימים. יתר-על-כן: כי נכיר בהסכמים "פרטיים" שרשות הציבור לא ראתה, לא בחנה וממילא לא אישרה, דומה כי בעצם הכרה זו עלולים אנו להביא לקריסת ההסדר כולו. אם אין די בכך, עלולים אנו לשקוע בסבך של הצורך להוכיח בכל מקרה ומקרה אם המונה לא הופעל "על פי דרישת הנוסע"; אם המחיר היה או שלא היה מופקע בנסיבות העניין על-אף היעדר אמצעי הבקרה של המונה; ואחריתם של דברים - שמא נאמר: ראשיתם של דברים - בוקה ומבוקה ומבולקה. אם אין די בכל אלה, הנה על-פי לשונה של תקנה ‎510(ב), יכולים היו קרגל או איילון, לכאורה, לבקש את המפקח על התעבורה כי יויל לאשר את ההסכם ביניהם, ולו כך עשו היה הכל בא על מקומו בשלום. משלא ביקשו - וממילא לא זכו באישור - מהי טענתם ותישמע? טענת המערערים כי במקרה של הסכם זוכים הכל ואין מפסיד - ‎Win Win Situation, כלשון בית-המשפט המחוזי - אפשר טענה ראויה היא לתיקון הדין - ולא אמרנו כן - אך אין בה ממש לעניין פירוש תקנה ‎510 כלשונה כיום. ‎18. טוענים המערערים - בלחישה, אמנם - כי ראוי הוא - לטובת הנוסעים, כמובן - לבטל את חובת השימוש במונה, וכי על דרך זה יש וראוי אף לפרש את הוראת תקנה ‎510. בהקשר זה אומרים המערערים, כי על משקל "העם החליט - קפה עלית" נטבעה עתה סיסמה חדשה לענייננו והיא: "העם צה - בלי מונה". על דברים אלה נעיר ונאמר: נוסף לכך שכבר קדמונים הורונו שאין חורזים שור בחמור, גם על טענה זו נשיב כי "החלטת העם" עניין הוא למחוקק לענות בו, למחוקק ולמחוקק-המישנה על-פי המחוקק; למחוקק, למחוקק-המישנה - ולא לבית-המשפט; והכל בכפוף, כמובן, לבחינה משפטית של חקיקת-המישנה על-פי הכללים המקובלים עלינו. לגופם של דברים נאמר, כי השימוש במונה נראה ראוי בעינינו; בוודאי אין הוא בלתי סביר כדי התערבות בית-המשפט בדרכי השימוש בו; נהפוך הוא. וכלשון השופט זמיר בפרשת סלאח חליפה (שם, ‎572-571): כידוע, אין זה מקרה נדיר שהסדר של עיסוק מסויים באמצעות תחיקה פוגע בחופש העיסוק: אם באמצעות דרישה לרשיון, שלא כל אחד יכול לקבלו; אם באמצעות תנאים לעיסוק שיש בהם כדי לצמצם את תחום העיסוק או להכביד על העיסוק; ואם באמצעות אגרות, פיקוח או דרכים אחרות. חופש העיסוק, כמו זכויות יסוד אחרות, אינו מוחלט. המחוקק, ומכוחו גם מחוקק-משנה, רשאים להגביל ואף לשלול את חופש העיסוק, אפילו בתקופה שלאחר חוק-יסוד: חופש העיסוק. הם רשאים לעשות זאת כדי ליצור איזון ראוי בין חופש העיסוק של האדם לבין זכויות יסוד של אדם אחר וכן בין חופש העיסוק לבין טובת הציבור. על יסוד שיקולים של טובת הציבור בקיום מערכת תקינה של תחבורה ציבורית, ולאור הנסיון בתחום זה, הטילו תקנות התעבורה, מכוח פקודת התעבורה [נוסח חדש], את המגבלות הקיימות על הפעלת מוניות. ‎19. תחבורה ציבורית היתה עד-כה בפיקוח המדינה ונכון הוא כי לא נשנה מדרך זו. ראוי הוא הציבור הרחב כי יזכה להגנת הרשויות; כך גם - ואולי בעיקר - בנושא של מחיר הנסיעה בנסיעה מיוחדת במונית. הפטרנאליזם שבתקנות - פטרנאליזם ראוי ומוצדק הוא; ראו והשוו: בג"צ ‎332/7משה עלי נ' שר התחבורה, פ"ד כו(‎1) 105, לעניין חובתם של רוכבי אופנוע לחבוש קסדות מגן; לא-כל-שכן שאיש לא מנע את איילון מִבַּקֵּש את אישור המפקח על התעבורה להסכם שכרתה עם קרגל. ועוד: אם אמנם ההסכם בין איילון לבין קרגל כה מיטיב הוא עם הנוסעים - כטענת המערערים- מדוע לא יפעילו הנהגים את המונה אך יגבו שכר נסיעה - נמוך יותר - לפי התעריף? וכפי שבא-כוח המדינה הסביר לנו, ניתן לעשות במקרה זה הסדר עם רשויות המס אף-הן. ‎20. מסקנתי היא איפוא זו, שהרשעתם של המערערים בידי בית-המשפט המחוזי היתה הרשעה כדין, ואציע לחבריי לדחות את הערעור. אשר לעונש שהוטל על המערערים - קנס בסך ‎500 ש"ח על כל אחד מהם - בנושא זה לא הוגש ערעור ועל-כן לא נידרש לו. ‎21. לסיום: לא נדרשתי להרשעתו של שהרבני - בעל המונית - הרשעה הסומכת עצמה להוראת סעיף ‎39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח‎1956- - שבא-כוח המערערים לא השמיענו טענות בעניין זה ‎22. דבר אחרון: כיום אין מחירון תקף שאושר בידי המפקח על התעבורה כסמכותו בתקנה ‎510(ב). המחירון האחרון אשר זכה לתוקף בצו פיקוח על מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות), התשנ"ז‎1997- (קה"ת לשנת תשנ"ז, מס' ‎5813 מיום ‎18.2.1997, 427) - בוטל בצו פיקוח על מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות), תש"ס‎2000-, (קה"ת לשנת תש"ס, מס' ‎6021 מיום ‎28.2.2000, 315), אך לא נקבע מחירון חדש תחת המחירון שבוטל. פירוש הדברים הוא, שנהג מונית חייב להפעיל מונה בכל נסיעה שהיא, גם בנסיעות בין-עירוניות. לא ידענו אם בכוונה לא נ מחירון חדש תחת המחירון שבוטל, אך דומה שמשרד התחבורה חייב לתת דעתו למצב זה שלא הורגלנו בו עד-כה. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין. משפט פלילימוניתאי הפעלת מונה