החלטה 1. זהו ערר על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב לפסול העורר מלהחזיק ברשיון נהיגה עד לתום ההליכים נגדו, וזאת, על רקע מעורבותו בתאונת דרכים בה נחבלה הולכת רגל בה פגע בעת שנהג ברכבו. לטענת באת כוחו המלומדת של העורר, טעה בית משפט קמא בהחליטו על פסילה זו, שכן, נסיבות הארוע כפי שהן עולות מן הראיות לכאורה שנאספו בתיק החקירה, מצביעות לדעתה, על העדר רשלנות מצד העורר גבי ארוע התאונה, אשר היתה לדעתה בלתי נמנעת. עיקר נימוקיה בערר, השתיתה ב"כ העורר על טענת הסינוור שהתרחש אליבא דידה עובר לארוע, ואשר יש בה כדי להסבירו היטב. הסינוור, כך היא סוברת, מאיין אחריותו של העורר לתאונה, ומבטל הבסיס לפסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה כאמור. חמורה בעיניה במיוחד העובדה, שטענה זו של סינוור שהועלתה על ידי העורר כבר בחקירתו הראשונה, לא נבדקה על ידי המשיבה, ואף לא נלקחה בחשבון במידה הראויה בהחלטת בית המשפט קמא. השאלה הצריכה דיון בערר דנא, היא איפוא בת שני פנים. האחד עובדתי, לאמור, האמנם הסינוור הוא שגרם לארוע התאונה? השני משפטי, קרי, האם יש בתופעת הסינוור, אילו התרחשה, כדי לבטל או להמעיט מאחריותו של מי שגרם לתאונה? 2. אלה העובדות העומדות ברקע דיון זה, ואשר עליהן אין חולק לכאורה: בתאריך 20.2.02, בסמוך לשעה 7:30 בבוקר, נהג העורר ברכב מסחרי G.M.C מ.ר. 58-102-29 ברח' מעפילי אגוז מכיוון צפון לדרום. בהגיעו אל צומת הרחובות מעפילי אגוז-מח"ל, פנה העורר שמאלה, ופגע תוך כדי פנייתו זו בהולכת רגל שחצתה את הכביש במעבר חציה, מימין לשמאל כיוון נסיעתו (להלן - הולכת הרגל). העורר, אשר לא הבחין בהולכת הרגל עם היכנסו לצומת, פגע בה בתוך מעבר החציה. כתוצאה מפגיעה זו נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש בשתי רגליה, שנשברו. בחינת העובדות הנ"ל על ידי השופט קמא הנכבד, הביאתהו למסקנה כי נהיגתו הרשלנית של העורר היא שגרמה לתאונה, וכי די בה כדי להצביע על הסכנה הנובעת ממנו לשלום הציבור, כדי כך, שמתבקשת פסילתו מהחזקה ברישיון נהיגה עד תום ההליכים נגדו בבית המשפט. מסקנה זו, כך הבהיר השופט, מתחייבת לא רק מנסיבותיה של התאונה הזו, שלא קלות הן כלל ועיקר, אלא גם מעברו של העורר, השזור לא פחות מ-40 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, הגם שבחלקן הגדול, עבירות טכניות הן במהותן. 3. על קביעתו זו של השופט, מלינה ב"כ העורר בפני, בגורסה כי בטעות יסודה, והרי, כך היא סוברת, הפגיעה שפגע בהולכת הרגל, היתה בלתי נמנעת, עקב אותו מצב של סינוור מוחלט שאליו נקלע עם פנייתו שמאלה בצומת ואשר מנע ממנו כל אפשרות להבחין בהולכת הרגל. בטענה כן, הסבירה עו"ד שלגי בהיגיון שאין לבטלו, כי שומה היה על המשיבה לבחון טענה זו של העורר בזמן אמת, ולקבוע עמדה סבירה לגבי מידת האחריות שניתן לייחס לו, בנסיבות כאמור. באותה מידה, גם היה מצופה מבית המשפט לדעתה, שישקול טענת הגנה זו כאשר נדרש לבקשת הפסילה, ומשלא עשה כן, אין לתת תוקף להחלטתו. 4. בחנתי טעוניה של ב"כ העורר, במישור העובדתי ובמישור המשפטי, והגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל חלקית; ואסביר. במישור העובדתי, אכן עומדת כנגד הסינוור, העובדה הפשוטה עליה עמדה ב"כ המשיבה, היא העולה מדברי העורר עצמו, לפיהם, ראה גם ראה, עובר לתאונה, הולך רגל אחר שצעד לצד הנפגעת. וכיצד כך, מקשה בצדק ב"כ המשיבה, אם סונוור כדי כך שנמנע ממנו להבחין בנפגעת אשר צעדה לכאורה באותו מרחק ממנו ובאותה זווית ראיה? בכך אין די. משמעותית פי כמה היא הטענה שהעלתה ב"כ המשיבה, במישור המשפטי, בהסבירה, כי טענת סינוור אין בה היא לעצמה כדי לבטל את חובת הזהירות המוטלת על מי שנוהג רכבו בנסיבות כמתואר, ואין בה כדי לאיין אחריותו לתאונה שיכלה להימנע, אילו נקט הוא במידת הזהירות שנדרשה ממנו בנסיבות המתוארות. יובהר, לנוכח המחלוקת בין הצדדים בנושא הסינוור, פניתי אל ב"כ העורר, וביקשתיה להציג לי אסמכתאות הדנות בסוגיית הסינוור ובהשלכותיה על אחריותו של מי שמעורב בתאונת דרכים כמו זו קא עסקינן. אפשרתי לה להמציאן לי בתוך שלושה ימים מיום הדיון, וכך גם לב"כ המשיבה. לא קבלתי כל אסמכתא כאמור עד היום. 5. האם דין הערר להידחות בנסיבות אלה? נדמה לי כי התשובה לדילמה זו נמצאת באמצע הדרך, ואסביר. סעיף 46 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א 1961 (להלן - סעיף 46) הדן בנושא הפסילה עד תום ההליכים, קובע: "46. פסילה עד גמר הדין היה היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 44 ,43 ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 50-48". סעיף זה כעולה ממנו על פניו, איננו מציב קריטריונים לפסילת רשיון נהיגה בנסיבות המתוארות בו. אלה נקבעו בפסיקה שפירשה את הכתוב על פי לשונו ועל פי תכליתו. המבחן העיקרי לפסילה, שנקבע בתוך כך, הוא מידת מסוכנותו של המעורב בתאונה לנמצאים בדרך. כך מסביר בית המשפט התייחסותו לסוגיה זו, בבש"פ 7399/00 לחמי שמואל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 2245: "בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות מישנה: האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר על ארוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן?.... מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בנסיון החיים ובשכל ישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו". המסוכנות, כך עולה מן הנאמר, נקבעת על רקע נסיון החיים והשכל הישר שעל פיהם נבחנות נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה לעצמו, אל מול המדיניות הכללית הנוהגת בנושא זה. 6. ומה בעניננו? נראה לי שאין להקל ראש לא בארוע התאונה עצמו, ולא בתוצאותיו. על פני הדברים קם הבסיס הלכאורי לקבוע שהתאונה אכן נגרמה בעקבות נהיגתו הבלתי זהירה של העורר, עובר לכניסתו לצומת, וכך, בין אם נוצרה סיטואציה של סינוור כנטען, ובין אם לאו. שהרי, גם אם אכן התרחש אותו סינוור כנטען, שומה היה על העורר להאט רכבו במידה כזו, ששום הולך רגל, אשר אמור היה להימצא במעבר החציה, לא ייפגע, ובכל מקרה, לא ייפגע קשות כפי שנפגעה הולכת הרגל בעניננו. מעבר לאמור, גם אין להקל ראש, בעברו של העורר, הרצוף עשרות עבירות תעבורה, שדי בהן כדי להצביע על אופי נהיגתו, ועל התיחסותו הכללית אל חובת הזהירות המוטלת עליו בעת נהיגתו ברכב. שהרי, אחד המבחנים המכריעים בנושא זה של הפסילה, הוא, מבחן התדירות שבמסגרתו נבחנת השאלה האם בארוע בעל אופי מקרי, עניננו, או האם בהתנהגות אופיינית לאיש העומד לדין? 7. על אף האמור, ראיתי לשוב ולשקול ענין פסילתו של העורר עד תום ההליכים נגדו, שמשמעותה, פסילה לזמן בלתי קצוב. נראה לי, כי במצב הדברים השורר היום בבתי המשפט, כאשר הדיון בתיק יכול להסתיים כעבור חודשים הרבה, ואולי אף שנים, ראוי הוא שתקופת הפסילה תיקצב. לענין זה, יפים דבריו של השופט חשין, אשר ראה לשקול שבע שקילות בטרם קביעת פסילה כאמור, שאין לה תחום של זמן. כך הסביר השופט עמדתו בנושא זה, בבש"פ 7647/00,בשארה חינוואי נ' מדינת ישראל (פ"ד נד(4) 812: "לא אכפור בסמכותו של בית המשפט להחליט כפי שהחליט; אך החלטה מעין החלטה זו שעשה - כך על החלק - לפסול אדם מהחזיק ברשיון נהיגה "אף מעבר לתקופה של 6 חודשים", קשתה עלי. האמנם נתכוון בית המשפט לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים? של 4 שנים. של 5 שנים? אכן, בית המשפט רשאי היה להניח כי משפטו של העורר לא יימשך זמן כה רב; דומה עם זאת, כי פסילה לתקופה בלתי-קצובה מראש אינה החלטה ראוייה... בין כך ובין אחרת, ראוי לנו כי נקרצף את הירוקת שעלתה על הוראת סעיף 50(ב) וכי בתי המשפט לא יפסלו אדם מהחזיק ברשיון נהיגה מעבר לתקופה של 6 חודשים, אלא לאחר שבתי המשפט נתנו דעתם לנסיבותיו של הענין, ותוך שישקלו תקופה קצובה לפסילה..." הדברים, כמדומני, נכונים לעניננו קל וחומר, כאשר לא בתאונה קטלנית עסקינן. פועל יוצא מן האמור, שאם בתוך שישה חודשים מהיום, לא יוכרע ההליך הפלילי לגופו, יוכל המבקש לשוב ולעתור לביטול החלטת הפסילה, נשוא בקשה זו שבפני. הערר יידחה. סינוור