אי ציות לתמרור - פניית פרסה שמאלה

פסק דין 1. המערער, מר לנדנר אופיר, תושב מודיעין, מערער על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) שהרשיע אותו בעבירה על תקנה 22א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 בכך שלא ציית לתמרור ב-6 האוסר על פניית פרסה שמאלה. המדובר בצומת הרחובות יפו-כי"ח בסמוך לככר "הדוידקה". 2. המערער טען בפני בית משפט קמא כי התמרור הנ"ל הוצב במקום באופן שהוסתר מן הנוסעים בנתיב התחבורה על ידי הולכי רגל ושלא אפשר הבחנה בו. כן טען המערער כי התמרור הוצב שלא כדין ובניגוד להנחיות המפקח על התעבורה. המערער אף הגיש תמונות לתמיכה בטענותיו, ובהן נראה בבירור כי התמרור הנדון מוסתר על ידי עוברים ושבים. 3. בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי: "גם אם לא ראה הנאשם את התמרור עקב הולכי רגל שהסתירו את התמרור, הרי שמשביקש להתחיל במלאכת פניית הפרסה, צריך היה הנאשם לראות את התמרור ולהמשיך ישר. זאת משום שהתמרור נמצא אחרי מקום עמידתם של הולכי הרגל וניתן היה לראות אותו לאחר שעבר את הולכי הרגל שהסתירו אותו". עוד קובע בית המשפט קמא כי המדובר בעבירה של אחריות קפידה הקובעת אחריות מוחלטת על כל אדם לציית להם. יש לקבל את הערעור. האם הוצב התמרור כדין? 4. המפקח הארצי על התעבורה, שואב סמכותו מהוראות תקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: תקנות התעבורה). הוא מהווה רשות התמרור המרכזית, אשר אליה כפופות רשויות התמרור המקומיות. הנחיותיו של המפקח הארצי על התעבורה אשר ניתנו בהתאם לתקנות התעבורה מחייבות (ראו לעניין זה סעיף ההגדרות בתקנות התעבורה וכן בג"ץ 5016/96 ליאור חורב ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד נא(4)1). בסעיף 1 - סעיף ההגדרות לתקנות התעבורה מוגדרת תכלית התימרור בהגדרת התמרור: "כל סימון, אות או איתות, לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי-דרך". מהגדרה זו עולה כי תמרור אשר הוצב שלא על פי הסמכה או הוראה מאת רשות התימרור (קרי - המפקח על התעבורה) או אינו מסוגל להסדיר את התנועה בדרכים ולהזהיר או להדריך עוברי דרך - אינו ממלא את ייעודו ואינו מוצב כדין. השופט קמא סבר כי המערער טעה משסבר שסעיף 1.7 להנחיות המפקח על התעבורה המתייחס לגובה הצבת תמרורים מוכיח כי התמרור מושא כתב אישום זה הוצב שלא כדין, תוך שקבע: "במקרה שלפנינו מדובר בדרך עירונית ולכן שאלת הגובה איננה רלוונטית. להיפך הוא, בעיר דווקא רצוי לעתים כי התמרורים יהיו נמוכים משום שאנשים נוסעים במהירות איטית ובוחנים את שדה הראייה הקרוב אליהם". כאמור, בחן בית המשפט קמא את הדברים לאור הוראות סעיף 1.7 להנחיות המפקח על התעבורה - כפי ניסוחן במהדורת 1970. מעיון מדוקדק עולה כי מאז ועד היום חל שינוי וב-1997 הוציא המפקח על התעבורה הנחיות חדשות. במאמר מוסגר אציין כי למרות דרישת התקנות (סעיף 16(1)) לכך שהנחיות אלה יפורסמו ברשומות ויהיו גלויות לעין-כל, הרי שבפועל קיים קושי רב ביותר בהשגתן. בהנחיות מ-1997, קבע המפקח על התעבורה כדלהלן: "הצבת התמרורים תהיה כך שתחתיתם תהיה בגובה - נטו - מעל פני המדרכה או השוליים כדלקמן: - במיפרדה (ב-49/50/51) - 1.00 מ'. - שלטי הדרכה כשאין הולכי רגל - 1.50 מ'. - על עמוד במקום שאין הולכי רגל - 1.80 מ'. - על עמוד במקום שיש הולכי רגל - 2.20 מ'. ..." המפקח על התעבורה בטל את ההפרדה המדומה שנוצרה בגרסת 1970 בין כביש עירוני ובין כביש בינעירוני ונשאר נאמן לעקרונות תקנות התעבורה ולרוחן בעניין הצבת תמרורים, כפי שהם באים לידי ביטוי גם בסעיף 1 לפרק הנחיותיו הכלליות: "א. ... ב. להבטיח כי התמרורים יראו ע"י הנהג. ג. ... ד. ... ה. ..." (ההדגשה במקור). אין חולק כי התמרור ב-6 שבנדון הוצב באופן שאינו נראה לעין נהג טרם היכנסו לצומת, ומתחת לגובה הקבוע בהנחיות - 2.20 מ'. על עובדה זו עמד גם בית משפט קמא בפסק דינו. המסקנה העולה מן המקובץ היא שהתמרור הוצב במקום שלא כדין. בהקשר זה ראוי לציין כי צדק בית משפט קמא משקבע בפסק דינו כי לעתים ראוי להציב תמרורים דווקא בגובה נמוך. קביעה זו מעוגנת אף היא בהנחיות המפקח (סעיף 3 סיפא), על-פיהן "המידות הנתונות כאן ניתנות לשינויים, ע"פ תנאי השטח והמקום". קביעה זו היא כאמור, נכונה והגיונית עקרונית, אך בודאי שאינה נכונה בתנאים בהם עסקינן. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי מקום שגובה התמרור אינו כנדרש ברישא לסעיף, נטל הוכחת הצורך בכך מוטל על הרשות שהציבה את התמרור. אפשרות ההתגוננות בעבירות אחריות קפידה: 5. בתיקון מתשנ"ד ("תיקון 39") לחוק העונשין, הוסיף המחוקק את סעיף 22 לחוק הדן באחריות קפידה (לתהליך המלא שהוביל לשינוי החקיקה ראו גם א' לדרמן "האחריות המוחלטת בפלילים: הבעיה ודרכים לפתרונה", מחקרי משפט ג' תשמ"ד, ע' 120): "22. אחריות קפידה ... (ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה". מטרת הסעיף היתה להביא לשינוי במצב הנורמטיבי עובר לתיקון, ולהחליף את "האחריות המוחלטת" המחמירה יותר והקובעת פטור מצומצם וחריג ביותר (ע"פ 17/59 יוסף מאור-מזרחי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(3)1882; ד"נ 11/65 גדיסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1)57)- ב"אחריות קפידה", המקלה באפשרויות ההתגוננות. וכך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2098, תשנ"ב): "הוראות סעיף 22 להצעה חדשות ומחדשות בתחיקת המדינה: הן דנות בסוגיית "האחריות הקפידה" - שהיתה ידועה עד כה בשם "האחריות המוחלטת"... אם העבירה של אחריות קפידה אינה טעונה מחשבה פלילית או רשלנות, אין זאת משום שהיא חסרת אשמה (Culpa), אלא משום שהאשמה היא בחזקת מוכחת, מעצם ביצוע הצד העובדתי שבעבירה... האחריות הקפידה חדלה מלהיות הנחה מוחלטת - Presumptio Juris Et De Jure - והיא הנחה יחסית בלבד - Presumptio Juris Tantum - אשר הנאשם רשאי לסתרה" (ההדגשה אינה במקור). 6. הפרשנות המאפשרת לנאשם שעבר עבירת אחריות קפידה לטעון להגנתו ולהצליח בנסיבות מסוימות, גם אם חריגות, להרים את הנטל הראוי לזיכויו - מתאימה הן לתכלית החוקתית האובייקטיבית ובודאי לתכלית החוקתית הסובייקטיבית של המחוקק (וראו בהרחבה בהקשר זה א' ברק פרשנות במשפט (נבו, תשנ"ד) כרך 3, 145); ועונה היא על הטרוניות שהועלו בבית המשפט העליון נגד המסגרת הנורמטיבית ו"האחריות המוחלטת" בטרם תיקון 39 (ד"נ גדיסי, לעיל, בעמוד 71). הנה כי כן, נמצאנו למדים כי בשונה מבעבר, יכול נאשם להתגונן היום מפני האשמה בעבירת אחריות קפידה אם יוכיח את שלושת האלמנטים הבאים: א. כי לא ידע (נעדר מחשבה פלילית); ב. כי גם אדם מן הישוב לא היה יודע (נעדר רשלנות); ג. כי עשה כל שביכולתו למנוע את המקרה. מן הכלל אל הפרט: 7. בהיות העבירה בה הורשע המערער בערכאה דלמטה עבירה מסוג "אחריות קפידה", הרי שעל אף שקיימת חזקה לאשמתו, רשאי הוא לערער אחר הנחה מקדמית זו, ואין הוא נדרש עוד לעמוד בנטלי ההוכחה הקשים שנדרשו קודם לתיקון 39. ניכר כי גם בית המשפט דלמטה התרשם שהמערער לא בצע את העבירה מתוך מחשבה פלילית. סברתו של בית משפט קמא כאילו צריך היה המערער להבחין בתמרור משעבר את מעבר החציה - בהיותו בתהליך ביצוע פנית הפרסה, ולהגיב על פיו - אינה מעוגנת בהנחיות המפקח על התעבורה. ס' 8 בהנחיות הכלליות (עמוד 17), קובע טווח ראיה וזמן תגובה להוראות תמרור (3-4 שניות). הנחת זמן זו הקבועה בהנחיות מצביעה למעשה על כך שהמערער לא היה יכול לעשות דבר כדי למנוע את סיום ביצוע המעשה בו החל בשגגה, ולכן אין להרשיעו, הגם שמדובר בעבירת אחריות קפידה. גם אם נניח כי המערער יכול וצריך היה לזהות את התמרור כאשר עבר את מעבר החצייה, הרי שזמן התגובה שלו ארך, לכל הפחות, 4 שניות (לחישוב מדויק בהתאם לזמני התגובה המקובלים ראו י' בשן, דיני תעבורה חוק ופסיקה כרך ב 638). בהנחה שמהירות נסיעתו בעת ביצוע הפניה 5 קמ"ש (או במלים אחרות - 1.38 מ/ש), הרי שבחלוף הזמן עבר המערער מרחק של כ- 5.8 מטרים - מרחק המציב את רכבו באופן מלא בנתיב שכנגד, ומבלי יכולת לשנות עוד ולשוב על עקביו. 8. יתרה מזאת: גם אם נניח כי המערער התרשל וכי היה צריך להבחין בתמרור, הרי שכפי שראינו לעיל, התמרור הוצב ביסודו שלא כדין: בין אם משום שהוצב בגובה של מתחת ל 2.20 מ' (סעיף 3); אך גם אם משום שהוא הוצב באופן שאינו מעורר תשומת לב ואינו נראה בבירור מן המרחק המתאים. עובדת היות התמרור מוצב שלא כדין מקנה למערער הגנה מן הדין בדמות הוראת ס' 22א סיפא לתקנות התעבורה, הקובעת כי תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. 9. אשר על כן יש לקבל את ערעור המערער ולזכותו. יש להעביר העתק פסק הדין לרשות התמרור המרכזית והמקומית, וכן להנהלת בתי המשפט אשר תדאג לכך שבבתי המשפט לתעבורה יהיו העתקים מעודכנים של הנחיות המפקח על התעבורה. משפט תעבורהפניית פרסהאי ציות לתמרורתמרורים