ערעור כל העונש - גרימת מוות ברשלנות


פסק דין

השופט ר. שפירא

1. המחלוקת בתמצית:


בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") שניתן ע"י כב' השופט ש. יציב (להלן: "השופט קמא") בתיק תאונת דרכים 031419/00. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין ביחד עם עבירה לפי סעיפים 60+64 לפקודת התעבורה וגזר עליו עונש של 20 חודשי מאסר, מהם 10 חודשים לריצוי בפועל והיתרה כעונש מותנה, וכן פסל את המערער מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב מנועי לתקופה של 8 שנים.


הערעור שבפנינו הוא על עצם הרשעתו של המערער וכן על חומרת הענישה.


המערער תוקף את הכרעת דינו של בית משפט קמא. לטענתו, לא נימק השופט קמא את הכרעת דינו כנדרש. בנסיבות אלו עותר המערער לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. בנוסף, טוען ב"כ המערער כי לא היה מקום להרשיע את מערער על סמך עדותו של בוחן תאונות הדרכים שהיה עד תביעה יחידי. לגישתו, עדות הבוחן אינה קובעת ממצאים באופן חד משמעי ובהתאם, אין לבסס עליה הרשעה בפלילים. בנוסף טוען המערער כי רשלנותו של המנוח הייתה חריגה, באופן המצדיק שלילת האחריות ממנו כנהג לקרות התאונה.


לחילופין, טוען המערער כי בית המשפט החמיר עמו יתר על המידה ולא התחשב בנסיבות המיוחדות של התאונה ובנסיבותיו האישיות כאשר גזר עליו את העונש כפי שנגזר. אדון להלן בטענות המערער.
2. הערעור על הכרעת הדין:


כאמור, תוקף המערער את הכרעת דינו של בית משפט קמא וטוען כי בית משפט קמא לא נימק בכלל ולחילופין כראוי את הכרעת דינו. סבור אני כי יש טעם בטענת המערער אם כי אין בכך כדי לבטל את הכרעת הדין. בית משפט קמא נימק את הכרעת דינו ואולם לא פירט בבהירות הנדרשת את הדרך בה הגיע אל המסקנה הסופית.


חובת ההנמקה אינה דבר של מה בכך. להנמקה תפקיד חשוב, הן בעצם ההכרעה השיפוטית, הן בהצגתה לציבור, זה הנוגע במישרין לנושא הנדון בבית המשפט והן בכלל, והן כאמצעי לבקרה על ההכרעה השיפוטית ע"י ערכאת הערעור.


בשלב כתיבת הכרעת הדין מהווה חובת ההנמקה כלי המחייב את השופט לבחון את עצמו, את הראיות שבפניו ואת דרך חשיבתו. מימוש חובת ההנמקה אמנם מטיל עול על הכותב ואולם יש בצורך שבהתמודדות עם ההנמקה כדי לחייב את השופט היושב בדין להקפיד עם עצמו בדרך של בחינת הראיות וגיבוש המסקנה המשפטית. כבר נפסק כי: "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד יז' 2516 ,2503). על החשיבות שבהנמקה כחלק מהליך גיבוש דעתו של השופט היושב בדין כתב כב' הנשיא ברק בספרו "שיקול דעת שיפוטי" (הוצאת פפירוס, תשמ"ז) עמ' 46:



"חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד".


בהמשך, מהווה חובת ההנמקה חלק מהחובה כי הצדק יראה ולא רק יעשה. נימוקי בית המשפט מבהירים למתדיינים שבפניו ולציבור ככלל כי בית המשפט בחן ושקל היטב את החומר שבפניו בטרם הגיע אל המסקנה. בכך יש כדי להגביר את אמון הציבור בפסיקת בית המשפט.


ההנמקה מאפשרת גם בקרה של ערכאת הערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. בהעדר הנמקה כדין עלולה זכותו הבסיסית של המתדיין להעמיד את ההכרעה לבחינה בפני ערכאה נוספת להיפגע, זאת בהעדר אפשרות ממשית לבקר את התוצאה אליה הגיע השופט שישב בדין.


לחשיבות ההנמקה ראה גם:



רע"פ 1516/90, יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 1061 ,עמ' 1062;

רע"ב 3019/98, מדינת ישראל נ' יצחק ארזי, פ"ד נב' (2) 743;

רע"פ 1557/98, חב' סוסנה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 451;

ע"א 1325/92, רמי קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פ"ד מז(3), 89

ר. גביזון, "בית המשפט חובת ההנמקה", משפטים ב (תש"ל) 93-92 ,89;

א. שוחטמן, "חובת ההנמקה במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"מ) 319;



ואולם ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית. כדברי הנשיא שמגר בע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד' (4) 693, 697:


"אך מובן שמידת ההנמקה הנדרשת נבחנת, מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה".


בע"א 30/56 בן חרוש נ' קצין התגמולים, משרד הבטחון, פ"ד י' 931 ,932, הסביר השופט ש' ז' חשין לאמור:



"עניין שהעדויות בו מועטות, העובדות ברורות, ושאלות החוק אינן מסובכות, אין מן ההכרח להרחיב עליו את הדיבור..."



ואולם גם אם נפל פגם באופן הנמקת פסק דין, אין בכך כדי להביא לביטולו. העדר הנמקה בהירה פותחת את הפתח בפני ערכאת הערעור לבחון את כל חומר הראיות ובמידת הצורך להתערב גם בממצאים אשר בדרך כלל לא תתערב בהם ערכאת הערעור. ראה:



ע"פ (תל אביב יפו) 664/95, אליעזר גולדברג נ' מדינת ישראל, תק-מח 96(1), 3535;



במקרה שבפנינו סבור אני כי אכן טוב היה עושה כב' השופט קמא לו היה מנמק את הכרעת דינו בצורה בהירה יותר ומפרט את סיכום התייחסותו למכלול הראיות בפירוט רב יותר מזה שנימק. יחד עם זאת לא ניתן לומר כי הכרעת הדין אינה מנומקת כלל.


מעיון בהכרעת הדין ניתן גם לראות כי בית משפט קמא ביסס את הכרעת דינו לאו דווקא על עדות בוחן תאונות הדרכים המשטרתי אלא בראש ובראשונה על גרסת הנאשם, כפי שנמסרה במשטרה. אבחן להלן את מכלול הראיות שהוגשו לבית המשפט קמא. יצוין כי ברובן של הראיות עדויות שנמסרו במשטרה כאשר המערער ועדיו חוזרים על גרסתם שנמסרה במשטרה ו/או מעידים בקצרה. מכאן, בנסיבות אלו אין לבית משפט קמא יתרון ממשי על ערכאת הערעור בבחינת חומר הראיות.


התאונה נשוא הערעור שבפנינו ארעה ביום 29/5/99, כאשר הולך רגל קשיש בן כ76- חצר כביש בין שני נתיבים בכיוון הנסיעה בו נסע המערער, במקום בו אין מעבר חציה. המערער פגע עם מכוניתו בהולך הרגל וגרם למותו. עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת.


מעיון בתצלומי הזירה שהוגשו בבית המשפט קמא (ת6/) ניתן לראות כי במקום כביש רחב ופתוח, ללא כל מכשול ראיה. הנוהג בכביש יכול להבחין בדמות אדם הניצבת בשולי הכביש או על אזור ההפרדה אותו חצה המנוח ממרחק של עשרות מטרים רבות (ראה ת6/ תצ' 4, 10, 12, 21 – 24). התאונה אירעה ביום קיץ בהיר ויפה וגם על פי עדות המערער עצמו (ת7/) לא היה כל מכשול בכביש והראות הייתה טובה. גם מעדות של עד הגנה מר נוהאד חיוק עולה כי ניתן היה להבחין במנוח בעת שעמד על אי התנועה (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבה מיום 12/6/01, ש' 12).




כל גרסתו של הנאשם/המערער בבית משפט קמא הנה חזרה על עדותו שנגבתה במשטרה, ת7/. בית המשפט קמא האמין לפירוט השתלשלות העובדות כפי שהעיד עליהן המערער בעדותו ת7/, אם כי לא קיבל את הערכת המרחקים של המערער. המערער העיד בעדותו ת7/ כי הבחין בהולך הרגל. בשלב הראשון הביט במראה אם ניתן לסטות לנתיב השמאלי ואולם רכב אחר עקף אותו, ולכן לא יכול היה לסטות שמאלה. בשלב זה לא לחץ המערער על דוושת המעצור. רק לאחר שהחזיר את מבטו אל הכביש לחץ לחיצת חירום על המעצור וסטה ימינה, ופגע בהולך הרגל.


כאמור, הנהג נוהאד חיוק שנסע אחרי המערער הבחין בהולך הרגל בעת שעמד באזור ההפרדה במרכז הכביש ובטרם החל לחצות את הכביש. מכאן שגם המערער יכול היה להבחין בו. המנוח חצה את הכביש משמאל לימין והספיק לעבור כ28- מ' עד שנפגע. מקום הפגיעה המדויק לא הוכח (נמצאו סימני דם על הכביש ואולם אין חולק כי המנוח הועף באוויר מעצמת המכה). יחד עם זאת אין חולק כי המנוח הספיק להשלים חצית נתיב הנסיעה השמאלי ונפגע באמצע הנתיב הימני.


סימני הבלימה של רכב המערער על הכביש הנם באורך של 40.80 מ' (ת3/ סעיף 11, ת4/ ו-ת5/). כאמור בעדות המערער עצמו ת7/, פעולת הבלימה לא הייתה הפעולה הראשונה שביצע. ראשית ניסה לסטות לשמאל ורק לאחר שהבחין כי הנתיב השמאלי חסום ע"י רכב אחר שעקף אותו ניסה לבלום. בפרק זמן זה המשיך רכבו להתקדם במהירות אל עבר המנוח. מכאן שהמערער הבחין במנוח ממרחק העולה על 40.80 מ'. גם אם נקבל את גרסת הנאשם כי נהג במהירות של בין 70 ל80- קמ"ש, בניגוד לעמדת הבוחן שקבע את מהירות נהיגתו כ 89 קמ"ש, גם אז יש להגיע אל המסקנה כי הבחין במנוח ממרחק של לפחות 60 מ' (במהירות 70 קמ"ש עובר הנהג 19.4 מטר בשניה. כאמור בעדותו לא בלם מיד כשהבחין במנוח חוצה את הכביש. אם נוסיף את המרחק שעבר בשניה בודדת בטרם החל לבלום לסימני הבלימה שעל הכביש עולה כי ראה את הולך הרגל ממרחק שלא יפחת מ60- מ'. אם נהג במהירות 80 קמ"ש יהיה מרחק המינימום ממנו הבחין בהולך הרגל, וזאת על פי גרסתו של המערער, כ63- מ').


בנסיבות אלו, ועל פי עדות המערער עצמו, ניתן היה למנוע את התאונה או לפחות את תוצאותיה הקטלניות. לו בלם המערער מיד כאשר הבחין בהולך הרגל חוצה את הכביש ולא ניסה בשלב ראשון לעקוף את הולך הרגל משמאל, הייתה התאונה נמנעת.


ב"כ המערער תוקף את הכרעת הדין שלא יחסה משקל ראוי לחוות דעתו של המומחה מטעם הנאשם שהגיש חוות דעת לבית המשפט ונחקר על חוות דעתו. עיינתי בחוות דעתו של המומחה כמו גם בחקירתו הנגדית הממושכת ע"י ב"כ המאשימה, חקירה נגדית ממנה ניתן לחוש כי העימות שבין ב"כ המאשימה למומחה זה חורג מהאירוע נשוא תיק זה. סבור אני כי בדין לא ניתנה לחוות דעת המומחה מטעם ההגנה משקל ממשי במסגרת מכלול הראיות.


סלע המחלוקת בתיק זה הוא המרחק בו הבחין הנהג במנוח, וכפועל יוצא מכך – האם ניתן היה למנוע את התאונה. מעדות הנאשם עולה כי לא יצא עם המומחה לשטח כדי למסור לו את גרסתו באתר התאונה (עמ' 2 ש' 15 לעדות מיום 4/4/01). יתרה מזאת, בעדות המומחה עולה כי לא ידע שלפי עדות הנאשם חצה המנוח את הכביש באלכסון (עדות מיום 12/6/01 עמ' הלפני אחרון והאחרון לעדותו (כל העמודים מסומנים כ: עמ' 4). בסוף עדותו מאשר המומחה כי אם אכן חצה המנוח את הכביש באלכסון ועבר כ28- מ' כי אז ניתן היה למנוע את התאונה.


בנסיבות אלו, כאשר המומחה לא יצא לשטח עם המערער, ולא היה בקיא בפרטי עדותו, לא ניתן ליחס משקל לחוות דעתו, זאת בנוסף לטעמים אחרים עליה הצביעה ב"כ המאשימה בסיכומיה בבית משפט קמא, טעמים שסבור אני שיש בהם טעם רב.


בסיכומו של דבר, ואם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבוע כי על פי עדות המערער עצמו הוא הבחין במנוח חוצה את הכביש ממרחק שלא יפחת מ- 60 מ'. המערער לא בלם את הרכב אלא ניסה לעקוף את הולך הרגל משמאל. רק משהבחין שלא יוכל לעשות כל החל לבלום, ואולם זאת מאוחר מידי. בנסיבות אלו התרשל המערער בנהיגתו. כתוצאה מהתרשלותו נגרם מותו של המנוח. מכאן שבדין הרשיעו בית המשפט קמא בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.


3. הערעור על גזר הדין:


ב"כ הנאשם תוקף גם את גזר דינו של בית המשפט קמא וטוען כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבות התאונה מחד גיסא ולנסיבותיו האישיות של הנאשם מאידך גיסא וכי בית משפט קמא החמיר עמו מעבר לנדרש.


אינני סבור כי עלינו להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. גם אם התרשל המנוח אין בכך כדי לנקות את הנאשם. ניתן היה למנוע את התאונה. הנאשם לא נקט בפעולה הנדרשת כדי למנוע את התאונה. כתוצאה מכך קופחו חיי אדם.


אכן נסיבותיו של המערער, כפי שעלו בתסקיר המבחן, קשות. התאונה גרמה לנאשם ולאשתו לטראומה קשה שיש לה השלכות על בריאותם ותפקודם, כמפורט בתסקיר המבחן.


בית משפט קמא לא התעלם מהאמור בתסקיר ואולם החליט לגזור עונש שיביא לידי ביטוי את הצורך לשדר מסר מרתיע לנהגים, זאת עקב ריבוי הקורבנות בתאונות הדרכים.


סבור אני כי העונש שנגזר על הנאשם אכן משקף איזון ראוי בין נסיבות המקרה, נסיבותיו של הנאשם והצורך להרתיע נהגים למען יקפידו ויזהרו בנהיגתם. המלחמה בקטל שבכבישים מחייבת את בתי המשפט להחמיר בענישה של אלו שבחוסר זהירותם קוטלים חיי אדם. אלמלא נסיבותיו המיוחדות של המקרה ונסיבותיו האישיות של הנאשם הייתי סבור כי גזר דינו של בית המשפט קמא אף נוטה לקולא. בשים לב לרשלנותו החמורה של המנוח ונסיבותיו האישיות של הנאשם סבור אני כי נעשה האיזון הראוי בין מדיניות הענישה הראויה והמקרה הספציפי. בנסיבות אלו סבור אני כי בית משפט קמא גזר עונש מתון שאינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור.


בהתאם, אציע לחברי לדחות את הערעור, גם ככל שהוא נוגע לגזר הדין.


4. סיכום:


בסיכומו של דבר, ומהטעמים שפורטו לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו.


ר. שפירא, שופט



ש. ברלינר, שופט [אב"ד]:


אני מסכים.


ש. ברלינר, שופט [אב"ד]



י. דר, שופט:



אני מסכים.


י. דר, שופט



הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט שפירא.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גרם מוות ברשלנות

  2. גרימת מוות ברשלנות - עובר

  3. גרימת מוות ברשלנות - דוגמא

  4. עונש על גרימת מוות ברשלנות

  5. גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  6. מה העונש על גרימת מוות ברשלנות ?

  7. גרימת מוות ברשלנות - זיכוי

  8. גרימת מוות ברשלנות - ניתוח

  9. בלימה מאוחרת - גרימת מוות ברשלנות

  10. אי שמירת מרחק - גרימת מוות ברשלנות

  11. כמה מקבלים על גרימת מוות ברשלנות ?

  12. ערעור כל העונש - גרימת מוות ברשלנות

  13. גזר דין בעבירה של גרימת מוות ברשלנות

  14. תאונה בלתי נמנעת - גרימת מוות ברשלנות

  15. סטייה מנתיב נסיעה - גרימת מוות ברשלנות

  16. התנגשות בעמוד תאורה – גרימת מוות ברשלנות

  17. גרימת מוות ברשלנות – תביעת נזיקין אזרחית

  18. סעיף 64 לפקודת התעבורה - גרימת מוות ברשלנות

  19. העונש על גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים

  20. סטייה של משאית מעבר לשוליים - גרימת מוות ברשלנות

  21. עבירת גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון