הכרעת דין 1. השאלה העקרונית שבבסיס כתב אישום זה פשוטה והרי היא בקליפת אגוז. נהג שיכור הסיע נוסע שיכור שישב לידו במושב שליד הנהג. בשלב כלשהו הסיט הנוסע את ההגה והמכונית פגעה במכולת אשפה שעמדה בצד הדרך ונגרמה תאונה לא קלה. סניגורו של הנאשם מודה בנסיעה בשכרות אך טוען כי הסטת ההגה הפתאומית ניתקה את הקשר הסיבתי ולכן פטור הנאשם מגרימת התאונה לגופה. מה הדין? ולאחר שהצגנו את השאלה, נחזור ונתאר בפרוטרוט את שלפנינו. האשמה ומהלך הדיון 2. הנאשם הואשם בעבירה על תקנות 40(א) (סטייה מנתיב), 21(ב)(2) (גרימת תאונה וחבלה), 51 (מהירות בלתי סבירה) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. כן הואשם בעבירה על סעיפים 62(2) (רשלנות), 62(3) שכרות, ו - 38(3) (חבלה של ממש) לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961 . 3. הטענה העובדתית קשורה לתאונה הדרכים שארעה בתאריך 21.7.01 סמוך לשעה 3:00 . עפ"י כתב האישום נסע הנאשם במכונית פרטית מסוג פורד שמספרה 34-143-86 כאשר לידו ישב הנוסע. 4. במהלך הנסיעה סטה רכבו של הנאשם והתנגש במכולת אשפה שנמצאה על המדרכה מהכיוון הנגדי השמאלי של כיוון נסיעת הנאשם. לנוסע ולנאשם נגרמה חבלה של ממש. 5. כתב האישום הוגש בתאריך 30.9.01 כאשר הנאשם מודה בהיותו שכור אך מכחיש מכל וכל אחריותו לתאונה הדרכים ובכלל זה לחבלת הנוסע. מטעם התביעה העיד הנוסע, והנאשם העיד מטעם עצמו. 6. כמו כן הוגשו בהסכמה המסמכים הבאים: (ת/ 2) - תעודות רפואיות 7 עמודים ומסומנים. (ת/ 3) - ראיות המתייחסות לשכרותו של הנאשם בזמן הנהיגה 9 עמודים. (ת/ 4) - תרשים אליו מצורפים שני עמודים של סקיצה (ת/ 5) - דו"ח בוחן (ת/ 6) - חמישה דוחות תצלומים ובהם 15 תמונות (ת/ 7) - דו"ח פעולה של סמ"ש אבוטבול רונן (ת/ 8) - שימוע לגבי פסילה מנהלית (ת/ 9) - הודעת הנאשם במשטרה מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו. עובדות שאינן שנויות במחלוקת 7. הנאשם הודה כי היה שכור בעת הנהיגה. הנוסע אינו מכחיש כי גם הוא היה שכור בזמן שנסע עם הנאשם. התביעה תמכה ראייות אלה בהודאתו של השוטר סמ"ש אבוטבול שהעיד כי " משניהם היה ריח חריף של אלכוהול"(דו"ח פעולה ת/7 עמ' 2). זאת נוסף לדגימת דם שנלקחה מהנאשם ונבדקה בבית חולים שיבא בה נמצא ריכוז של 118 מיליגרם לכל 100 מ"ל (חוות דעת מומחה, עמ' 2 ). 8. גם שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין החבלה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. ( סיכומי ההגנה עמ' 2, פסקה 4). כאן המקום לציין כי הבוחן בדק את רכב הנאשם והלה נמצא תקין (דו"ח בוחן עמ'2 פסקה 8). קרי, הגורם לתאונה ולחבלות הנה התנהגות הנאשם והנוסע בתאונה שלגביה אין הסכמה. האם הנוסע הסיט את ההגה ? 9. טענת הנאשם היא כי הנוסע היה זה שהסיט את ההגה במהלך הנסיעה. הנאשם המשיך וטען כי כתוצאה מההסטה סטה רכב הנאשם שמאלה והתנגש במכולת אשפה. הנאשם העלה גרסה זו בפעם הראשונה במעמד תאונת הדרכים.(דו"ח פעולה עמ' 2). הנאשם דבק בגרסתו זו והעלה אותה בפעם השנייה במהלך חקירתו במשטרה "הוא תפס את ההגה וסובב אותו ואז האוטו ברח שמאלה והתנגשתי בפח אשפה" (ת/ 9, ש' 23-24). הנאשם חזר על גירסתו זו בפעם השלישית בעדותו בפני בית משפט קמא (פר' עמ' 2 ש' 29). יש לציין כי הנוסע טען במשטרה ולפני כי איננו זוכר את פרטי הארוע. 10. התביעה בסיכומיה הודתה כי איננה יכולה לאמת או להפריך את גירסת הנאשם באשר להסטת ההגה, אך תקפה אותה בחריפות. לאמיתו של דבר עיקר סיכומיה מוקדש לנסיון לקעקע את גרסתו העובדתית של הנאשם. אולם לאחר ששקלתי בעניין אינני יכול לקבל זאת. מדובר בגרסה שהועלתה ישירות ובאופן מיידי על ידי הנאשם. אציין גם כי יתכן ויש לנוסע סיבה שלא להודות בכך והיא חששו פן תוטל עליו האחריות. 11. אשר לכך, בית משפט קובע ולו מחמת הספק הפועל לטובת הנאשם כי הנוסע הסיט את ההגה במהלך הנסיעה. האם הנוסע היה במצב של שכרות ? 12. בפני בית המשפט הוגשו מספר ראיות לכך. הראשונה היא דברי הנוסע עצמו "באותו ערב כנראה ששתיתי אלכוהול"(פרו' עמ'1 ). השנייה היא עדותו של השוטר סמ"ש אבוטבול שהעיד כי "משניהם היה ריח חריף של אלכוהול" (דו"ח פעולה ת/7 עמ' 2). על סמך שתי עדויות אלו אני קובע כי הנוסע היה שכור. השלישית היא כמובן התנהגותו בדבר הסטת ההגה, התנהגות שלכל הדיעות איננה מצביעה על פכחות יתירה. מה היתה מהירות הנאשם? 13. נראה כי המהירות המותרת במקום היא 50 קמ"ש (דו"ח בוחן תנועה, עמ' 3). הנאשם מסר בהודעתו במשטרה כי "נסעתי במהירות לא גבוהה לאט במהירות של 70 קמ"ש בערך אני לא זוכר ממש" ( הודעה במשטרה ש' 21-22). בעדותו בבית משפט העיד הנאשם כי "נהגתי לא מהר ולא הסתכלתי על הספידומטר"( פרו' עמ' 2 ש' 30-31). נציין כי דבריו במשטרה לא לגמרי ברורים משום שאין ספק שמי שנסע שבעים במקום שמותר חמישים כן נסע מהר, בעוד שדבריו במשטרה היו שנסע לאט. אשר לכן, לו רק מחמת הספק אני קובע כי שלא הוכח שמהירותו הייתה גבוהה מהמותר, ולכן יש לזכותו בפריט אישום זה. סיכום הפרק העובדתי 14. לאור כל מה שנכתב למעלה, אני קובע את העובדות הבאות: - הנאשם היה שיכור בעת נהיגתו. - הנוסע שליד הנהג היה גם הוא שיכור. - נהיגת הנאשם לא הייתה מעבר למותר בחוק. - לו רק מחמת הספק אני קובע כי הנוסע משך את הגה המכונית באופן פתאומי וגרם לתאונה. השאלה המשפטית - האם אחראי הנהג לפעולות הנוסע? 15. בהנחה כי הסטת ההגה ע"י הנוסע היא בגדר של "גורם זר מתערב" נשאלת השאלה האם בשל התערבותו של הנוסע (הסטת ההגה) נותק הקשר הסיבתי בין נהיגתו של הנאשם לבין התאונה שארעה? 16. לאחר ששקלתי היטב את חומר הראיות, ואת הפסיקה בעניין הגעתי למסקנה כי אין במקרה שלפנינו ניתוק קשר סיבתי, והאשמה חלה על הנאשם. 17. הכלל בתאונות מעין אלו שבהן נמצא רכב הפוך, תקוע בקיר, בשולי הדרך וכו', פשוט הוא. ההלכה היא שקמה חזקת רשלנות לחובת הנאשם ועליו עובר נטל הראיה להוכיח כי אין האשמה עליו (ראו למשל בע"א 446/82 בלגשוילי נ' אלגבארין, פ"ד מב(2) 737, בעמ' 743 מול האות ג'). 18. במקרה שלפנינו הגעתי למסקנה כי מי שנוהג בזמן שכרות מכניס עצמו מראש לסכנות בלתי צפויות. על כך כבר פסק בית המשפט בקובעו כי "מי שמכניס את עצמו למצב זה נוטל בכך סיכון שאם יבצע עבירה בהיותו בהשפעת שכרות, ישא באחריות פלילית"( ע"פ 8380/98 פטושקין נ' מ"י). 19. עלי לציין שאינני יכול לקבל את הטענה כי הנאשם לא יכל לצפות תוצאה זו. הפסיקה קבעה מפי הנשיא שמגר כי "לענייני התנועה בכבישי הארץ, למשל, הגעתי בינתיים לידי מסקנה שקולה שאין לך צרה ותקלה חמורה ואין לך רשלנות רבתי אשר נהג סביר אינו יכול ואינו צריך לחזותם מראש - ואף רשלנות חמורה ביותר בכלל זה"(ע"פ 402/75 אלגביש נ' מ"י פ"ד ל(2) עמ' 561). ככלל, בית משפט זה ראה כבר תאונות מוזרות רבות העולות על הדמיון. יתירה מזו, חלקן היו כאלה שלולא התרחשו במציאות לפניו, לא היה מאמין שיכולות הן לקרות. מאלה עולה כי אין אדם צריך לצפות את התאונה הספציפית שאירעה לו בדיוק. מה שצריך הוא לצפות כי בהכנסו למצב מסוכן יתכן ויקרו מאורעות שלא יוכל לשלוט בהן ותארע התאונה. אם כך הוא המצב לגבי תאונה רגילה, קל וחומר כשמדובר בשכרות. מי שנוהג בזמן שכרות צריך לצפות שעקב כך יתכן ויקרה רבות, כולל האפשרות שהנוסע השיכור (או אפילו הפיכח) שלידו יתנהג בצורה שאותה לא יוכל לבלום הנהג עקב שכרותו. 20. הסניגור בסיכומיו המפורטים ניסה לנתק בין השכרות לתאונה, ואף הביא פס"ד בעניין נוסע ששלח ידו בהגה, אולם שם מדובר בנוסע ונהגת פכחים לחלוטין (ת"פ אשקלון 0-759033-4 מדינת ישראל נ. מיכאלשווילי פסקי דין תעבורה כרך ב' חוברת 5 תשנ"ה עמ' 23). נסיונו הוא לכן לטעון כי גם לו היה מדובר באדם פיכח לחלוטין, לא הייתה נמנעת התאונה. במילים אחרות, אפילו נהג מיומן וסביר בנסיבות קרות הארוע לא היה מונע את התאונה. 21. אינני יכול לקבל טענה זו מבחינה עקרונית ובוודאי לא בנסיבות הספציפיות של ענייננו. ראשית, לו היה פיכח, ייתכן ולא היה מסכים להסיע כלל את הנוסע שהיה שיכור. ייתכן גם והיה עומד על כך שהלה ישב מאחורנית חגור בחגורה. סביר גם להניח שהיה קשוב יותר לדברי הנוסע וזהיר הרבה יותר. כך למשל מציין הנאשם שהנוסע ביקש ממנו לתת לו לנהוג והנאשם לא התייחס לדבריו (פר' עמ' 3 ש' 22-27). לו היה פיכח, היה מנהל את כל דו-השיח אחרת. לא רק שהנאשם לא הוכיח לי כי לא ניתן היה למנוע התאונה, אלא כל העובדות מורות על כך שיכל גם יכל למונעה לו היה מתנהג אחרת. 22. אשר לכן אני קובע כי לא נותק הקשר הסיבתי והנאשם אחראי לתאונה. סוף דבר 23. לסיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל ולאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדותם לפניי, ולאחר שקראתי בעיון את סיכומי הסניגור שעשה למען מרשו כל שניתן היה בנסיבות העניין, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות על תקנות 40(א) (סטייה מנתיב), 21(ב)(2) (גרימת תאונה וחבלה), לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. כן הואשם בעבירה על סעיפים 62(2) (רשלנות), 62(3) שכרות, ו - 38(3) (חבלה של ממש) לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961 . כן החלטתי לזכותו מחמת הספק מעבירה על 51 תקנה 51 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. משפט תעבורהסטיה מנתיב