פסק דין השופט יהושע גרוס, ס"נ-אב"ד: העובדות 1. ערעור על פסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט גולדין) לפיו ניתן צו פינוי כלפי המשיבים, אך הוענק להם סעד מן הצדק שבמסגרתו עליהם לשלם למערערת פצוי בסך של 15,000 ₪. 2. המערערת הינה אחת הבעלים של בנין ברח' נחלת יצחק בתל-אביב והמטפלת הבלעדית בעניינים השוטפים הכרוכים בכך מטעם הבעלים. המשיבים 1 - 3 (להלן- "המשיבים") הינם דיירים מוגנים בחנות שבבנין עפ"י חוזה שכירות שנערך בין אבי המערערת לבין משיב 2 ושותפות בשם מפעלי מתכת דגש, שלימים פורקה ותחתיה נרשמה השותפות משיבה 1 (להלן - "השותפות"). משיבה 3 הינה אשתו של משיב 2 ושותפה בשותפות. ביום 1.8.87 צורף משיב 4, שעבד בעסק שנוהל במושכר, בתור שותף נוסף לשותפות עפ"י הסכם שותפות. המערערת הגישה תביעה לפינוי המושכר וכן תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו, לטענתה, ע"י המשיבים למושכר. בית-משפט השלום החליט לפצל את הדיון, באופן שתחילה תידון ותוכרע תביעת הפינוי. לפיכך פסק-הדין נשוא הערעור מתייחס לתביעת הפינוי בלבד וההליכים בין הצדים נמשכים לגבי תביעת הנזיקין. 3. תביעת הפינוי נשענה על שתי עילות: האחת - עילה שמקורה בסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] המציב עילת פינוי מקום בו "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". לפי סעיף 11 לחוזה השכירות נאסר על השוכרים לקבל שותפים חדשים לשותפות בלא הסכמת המשכיר, ולפי סעיף 10 של החוזה מקנה הפרת כל תנאי מתנאי השכירות זכות למשכיר לתבוע את פנוי השוכר. הטענה היתה כי לא ניתנה כל הסכמה שכזו לגבי קבלתו של משיב 4 כשותף. השניה - אי תשלום חלקם היחסי של המשיבים בהוצאות שונות הכרוכות בתחזוקת הבנין. פסק-הדין של בית-משפט השלום 4. השופט המלומד קבע בפסק-דינו כי לא הוכחה עילת הפינוי השניה המתייחסת לאי תשלום הוצאות, ועל כך אין חולק. מאידך גיסא נקבע כי הוכחה עילת הפינוי הראשונה, שכן לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי קבלתו של משיב 4 כשותף לשותפות נעשתה בהסכמת המשכיר. אמנם המשיבים טענו כי הסכם השותפות עם משיב 4 נערך ע"י עורך דינם של המשכירים, אלא שעורך הדין לא הוזמן להעיד. 5. לאחר שנקבע כי הוכחה עילת הפינוי האמורה, נפנה השופט הנכבד לבחון את שאילת הענקת סעד מן הצדק למשיבים. לאחר בחינה יסודית של סוגיה זו הגיע לכלל מסקנה כי המשיבים ראויים לקבלת סעד זה. זאת משום ששקילת מכלול הנסיבות מצביעה על כך שכף המאזניים נוטה יותר לכיוון המשיבים. צו פינוי יפגע קשות במטה לחמם, ההפרה לא הסבה כל נזק לבעלי הבית לאור הצהרת משיב 4 בהסכם השותפות כי אין הוא רןכש זכויות כלשהן במושכר, תוצאות הפינוי תהיינה חמורות ועולות באופן ממשי על חומרת ההפרה, וכמו כן המשיבים לא פעלו בזדון ולא חפצו לפגוע בזכויות המשיבה במושכר שכן יידעו את עורך דינה על הסכם השותפות. לאור מכלול שיקולים אלה נקבע כי צו הפינוי לא ייכנס לתוקפו אם ישלמו המשיבים למערערת סך של 15,000 ₪ וכן חוייבו בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. הטיעונים בערעור 6. לטענת המערערת לא היתה הצדקה בנסיבות המקרה לזכות את המשיבים במתן סעד מן הצדק, שכן מדובר בהפרה חמורה המצביעה על כך שהמשיבים נהגו במושכר מנהג בעלים, המשיבים הפרו גם בעבר את תנאי השכירות ואף זכו בעבר למתן סעד מן הצדק, גילו חוסר אמינות ופגעו בזכות יסוד חופש הקנין של המערערת. כמו כן מדובר בדייר של בית עסק שלגביו ניתן סעד מן הצדק במשורה וביד קמוצה לעומת דייר בדירת מגורים. בנוסף על כל אלה הדברים אמורים בהפרה מתמשכת של תנאי השכירות. לחילופין טוענת המערערת כי יש מקום להתערב בהיקף ובתנאי הסעד מן הצדק וזאת הן לענין אי מתן צו לפנוי משיב 4 מהמושכר והן לגבי שיעור הפצוי שנקבע. 7. המשיבים טענו מנגד כי אין כל בסיס להתערבות בשיקולי הערכאה הראשונה. מדובר במשיב בן 72 העובד במושכר 45 שנה ופנויו יפגע במטה לחמו, לא נגרם נזק למשיבה מההפרה ומשיב 4 מצהיר כי אינו תובע כל זכויות שהן במושכר עצמו, המשיבים פעלו בתום לב ולא הסתירו דבר אלא יידעו את פרקליט המערערת בענין. משיב 4 היה הפועל הבכיר במפעל שנוהל במושכר וכדי למנוע את עזיבתו לאחר שנות עבודה מרובות הוצע לו חלק ברווחים ושותפות בציוד, בתנאי שלא יהיה שותף במושכר עצמו. לנוכח כל הנסיבות הללו היתה הצדקה מליאה להענקת סעד מן הצדק והתנאים שנקבעו במסגרת סעד זה סבירים ביותר. ד י ו ן 8. מכח הוראת סעיף 132(ב) לחוק "רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק-הדין". לא אחת נקבע בספרות ובפסיקה כי בענין זה אין סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת וכאשר היא דנה בסוגיית הסעד מן הצדק, אין היא קשורה בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה (בר-אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק, 140; ע"א (ת"א) 913/89 חברה לאחזקה ונאמנות בני משה אברהם בע"מ נ' זילברשטיין דינים מחוזיים כרך א' 408). יחד עם זאת, הכלל הוא כי ערכאת הערעור תתערב בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה רק כאשר קיימים נימוקים מבוססים וכבדי משקל לכך (ע"א 87/83 אריצ בע"מ הנ"ל; ע"א 303/73 פ"ד כח(1)539). יש לציין כי בתחום זה של סעד מן הצדק אין כללים נוקשים, אלא כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. אין לנו אלא להפנות לאותו משל ידוע ויפה של השופט בייסקי לגבי גן הורדים, שכל אחד בוחר לו מתוכו את הזר המתאים (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום פ"ד לד(2) 208, 210). בראש ובראשונה יש לזכור כי סעד מן הצדק הינו "תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין… זהו אמצעי יוצא דופן שאיננו מופעל בדרך השגרה, אלא תוך מתן דעת לנסיבותיו של הענין" (פסק-דינו של הנשיא שמגר ברע"א 4740/92 אדלר נ' חן דינים עליון, כרך כח 597). בסופו של דבר הגורמים העיקריים אותם יש לשקול בסוגיה זו הם: ראשית - טיב המושכר; שנית - מהות ההפרה; שלישית - התנהגות הדייר; רביעית - התנהגות המשכיר (ראה ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני פ"ד כח(2) 549, 555; ע"א (תא) 913/89 הנ"ל). 9. בחינת המקרה דנן לאור אמות המידה האמורות והמבחנים שפורטו מביאה לכלל מסקנה כי השופט קמא צדק במסקנתו כי יש מקום להעניק למשיבים סעד מן הצדק. בסופו של דבר נעשה כאן איזון ושיקלול הולמים בין טיב ההפרה מזה והעובדה שמדובר בבית עסק ומאידך גיסא בפגיעה החמורה במשיבים במקרה של מתן צו פינוי לעומת הפגיעה הקלה יחסית במערערת. הוא הדין גם בממצאיו ובמסקנתו של השופט לגבי אורח התנהגותם של המשיבים, אשר נקבע כי פעלו בתום לב ולא מתוך כוונת זדון או בחוסר תום לב במטרה לפגוע בזכויות הקנין של בעלי הבית. בקביעות ובמסקנות אלה אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעורים. הכלל הפסוק והידוע הוא כי "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם…" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב(2) 582, 594) וכי "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 687 ). הוא הדין גם בכל הנוגע לטענת המערערת כי המשיבים כבר זכו בעבר לקבלת סעד מן הצדק. כפי שציין השופט הנכבד הרי שניתן לחזור ולהעניק לדייר סעד מן הצדק (ע"א 76/81 פ"ד לז(3) 622, 636), מה גם שמדובר בהפרות קלות ערך בעבר ובסעד שניתן בהסכמה. 10. עם זאת יש מקום להתערבות מסויימת בתנאי הסעד מן הצדק שהוענק למשיבים. בראש ובראשונה יש לזכור כי מטרת הסעד מן הצדק הינה בטול תוצאות ההפרה והשבת המצב לקדמותו. לאור זאת היה מקום למתן סעד כלפי משיב 4. כמובן שלא ניתן להורות על סילוקו מהשותפות, סעד שאף לא התבקש כל עיקר, אך יש מקום להורות על פנויו מהמושכר כדייר. לפיכך אני מציע לחברי להורות על פנוי משיב 4 כדייר מהמושכר, מה גם שמשיב זה הצהיר מפורשות בהסכם השותפות ואף בבית-המשפט כי אין לו כל זכויות שהן במושכר עצמו וכי לא ידרוש בעתיד כל זכויות מעין אלה. יש אף מקום להתערבות בשיעור הפיצויים שנקבעו. משום מה ממעטים בתי-המשפט המעניקים סעד מן הצדק לקצוב פיצויים לבעלי הבית בסכומים זעומים יתר על המידה, שעה שמדובר בנכסים בעלי ערך כלכלי ניכר ואין ספק שהגיעה השעה להעלות את רף הפיצויים במידה ניכרת. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ניתן להסתפק בהכפלת שיעור הפיצויים שנפסקו ולהעמידם על סך של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.2000 ועד התשלום בפועל(המועד שנקבע לתשלום ע"י בית-משפט השלום). שמענו מב"כ המשיבים כי הסכום שנפסק שולם על ידיהם, ולפיכך עליהם לשלם את היתרה כאמור עד ליום 15.11.2001. באם לא ישולם מלוא הסכום כאמור יעמוד כלפי המשיבים צו הפינוי שניתן ע"י השופט קמא. בהתחשב בעובדה שנדחתה טענתה העיקרית של המערערת לענין הענקת הסעד ובכל יתר הנסיבות שפורטו, ניתן, לדעתי, להסתפק בהוצאות שנפסקו בבית-משפט השלום ואילו בערכאתנו ישא כל צד בהוצאותיו. הערבון יוחזר למערערת. י. גרוס, ס"נ , שופט, אב"ד השופט אביגדור משאלי: אני מסכים. אביגדור משאלי, שופט השופטת מיכל רובינשטיין: אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של סגן הנשיא השופט י. גרוס. דיני חברותשכירותשותפות