הריסת מבנים יבילים

פסק דין השופט י' אנגלרד: 1. הערעור שלפנינו עניינו הריסתם של מבנים יבילים ודיר צאן בשטח הידוע כחלקות 5-4 בגוש 4332 (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין, הממוקמים סמוך לאתר "יד לשריון" בצומת לטרון, מצויים מחוץ לתחומי מדינת ישראל ונתונים לאחריותו של המינהל האזרחי ליהודה ושומרון (להלן: "המינהל"). להסתדרות הציונית העולמית (להלן: "ההסתדרות הציונית") ניתנה מאת הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון (להלן: "הממונה") הרשאה לשימוש במקרקעין. בשנת 1987 הקים המנוח אברהם בראשי (להלן: "המנוח") במקרקעין חווה לגידול צאן. החווה הוקמה בהסכמת ההסתדרות הציונית ובהסכמת מושב בית חורון, שהיה מורשה להחזיק במקרקעין מכוח הסכם עם ההסתדרות הציונית. בשנת 1989 חתם המנוח על כתב התחייבות עם ההסתדרות הציונית, בו נאמר כי המנוח קיבל רשיון שנתי להשתמש במקרקעין לעיבוד חקלאי או למרעה, תוך שמירת זכותה של ההסתדרות הציונית להביא את הרשיון לקיצו. 2. בשנת 1991 מימנה ההסתדרות הציונית עבור המנוח הצבת שני קרוואנים בחווה וחיבור הקרוואנים ודיר הצאן לרשת החשמל הארצית. כן מימנה ההסתדרות הציונית הנחת קווי מים ומיכל מים בחווה והסדרת דרך גישה אליה. המנוח הציב בשטח גם מבנה למגורים וכן מבנה עץ ששימש כמזנון, וזאת ללא הסכמת ההסתדרות הציונית. כל המבנים, הקרוואנים והדיר הוקמו ללא אישור מן הממונה ומן המינהל וללא היתר כדין. באוגוסט 1992 הוצאו כנגד כל המבנים 4 צווי הפסקת עבודה ובהמשך הוצאו 4 צווי הריסה. בשנת 1993 נדחתה בקשת המנוח לאשר תכנית בינוי לשטח החווה ומאז לא נעשה דבר להכשרת המבנים. 3. בסוף שנת 1995 הוחלט במינהל להעביר את המקרקעין מידי ההסתדרות הציונית והמושב לעמותת "יד לשריון", לשם הרחבת אתר ההנצחה לחיל השריון. בטרם התממשה כוונת המינהל, בינואר 1996, נפטר המנוח. סמוך לאחר מותו הודיעה ההסתדרות הציונית למשפחת המנוח כי מחוייבותה הייתה אך ורק כלפי המנוח. עם זאת, נתנה ההסתדרות הציונית רשות לאחד מאחייני המנוח להתגורר בחווה באופן זמני לשם טיפול בצאן, כדי לתת שהות להגיע להסדר בקשר לחווה. 4. למרות עמדת ההסתדרות הציונית, בשנת 1996 הציב בחווה עודד בראשי - אחיינו של המנוח ומנהל עזבונו (מערער 2 לפנינו, להלן: "עודד") מכולה ומבנה יביל ששימש כמחלבה, ללא קבלת היתר מאיש. באוקטובר 1996 הוצאו למבנים אלה צווי הפסקת עבודה ובהמשך הוצאו צווי הריסה למבנה יביל נוסף ומכולה ששימשה מחסן. ואולם, אחייניו של המנוח לא שעו לצווי ההריסה ולדרישות הפינוי מן השטח ותחת זאת עברו להתגורר בחווה, עם בנות זוגם: בסוף שנת 1996 השתכן ירון בראשי (מערער 3 לפנינו, להלן: "ירון") בקרוואן של ההסתדרות הציונית, בשנת 1997 הקים עודד מבנה חדש למגורים ואודי יוגב (מערער 4 לפנינו, להלן: "אודי") הציב בחווה קרוואן משלו. גם מבנים אחרונים אלה הוקמו ללא היתר וללא רשות מאיש. יצוין כי בינתיים, בשנת 1997, נתן הממונה הרשאה לעמותת יד לשריון להחזיק בשטחי חוות הצאן, תוך ביטול ההרשאה להסתדרות. 5. ביום 23.4.98 הומצאו לתובעים צווי הריסה ביחס לכל המבנים בחווה. בצווים הוזהרו התובעים כי החל ביום 1.5.98 יגיעו אנשי המינהל האזרחי להרוס את הבתים הבלתי חוקיים. משלא הרסו התובעים את המבנים הוציא המינהל את צווי ההריסה לפועל. ביום 19.5.98 בוצעה ההריסה על-ידי עשרות אנשי מינהל ופועלים, בלווי שוטרים רבים ותוך שימוש בכלים כבדים. עובדי המינהל רוקנו את תכולת המבנים, פירקו את מה שניתן לפירוק, הוציאו את הצאן מהדיר והרסו את המבנים והדיר, למעט הקרוואן של אודי ומכולת מחסן. שני מבנים אלה פורקו והוחרמו על-ידי המינהל, בעוד המבנים האחרים נהרסו כליל. המטלטלין הוצאו מהמבנים ללא נזק מיותר והועברו לבקשת התובעים למבשרת-ציון ולירושלים. באשר לצאן, עם הריסת גדרות הדיר וניתוק המים התפזר הצאן לכל עבר ומספר כבשים אבדו או ניזוקו. יצוין כי במהלך ההריסה התפרעו ירון ואודי ועוכבו על-ידי המשטרה. 6. עזבון המנוח ושלושת האחיינים (להלן ביחד: "התובעים") הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הריסת החווה ומיתקניה ופינויים מן החווה. היקף הנזק הנטען בתביעה עמד על כ- 1.23 מיליון ש"ח. התביעה הוגשה נגד שורה של רשויות המדינה וכן ההסתדרות הציונית ועמותת יד לשריון (להלן: "הנתבעים"). בית המשפט המחוזי - מפי השופט א' בן-זימרה - דחה את מרבית התביעה; בית המשפט זיכה את התובעים אך ורק בפיצוים חלקיים בגין החרמת הקרוואן של אודי ומכולה של המנוח, אשר הגיעו כדי 27,500 ש"ח. תחילה דן בית המשפט, בהחלטה מיום 25.11.99, בשאלת הזכויות של התובעים והאחריות של המשיבים כלפיהם. הוא פסק כי המנוח ישב בשטח כבר-רשות אישית, הניתנת לביטול בכל עת. משנפטר המנוח, הרשות שניתנה לו בטלה ולתובעים לא הייתה כל זכות להחזיק בשטח החווה ובמבנים, אם כי התובעים היו זכאים להוציא מהשטח מבנים ומחוברים שהיו בבעלות המנוח. מסוף שנת 1996, עת נדרשו התובעים לפנות את החווה, הם הפכו למשיגי גבול. לפיכך, בפינוי התובעים מהחווה לא היה משום הפרת חובה כלשהי כלפיהם או כלפי המנוח. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי צווי ההריסה משנת 1998 הוצאו כדין, לאחר זימון התובעים ומתן אזהרות בעל-פה. לשיטתו, הליקויים הטכניים אינם פוגעים בתקפותם. הוצאת צווי ההריסה הייתה מעשה מינהלי סביר. גם החלטת המינהל להעביר את שטח החווה לעמותת "יד לשריון" הייתה סבירה והיא נעשתה במסגרת תכנון כללי של אזור לטרון. 8. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי, כי ראוי היה להודיע לתובעים מבעוד מועד על היום שנקבע להריסת המבנים, על מנת לאפשר להם לפנות לבג"ץ למנוע את ההריסה, או לפרק את הניתן לפירוק ולהעביר את בעלי-החיים מן החווה. כן נקבע באותה החלטה, כי הריסת היבילים והמכולות לא הייתה דרושה וניתן היה להעתיקם בשלמותם מהמקום. בית המשפט המחוזי ראה בהעדר הודעה מראש על ביצוע ההריסה, וכן בהריסתם ללא צורך של יבילים ומכולות ובפיזור הצאן עקב הריסת הדיר, משום ביצוע הריסה ברשלנות ובדרך לא מקובלת, תוך פגיעה בלתי מוצדקת בזכות הקניין. לכן נקבע כי יש לפצות את התובעים על נזקי הצאן, המבנים והמכולות. ואולם, בית המשפט הפחית 50% מן הפיצוי בגין אשמם התורם של התובעים, אשר היו חייבים לדעת כי החל ביום 1.5.98 אנשי המינהל עשויים להגיע בכל עת ולהרוס את המבנים. כן נשללו מהתובעים פיצויים בגין הריסת המבנים שמומנו על-ידי ההסתדרות הציונית. 9. בשלב שני, ביום 19.3.00, דן בית המשפט בגובה הנזקים שנגרמו לתובעים. בית המשפט קבע כי אודי יפוצה בגין הקרוואן שלו, אשר נתפס על ידי המינהל בעת ההריסה ולא הוחזר לו, ועזבון המנוח יקבל פיצוי בגין מכולת מחסן, אותה החרים המינהל ומסר לצד שלישי, מבלי שהוכחה זכאותו של הצד השלישי לקבל את המכולה. בית המשפט אמד את שווי הקרוואן ב- 45,000 ש"ח ואת שוויה של המכולה, בהתחשב בבלאי, בסך 10,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין. באשר לשלושת המבנים האחרים של התובעים, אשר נהרסו על ידי המינהל, בית המשפט חזר בו מן הקביעה כי ניתן היה להעתיק את המבנים בשלמותם ולא להרסם. בית המשפט אימץ בשלב זה את עדותו של עובד המינהל שהשתתף בהריסה, לפיה לא ניתן היה להעתיק ממקומם את שלושת המבנים או לפרקם בעלות שתהא פחותה מערך המבנים עצמם, ולכן אין מקום לפיצויים בגין הריסת המבנים. גם בגין נזקי הצאן לא זכו בסופו של דבר התובעים לכל פיצוי. בית המשפט פסק כי לא הוכח היקף הנזקים של אובדן הכבשים ומות הטלאים. כן נפסק שלא הוכחה טענת התובעים, לפיה העדר נמכר תמורת 60% בלבד מערכו, לאחר שנותר ללא מבנה וללא מים. הנתבעים חויבו, כאמור, לשלם לתובעים 27,500 ש"ח, היינו מחצית משוויים של הקרוואן והמכולה שהוחרמו. 10. על פסק הדין הוגשו ערעורים הן מטעם התובעים, הן מטעם רשויות המדינה. עיקר ערעורם של התובעים מופנה כנגד הקביעה כי אחייני המנוח היו משיגי גבול במקרקעין וכי מותר היה לפנותם וכנגד הקביעה בדבר חוקיות צווי ההריסה. אומר מיד כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנושאים אלה. הקביעה כי למנוח הייתה הרשאה אישית בלבד להשתמש במקרקעין למרעה ולעיבוד חקלאי מעוגנת היטב בתשתית הראייתית בתיק. זכויות המנוח הוגדרו במפורש בכתב ההתחייבות בין המנוח לבין ההסתדרות הציונית בשנת 1989, כפי שמצא בית המשפט המחוזי. גם הקביעה בדבר חוקיות צווי ההריסה, חרף הפגמים הטכניים, מבוססת על חומר הראיות ואינה מצדיקה את התערבותנו. 11. בערעורם טוענים התובעים גם לאחריותם של הנתבעים בגין האופן בו בוצעו צווי ההריסה. לטענתם, פעולות ההריסה בוצעו בברוטליות, תוך הריסת רכוש הפרט ופגיעה קשה בבעלי חיים. התובעים יוצאים כנגד קביעתו של בית המשפט קמא כי הוצאת המטלטלים מהמבנים נעשתה מבלי לגרום נזק מיוחד לתובעים. כן קובלים הם על הפחתת 50% מהפיצויים בגין "רשלנות תורמת". 12. רשויות המדינה, בערעורן, טוענות כי לא היה כלל מקום, מבחינה עקרונית, לפצות את התובעים, אשר פעלו שלא כדין. על המינהל לא הייתה מוטלת חובה לתת הודעה מוקדמת בדבר המועד המדויק שנועד להריסת המבנים. ציון מדויק של יום ושעה עלול היה לסכל, על רקע הנסיבות, את ההריסה או למצער להקשות על ביצועה. כן טוענת המדינה, כי משהתברר שלא ניתן היה להעתיק את שלושה המבנים היבילים ממקומם ולפנותם, לא היה מקום לקבוע כי המינהל התרשל בביצוע צווי ההריסה. כן לא היה מקום לחייב את המינהל בתשלום שוויו של המבנה שדווקא לא נהרס, אלא הועתק ממקומו והוחרם, כאשר המינהל היה מוכן להשיבו לתובעים. 13. לאחר עיון בחומר שבתיק השתכנעתי כי יש לקבל את ערעור התובעים, ככל שהוא נוגע לפיצויים בשל הפגיעה בראשי הצאן ולהפחתת הפיצויים בשל אשם עצמי תורם. אמנם, אפשר והמדינה צודקת בטענתה כי, עקרונית, לא הייתה חובה לתת הודעה מוקדמת בדבר המועד המדויק של ביצוע צווי הריסה, שכן הדבר עלול לסכן את שלום הציבור במצבים בהם מבקשים המחזיקים במקום להתנגד לביצוע צווי ההריסה, כפי שהיה צפוי במקרה זה. אך אין אני רואה צורך להכריע בשאלה זו. כי גם בהנחה שאין המדינה חייבת להודיע מראש על המועד המדויק של ביצוע ההריסה, הרי אין בכך משום מתן היתר לגרום להרס ולנזק בלתי סבירים ומיותרים. גם שעה שרשויות המדינה פועלות על פי הוראת דין, עליהן להימנע מלנהוג ברשלנות. במקרה הנדון קבע בית המשפט המחוזי כי המדינה נהגה בהתרשלות בעת ביצוע צווי ההריסה בכך שלא העבירה את כל בעלי החיים למקום מבטחים. כתוצאה ממחדל זה התפזר הצאן, דבר שגרם לאובדן או לנזק למספר ראשי צאן. כן מצא בית המשפט שחלק מהרכוש שפורק לא הוחזר לתובעים והמכולה אף נמסרה לצד שלישי. עם זאת, בית המשפט דחה, כאמור, את התביעה בעניין הצאן, משום שלטעמו לא הוכיחו התובעים את ההיקף המדויק של הנזק. 14. התובעים, מצידם, הסתמכו על עדותו של עודד, לפיה הזנחת הצאן מטעם רשויות המדינה גרמה למותם של 15 כבשים ו5- טלאים ולהפלת 16 ולדות. התובעים העריכו את הנזקים בגין אבדן הצאן בסך 21,450 ש"ח, נכון לספטמבר 1998 (חוות דעת השמאי חסון). יצוין כי הנתבעים לא הביאו ראיות לסתור את עדותו של עודד ואת חוות דעתו של השמאי, אלא הסתפקו בטענות נגד מידת הדיוק שלהן. לטעמי, בנסיבות העניין, אין זה מן הראוי לדחות מכל וכל את התביעה לפיצויים על נזקי הצאן. סוף-סוף, אין מחלוקת כי נזקים כאלה נגרמו בפועל. לכן, מציע אני לקבוע את הנזק שבאבדן ראשי הצאן על דרך האומדנא. מסקנתי היא כי בהתחשב בעדויות בדבר גודל העדר ומספר הכבשים שנפגעו, יש להעמיד את הפיצויים על סך 15,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין המחוזי. 15. בכך מגיע אני לשאלת האשם העצמי התורם. כאמור, הפחית בית המשפט את חובת הפיצויים של רשויות המדינה במחצית, משום שייחס לתובעים רשלנות תורמת בגרימת הנזקים כי "התובעים היו חייבים לדעת כי החל מיום 1.5.98 ... אנשי המינהל עשויים להגיע בכל עת ולהרוס את כל המבנים". לדעתי, גם אם התובעים ידעו על צווי ההריסה ועל המועד האפשרי של הביצוע, אין במחדלם להרוס באופן עצמי את המבנים קשר סיבתי מהותי לנזק שנגרם כתוצאה מהביצוע הרשלני של המדינה. לכן, איני רואה צידוק להפחית מסכום הפיצויים בשל נזקים שנגרמו בעקבות הביצוע הרשלני של צווי ההריסה. כן איני רואה קשר סיבתי מהותי בין התנהגותם של התובעים לבין העובדה כי רשויות המדינה לא דאגו להחזרת הרכוש המוחרם לידי התובעים. יתרה מזו, יצוין כי מן העדויות עולה כי עובד מטעם התובעים ניסה לאסוף את הצאן שהתפזר מן הדיר, אך כיון שהעדר התפזר על פני שטחי מרעה גדולים, משימתו זו לא צלחה במלואה. מסקנתי היא, איפוא, כי בנסיבות המקרה הנדון, אין צידוק להפחית את חובת תשלום הפיצויים של המדינה, על יסוד רשלנות תורמת מצד התובעים. התוצאה היא כי ערעור אזרחי 291/00 מתקבל באופן חלקי, במובן זה שהפיצויים למערער 4 יועמדו על סך 45,000 ש"ח (נכון ליום 19.3.00) והפיצויים למערער 1 יועמדו על סך 25,000 ש"ח (נכון ליום 19.3.00). ערעור המדינה בערעור אזרחי 4805/00 נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. הריסת מבנהמבנה