פסק דין למשיב יוחסה עבירה של נהיגה ברכב במהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה. לפי הנטען נהג המשיב ברכבו, בכביש מספר 70, מכיוון צומת העמקים לכיוון צומת התשבי, במהירות של כ170- קמ"ש. ביהמ"ש קמא זיכה את המשיב מכל אשמה ומכאן ערעור התביעה שבפניי. התשתית הראייתית שהובאה בערכאה ראשונה התבססה בעיקר על עדותו של עד התביעה -רס"ר אילן זיצר, שהעיד כי נסע אחרי רכבו של המשיב כאשר מד האוץ בניידת שלו הצביע על 180 קמ"ש "והנהג הנ"ל (המשיב-א.ש) היה עדיין בנסיעה לפני. הצלחתי להגיע אליו רק לפני צומת התשבי כאשר האט את נסיעתו בשל עמידת רכבים...". מייד בתום מדידת המהירות דלעיל, ערך העד זיצר בדיקה למד האוץ של רכבו באופן שבהיותו במהירות של 100 קמ"ש נמדדה מהירותו ע"י מפעיל ממל"ז - עד התביעה רס"מ דני נבואני. הממל"ז הצביע אף הוא על מהירות של 100 קמ"ש. מעדותו של רס"ר זיצר ומהדו"ח שהגיש (ת1/) עולה כי משערך את ת1/ אמר לו המשיב: "תעשה לי טובה אני מודה נסעתי 165, תרשום 120, תרשום משהו אחר אבא שלי יפוצץ אותי". בעדותו בביהמ"ש דלמטה העיד המשיב כי אמר לרס"ר זיצר כי נסע במהירות של 120- קמ"ש וכי: "בבית הסתכלתי וראיתי שרשם 180". המשיב עמד על דעתו, בחקירתו הנגדית כי נסע במהירות של 120 קמ"ש ואולי קצת פחות והסביר כי: "לא שמתי לב". העד הודה בחקירתו הנגדית כי: "זו לא מהירות סבירה". ביהמ"ש קמא החליט לזכות את המשיב מהסיבות הבאות: א. לא הובאו בפני ביהמ"ש כל ראיות על תנאי הדרך, מצבה ועל מצב התנועה בה. ב. מהירות מעל המותר בדין אינה מצביעה על נהיגה במהירות בלתי סבירה. ג. נהיגה במהירות מעל המותר היא עבירה בפני עצמה, אך התובע לא ביקש להרשיע הנאשם בעבירה זו. ד. לא הובאו בפני ביהמ"ש קמא ראיות על פרטי הבדיקות שערך מפעיל הממל"ז לממל"ז והעד רס"מ נבואני הסתפק באמירה כללית כי בדק את הממל"ז. ה. מד האוץ של ניידת המשטרה נבדק בהיות הניידת במהירות של 100 קמ"ש. אין וודאות כי "מד האוץ אינו מזייף במהירויות גבוהות מ100- קמ"ש". בערעורה טענה התביעה כי היתה גם הוכחה שהמשיב נהג במהירות מופרזת מאד, בלתי סבירה וכי "מאחר שהכביש בו נהג המשיב לא יועד כמסלול למרוצי מכוניות ורכבו של המשיב אינו רכב מרוצים, הרי ברור שנהיגה במהירות העולה כדי פי שניים מהמהירות המותרת בחוק, לא יכולה להיחשב כמהירות סבירה בשום תנאי דרך ואפילו האופטימליים ביותר". ההכרעה בערעור צדק ביהמ"ש קמא בקובעו כי מהירות נסיעה העולה על המותר בדין, אינה מעידה בהכרח על רשלנות או על נהיגה במהירות שאינה סבירה. נכון היתה עושה התביעה אילו הביאה בפני ביהמ"ש קמא ראיות על מצב הדרך בה נעברה עבירת התעבורה הנדונה. נכון גם שעל פי עדותו של רס"ר זיצר אין ניתן לקבוע ממצא לגבי מדידת המהירות של המשיב שבוצעה על ידי העד. רס"ר זיצר לא הסביר כמה זמן נסע אחרי המשיב, באיזה מרחק מרכבו של המשיב נסע וכיצד בוצעה המדידה. בנסיבות כאלו אין לאמץ מסקנה כלשהי מהמדידה שלטענתו בוצעה. חרף זאת, שגגה יצאה מלפניו של בימ"ש השלום לתעבורה במסקנותיו לגבי המקרה הנדון. ראשית, אף שכאמור חריגה מהמהירות המותרת אינה מעידה בהכרח על רשלנות ונהיגה במהירות בלתי סבירה, עשוייה חריגה שכזו לשמש אינדיקציה לנהיגה במהירות בלתי סבירה ו/או לרשלנות. כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. יחד עם זאת, חריגה בולטת מהמהירות המותרת משמשת לפחות כראייה לכאורה להתנהגות בלתי סבירה ורשלנית. על כגון דא נאמר כבר ע"י השופטת נתניהו: "אך, כפי שכבר הובהר, המערער נהג במהירות העולה באופן משמעותי על המהירות המותרת של 90 קמ"ש. מכוניתו הייתה אמנם, ככל שיכול היה לדעת, תקינה, והכביש טוב, רחב ופנוי. אך המכונית מהוה חפץ מסוכן שתכונותיו מחייבות את המשתמש בו ברמת זהירות גבוהה מזו הכרוכה בחפץ רגיל (ראה: ע"פ 74/62, 81, 238[16]; ע"א 704/71[1] הנ"ל, בעמ' 748). נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימאליים שתוארו, עשוי להיתקל בארועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהוים חלק מהסכונים הרגילים והנורמאלים הכרוכים בנהיגה בדרכים. כך, למשל, הימצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית בעל חי החוצה את הכביש באופן פתאומי או תקר בצמיג או ארועים אחרים כיוצא באלה, שנסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול ואיננו חייב, לכן, לצפות, שבמקום מסוים בכביש יקרה ארוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות, שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה. ככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו, אם יתקל באיזה מסכוני דרך אלה. כשהוא נוהג במהירות כה גבוהה, כפי שייחסתי למערער, הוא יוצר סכנה, שהוא יכול וחייב לצפותה מראש, שבקרות אירוע מעין זה הוא עלול לאבד את השליטה בהגה וכי המכונית תסטה ממסלולה ותתהפך ונוסעיה ייפגעו, וייתכן אף ייהרגו. המערער דנן לא היה יכול ולא היה חייב לצפות את אותו כשל מכני, אשר גרם לתקר שהביא להתפוצצות הצמיג. מטעם זה החליטה הערכאה הראשונה כי אין ליחס לו התרשלות בכל הנוגע לקרות ההתפוצצות. אך הוא יכול וחייב היה לצפות שאם יקרה איזה ארוע שהוא מסיכוני הדרך הרגילים, ובכלל זה תקר בצמיג, כי אז במהירות הגבוהה בה נהג הוא יאבד את השליטה בהגה, וכי בכך הוא מפקיר את הנוסעת אשר עמו, לה הוא חב חובת זהירות, לסכנת חיים. הוא התרשל, לכן, בנהגו במהירות כה גבוהה, כפי שתוארה" (ע" דני בן שמואל ליכטנשטיין נ' מ"י, פ"ד מ(3) 141, בעמ' 154). ודוק, בפס"ד ליכטנשטיין דלעיל, המדובר היה בנהיגה במהירות של כ125- קמ"ש (ואולי "פחותה ממנה במידת מה") כאשר הכביש היה "טוב רחב ופנוי". ביהמ"ש העליון ראה בנהיגה במהירות זו, בנסיבות לדלעיל, התנהגות רשלנית. במקרה הנדון בפניי הודה המשיב בפני בימ"ש קמא כי נסע במהירות של כ120- קמ"ש. לכאורה מדובר בחריגה משמעותית מהמהירות המותרת. יש בכך ראייה לכאורה לנהיגה במהירות בלתי סבירה. יתר על כן, כאמור לעיל, נעלם מעיני ביהמ"ש קמא כי המשיב עצמו הודה כי נהג במהירות שאינה סבירה. אך יתרה מזאת, על פי גירסת עד התביעה רס"ר זיצר, כפי שמצאה ביטוייה ב-ת1/ ובעדותו בביהמ"ש, הודה בפניו המשיב כי נסע במהירות של 165 קמ"ש. היה איפוא על ביהמ"ש להתייחס לעדות זו ולקבוע ממצא מהימנות לגביה. אם אכן נסע המשיב במהירות של 165 קמ"ש אזי נסע לכאורה במהירות שהיא מאוד בלתי סבירה. ראוי היה, איפוא, שביהמ"ש קמא יקבע ראשית באיזו מהירות נהג המשיב ולאחר מכן יקבע ממצאיו המשפטיים בהתאם לאמור לעיל. לאור האמור, אני מחזיר התיק לביהמ"ש קמא על מנת שיפעל כאמור לעיל ויגזור את עונשו של המשיב. משפט תעבורהתקנות התעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות