החלטה בפני בקשת הפרקליטות לפסול רישיון נהיגת המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובהתאם ל"הלכת הולנד", בג"צ 658/84, אף מעל לשישה חודשים. עילת הבקשה הינה תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 25.6.02. בכתב האישום נטען, כי הנאשם יצא לפניית פרסה לשמאל, במקום בו נמצא תמרור האוסר פנייה שמאלה ובניגוד לרמזור המורה על נסיעה ישר בלבד. בנוסף, נטען, כי הנאשם פנה פניית פרסה תוך שחוסם נתיב התקדמותו של רוכב אופנוע אשר הגיע מנגד והתנגש בו. כתוצאה מההתנגשות, נגרמה חבלה לרוכב האופנוע. עוד נטען, כי בהמשך עזב הנאשם את מקום התאונה, תוך שמפקיר את הרוכב. הוראות החיקוק המיוחסות למשיב: הפקרה לאחר פגיעה - עבירה לפי סעיף 64 א (א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1971 (להלן: הפקודה). נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונה בה נחבל אדם - עבירה לפי סעיף 62 (2) ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1971. אי ציות לתמרור ב - 3 - עבירה בניגוד לתקנה 22 א' לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. התביעה מבססת יתדותיה של בקשת הפסילה בכמה עילות - לטעמה, חומר הראיות מצביע על רשלנות ונהיגה קלת דעת, בנוסף, מעצם עזיבת מקום התאונה ניתן ללמוד לדבריה, על מסוכנות שהרי מטרת סעיף 64 א' לפקודת התעבורה הינה הבטחת עזרה רפואית לנפגע. מנגד - בפי הסנגור טענות רבות בדבר השיהוי בהשלמת החקירה המשטרתית מחד, ובשאלת מסוכנות המשיב מאידך. בחנתי תיק החקירה אשר הונח בפני והגעתי למסקנות הבאות: - אין מחלוקת בדבר התרחשות התאונה ותוצאותיה - נזק לרכוש וחבלה לרוכב האופנוע - להלן: "המתלונן". - אין ספק, כי נתיב התקדמות המתלונן נחסם על ידי הופעת המשיב בדרכו. - עיון בהודעת המשיב, מביא למסקנה חד משמעית בדבר ראיות לכאורה למכביר המצביעות על אחריות המשיב לתאונה. אף אם אניח לטובתו של המשיב, כי עצם פניית הפרסה במקום היתה בהיתר הרי לאור הוראות תקנה 44 לתקנות התעבורה המתירה פניית פרסה רק ב"נסיבות שאין בהן הפרעה או סיכון", הרי אופן ביצוע הפניה היה באיסור ומניח מקום לחשש בדבר רמת מסוכנות גבוהה בנהיגת המשיב. המשיב חוזר וטוען, כי כלל לא הבחין במתלונן עד לפגיעה, אף על פי ששדה הראייה במקום היה לפחות 100 מ' והתאונה התרחשה בסביבות השעה 17.00, בחודש יוני - כלומר, בשעת יום. בכך שלא הבחין במתלונן עד לאימפקט מצאתי רשלנות לכאורה משמעותית. ותק נהיגת המשיב קצר מאוד. למשיב רישיון נהיגה משנת 2001, ולמעשה ביום התאונה היה מדובר ב"נהג חדש". לאור עובדה זו, יש לראות נופך של חומרה בכך שהמשיב כבר הספיק לצבור לחובתו עבירות תעבורה. בגין אחת מהן - נהיגת רכב (נהג חדש) ללא מלוה - אף ריצה שלושה חודשי פסילה בפועל. יש להדגיש, כי המדובר בסוג עבירה אשר מאופיינת בכך שנהג חדש ביודעין ובכוונה מתעלם מהוראת המחוקק ובניגוד לרוב עבירות התעבורה, אין המדובר בעבירת רשלנות. סבורני, כי דווקא טיבה של עבירה זו, יש בו כדי לרמוז על חזקת המסוכנות וזלזול מופגן בהוראת החוק ובכללי הזהירות. הצדדים טענו בלהט בסוגיה האם יש לראות בעזיבת המקום על ידי המשיב עבירה בגדר סעיף 64 א לפקודת התעבורה שעניינו הפקרה, או עבירות על תקנה 144 לתקנות התעבורה על כל חלקיה שעניינם: עזיבת מקום התאונה, אי הגשת עזרה, הזזת רכב ממקום התאונה, או אי השארת פרטים. סבורני, כי כל העבירות המנויות מאופיינות בגישה מוסרית מעוותת שיש בה כדי להצביע על מסוכנות. בתיק ראיות לכאורה לפיהן המשיב כלל לא עצר במקום כדי לעמוד על תוצאת התאונה. למען סבר את האוזן אציין, כי אף לגירסת המשיב עצמו - עצר בקרבת מקום כ"הרף עין" בלבד והמשיך בנסיעה, מבלי שירד מרכבו, מבלי שדיבר עם הנפגע, מבלי שהשאיר פרטיו. כמו כן, אין חולק על כך שהמשיב "הסתלק" ממקום התאונה ולא הודיע מיוזמתו למשטרה על ההתרחשות עד שנתפס על ידי חוקרי המשטרה. בפי הסנגור טענות על התמשכות החקירה ועל כך שהמשטרה לא עשתה מאמצים נמרצים יותר כדי ל"שים יד" על המשיב בסמיכות לתאונה. צר לי לציין, כי טיעון זה מזכיר את טיעוניו של ה"קוזאק הנגזל "ומוטב ולא היה נטען כלל. לו טרח המשיב להשאר במקום התאונה - או למצער, אם היה טורח להשאיר פרטיו או להודיע למשטרה על התאונה - מייד היה נפסל רישיונו ולא היה זוכה מן ההפקר לתקופת נהיגה נוספת. סבורני, כי אין ליתן למשיב "פרס" על כי מנוסתו גרמה להטרחת יחידות החקירה ולדחיית מועד התחלת הפסילה המינהלית. לא יהיה זה מיותר להזכיר, כי התאונה התרחשה באיזור נתניה ובתקופה האמורה, עסקה משטרת האיזור במשימות בטחון בנוסף לתפקידי השיטור הקלאסיים... עיון במסמכים הנלווים לתיק החקירה מעלה, כי בפרק הזמן למן ההתרחשות עד לפסילת רישיון נהיגת הנאשם - נעשו פעולות חקירה. בכך שונה המצב בפני מן המצב הנדון בבש"פ 6298/00 מאיר אברג'יל נגד מדינת ישראל, דינים עליון, נח' 345. בתקדים המצוטט ציין כבוד השופט מצא, השתהות בסיום החקירה ובהגשת כתב אישום במהלך חמישה חודשים בהם נהג העורר. דא עקא, בעניין הנדון בפני משאותר המשיב, מייד נפסל רישיונו מנהלית וכתב אישום הוגש במהלך הפסילה המינהלית, טרם חלפו שישים יום. מחומר הראיות אין ספק, כי המשיב הרגיש בהתרחשות התאונה והיה מודע למגע בין רכבו לבין האופנוע. במאמר מוסגר אציין, כי לא מצאתי כל ממש בטענותיו של הסנגור לפיהן בחקירה השתמש הבוחן באזהרה לגבי אישום של "פגע וברח" ולא השתמש במונח המשפטי של הפקרה. לנוכח התרשמותי מן המשיב הניצב בפני, אשר השפה העברית איננה שפת אימו. סבורני, כי נכון עשה הבוחן בהשתמשו בשפת "הדיבור" שהרי מטרת האזהרה הינה להסביר לנחקר החשד נגדו כדי שיוכל להתייחס לכוון הגנתו וגירסתו במטרה להדוף החשדות, ואין מטרת האזהרה הפיכת החשוד ל"עו"ד אינסטנט" - עו"ד על רגל אחת... עוד יודגש, כי בצדק מפנה התביעה לפסיקה המשתמשת במקביל במטבע הלשון הפקרה ו"פגע וברח". ראה למשל לשונו המאלפת של כבוד השופט חשין, ברע"פ 3626/01 ויצמן נגד מדינת ישראל, דינים עליון, סא', 183 בעמוד 4. מבקשנו הסנגור להגיע למסקנה, כי הראיות בתיק החקירה אינן עולות כדי האלמנטים הדרושים להוכחת עבירה על סעיף 64 א' שעניינו הפקרה - המכונה בלשון העם - "פגע וברח". עבירה זו של הפקרה אחרי פגיעה נולדה בשנת תשכ"ה - 1965, בחוק לתיקון לפקודת התעבורה (מס' 5) וייעודה היה - כן הוא כהיום - להתמודד בתאונות הקרויות "פגע וברח" וכפי שמלמדים אותנו דברי ההסבר להצעת החוק... עיון בפס"ד בע"פ 66/88 בעניין מדינת ישראל נגד אפרוני, דינים עליון, י"א 237, מביאני למסקנה, כי יש לדחות טענה זו. המבחן הנקבע בפסה"ד הוא: "האם בנסיבות העניין היתה המשיבה מודעת לכך שהיתה מעורבת בת.ד - ואם כן האם ידעה או שהיה עליה לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להפגע אדם סביר וממוצע היה ללא ספק עוצר ובודק במקום ומייד... וחייב היה... ככל נהג סביר באותן נסיבות לעצור ולהווכח מה קרה בדיוק". אף אם אניח לטובתו של המשיב כי עצר, לא היה בעצירה זו כדי להיווכח מה קרה בדיוק. המשיב טוען כי "ראיתי שהוא קם". אין באמירה זו ולא כלום - ייתכן והרוכב קם ונפל מייד לאחר צעד או שניים, יתכן שבגופו שברים או פגיעות פנימיות אשר איפשרו לו לקום אך אין בהם כדי לשלול האפשרות שנפצע. בנוסף, ייתכן שדווקא הוא בעל "הגולגולת הדקה". אין המשיב רשאי להנות מ"חכמה שלאחר מעשה" ולהסתמך על כך שבדיעבד התברר שהפגיעה איננה חמורה. לו טרח להוביל את המתלונן ברכבו מיידית לחדר מיון - דיינו. הריני בדיעה, כי בתיק זה ראיות לכאורה כבדות משקל העשויות לבסס הרשעה בגין עבירת הפקרה אף לטעמם של הסוברים "שיש הפקרה ויש הפקרה", כלשון כבוד השופט מצא בעניין אברג'יל הנ"ל. לגירסת הסנגוריה בעקבות פסה"ד בעניין ת.פ 117/98 מדינת ישראל נגד זגייר, דינים מחוזי כרך כ"ו (10) 855, ניתן לאמץ קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המתלונן לא נחבל ולפיכך יש לזכות הנאשם מאישום ההפקרה. יש לאבחן ולומר, כי בתיק אשר נדון בחיפה, קבע כבוד בית המשפט, כי המתלונן ברח ונמלט מאחורי האוטובוס ולפיכך, זוכה הנאשם. בעניין הנדון בפני, הנאשם לא טרח לצאת מרכבו כך שלא היה רשאי כלל להגיע למסקנה כלשהי בשאלת פציעתו של המתלונן בכלל וחומרתה בפרט. בתיק תעודה רפואית המעידה על חבלות במספר אברים (למרבה המזל, המדובר ב"חבלות רגילות" ולא ב"חבלות של ממש"). אף אם אלך לשיטת הסנגור, ברור כי לאור האמור בהודעת הנאשם כשלעצמה, ניתן להרשיעו בעבירות על תקנה 144 לתקנות התעבורה על כל חלופותיה. בעקבות בש"פ 414/01 אברהם אלקובי נגד מדינת ישראל, דינים עליון כרך נח', 864, שעניינו מעצר עד תום ההליכים, סבורני כי ניתן לגזור גזירה שווה מהקריטריונים הנוהגים לעניין מעצר עד תום ההליכים לסוגיה הנדונה בפני. נפסק, כי כבר בשלב הראשוני של בקשת מעצר עד תום ההליכים, ניתן לפעול מכוח סעיף 184 לחסד"פ ולבחון עילות המעצר לפי עבירות לכאורה המסתמנות נגדו אף אם לא פורטו בכתב האישום. ישומה של הלכה זו - יאה לשאלה המונחת בפני. מכאן ואילך - אבחון שאלת המסוכנות בהנחה שבפני ראיות לכאורה המבססות אשמה לפי תקנה 144 לת"ת. אשר לחלופות תקנה 144 - סבורני כי הגיע הזמן לשנות ההתייחסות הערכית לעבירות אלה ולקבוע, כי יש בהם כדי להצביע על מסוכנות. כמפורט לעיל, הריני קובעת כי אף לגירסתו - המשיב מאשר כי הזיז רכבו ממקום התאונה. אין ספק כי המשיב לא טרח לעצור מעבר לעצירה כלשהי שלא היתה במקום האימפקט עצמו. המשיב לא טרח לצאת מרכבו כדי לעמוד על תוצאת התאונה. המשיב לא מסר פרטיו למתלונן ולא הודיע למשטרה על התאונה. המשיב לא הגיש עזרה רפואית ולא וידא אזעקת אמבולנס או עזרה רפואית אחרת. כל המחדלים המנויים לעיל מעידים על גישה מוסרית לקויה המצביעה על מסוכנות שורשית בנהיגת המשיב. למעשה, המדובר בבריונות דרכים לשמה אשר יש בה ביטוי לאדישות לחיי אדם מחד ולתוצאת נהיגתו השגויה של המשיב מאידך. בעזיבת מקום התאונה, פעל הנאשם אף לסיכול חקירה משטרתית והחל בנסיון להמלט מתוצאות מעשיו. אם אין המדובר בנהג מסוכן - אינני יודעת מסוכנות מהי!. אף אם עד היום לא נהגו בתי המשפט לפסול רישיון נהג עד תום ההליכים בעילות המנויות לעיל, מן הראוי "שרף" הזהירות ושמירת חיי אדם יעלה וזאת כדי לאפשר תקופת "צינון" ראויה לנהגים אשר מסוכנותם מוכחת על פניה. לו אישומים אלה בלבד היו לנגד עיני כראיות לכאורה מוצקות, די היה בכך לדעתי כדי להביא לקבלת הבקשה. לנגד עיני דברי כב' השופט חשין הדן בשאלת "רף" מבחן הציפיות והגדרתו כמבחן מוסרי הנבחן מדי עת מחדש: "השאלה בכל מקרה ובכל עניין תחזור אל תחנת המוצא אל הצפיות של האדם הסביר. המחוקק נתן בידי ביהמ"ש כוח וסמכות לקבוע - מעת לעת - חובות הצפיה מראש, וביהמ"ש ידריך עצמו בנסיון החיים, בשכל הישר, בתפיסות העומק של החברה, במדיניות החברתית והמשפטית הראויה לחברה במקומנו ובזמננו..." [דנ"פ יעקובוב נ' מ"י, דינים עליון ס"א 479, עמ' 6]. מכאן מסקנתי, כי המדובר בתהליך דינמי, המצריך מדי פעם בחינה מחודשת והתאמה לנסיבות המשתנות. הריני מקווה, כי אם "יצא הקול" במקומותינו וידעו נוהגים ברכב כי בתי המשפט החמירו התייחסותם וכי: 1. העוזב מקום תאונה מבלי שעצר כדי לעמוד על תוצאותיה; 2. המזיז רכבו ממקום תאונה שלא לצורך הגשת עזרה; 3. הנמנע מהזעקת עזרה רפואית או הגשתה; 4. הנמנע ממסירת פרטיו לנפגע או למשטרה - העושה אחד מכל אלה - צפוי לפסילת רישיונו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. אפשר ונשיג מטרה והיא מניעת הישנות תופעות אלו. סוף דבר הריני פוסלת רישיון נהיגת הנאשם לתקופה של 6 חודשים מהיום. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה