הרשאה לנהוג ברכב לנהג בלי רישיון

פסק דין כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). הוא הואשם בכך שהרשה לאשה אחרת (להלן: "האחרת") לנהוג ברכב שבבעלותו, שעה שלאחרת לא היה אותה עת רשיון נהיגה. בהיפתח הדיון בביהמ"ש קמא, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר התשתית העובדתית. הוסכם ביניהם כי: "א. המערער הינו הבעלים ו/או בעל השליטה ברכב (להלן: "הרכב"). ב. המערער והאחרת עובדים באותו מקום עבודה. המערער מכיר את האחרת מזה כחצי שנה. ג. ביום העבירה ביקשה האחרת מהמערער את מפתחות הרכב וזאת על מנת לרכוש לה ולעובדים במקום העבודה מזון. היה זה דבר מקובל במקום העבודה. ד. האחרת, צעירה בת 21, יצרה בפני המערער מצג על פיו הינה בעלת רשיון נהיגה. ה. המערער האמין בתום לב כי לאחרת יש רשיון נהיגה, זאת לאור גילה והביטחון העצמי הרב שהפגינה עת ביקשה הימנו את מפתחות הרכב, ולפיכך הפקיד בידה את מפתחות הרכב. ו. המערער לא ביקש מהאחרת להציג בפניו רשיון נהיגה עובר למתן המפתחות. ז. הסתבר בדיעבד כי לאחרת אין רשיון נהיגה. שוטר אשר ערך בדיקת רשיונות גילה כי לאחרת אין רשיון נהיגה. אותו שוטר דיווח על כך למערער והתרשם כי המערער אכן האמין כי לאחרת רשיון נהיגה". הדיון בביהמ"ש קמא בהתייחסותה לתשתית העובדתית דלעיל טענה התביעה, בערכאה ראשונה, כי המדובר בעבירה של אחריות קפידה ולפיכך כיוון שהמערער לא נקט בכל האמצעים הסבירים והתיר לאחרת לנהוג, מבלי לדעת האם ברשותה רשיון נהיגה, אזי עבר העבירה המיוחסת לו. הסניגור המלומד טען כי היום אין לראות עוד בעבירה הנדונה עבירה מסוג האחריות הקפידה. לגירסתו, מאז פסה"ד בע"פ 502/66 דויטש נ' מ"י, פ"ד כא(1) 374 (להלן: "פס"ד דויטש"), חל שינוי באקלים המשפטי בישראל, שכן נתקבל תיקון מספר 39 לחוק העונשין. שינוי זה צריך להביא גם לשינוי ההלכה בנדון. עוד טען לחלופין, כי המערער עמד בתנאי ההגנה המפורטים בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, ולפיכך מן הדין לזכותו. ביהמ"ש קמא דחה את טיעוניו של הסניגור בקובעו כי הלכת דויטש עדיין שרירה וקיימת וכי על המערער היה לבקש מהאחרת שתציג בפניו רשיון נהיגה ולא להסתפק בהנחה שהינה בעלת רשיון נהיגה. משלא עשה כן, אין חלה לגביו ההגנה הקבועה בס' 22(ב) לחוק העונשין. הטענות בערעור בערעור מלומד ומפורט חוזר ב"כ המערער על טיעוניו בביהמ"ש קמא. הסניגור מצטט את סעיף 19 לחוק העונשין הקובע את המצב המשפטי דהיום, ולפיו עבירה פלילית מצריכה מחשבה פלילית זולת אם נקבע בהגדרת העבירה יסוד נפשי של רשלנות או שהעבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה. היקפה של האחריות הקפידה נקבעה בסעיף 22(א) לחוק העונשין הקובע כי: "אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות ואולם, אין בהוראת סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה 'בדין' לרבות בהלכה פסוקה". לא נעלמה מעיני הסניגור הסיפא לסעיף 22(א) הנ"ל לפיה "בדין" פירושו גם בהלכה פסוקה. כמו כן לא נעלמה מעיניו הלכת דויטש. אלא מאי? לטענתו, עיון בפס"ד דויטש מעלה כי קביעתו של ביהמ"ש העליון בפס"ד זה בוססה על ההנמקה כי: "הרישא של סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה אינה קובעת את הצורך בכוונה או בידיעה כל-שהיא. האיסור נראה מוחלט..." עולה, איפוא, אליבא דהסניגור, כי ביהמ"ש העליון לא נימק פסיקתו דלעיל בשיקולים של מדיניות משפטית ראויה. ההנמקה דלעיל "אינה יכולה לעמוד באקלים המשפטי שלאחר תיקון 39 שכן כיום, ממושכלות היסוד במשפט הפלילי הינו הכלל המפורט בסעיף 19 לחוק העונשין על פיו עבירה מצריכה מחשבה פלילית, זולת אם נקבע בחיקוק אחרת". עוד תומך הסניגור יתדותיו בשיקולים של מדיניות משפטית ראויה ובקביעת המחוקק בסעיף 34כא לחוק העונשין. על סמך האמור לעיל טוען איפוא ב"כ הנאשם כי העבירה לפי סעיף 10(ב) לפק' התעבורה אינה עוד מסוג העבירות של האחריות הקפידה. לחלופין גורס הנאשם כי עמד בהגנה הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, שכן עשה כל שניתן למנוע את העבירה. האחרת יצרה בפניו מצג שיש לה רשיון נהיגה ולפיכך כל אדם סביר היה מניח, בנסיבות המקרה, כי יש לה רשיון נהיגה. ההכרעה בערעור ככלל, האשם (Fault) הוא חלק מיסודות העבירה. על מנת להוכיח אשמתו של נאשם יש צורך להוכיח קיומו של יסוד נפשי סובייקטיבי (Mens Rea) או למצער יסוד נפשי אובייקטיבי - רשלנות. דרישת האשם היא המעניקה למשפט את ההיבט המוסרי ומהווה הצדק לענישתו של אדם. ככלל אין ראוי להעניש בהעדר אשם. חרף האמור לעיל, הכירו המחוקק והפסיקה בצורך להרשיע ולהעניש, במקרים מיוחדים, אף ללא הוכחת האשם. בתחומים מסויימים הוכח הצורך בקביעתה של אחריות קפידה. משמעותה של האחריות הקפידה היא כי ניתן להרשיע אדם, אף אם לא הוכח שהעבירה בוצעה מתוך מחשבה פלילית או רשלנות. במה דברים אמורים? באותם תחומים מחיינו, שהצריכו הסדרים מיוחדים שיבטיחו את תקנת הציבור. התפקיד החשוב ביותר של האחריות הקפידה הוא להכריח אדם לגלות רמת זהירות גבוהה באותם תחומים. תחום חשוב שהצריך הסבר מיוחד כזה הוא תחום התחבורה הציבורית (ראו ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א, עמ' 796). מהו המבחן לזיהויה של העבירה מסוג האחריות הקפידה? סעיף 22 לחוק העונשין קובע מבחן ברור. מבחן ברור שכזה לא הונח לפתחנו טרם קבלתו של תיקון מספר 39 לחוק העונשין. הפסיקה, שקדמה לתיקון מספר 39 הנ"ל נעזרה לכן במספר מבחנים. אחד המבחנים שבו נעזרה הפסיקה הוא, כמובן, לשונו של החוק (ראו ע"פ 199/56 היועמ"ש לממשלה נ' אדלשטיין, פ"ד יא 472 וכן ע"פ 128/61 אל צענא נ' היועמ"ש לממשלה, פ"ד טז 841). אין פלא, איפוא, שגם בפס"ד דויטש הסתמך ביהמ"ש העליון על לשונו של ס' 10(ב) לפקודת התעבורה, בקביעתו כי המדובר בעבירה של אחריות קפידה. קביעתו של ביהמ"ש העליון לא התמקדה, כטענת הסניגור, רק בכך שס' 10(ב) אינו קובע צורך בכוונה או בידיעה כלשהיא של הנסיבות. ביהמ"ש הסתמך ביתר שאת, על לשון הסיפא של הסעיף וכן על תקדימים מהמשפט האנגלי. יצויין כי גם בע"פ 61/73 שמואלי נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 281 חזר ביהמ"ש העליון, אמנם באימרת אגב, על ההלכה כי עסקינן, בנסיבות דומות לשלנו, בעבירה של אחריות קפידה. העובדה שכיום שונתה תפיסת המחוקק, ורק עבירה שבה נקבע מפורשות כי אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, היא מסוג העבירות של אחריות קפידה, אינה מעלה ואינה מורידה. שינויו של המבחן המסווג עבירות, אינו אמור להשפיע על קביעתה הקודמת של הפסיקה. זהו רצונו המפורש של המחוקק שקבע בסיפא לסעיף 22(א) הנ"ל כי אין בשינוי הגדרת המחוקק, לעניין האחריות הקפידה (בתיקון מס' 39), כדי לבטל עבירות של אחריות קפידה שנקבעו בהלכה פסוקה קודמת. חזקה על המחוקק כי ידע, גם ידע, מהן העבירות שנקבעו ע"י הפסיקה בעבירות מסוג האחריות הקפידה. משקבע כי אין בתיקון מספר 39 כדי לשנות הפסיקה בנדון, לא לי לשנות קביעה זו. משמעות האמור לעיל היא כי טענתו של ב"כ הנאשם בדבר סיווגה של העבירה לפי סעיף 10(ב) לחוק העונשין נדחית. אשר לטענתו החלופית של הסניגור לפיה עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה, גם דין טענה זו להידחות. האחריות הקפידה נוצרה כאמור על מנת לשמור על תקנת הציבור וליצור רמת זהירות גבוהה, באותם תחומים מיוחדים שבהם נדרשת רמת זהירות זו. הרציונאל דלעיל מחייבנו לפרש את סעיף 22(ב) לחוק העונשין באופן שרק מי שעשה את כל שניתן למנוע העבירה, או במילים אחרות נקט ברמת זהירות גבוהה מאד, יינקה מהעבירה המיוחסת לו. כל פרשנות אחרת תסכל את מטרת המחוקק והפסיקה שיצרו את העבירות באחריות הקפידה. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט י.זמיר בע"פ 1060/97 בן עטר נ' מ"י, פ"ד נא(5) 321 בעמ' 327: "על הבעלים של תחנת דלק מוטלת אחריות קפידה, בעבירות המיוחסות למערער, כדי להגן על הציבור מפני עבירות כאלה. שהרי אם הבעלים של תחנת דלק, שנמצא כי מכר לציבור דלק מהול, יוכל להשתחרר מאחריות פלילית, אף שברור כי בוצעה עבירה, בטענה כי לא עשה ולא ידע, קשה ביותר יהיה להרשיע אדם בעבירה זאת, והפיתוי יגדל לעבור את העבירה. לכן יש טעם וצורך לחייב את הבעלים של התחנה לנקוט זהירות ברמה גבוהה במיוחד: בלשונו של סעיף 22(ב) להראות כי 'עשה ככל שניתן למנוע העבירה'" (ההדגשה שלי - א.ש). האמנם נקט המערער בכל האמצעים כדי למנוע נהיגה ברכב ע"י אדם חסר רשיון נהיגה? האמנם נקט אמצעי זהירות ברמה גבוהה במיוחד? נראה שהמערער לא עמד בדרישות המוגברות של ס' 22(ב), כמוסבר לעיל. אין די בהסתמכות על מצג. המערער היה חייב לפחות לשאול את מי שביקשה לנהוג ברכבו, האם ברשותה רשיון נהיגה. משלא עשה כן, לא עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 22(ב) הנ"ל. ודוק, המערער לא ראה בעבר את האחרת נוהגת ברכב. האחרת לא אמרה למערער כי ברשותה רשיון נהיגה. מהתשתית העובדתית שהונחה בפני ביהמ"ש קמא, לא ברור באיזה מקום עבודה מדובר, הגדול הוא אם קטן? לא ברור גם מהי מהות ההכרות בין המערער לאחרת. בנסיבות כאלו אין די במצג ערטילאי שנסיבותיו אינן ברורות. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. רכבמשפט תעבורההיתר נהיגה