עבירת תנועה בזמן עבודות שירות - מאסר בפועל

פסק דין כללי המערער הורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. ב26.11.01- גזר עליו ביהמ"ש קמא, בין השאר, שני חודשי מאסר בפועל. ב29.11.01-, לאחר קבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות, החליט ביהמ"ש דלמטה כי המערער ירצה את עונש המאסר בעבודות שירות החל מ15.2.02-. ב14.2.02-, יום לפני תחילת ריצוי עונשו, נתפס המערער שוב כשהוא נוהג בזמן פסילה. בעקבות כך פנתה התביעה בבקשה, שהופנתה לערכאה קמא, כי המאסר דלעיל, שכאמור נקבע כי ירוצה בעבודת שירות, ירוצה חלף זאת במאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. ב"כ המערער טען כי, בהיות פסה"ד של בימ"ש השלום לתעבורה חלוט, אין ביהמ"ש מוסמך לשנותו. עוד טען כי גם לגופו של עניין אין לקבל הבקשה. החלטת ביהמ"ש קמא בימ"ש השלום דחה את טענת הסניגור, בקובעו כי עבודת שירות אינה סוג אחר או נוסף של עונש מאסר. שני העונשים (מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ומאסר שירוצה בעבודת שירות) אינם אלא אותו סוג של עונש ולפיכך אין בשינוי העונש משום חריגה מכלל סופיות הדיון. בקביעה זו התבסס ביהמ"ש קמא, אליבא דקביעתו, על ע"פ 1100/91 מ"י נ' ג'פרי, פ"ד מז(1) 418, 437. בהחלטתו הפנה ביהמ"ש גם לתקדים המנחה בפסק דינה של כב' השופטת ד. ברלינר ברע"פ (ת"א-יפו) 70235/01 אבו עדייה נ' מ"י. במקרה דומה פסקה כב' השופטת ד. ברלינר כי לביהמ"ש קיימת סמכות לשנות החלטתו כאמור, בהתאם לסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן: חסד"פ). לאחר שהתגבר על מחסום של סופיות הדיון, כאמור לעיל, החליט ביהמ"ש, לגופו של עניין, להורות כי מאסרו של המערער יבוצע מאחורי סורג ובריח. טיעוני הצדדים בטיעונים בפני חזרו הצדדים על טיעוניהם בביהמ"ש קמא. הסניגור טען לכלל סופיות הדיון והתובעת החרתה החזיקה אחר טעמיו של בימ"ש השלום. ההכרעה בערעור לאחר שעיינתי בהחלטות המנומקות של ביהמ"ש קמא ושל ביהמ"ש המחוזי בע"פ 70235/01, החלטתי, בכל הכבוד הראוי, שאין אני יכול לאמצן. לדעתי, חרג ביהמ"ש קמא מעיקרון סופיות הדיון והקנה לעצמו סמכות שאינה נתונה לו בדין. מסקנתי מבוססת על הנימוקים הבאים: א. כלל סופיות הדיון הוא יסוד מוסד בשיטת משפטנו. עם גמר מלאכתו של ביהמ"ש, אין הוא מוסמך, אלא במקרים הקבועים בחיקוק, לשנות את פסה"ד. בע"פ 1100/91 הנ"ל באו הדברים לידי ביטוי בפסק-דינו של כב' השופט מ. אלון כהאי לישנא: "כלל הוא בידינו, שעם מתן פסק הדין מסיים בית המשפט את מלאכתו ושוב אין הוא מוסמך לשנותו, למעט תיקון טעות שנפלה בפסק-הדין... עקרון זה מקובל הוא בידינו מימים ימימה..." (שם, בעמ' 430). בעבר נעשו נסיונות לטעון כי לביהמ"ש סמכות טבועה לשנות את פסק-הדין. נסיון כזה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (ראו המר' 464/65, 465 עוזר ואח' נ' מ"י, פ"ד יט(4) 31, בעמ' 38): "...שיהיה זה מרחיק לכת, יתר על המידה, להסיק כי הסמכות הטבעית טומנת בחובה גם את הכוח לשנות את העונש, אשר בית המשפט קצב או אישר בזמנו, שינוי מהותי ופירוש הדבר: לחזור ולהטיל עונש שהוא שונה מזה שהיה בכוונתו להטיל או לאשר בעת שהוציא את פסק-דינו" (הנשיא אגרנט, שם בעמ' 38). ודוק, הדברים דלעיל נאמרו לגבי סמכותו של ביהמ"ש לנכות ימי מעצר מעונש מאסר שנגזר. מקובל במקומותינו כי ביום מתן פסה"ד, טרם סיים ביהמ"ש את מלאכתו ולפיכך מוסמך הוא לשנות את פסה"ד. אך, משסיים ביהמ"ש מלאכתו, אין הוא מוסמך עוד לשנותו, למעט בתיקון טעויות סופר. ביהמ"ש מוסמך לשנות את פסק-דינו רק אם הוסמך לעשות זאת, בחיקוק ספיציפי (ראו למשל סעיף 87 לחוק העונשין). הקניית סמכות משתמעת, מכוחו של סעיף 3 לחסד"פ, הינה מרחיקת לכת ומנוגדת לעקרון המקובל, כאמור, בשיטת משפטנו מימים ימימה. ב. יתר על כן, אני נוטה לדעה שהמחוקק התווה דרך אחרת לפתרון הבעייה שבפנינו. לפיכך, אין ניתן להחיל את סעיף 3 לחסד"פ בענייננו, שכן תנאי להחלתו הוא קיומה של לקונה. סעיף 51ט(א) לחוק העונשין קבע, דרך של הפסקה מינהלית, של מאסר בעבודת שירות. לפי ס' 51ט(א)(5) מוסמך נציב שירות בתי הסוהר להחליט כי: "עבודתו של עובד שירות תופסק וכי הוא ישא את יתרת עונשו בבית סוהר" אם: "נפתחה נגדו חקירה בחשד שעבר עבירה". אני נוטה לדעה כי סמכותו הנ"ל של הנציב, משתרעת גם על עבירות שבוצעו אחרי שנדון למאסר בעבודת שירות, ולפני תחילת ריצויו של עונש זה. ביום התייצבותו של האסיר לעבודת השירות או בסמוך לכך, רשאי הנציב להפסיק עבודתו של אסיר זה, ולהחליט כי ישא יתרת עונש המאסר בבית סוהר. סעיף 51ט(א)(5) הוא היחיד מבין סעיפי המשנה של סעיף 51ט(א) שאינו כולל בניסוחו הקשר לעבודת השירות. לכאורה אין דרישה, כתנאי לתחולתו, כי החקירה תפתח בעת ביצוע עבודת השירות, כשם שאין דרישה כי העבירה עצמה, נשוא החקירה, תבוצע במהלך ביצוע עבודת השירות. כיוון שכאמור המחוקק קבע, ככל הנראה, דרך להפסקה מנהלית של עבודת שירות, בנסיבות כשלנו, אין במקרה שבפנינו לקונה ואין ניתן להקנות סמכות לביהמ"ש באמצעות סעיף 3 לחסד"פ. ג. פסה"ד בע"פ 1100/91 הנ"ל, עליו התבסס ביהמ"ש קמא, לא רק שאינו תומך במסקנתה של הערכאה דלמטה, אלא שמשתמעת ממנו קביעה הפוכה. בפס"ד זה קובע ביהמ"ש העליון כי, על פי כלל סופיות הדיון, אין ביהמ"ש מוסמך לשנות עונש מאסר (בפועל) ולהמירו בעונש מאסר שירוצה באופן שונה (עבודת שירות). בסופו של דבר הכשיר ביהמ"ש העליון המרתו של עונש מאסר בעונש מאסר בעבודת שירות, אך הוא עשה זאת על סמך הוראת סעיף 51(ב)(ב) לחוק העונשין. על פי פרשנות ביהמ"ש העליון מאפשר סעיף זה חריגה מכלל סופיות הדיון. היה זה איפוא סעיף ספציפי שאפשר המרת עונש שכזו, תוך התגברות על כלל סופיות הדיון. בלשונו של כב' השופט מ. אלון נאמרו הדברים כדלקמן: "מבחינתם של כללי סופיות הדיון לא היה, איפוא, בית המשפט המחוזי מוסמך, לכאורה, להיזקק לבקשה שהגיש המשיב, לאחר חלוף התקופה האמורה ממועד מתן גזר הדין, ולקבוע בו שינוי זה של ריצוי המאסר בדרך של עבודת שירות. אך כפי שנראה, מצויה בדבר המחוקק בסוגיית ריצוי המאסר בדרך של עבודת שירות הוראה מיוחדת, בסעיף 51ב(ב), המסמיכה את בית המשפט לקבוע דרך זו של ריצוי עונש המאסר גם לאחר מתן גזר הדין, ובלבד שבגזר הדין הושת עונש של מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים" (שם, בעמ' 432). ובהמשך: "מהוראה זו (ס' 51ב(ב) א.ש) עולה, כי גם לאחר מתן גזר הדין של מאסר בפועל רשאי בית המשפט להחליט בדבר נשיאת המאסר בדרך של עבודת שירות" (שם, בעמ' 432). עינינו הרואות כי רק כאשר מצא המחוקק לנכון ליחד בחיקוק סעיף ספציפי, המקנה סמכות לחרוג מכלל סופיות הדיון, רק אז ניתן יהא לחרוג מכלל חשוב זה. ד. יתרה מזאת, כעולה מע"פ 1100/91 הנ"ל, ניתן להמיר סוגו של עונש המאסר, רק כאשר ביהמ"ש, שגזר העונש, לא שקל באיזה מבין סוגי עונש המאסר לבחור. במקרה כזה, כאשר ביהמ"ש לא נתן דעתו לאפשרות הבחירה בעבודת שירות, יוכל להתגבר על כלל סופיות הדיון וגם זאת רק באמצעות סעיף 51ב(ב) הנ"ל. קביעה זו עולה מפורשות מע"פ 1100/91: "הדעת נותנת כי רק באותם מקרים בהם - מסיבות שונות - לא נשקלה כלל אפשרות זו של ריצוי המאסר בדרך עבודות שירות, ומטבע הדברים מדובר במקרים נדירים או בנסיבות מיוחדות, רק אז נתונה הרשות לשוב לאחר זמן ולפנות לבית המשפט בבקשה של נשיאת כל המאסר של ששה חדשים, או חלק הימנו, בדרך של עבודות שירות. ואחד ממקרים אלה הוא מאסר בשל אי תשלום קנס, שמועד ביצועו הוא, בדרך כלל, רק עם חלוף זמן ממועד מתן גזר הדין, לאחר שהקנס שהושת לא שולם" (שם, בעמ' 437). לא זה המקרה שבפנינו. אצלנו נשקל, גם נשקל, סוג עונש המאסר וביהמ"ש מצא לנכון לבחור בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודת שירות. לא ניתן איפוא היה לשנות קביעה זו, בשל מעשים שבוצעו מאוחר יותר. סוף דבר, ביהמ"ש המטיל על נאשם עונש מאסר בדרך של עבודת שירות, אינו מוסמך להמיר העונש במאסר מאחורי סורג ובריח, אם עבר הנאשם עבירה מאוחרת יותר. ככל הנראה, ואין אני קובע עמדתי הסופית בנדון, מצוייה סמכות זו בידי נציב שירות בתי הסוהר. פירושו של דבר הוא כי המערער יתחיל בריצוי עונש המאסר בעבודת שירות. משפט פלילימשפט תעבורהעבירת תנועהעבודות שירותמאסר