נהיגה במהירות של 95 קמ"ש בדרך עירונית

החלטה בפניי ערר על החלטת בית משפט קמא, שלא לבטל החלטת קצין משטרה, שפסל העורר מלהחזיק ברשיון הנהיגה שלו למשך 30 יום. העורר נתפס נוהג במהירות של 95 קמ"ש בדרך עירונית. בטיעונו בבית משפט קמא, טען ב"כ העורר, כי המדובר בכביש רחב ידיים, שכונה על ידו "אוטוסטרדה". מדבריו השתמעה תרעומת על עצם ביצוע אכיפה דווקא בכביש מעין זה. עוד טען, כנגד אופן הפעלת שיקול הדעת של קצין המשטרה שפסל את מרשו מלנהוג ברכב. בין השאר טען, כי לא הפעיל כלל שיקול דעת באשר לאפשרות לפסול את מרשו לתקופה קצרה מ30- יום. להוכחת טענתו זו הגיש תצהיר, חתום על ידי העורר, ממנו עולה כי כאשר ביקש העורר להתחשב בנסיבותיו ובנסיבות המקרה ולפסול אותו לתקופה הקצרה מ30- יום, השיב לו קצין המשטרה: "אני לא יכול לעשות את זה, זה המינימום. יש חודש, חודשיים או שלושה ואני לא יכול לתת פחות". בית המשפט דחה את כל טענותיו של העורר, ובהתייחסו לטיעון בדבר שיקול דעתו של קצין המשטרה, שסבר כי אין לו סמכות לפסול מינהלית לתקופה הקצרה מ30- יום, קבע כי אכן הדין עם קצין המשטרה, שכן, עיון בלשונו של סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה מעלה כי אין לקצין סמכות לפסול, פסילה מינהלית, לתקופה הקצרה מזו הקבועה בחוק, דהיינו, 30 יום. בערר בפניי היום, חזר בא כח העורר על כל טענותיו בבית משפט השלום. בא כח התביעה טען, כי אין לקצין משטרה סמכות לפסול העורר לתקופה הקצרה מ30- יום, שכן, זו לשונו המפורשת של המחוקק. בטרם אתייחס לטיעונו המשפטי של עו"ד ניר, ראוי שאבהיר כי אכיפה של דיני התעבורה ראוי שתעשה בכל דרך, אף אם רחבה היא. המנעות מאכיפה בכבישים המכונים "אוטוסטרדה" משמעותה היא, שכל דכפין יוכל לנהוג כראות עיניו ויירבו עבריינים ותאונות בישראל. כמובן, סוג הכביש, רוחבו ואופי התנועה בו, מן הדין שישפיעו על הצעדים המינהליים ועל הענישה שיוטלו על נהג שלפי הנטען או הנקבע עבר את העבירות. לגופו של עניין, ראוי שאצטט את סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה במלואו: "היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי העניין: (1) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם - יפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 ימים; (2) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש - רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים; (3) בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית - רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 30 ימים". עינינו הרואות כי הסעיף מבחין בין עבירה שגרמה לתאונת דרכים, שבה נהרג אדם, שאז מורה החוק לקצין המשטרה לפסול את הנהג, שלכאורה ביצע העבירה, למשך 90 יום, לבין עבירות אחרות הנקובות בסעיף. סעיף 47(ה)(1) אינו מקנה לקצין המשטרה שיקול דעת. מצוות המחוקק היא, שבנסיבות הקבועות בסעיף ייפסל הנהג מינהלית לתקופה בת 90 יום. לעומת זאת, בסעיפים 47(ה)(2) ו47-(ה)(3) נוקט המחוקק בלשון: "רשאי" ובכך מצביע על שיקול דעת מורחב המוענק לקצין המשטרה. המדובר, איפוא, בסמכות רשות שבה מוטלת אמנם חובה על הרשות המנהלית להחליט, אך ניתן לה שיקול דעת מה להחליט. מי שרשאי לפסול רשאי, בהפעילו שיקול דעת, שלא לפסול וכן רשאי להחליט על תקופת פסילה מינהלית הקצרה מתקופת המקסימום הנקובה בסעיפים הנ"ל. המדובר במירב המחזיק את המועט, לאמור, מי שבסמכותו לפסול רשיון מינהלית ל60- או ל30- יום, רשאי לפסול אף לתקופות קצרות יותר. המסקנה דלעיל נובעת, לא רק מלשונו של החוק ומהגיון הדברים, אלא גם מעקרונות המידתיות אליהם אנו מחוייבים מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אפילו הייתי מגיע למסקנה כי לשון סעיפים 47(ה)(2) ו- 47(ה)(3) רק סובלת פרשנות מרחיבה, כאמור לעיל, הייתי קובע כי פרשנות מרחיבה כזו מחוייבת על פי עקרונות היסוד של שיטתנו. רשות מינהלית הפוגעת בזכויות היסוד חייבת לנקוט באמצעי הפחות חמור, המסוגל להשיג את מטרת הפגיעה. הרשות חייבת, איפוא, להדרש גם לעוצמת הפגיעה. רשיון הנהיגה של אדם הוא קניינו. פסילת הרשיון מחייבת, איפוא, שיקול דעת מידתי תוך שימת לב לכל האינטרסים המתנגשים. טלו לדוגמא מקרה שבו חרג נהג מהמהירות המותרת בחריגה כזו שבעקבותיה מוקנה שיקול דעת לקצין משטרה לפסול רשיונו ל30- יום. האם אין זה מן הדין להבחין בין מקרה שבו בוצעה חריגה של 5 קמ"ש למשל, לבין מקרה שבו החריגה הגיעה לכדי 50 קמ"ש. בשני המקרים יהא קצין המשטרה מוסמך לפסול את רשיונו של הנהג ל30- יום, אך עקרון המידתיות יחייב אותו להפעיל שיקול דעת בהחליטו, האם הפסילה אכן צריכה להשתרע על פני תקופה של 30 יום או פחות מכך. במקרה שבפניינו, לא שקל קצין המשטרה כלל פסילה מינהלית הקצרה מ30- יום. מתצהיר העורר עולה, בין השיטין, כי אילו סבר הקצין שבסמכותו לעשות זאת היה אכן פוסל העורר לתקופה קצרה יותר. מסקנה לכאורית זו עולה מעצם ההסבר שנתן הקצין לעורר. אילו סבר שפסילה בת 30 יום היא התקופה הראויה לפסילה, לא היה נדרש להסברו המשפטי. לא נטענו בפניי טענות משפטיות של ממש בליווי אסמכתאות כי האמור לעיל אמור להביא לבטלות מעיקרא של החלטת קצין המשטרה, ולפיכך, אדרש רק לאורך תקופת הפסילה. מהחלטת השופט קמא, לא עולה מהן העבירות שבגינן הורשע העורר בעברו ומתי היה זה. בפניי נטען, כי המדובר בעבירות מהירות. העורר מתכחש בפניי לעבר המיוחס לו. מטיעון העורר, שלא נסתר, עולה כי העבירה נעברה בכביש דמוי "אוטוסטרדה" (אם כי בדרך עירונית), כאמור, לכאורה, רמז קצין המשטרה לעורר כי אילו היה זה בסמכותו היה מסתפק בתקופת פסילה קצרה יותר. לאור האמור לעיל ובפרט בשל אי הפעלת שיקול הדעת כאמור, אני מחליט לקצר את תקופת הפסילה המינהלית ל23- ימים. החלטתי זו מייתרת את הצורך לדון בשאר טיעוניו של העורר, אף, שככל הנראה, הייתי דוחה אותם. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות