גזר דין הנאשם הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים שארעה ביום 25.12.96, בעת שנהג ברכב מסוג פיאט 127 ופגע בהולכת רגל בת 87 וגרם למותה. הנאשם כפר העובדות כתב האישום ולאחר שמיעת ראיות בתיק זה הורשע בעבירה האמורה, אם כי זוכה מנהיגה במהירות בלתי סבירה ומנסיעה במהירות מופרזת. נסיבות התאונה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ואין מקום לחזור על האמור שם. עם זאת, ראוי לחזור ולצטט את השורות התחתונות בהכרעת הדין: "...התאונה לא נגרמה עקב נסיעתו הבלתי סבירה של הנאשם, אלא מכך שלא בלם את רכבו מיד כשהבחין במנוחה והמשיך בנסיעה רצופה עד שהתקרב למרחק קצר ביותר מן המנוחה ובלימתו המאוחרת כבר לא הועילה. עוד הוכח בפני, כי גם אם הנאשם היה נוסע במהירות של 80 קמ"ש (שהיא מהירות גבוהה בהרבה מן המותר המקום זה), עדיין יכול היה הנאשם למנוע את התאונה, בהתחשב בשדה הראייה שהיה לו, אם היה מאט את רכבו עד כדי בלימה, מיד כשהבחין המנוחה." ב"כ המאשימה טענה כי רשלנותו של הנאשם "זועקת למרחוק" ולפיכך ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס וכן פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה לצמיתות. עוד טענה ב"כ המאשימה כי ברע"פ 2842/96 בעניין כחלון, הודגש הצורך בהעלאת רף הענישה בעברייני תנועה המעורבים בתאונות דרכים קטלניות. לעומת זאת טען הסניגור, כי יש להקל עם הנאשם, זאת לאור העובדה שהנאשם זוכה מנהיגה במהירות מופרזת ומנהיגה במהירות בלתי סבירה. מציין הסניגור המלומד ואומר בטיעוניו: "אני מצהיר שכבוד השופט לא נתקל מעולם, גם בשבתו כשופט תעבורה, במקרה של נהג שרואה הולך רגל, מבחין בו מבעוד מועד, מהירותו סבירה ולא חורגת, לא נערך מספיק ובולם בשלב מאוחר מדי ואז מתרחשת תאונה. זו התפתחות נדירה, שאני, על פי ניסיוני הרב בתחום לא נתקלתי." אין ספק איפוא, כי הנסיבות שבהן נגרמה תאונה זו הן חמורות למדי, שכן תאונה זו לא הייתה צריכה לקרות והנאשם יכול היה למנוע אותה בקלות רבה אילו הגיב בזמן. מתקבל הרושם כי הנאשם הזה בהקיץ, ולא היה מרוכז כלל בכביש ובנעשה לפניו. הסניגור הוסיף נימוקים נוספים להקל בעונשו של הנאשם. בין היתר, טען כי מאז קרות התאונה חלפו כ- 5 שנים שבהן הנאשם נהג (למעט תקופה שבה היה פסול מנהלית) בלי שגרם לתאונות אחרות ובלי שפגע בשלום הציבור. גם לפני כן, לפני התאונה הנ"ל החזיק הנאשם ברשיון נהיגה במשך כ - 4 שנים, ולמעט הרשעות שאינן מכבידות (כפי שעולה מ- ת/ 11) אין עברו מלמד כי הוא מסוכן לשלום הציבור. טיעון נוסף בפי הסניגור הוא עינוי הדין שנגרם לנאשם. כתב האישום הוגש ב - 16.7.97 אך רק עתה מסתיים משפטו וניתנה הכרעת דין. דא עקא, מרבית הדחיות בתיק זה, המספר המכריע שלהן, נעשה לבקשת הסניגור בנימוקים של תאריך שאינו מתאים, תיק אחר שקבוע בבימ"ש אחר ושל מומחה שאינו יכול להגיע ועוד טענות מסוג זה. הפליאה אותי טענתו של הסניגור כי הדחיות שנעשו לבקשת הסניגור הן אלה, בעיקר שגרמו לעינוי דין לנאשם. עוד ראוי לציין, כי כשהסתיימו העדויות בתיק זה, עוד ביולי 2000, ביקש הסניגור לסכם רק אחרי הפגרה, אך במקום לסכם בספטמבר 2000 ביקש למנות מומחה רפואי לבדוק את הנאשם בגין מחלת עיניים שממנה סבל הנאשם, לכאורה, ושכביכול הנאשם לא ידע עליה דבר עד לאחרונה. גם בעניין זה התייחסתי בהכרעת הדין. יוצא איפוא, כי טענת הסניגור על עינוי דין שנגרם כביכול לנאשם עקב התמשכות הדיונים לא הייתה ראויה להישמע ואין לה כל הצדקה בנסיבות העניין. גם לפני מתן גזר הדין ביקש לדחות פעם נוספת את הדיון כדי לזמן את מנהל מכון האיזוטופים בבי"ח ע"ש רבקה זיו, צפת. זאת בנימוק כי לעד הנכבד הנ"ל "אין זמן" להגיע להעיד באותו יום כיוון שהוא עושה עבודת מחקר בטכניון. הסניגור אף מתייחס בדבריו לטענה כי הדחיות נעשו בעטיו, משל אומר "יתום אני". נראה לכאורה, כי הדחיות הרבות, בדיעבד לא היו ענייניות אלא שימשו כהכנה לטענת עינוי דין וחבל שכך נראים הדברים ע"פ הפרוטוקול. הנאשם ביקש להקל בעונשו הן עקב עבודתו החשובה כאמור להלן והן עקב מצבו המשפחתי, בהריון שבו מצויה אשתו (בחודש החמישי). עוד טען הסניגור כי הנאשם ממלא תפקיד חשוב יותר בבי"ח רבקה זיו, הן כאחראי על הרנטגן והן כאחראי בנושא בטיחות קרינה בעבודה עם חומרים רדיואקטיביים ומוסמך כממונה על בטיחות הקרינה מטעם המשרד לאיכות הסביבה. תפקיד זה הנו חיוני לביה"ח ולציבור בעיקר לאור האיומים הלא קונבנציונליים שנשמעים לאחרונה. בנסיבות אלה, חיוני ביותר שהנאשם ישמור על מקום עבודתו, רשיון הנהיגה חשוב ביותר עבורו על מנת שיוכל להגיע לבית החולים בכל עת ועל כן יש להקל בעונשו של הנאשם, לתת לו לכל היותר של"צ ללא מאסר, אף לא בעבודות שירות וכן לא ראוי כי אחרי 5 שנים שבהן הנאשם נוהג מאז קרות התאונה בלי שסיכן את שחלום הציבור דווקא עכשיו ייפסל רשיונו. תאונות הדרכים הן אלה שבהן נפצעים בני אדם ויוצאים נכים בצורה זו או אחרת והן המקרים החמורים יותר הגורמים לקיפוח חיי אדם אינן בחינת "גזירה משמים" שיש לקבלה כפי שהיא. לעיתים, קיים כשל שניתן להצביע עליו בתכנון ההנדסי והבטיחותי של הכביש או של התמרור, אך לא מעט הם המקרים שבהם מדובר ברשלנות של נהג המזלזל בחובתו כלפי עוברי דרך אחרים, הנוהג בדרך כאילו הדרך הייתה אחוזתו הפרטית ולפיכך מתעלם מאנשים אחרים המשתמשים בדרך. בידי נוהג רכב מהווה הרכב נשק רב עוצמה שיש לנהוג בו בתבונה, בשיקול דעת, במיומנות ובעיקר בריכוז ובתשומת לב מלאה לנעשה בסביבה הקרובה של הרכב. מי שנכשל ביכולת הנ"ל וגרם לפגיעה באחרים, בעיקר פגיעה המותירה תוצאות לצמיתות (אם זו נכות ואם זו קיפוד חייו של אדם), איננו ראוי להמשיך ולסכן את שלומם ואת חייהם של אנשים אחרים. אכן, לעיתים, קיפוח חיי אדם, או תאונה, גם זו שאין תוצאתה חמורה, נגרמים בשל חוסר תשומת לב, אם אפשר לומר "אנושית", למשך שניה אחת או אף חלקיק שניה ואף תלויים בגורל, תרתי משמע. שיקלול נסיבות אומללות אלה נעשה בעת מתן גזר הדין אם הנהג הורשע בעבירה שמיוחסת לו בכתב האישום. ככל שרשלנותו של הנהג חמורה יותר, נסיבות התאונה מלמדות כי התאונה יכולה הייתה להימנע, כי לרשות הנהג עמד זמן ארוך יותר, יחסית (ונזכור כי מדובר בשניות או חלקיקי שניות), כך גם שיקלול הענישה ייעשה בהתאם. לא קל לכפר על הדם שנשפך שלא לצורך, כאשר לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. כל שנותר למשפחת הקורבן, לעיתים , היא המחשבה כי מחיר החיים איננו זול. לאחר ששקלתי את כל הנסיבות האמורות לרבות הרשלנות החמורה של הנאשם בגרימת מותה של המנוחה, כפי שצויין לעיל, והצורך להגן על שלום הציבור ולהרתיע, הריני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 1. מאסר בפועל 2. מאסר על תנאי של 15 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זו עבירה של נהיגה בזמן פסילה ויורשע עליה. 3. פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 15 שנה, בניכוי תקופת הפסילה המנהלית בתיק זה. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנות