הארכת מועד ביצוע צו הריסה מינהלי

פסק דין 1. לפנינו ערעור על החלטה של ביהמ"ש לענינים מקומיים בחיפה (כב' השופטת י. וילנר), אשר ניתנה ביום 25/10/00. בהחלטה הוארך המועד לביצועו של צו הריסה מינהלי, שניתן ביום 1/12/98 ב30- ימים מיום מתן ההחלטה. 2. המערערים בנו ברח' הרצל בחיפה (בגוש 10862 חלקה 7) תוספת לבניין קיים בקומת החנויות בחזית האחורית של הבניין. התוספת נבנתה מבלוקים ובטון במידות של 13 מ' לאורך, 7.5 מ' לרוחב וכ3- מ' לגובה. שטח התוספת הוא כ97.5- מ'. הבניה חורגת מהתכניות המאושרות, לרבות מן ההקלה המקסימאלית. 3. ביום 9/10/97 נתן ראש העיר, ע. מצנע, בתוקף סמכותו לפי סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1968-, (להלן "חוק התכנון והבנייה), צו הריסה מינהלי. 4. לאחר שהצו הומצא למערערים, הם הגישו בקשה לביהמ"ש קמא לבטל אותו. תחילה, בהחלטה במעמד צד אחד ביום 14/1/0/97, הורה ביהמ"ש המקומי על צו מניעה זמני, המעכב את ביצוע צו ההריסה המינהלי. אחר כך, בישיבת ביהמ"ש מיום 23/3/98 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה המערערים חזרו בהם מבקשתם לבטל את צו ההריסה המינהלי, ואלו המשיבה הסכימה לעיכוב ביצוע הצו המינהלי עד תום כ6- חודשים, דהיינו עד ליום 31/10/98. 5. הסכמת המשיבה להארכת העיכוב של צו ההריסה וההחלטה מיום 23/3/98 ניתנו לאחר שבא כוחם של המערערים הצהיר לפני ביהמ"ש, כדלקמן: "מרשיי מוכנים לחזור בהם מהבקשה בכפוף לכך שתינתן להם שהות בת 6 חודשים לקבלת היתר בניה במקום. באם לא יתקבל היתר הצו יהיה בתוקף וניתן יהיה לבצע את הצו". 6. בימ"ש קמא ציין, כי המערערים כלל לא טרחו במהלך התקופה שהוקצבה להם לבקש היתר בניה. עקב טעות או תקלה טכנית ביומני העבודה אצל מפקח הבניה האיזורי, אשר עם החלפת היומן בספטמבר, לקראת השנה החדשה, לא העביר את הרישום ליומן החדש, לא נרשמה החלטת בית המשפט מיום 23/3/98 ובכלל זה גם המועד שבו פג העיכוב של צו ההריסה. כתוצאה מכך לא בוצע צו ההריסה המינהלי עד תום 30 ימים מיום פקיעתו של צו העיכוב. לטענת המשיבה, רק ביום 4/2/99, לאחר כ11- חודשים מעת שניתן היה לבצע את צו ההריסה, התברר במסגרת ישיבת צוות שהתקיימה בעירייה, כי צו ההריסה לא בוצע. 7. המשיבה פנתה לביהמ"ש לעניינים מקומיים כדי להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה. 8. בינתיים הוגש נגד המערערים כתב אישום בתיק פלילי 1468/97 בגין בניית אותה התוספת. הליך זה נסתיים בזיכוי. 9. המערערים טענו בבית משפט קמא, כי אין להתיר למשיבה לבצע את צו ההריסה כיוון שבינתיים הוגש כתב אישום ולכן אין לנקוט בהליך כפול. כמו כן טענו המערערים, כי עבר זמן רב מאז שצו העיכוב פג וכי יש להמשיך לתת להם שהות למצות את ההליכים כדי לקבל היתר, אשר יאשר את הבניה למפרע. 10. בימ"ש קמא לא קיבל את עמדת המערערים וקבע, כי אין ההליך הפלילי המתנהל על פי כתב האישום בתיק הפלילי מונע המשך ההליך על פי צו ההריסה המינהלי, מה גם ש"מטרת ותכלית הליכים אלה אינה זהה ולעיתים אף הצדדים להליכים אינם זהים". כן נכתב בהחלטה, כי הבקשה להמשיך ולעכב ביצוע צו ההריסה המינהלי "צורמת", מאחר שהמערערים לא פעלו במשך מחצית השנה, שבה עוכב הצו בהסכמה, כדי לקבל ליגליזציה של הבניה ללא היתר. עמדת בימ"ש קמא היתה, שיש לו סמכות להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה וזאת על פי סעיף 238 א(ט) לחוק התכנון והבניה. בימ"ש קמא הסתמך על פסק דין בתיק ע"פ 32/99 גנאים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם), לפיו, כאשר ניתנה הסכמת הרשות להאריך את עיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי לצורך מיצוי הליכי ליגאליזציה, קיימת הצדקה להארכת המועד לביצוע הצו, זאת על אף הזמן הרב שחלף מאז הוצאת הצו. כב' השופט פיזם, שנתן את פסק הדין ב"עניין גנאיים" כתב בו כדלקמן: "בסופו של דבר מי שביקש את עיכוב הביצוע היה המחזיק בדירה והמשיבה הסכימה לכך, ובנסיבות אלה, לא יתכן שהמבקש או מי שבא מכוחו, ינצל את אורך רוחה של המשיבה כדי לטעון שהסכמתה לבקשתו מאיינת את צו ההריסה המינהלי". על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ברע"פ 1449/00 גנאים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם למיטב ידיעתי), אשר דחה את הערעור. ביהמ"ש העליון כתב לענייננו: ".. וכל טענתם היא שצו ההריסה המינהלי פקע כעבור 30 ימים מיום הינתנו. עקב ההסכמה שהושגה בין מר אתנאס לבין המשיבה הוא לא יכול להישמע בטענה שהצו פקע כעבור 30 ימים.." (סעיף 4 להחלטה). עד כאן עיקריו של פסק הדין של בימ"ש קמא. 11. בערעור לפנינו חזרו המערערים על טענותיהם לפני בימ"ש קמא. הטענה, אשר תקבע את גורלו של צו ההריסה היא טענה משפטית, והיא, אם רשאי ביהמ"ש בתוקף סמכותו על פי סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, להאריך מועד לביצוע צו הריסה מינהלי, שעוכב בהסכמה, ולאחר תום תקופת עיכובו, לא בוצע הצו תוך 30 יום כמצוות סעיף 238א(ט) רישא לחוק התכנון והבניה. לנוחות הקורא, להלן ציטוטו של סעיף 238א(ט) לחוק: (ט) בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב3)(1) לא יבוצע צו הריסה מנהלי אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר כאמור בסעיף קטן (א) או מיום מתן ההחלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, אם ניתנה החלטה כאמור, הכל לפי המאוחר ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת 30 הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן. (י) יושב ראש הועדה המקומית יודיע על מתן צו הריסה מינהלי, בעיריה - לועדת המשנה כאמור בסעיף 18(ד), ובכל מקרה אחר - לועדה המקומית; יושב ראש הועדה המחוזית יודיע על מתן צו הריסה מנהלי לועדה המחוזית; ההודעה תינתן בישיבה הראשונה של ועדות אלו לאחר מתן הצו. טענתו של בא-כוחם של המערערים היתה, שניתן להאריך צו הריסה מינהלי כל עוד צו ההריסה בתוקף, אולם צו ההריסה פקע בתום 30 יום מאז שנסתיים העיכוב של ביצוע הצו, שניתן בהסכמה, והצו כמוהו כבטל מעיקרו. לכן לא ניתן להאריך את תוקפו של צו שבטל. לעמדת המערערים, פקע הצו, אם כן, בתום 30 יום מיום 31/10/98, דהיינו ביום 1/12/98, וממועד זה ואילך לא ניתן היה להאריכו. ניתן היה להאריכו אם היתה המשיבה פונה בבקשה להאריכו בתוך התקופה של ה30- יום, בין 31/10/08 ל01/12/98-, אולם לא לאחר תום התקופה הנ"ל. 12. לדעתי, אין פסק הדין ב"עניין גנאיים" נותן פתרון לסוגיה שהועלתה. כאשר פנתה העיריה ב"עניין גנאים" בבקשה לבית המשפט כדי לבטל את עיכוב הצו, שניתן בהסכמת הצדדים, היה עדיין הצו בתוקף, דהיינו הפנייה לביהמ"ש היתה בתוך תקופת העיכוב. מנגד, במקרה שלפנינו, צו עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי הוגבל עד ליום 31/10/98. 13. אינני מסכימה עם המערערים, כי צו ההריסה המינהלי בטל בתום 30 הימים לאחר שנסתיימה תקופה העיכוב. נקבע אומנם כי בתום 30 יום, לא ניתן יהיה לבצע את הצו, אולם ביהמ"ש רשאי להאריך תקופה זאת, והפעלת הסמכות להאריך לא הוגבלה לאותם 30 ימים בהם ניתן לבצע את צו ההריסה. אפתח להצדקת עמדתי זאת בנוסחו של החוק עצמו. כתב המחוקק כי "צו ההריסה לא יבוצע" אולם לא כתב כי צו ההריסה יהיה "בטל" או כי הוא "יפקע" בתום 30 הימים. מכאן יש ללמוד שניתן יהיה להאריך את הצו, גם אם עברו 30 הימים על פי צו של בימ"ש אשר יקח בחשבון את כל הנסיבות של המקרה. כל עוד לא הוארך הצו, כמוהו כ"צו רדום", אשר ניתן "להעירו לפעילות" עם הארכת המועד בצו שיפוטי. אינני סבורה כי פירוש זה, שנתתי לסמכות להאריך את הצו גם לאחר שתמו 30 הימים לביצועו, עומד בניגוד לתכלית החקיקה של הצו. אומנם המטרה בחקיקה הייתה לתת כלי יעיל ומהיר כדי לאכוף את הוראות חוק התכנון והבניה, על מנת למנוע בניה בלא היתר ולהשיב את המצב לקדמותו (וראה לעניין זה ברע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 448), אולם מטרה זאת אינה נוגדת את השארת הסמכות בידי ביהמ"ש להאריך את המועד במקרים בהם יש הצדקה לפעול כך. 14. בעת"מ (ת"א) 1040/98 נקש נ' הועדה המקומית, בני ברק, פד"מ ב' (2) 1998, תשנ"ח-נ"ט 184, פסק השופט אבן ארי בסוגיה דומה, כעמדתי, כי: "לגופו של עניין, נראה כי באין הוראה אחרת, רשאי בית המשפט להאריך את המועד בדיעבד, גם לאחר שכבר עבר (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 עמ' 886). אמנם דברים אלה נאמרו לגבי הארכת המועדים הקבועים לענין סדר הדין האזרחי, אך נראה כי כך הוא הדבר גם כאשר הדיון נסב על צו הריסה". עוד הפנה כב' השופט בן ארי בפסק דינו לבג"צ 654/88 עלי סולימאן זברגה ואח' נ' יו"ר הועדה המחוזית מחוז המרכז, דינים עליון כרך ח' 608, שם קבע ביהמ"ש העליון, כי מנין הימים על פי סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה יחל מיום הדיון לפניו, על אף שהמועד של 30 הימים מיום הוצאת הצו חלף עבר לו מזה זמן רב. 15. בשאלה, אם בנסיבות שלפניו החליט בימ"ש קמא נכונה, כאשר נעתר לבקשה להאריך את המועד שבו ניתן לבצע את צו ההריסה, דעתי שבימ"ש קמא הגיע למסקנה נכונה, כאשר החליט להאריך את המועד. הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי נדחתה בהסכמת המערערים, כך שאין מחלוקת, כי הבניה היתה ללא היתר כדין ושהמערערים הסכימו, שיש להורסה עם תום תקופת העיכוב. המערערים, כאמור, לא ניצלו את התקופה שניתנה להם כדי לקבל ליגליזציה. בנסיבות אלה, בבואנו לאזן בין צורכי הציבור שהוראות חוק התכנון והבניה, ובעניינו בהקשר לבניה כדין, יכובדו, וקל וחומר כאשר הבניה היא בהיקף ניכר, המראה על זלזול בהוראות החוק, לבין "הענשת" הציבור והמשיבה בשל חוסר תשומת הלב או הרשלנות באי ביצוע הצו מיד כאשר נסתיימה הדחייה, דעתי היא שיש להעדיף את זכות הציבור שהבניה תהיה על פי היתרים כדין. 16. נותר לי לשקול, אם אין מקום לבטל את הארכת המועד, שנתן בימ"ש קמא, כיון שבינתים זוכו המערערים בתיק הפלילי. יודגש, כי המערערים לא הסתמכו על הזיכוי שבתיק הפלילי, שכן לא טרחו להגיש את כתב האישום, את הפרוטוקול ואת הכרעת הדין. אולם בסיכומי המשיבה לפנינו נאמר, כי הם זוכו כיוון שלא הוכח שהם היו אלה שבנו את הבניה הבלתי חוקית. לדעתי אין בזיכוי זה כדי למנוע הארכת המועד לבצוע צו ההריסה המינהלי. בהליכים בתיק בימ"ש קמא בעניין שלפנינו, לא העלו המערערים טענה שלא הם שבנו שם את הבניין. כל מה שביקשו הוא אורכה על מנת לקבל היתר רטרואקטיבי. זאת ועוד: צו ההריסה הוצא לגבי הבניה שהיתה שלא כדין. גם אם אדם אחר בנה, אין בכך כדי למנוע ביצוע צו ההריסה. על כל פנים, כל מי שבנה או שיש לו שייכות כלשהי לאותה בנייה, יקבל הודעה על כך שניתן צו הריסה מנהלי ועל המועד לביצועו, וזאת בהוראה שאני מציעה לתת למשיבה, כמפורט להלן בסעיף 17 של פסק הדין. 17. לפיכך, ועל פי מסקנותי דלעיל, אני מציעה לעמיתי להרכב לדחות את הערעור, להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה תוך 45 יום מהיום, וכן להורות למשיבה להניח במקרקעין תוך 15 יום מהיום הודעה על פי סעיף 238 (ה( לחוק התכנון והבניה, דהיינו להדביק על קיר חיצון או על כל מקום אחר הנראה לעין במקרקעין, הודעה על כך שניתן צו הריסה מינהלי, אשר יבוצע עד תום 45 יום מהיום. ש. שטמר, שופטת ח. פיזם, ס. נשיא - אב"ד אני מסכים. ח. פיזם, ס. נשיא - אב"ד א. רזי, שופט אני מסכים. א. רזי, שופט לפיכך הוחלט ככתוב בפסק דינה של כב' השופטת ש. שטמר: הערעור נדחה. אנו קובעים שהמשיבה רשאית לבצע את צו ההריסה תוך 45 יום מהיום. על המשיבה להניח במקרקעין תוך 15 יום מהיום, הודעה על פי סעיף 238(ה) לחוק התכנון והבניה, דהיינו, להדביק על קיר חיצון או על כל מקום אחר הנראה לעין במקרקעין, הודעה על כך שניתן צו הריסה מנהלי אשר יבוצע עד תום 45 יום מהיום. הארכת מועדהריסת מבנהצו הריסהצווים