פסק דין זהו ערעור על פסק דינה של כב' השופטת שירה בן שלמה מבית המשפט לתעבורה נתניה בתיק 5064/99 מיום 28.3.01. העובדות: נגד המערערת הוגש כתב אישום המייחס לה נהיגה במהירות 159 קמ"ש בדרך בה המהירות המותרת היא 90 קמ"ש. ראיות התביעה כללו צילום ת/1 הגדלה ת/1(א) ותעודת עובד ציבור (להלן- תע"צ) ת/2. ב"כ המערערת התנגד להגשתם של המסמכים הנ"ל מחמת הפגמים בעריכתם (עמ' 1-2 לפרוטוקול הדיון). בית המשפט דחה את ההתנגדות והראיות התקבלו לאחר שניתנה לעורכי התע"צ ההזדמנות לתקן את הליקויים שנפלו בה. (החלטה בעמ' 3-4). במועד שנקבע להמשך שמיעת ראיות 6.11.2000 שב עו"ד אריאלי והתנגד להגשת המסמכים בשל פגמים נוספים שנתגלו בהם לאחר תיקונם. גם התנגדות זו נדחתה אולם נתנה לב"כ המערערת האפשרות לחקור את החתומים על התע"צ (עמ' 6). בתאריך 31.1.01 העיד רס"מ ציון אביטן באשר לחלקו בטיפול בסרט הצילום שממנו הופק לכאורה הצילום ת/1. לאחר תום הראיות וסיכומי הצדדים החליטה ב"כ השופטת כי בטרם מתן הכרעת הדין תוגש על ידי המפענח תע"צ נוספת לאחר שיבדוק את הצילום באמצעות שקף. בהכרעת דינה הבהירה השופטת כי ההחלטה להשלמת הראיות נתנה בהסתמך על סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי מאחר שבית המשפט בדק בשוגג את הצילום באמצעות שקף שאינו מתאים למצלמה הנדונה. אולם למרות האמור לעיל, לאור תגובת ב"כ הנאשמת החליטה השופטת להתעלם מהתע"צ הנוסף ולא ניתן לו כל משקל. לאחר שבחנה את הראיות ובהסתמך על הצילום והתע"צ הנלווה הורשעה המערערת בעבירה שיוחסה לה ונדונה לעונשים של פסילה בפועל למשך 4 חודשים, פסילה ע.ת. של 3 חודשים וקנס בסך 1200 ש"ח. הערעור בהודעת הערעור מלין הסניגור על סדרי הדין הבלתי תקינים על פיהם פעל בית המשפט קמא. וכן על הפגמים שנפלו בראיות התביעה. לאחר שבחנתי את הראיות בתיק, הכרעת הדין וטעוני הצדדים החלטתי שדין ערעור זה להתקבל. ראיות מטעם בית המשפט סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ד - 1952 מאפשר לבית המשפט להורות על הזמנת עדים או הבאת ראיות אחרות ביוזמתו, לאחר שנסתיימה שמיעת ראיות הצדדים. וכפי שנקבע בע.פ. 951/80 קניר נ' מדינת ישראל פ"די לה(3) 505 (בעמ' 512) אין סמכותו של בית המשפט מוגבלת לפרק הזמן שבין גמר הבאת הראיות על ידי בעלי הדין לבין הסיכומים. "אלא סמכות זו נתונה לבית המשפט, כל עוד לא גמר את מלאכתו ולא נתן את פסק הדין". אשר על כן, השאלה העומדת לדיון אינה האם בשלב שלאחר הסיכומים רשאי היה בית המשפט להורות על הבאת ראיות נוספות, אלא, האם באופן קבלת הראיה הנוספת נשמרו זכויותיה של הנאשמת. להשקפתי, הדרך בה נקטה כב' השופטת קמא לענין קבלת הראיה הנוספת מעלה חשש של חריגה מסדרי דין תקינים. בע.פ. 229/78 סעדיה ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י לב(3) 256 (בעמ' 261) נקבע: "שאין בית המשפט צריך לנקוט יזמה בהעדתו של עד מחדש, אלא במקרים מיוחדים ובוודאי לא כאשר בתום הראיות קיים ספק בדבר אשמתו של הנאשם". בענייננו איש מהצדדים לא ביקש השלמת הראיות ע"י בחינה מחודשת של התע"צ ואין בפרוטוקול הדיון כל רמז לפשר היוזמה אותה נקטה כב' השופטת קמא, כל שנאמר בהחלטתה הוא כי טרם מתן הכרעת דין מתבקש המפענח לבדוק את הצילום באמצעות שקף וליתן את תשובתו על גבי תע"צ. יתרה מכך, לא נתנה לב"כ הנאשמת ההזדמנות להגיב בטרם מתן ההחלטה להבאת ראיות נוספות או האפשרות לחקור את עורך התע"צ. ובית המשפט הסתפק במתן אפשרות להשלמת הסיכומים. לאחר שנתקבלה התעודה שהוזמנה ביוזמת בית המשפט הודיע הסניגור כי הוא מתנגד להזמנת העדות הנוספת ובעקבות התנגדותו החליטה השופטת להתעלם מראיה זו. סבורה אני כי למרות ההצהרה לפיה בית המשפט התעלם מן הראיה, הגשתה גרמה לנזק בלתי הפיך ובפועל תוכנה השפיע על הכרעת הדין. אם סברה כב' השופטת בן שלמה שהגשת הראיה הנוספת נועדה להיטיב עם הנאשמת לא היה מקום לנקוט בצעד חריג של קבלת החלטה להגשת ראיות מטעם בית בית המשפט מבלי לקבל את תגובת בא כוחה מראש. אולם בענייננו בית המשפט קיבל את ההחלטה והמשטרה פעלה על פיה ורק לאחר שהוגשה הראיה המשלימה לתיק הוחלט לפסלה. עיון בתע"צ מיום 15.2.01 מעלה כי המיסמך משלים את החסר בראיות התביעה. עיון בראיה פסולה סעיף 56 לפקודת האיות קובע: "ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה." סעיף זה פורש בדנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נ"א(2) 1 שם נפסק כי די בקיומו של ספק סביר, שמא ראיה פסולה תרמה בפועל להרשעה (מבחן סובייקטיבי) או שנדרשה היא להרשעה (מבחן אובייקטיבי), כדי שבית המשפט לערעורים יבטל את ההרשעה. ראה גם ע"פ 827/93, 907 מדינת ישראל נ' פלוני וערעור שכנגד פ"ד נ(3) 225 (299). מעיון בראיות שהיו בפני בית המשפט עובר להגשתה של התעודה המשלימה מתעורר החשש כי אילמלא ראיה זו לא היה בית המשפט מרשיע את הנאשמת, למרות ההחלטה להתעלם ממסמך זה. הראיות כפי שציינתי לעיל כב' השופטת בן שלמה הסתמכה על הצילומים ת/1 ו-ת/1(א) ותע"צ ת/2 - ת/2(א) אלא שהשוואה בין תע"צ ת/2 אשר בה נתגלה ליקוי ברישום מספר סרט הצילום ע"י רס"מ ציון אביטן לבין ת/2(א) המסמך המתקן שהוגש במהלך חקירתו הנגדית מעלה כי בת/2(א) לא צוין מספרו של הצילום אשר הוגדל. ואילו היה על בית המשפט להסתמך רק על ת/2(א) היה עליו לקבוע כי לא הוכח הקשר בין ת/2(א) לבין הצילום ת/1. בטעונו בפני הסביר ב"כ המשיבה את השיטה בה חותמים עורכי תעודת עובד ציבור על המסמך עד הצגתו בבית המשפט אולם טעון זה אינו יכול לשמש תחליף לראיות כשרות שהיה על התביעה להגיש לבית המשפט קמא ולא מצאתי בראיות שהוגשו שם עדות הקושרת בין הצילום ת/1 לסרט הראיות אשר טופל כמפורט בתע"צ ת/2(א). ואילו באשר ל-ת/2 הסתבר כי נפלו טעויות בעריכתו ומטעם זה הוחלט על הגשת תע"צ משלים הוא ת/2(א) בו לא צויין כאמור מספר הצילום מעבר לדרוש: יאמר כי גם בת/2 לא צוין שהצילום ת/1 הינו הצילום שפותח מהסרט הנ"ל ובית המשפט הסיק מסקנה זו בהסתמך על כותרת הצילום הכוללת את הפרט הנ"ל. מפרוטקול הדיון בתיק ומהמוצגים מתעורר החשש כי הגשת תע"צ בשלב שלאחר הסיכומים נועדה להשלים את החסר בראיות התביעה מכיוון שהשוטר שלמה בן יהודה שתפקידו הוגדר כמפענח מצא לנכון להדגיש כי: "אין שום ספק כי בתמונה זו, תמונה מס' 193 בסרט 98062/1 צולם הרכב מס' 9102408" (ההדגשה שלי - ש.ד.). כפי שציינתי לעיל היה על התביעה להוכיח את הקשר שבין הצילום ת/1 למכשיר המדידה ולסרט הצילום שהופק מן המצלמה ובנקודה זו כשלה במשימתה. לאור המסקנה דלעיל, אין אני רואה בטענותיו של הסניגור באשר לניסוח התע"צ והאם הוא עולה בקנה אחד עם דרישת התקנות. לסיכום: בשל הנסיבות אשר פורטו על ידי לעיל החלטתי לקבל הערעור ולזכות את המערערת מן העבירה שיוחסה לה. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות