פסק דין 1. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים קודמים, כאשר התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה לבימ"ש השלום בת"א (ת.א. 26406/91), בגין גרימת מטרד, הפרת תקנון מוסכם של הבית המשותף, וחניית מכוניותיהם של הנתבעים בניגוד לתקנון המוסכם ובאופן הגורם הפרעה לתובעים. 2. בימ"ש השלום (כב' השופטת ש. גדות), דחה את התביעה, וחייב את התובעים לשלם לנתבעים שכ"ט והוצאות משפט בסך 3,400 ₪ בתוספת מע"מ. ביום 13.10.94 שילמו התובעים לנתבעים, עפ"י פסה"ד סך של 4,095 ₪. במקביל הגישו התובעים ערעור על פסה"ד לביהמ"ש המחוזי בת"א (ע"א 1621/94). הערעור התקבל ע"י שופטי ההרכב (כב' השופטים א. אבן ארי, ד. בר אופיר וה. אחיטוב) אשר קבעו ביום 26.5.96 כדלקמן: "התוצאה היא שהערעור מתקבל. פסק הדין דלמטה בטל. ניתן בזאת צו נגד המבקשים... המשיבים ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ...., מהיום ועד לפרעון". 3. בעקבות פסה"ד בערעור שילמו הנתבעים לתובעים 11,700 ₪. 4. ביום 16.7.96 הגישו התובעים בקשה ל"אישור הוצאות" בפני שופטי ההרכב בביהמ"ש המחוזי, בה ביקשו הוצאות שונות שנגרמו להם בערעור (ערבות בנקאית, אגרה וכו'), וכן החזר הסכום ששילמו עפ"י פסק הדין שבוטל, בסך 4,095 ₪ (להלן - הסכום שבמחלוקת), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.10.94. בהחלטה מיום 3.10.96 קבע כב' ההרכב: "ביום 26.5.96 ניתן על ידינו פסק דין שבו קבענו כי הנתבעים ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה ומצטברת של 5% לשנה מהיום ועד לפרעון. כוונתנו היא שהוצאות המשפט ייקבעו על ידי הרשם של בית משפט זה ושכר הטרחה ישולם בנוסף לסכום שייקבע". 5. בעקבות החלטת כב' ההרכב, הגישו התובעים בקשה לאישור הוצאות לרשמת בית המשפט המחוזי (כתוארה אז) כב' השופטת ע. צ'רניאק. לאור טענת הנתבעים לפיה הדרישה להשבת הסכום ששולם עפ"י פסה"ד שבוטל אינה בסמכות הרשמת, ביקשו התובעים למחוק חלק זה מהבקשה, והגישו את התביעה דנן לביהמ"ש השלום. הנתבעים התנגדו לבקשה וטענו שיש לדחות חלק זה של הבקשה ולא למחקו, כיוון שמדובר במעשה בי"ד, אשר כב' ההרכב הכריע בו במסגרת החלטתם. ביום 31.5.00, ניתנה החלטה בעניין ע"י כב' הרשמת ש. ברוש שקיבלה את רובה של הבקשה לאישור הוצאות (למעט הוצאות צילומים, טלפונים וכו' שדחתה בהיעדר תשתית ראייתית מספקת, והבקשה לתשלום אגרת הערעור ששולמה בינתיים, אם כי כשנה לאחר הגשת הבקשה). לעניינינו קבעה כב' השופטת ברוש (בש"א 31936/99): "החזרת הסכום ששולם, אינו בגדר הסכומים שרשם רשאי לפסקם במסגרת בקשה לשומת הוצאות... לאור העלאת טענה זו על ידיהם, הגיש המבקש את התובענה לבית משפט השלום. משאין לרשם סמכות לדון ולהתייחס לעניין זה, אין לו אף סמכות לדון בטענת מעשה בית דין שהועלתה על ידי המשיבים בסיכום טענותיהם. על כן יש למחוק את העתירה המתייחסת לסכום ששולם, ולא לדחותה.... דחיית העתירה תקטע באיבו את הדיון בערכאה המוסמכת. זוהי תוצאה בלתי הגיונית, בלתי צודקת וגם לא נכונה; אין בה מאומה, מלבד נסיון להתחמק מתשלום". 6. לטענת התובעים יש להשיב להם את הסכום ששולם עפ"י פסה"ד שבוטל בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. לטענת הנתבעים, אילו התכוון ביהמ"ש המחוזי לחייב את הנתבעים בהחזר שכ"ט, היה מבהיר זאת בהחלטתו מיום 3.10.96. כן טוענים הנתבעים כי החלטתו של כב' ההרכב מהווה מעשה בי"ד בעניין זה והתובעים מנועים מלהגיש את התביעה דנן. 7. באשר לחיוב לשלם עפ"י פסק דין שבוטל נאמר בספרו של דניאל פרידמן, "עשיית עושר ולא במשפט" כרך ב' מהד' שנייה בעמ' 639 סימן 20.5: "במקרה הרגיל, שבו נפלה טעות בפסק דין, יהיה הפסק ניתן לביטול בלבד... מובן שאם יתקבל הערעור יהא הצד שחוייב בערכאה הראשונה, זכאי להשבת מה שהיה עליו לשלם מכח פסק הדין שבוטל. בלשונו של השופט זוסמן (ע"א 280/73 פלאימפורט נ. ציבה גייגה פ"ד כט (1) 597, בעמ' 602: "אם בוטל פסק דין בערעור בטלה העילה לפיה זכה התובע בכסף שגבה, ואם אינו מחזירו, הוא התעשר שלא כדין. על פי עקרונות כלליים של עשיית עושר ולא במשפט חייב התובע שגבה בהשבה". ...הזכות להשבה בעקבות ביטול פסק דין בערעור הוכרה בצורתה הרכבה ביותר בע"א פלאימפורט נ. ציבה גייגה, שבו נקבע כי זכות זו משתרעת לא רק על תשלומים ששולמו ע"י צד שהפסיד בערכאה הראשונה, אלא גם על רווח אחר שהפיק הצד שזכה בערכאה הראשונה על חשבון הצד שכנגד". 8. עפ"י פסק דינו של כב' ההרכב, בטל פסק דינו של בימ"ש השלום. ומשבוטל - בוטל כל האמור בו, ובכלל זה חיובם של התובעים לשלם לנתבעים שכ"ט. מאחר וסכום זה שולם ע"י התובעים לנתבעים, על האחרונים להשיבו להם, שאחרת יימצאו מתעשרים על חשבונם שלא כדין. בהחלטתו הבהיר ביהמ"ש המחוזי כי בגין שכר הטרחה בשתי הערכאות מגיעים לתובעים 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכי סכום זה הינו בנוסף להוצאות המשפט בערעור, שלצורך שומתם רשאים התובעים לפנות לרשם. אין לכך קשר לחובה שקמה לנתבעים עם מתן פסה"ד בערעור, להשיב לתובעים סכומים ששילמו התובעים עפ"י פסה"ד שבוטל. לטענת הנתבעים, כאמור, גם בהחלטה מיום 3.10.96 לא קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנוסף לסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, על הנתבעים להחזיר לתובעים את שכר הטרחה ששילמו עפ"י פסה"ד שבוטל. משכך, גם לשיטת הנתבעים, לא יכול להיות בכך מעשה בי"ד לעניין זה, שכן לא נעשה דיון לגופה של שאלה זו. שנית, אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי מכך שדבר זה לא נקבע במפורש בהחלטה מיום 3.10.96, יש ללמוד שהסכום ששילמו התובעים עפ"י פסה"ד שבוטל נכלל בהוצאות המשפט שקיבלו לשתי הערכאות. בה במידה ניתן לטעון שלא נאמר בהחלטה שסכום ההוצאות עפ"י פסה"ד שבוטל נלקח בחשבון בקביעת ההוצאות. מעיון בהחלטה מיום 3.10.96 עולה כי היא הבהירה שהתובעים זכאים להוצאות בנוסף לשכ"ט, וכי ההוצאות הן בגין דיון בשתי הערכאות, ואולם היא לא קבעה דבר לעניין הסכום ששולם עפ"י פסה"ד שבוטל. בהיעדר קביעה אחרת, ולעניות דעתי לא היתה כל קביעה אחרת משום שלאור פסה"ד שקבע נחרצות כי פסק דינו של בימ"ש השלום בטל - לא היה מה להבהיר, על הנתבעים להשיב, כאמור, את הסכום שקיבלו עפ"י פסה"ד שבוטל מכח עשיית עושר ולא במשפט. תוצאה זו הגיונית, צודקת, ועולה בקנה אחד עם הדין הקיים כאמור לעיל. 9. למען הסר ספק יש להבהיר כי אין מדובר בערעור בפני בימ"ש זה על החלטות בית המשפט המחוזי, כפי שטוענים הנתבעים, אלא בתביעה שמקורה בחיוב מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, המוטל על הנתבעים מתוקף פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי פסק הדין שניתן ע"י בימ"ש השלום - בטל. מאחר וסכום ההוצאות עפ"י פסק הדין שבוטל שולם בעת מתן פסה"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי, הרי שעם מתן פסק הדין קמה חובת ההשבה נשוא תביעה זו. 10. לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד לשלם לתובעים 4,095 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 4.10.96 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד לתובעים, הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ע"י התובעים ועד למועד התשלום בפועל ע"י הנתבעים, וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בקביעת שיעור שכר הטרחה לקחתי בחשבון, בין היתר, את המספר הרב של הישיבות שהתקיימו. בתים משותפיםמסמכים