פסק דין 1.התובעים הינם בעלי הזכויות הרשומים של בניין ברחוב יוחנן הסנדלר 10 בתל-אביב הידוע כגוש 6934 חלקה 12 (להלן: "הבניין"), בו שכרה הנתבעת ז"ל דירה בת שלושה חדרים בקומה ג' (להלן: "המושכר") בשכירות מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר (להלן: "החוק"). 2. התובעים הגישו ביום 2.8.99, תביעה לפינוי הנתבעת ז"ל, ולתשלום סך של 4,883 ₪. לטענת התובעים מאז חודש מרץ 1998, חדלה הנתבעת ז"ל לשלם דמי שכירות, ומאז ספטמבר 1996 חדלה להתגורר בדירה, ועברה להתגורר אצל ביתה, סימה פרנקל, ברחוב בורוכוב 23 בתל-אביב, ומכאן קמה עילה לפינוי הנתבעת ז"ל. סכום התביעה מורכב מדמי שכירות חודשיים בסך 268 ₪, אותם לא שילמה הנתבעת ז"ל, כאמור ממרץ 1998, סה"כ כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה 4,293 ₪, וכן תשלום בסך 350 ₪, חלקה של הנתבעת ז"ל בהוצאות התובעים בגין החלפת קו ביוב בבניין. 3. לטענת הנתבעת ז"ל היא לא נטשה את המושכר, אם כי היא מבקרת לעיתים קרובות אצל ביתה. בנוסף טענה כי היא לא חדלה לשלם דמי שכירות, אלא התובעים הם שסירבו לקבלם, כי מעולם לא קיבלה דרישה לשלם בגין קו הביוב, וכי לחילופין היא זכאית לסעד מן הצדק בשל נסיבותיה האישיות; היותה ניצולת שואה שהתאלמנה לפני עשרים שנה הסובלת מבעיות בריאות. 4. לאחר שנשמעו מלוא הראיות בתובענה, וכן הוגשו סיכומים מטעם התובעים, ולפני שהוגשו סיכומי הנתבעת ז"ל - נפטרה הנתבעת ז"ל. להשלמת התמונה אציין כי כשנה לאחר הגשת תביעה זו, ביום 9.7.00 הגישה הנתבעת ז"ל בקשה לבית הדין לשכירות (ת.ש. 1073/00) להרשות לה להעביר את המושכר לדיירים מוצעים, וביום 13.9.01 הודיע ב"כ הנתבעת ז"ל לבית הדין כי הוא מבקש להחליף את בעלי הדין, כך שבמקום הנתבעת ז"ל יהיו ילדיה ויורשיה, בנה וביתה, המבקשים בבקשה לחילופי דיירים. הבקשה נדחתה ביום 16.9.01 ע"י ס. הנשיא, כב' השופט א. גולדין בקובעו כי משנפטרה הדיירת פקעה זכותה עפ"י החוק ולא עברה לעיזבון, ואין זה משנה שהחלה, לפני פטירתה, בהליכים להחלפת דייירים. לפיכך דחה כב' השופט גולדין את התביעה (בקשת ההרשאה לחילופי דיירים). 5. כאמור בעת פטירת הנתבעת ז"ל, ביום 22.6.01, טרם הוגשו סיכומים מטעמה. ביום 28.6.01 הוגשה בקשה ע"י בא כוחה למתן ארכה להגשת הסיכומים עקב עומס עבודה במשרדו, וניתנה אורכה עד ליום 15.7.01. בבקשה זו לא נאמר שהנתבעת ז"ל נפטרה, ומן הסתם לא ידע על כך בא כוחה. ביום 9.7.01 הוגשה בקשה נוספת למתן אורכה עד ליום 1.9.01 על מנת שיורשי הנתבעת ז"ל יודיעו אם בדעתם להמשיך בתביעה, וכן להגשת סיכומים. בא כח התובעת התנגד וטען כי בנסיבות בעניין יש לתת פס"ד לפינוי וכן להורות ליורשי הנתבעת ז"ל למסור את מפתחות המושכר לתובעים. סופו של דבר שביום 19.8.01 הוגשו סיכומים מטעם הנתבעת ז"ל. 6. ראשית, אף אני סבורה כי משנפטרה הנתבעת ז"ל פקעו זכויותיה במושכר, ובנסיבות, על המושכר לחזור לבעל הבית. חוק הגנת הדייר כשמו כן הוא נועד להגן על הדייר ולא על עזבונו, ולעניין זה אין זה משנה אם החלו הליכים משפטיים בעניין זה בחייו של הדייר. ראה לעניין זה ע"א (חי') 5/83 עזבון אליהו פסיה ז"ל נ. הלינה סולקוביץ ואח' פ"מ מד (2) 177, שם נפטרה הדיירת לאחר הגשת בקשת הרשאה לחילופי דיירים ולפני שנדונה הבקשה, ונקבע כי עם פטירתה פגה עילת התביעה ויש לדחות את בקשת ההרשאה, שכן לא מתגבשות זכויות כלשהן לדייר היוצא או לדייר הנכנס בטרם ניתן פסק דינו של ביהמ"ש. כו קבע כב' השופט סלוצקי בעמ' 184 לפסה"ד כי: "נראה לי שפטירת הדייר היוצא מהווה "פינוי כליל" של הדירה על ידו. משעה שנפטר הדייר היוצא, מסתיימת חזקתו בדירה וכיוון שההגנה לפי החוק הינה על הדייר אישית, אין היא ממשיכה להתקיים לגבי עזבונו אחריו, ומקיפה אך ורק את אותם בני משפחתו הנזכרים בסעיף 20 לחוק הגנת הדיירה שקיים לגביהם התנאי של מגורים עם הדייר במשך 6 החודשים שקדמו לפטירה". יתרה מזו, התובענה אמנם לא דנה בזכויות ילדיה של הנתבעת ז"ל, ולכאורה ייתכן מצב בו אמנם ילך הדייר לעולמו אך יהיו זכויות במושכר לאחרים, מכח חוק הגנת הדייר. דא עקא שבעניינינו, כעולה מחומר הראיות, לילדיה של הנתבעת אין כל זכויות בדירה. עפ"י סעיף 20 לחוק, על היורשים להתגורר עם המנוח שישה חודשים לפני פטירתו, אלא שמעדויות ילדיה עולה כי לא התגוררו עם אימם, אלא כל אחד התגורר בדירה משלו. לפיכך, בעקבות פטירת הנתבעת ז"ל מן הראוי למחוק את התובענה ועל המושכר לשוב לתובעים. יש לציין כי מצב זה אירע אף בעניין עזבון אליהו פסיה ז"ל ונקבע כי: "במקרה שלפנינו, אין קרובי משפחה התובעים הגנת החוק מכח סעיף 20 הנ"ל. עם פטירת המנוחה פסיה אליהו ז"ל, עברה זכות החזקה בדירה בחזרה לבעל הבית" (שם באותו עמוד). מצאתי לנכון, למרות זאת, לאפשר לב"כ הנתבעת ז"ל להגיש סיכומים מטעמה, הן משום חלקה הכספי של התביעה, הן לצורך קביעת הוצאות, ומאחר וילדי הנתבעת ז"ל לא הגיעו למסקנה כי עם פטירתה יש להחזיר את החזקה במושכר לתובעים, ועמדתם, גם בסיכומים, היא כי לולא העיכוב בבירור בקשת ההרשאה מטעם הנתבעת ז"ל בבית הדין לשכירות, היא היתה מעבירה את זכויותיה במושכר, ומכאן שאם תידחה התביעה שבפני, הרי שזכויותיה לתמורה בגין העברת זכויותיה במושכר, עברה לעיזבון. כאמור, אין הדבר כך אולם לנוכח האמור לעיל ולאחר שנשמעו מלוא העדויות, החלטתי לדון בתובענה גם לגופה. 7. לאחר שמיעת העדויות הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את תביעת הפינוי וכן את רוב התביעה הכספית. מחומר הראיות שבפני עלה כי המנוחה רכשה מכספה, בשנת 1984, את הדירה ברחוב בורוכוב. בדירה מתגוררת, כאמור, ביתה, לטענת התובעים התגוררה שם אף הנתבעת ז"ל , בעוד שלטענתה היא רק ביקרה שם הרבה. התובע, משה פרל שהצהיר (סעיף 6 לתצהירו ת3/) כי הנתבעת ז"ל אינה מתגוררת בדירה מספטמבר 1998, וכי במאי 1999 אף פינתה את חפציה, עמד על גרסתו גם בחקירה הנגדית והעיד כי בשנתיים האחרונות לא הגיעה הנתבעת ז"ל הרבה פעמים לדירה (עמ' 21 שורה 15) וכי היום (הכוונה למועד ההוכחות) בוודאי שאין הנתבעת ז"ל מתגוררת בדירה עמ' 22 שורות 2 ו- 3 לפרוטוקול). דוד פרל העובד ב"שלטי פרל", עסק המתנהל בחצר הבית ברחוב יוחנן הסנדלר 10 בת"א, אשר הצהיר (תצהירו - ת3/) כי הוא עובד בעסק יום יום, וכי נהג לעלות ולבדוק אם מישהו מתגורר במושכר ותמיד מצא את הדלת נעולה (סעיף 6 לתצהירו) העיד כי: "יש ימים שבכלל לא ראינו אותה, והיו ימים שראינו אותה פעם בשבוע, פעם בשבועיים". בתצהירו במקום עדות ראשית של עד התביעה אלכסנדר וייס, העובד אף הוא בשלטי פרל (בסעיף 5 לתצהירו - ת2/) נאמר כי לא ראה את הנתבעת מתגוררת בדירה, וכי עלה לא פעם לדירה ומצא כי היא סגורה ואיש לא פתח את הדלת למרות בדיקות חוזרות ונישנות. בחקירתו הנגדית אף חיזק את האמור בתצהירו בהעידו כי: "מדי פעם היא נמצאת שם, כעיקרון היא לא גרה שם. יש כמה משפחות וכמה דיירים, במהלך 8 שעות שאנחנות נמצאים שם, רואים מי גר ומי לא גר. הנתבעת לא גרה שם, אבל מדי פעם מגיעה לדירה ועולה לדירה" (עמ' 4 שורות 30 - 32 לפרוטוקול). תמיכה נוספת לעדויות אלה ניתנה בתעודת עובד ציבור של עובדת חברת החשמל, מיכל הלוי (ת1/) ולפיה: "מ- 12/98 חלה ירידה משמעותית בצריכת החשמל במקום הנ"ל עד 4/00 - וחשבונות הוגשו על צריכת מינימום". עדה זו הוזמנה לבקשת ב"כ הנתבעת (עת4/), והעידה כי הרישומים בחשבון נעשו על-פי בדיקת המונה. בנה של הנתבעת ז"ל , יצחק קולנדר הצהיר כי בשנת 1997 עברה הנתבעת ז"ל צינתור, ובעקבות פריצה שאירעה בדירה שכתוצאה ממנה חששה הנתבעת ז"ל להשאר בבית לבדה, וכן קשייה, בהתחשב בגילה (בת 75 במאי 2000), לעלות שלוש קומות ללא מעלית, ביקשו להחזיר את המושכר לבעל הבית. המו"מ לא עלה יפה ולפיכך ביקשה למצוא דייר להעביר לו את זכויותיה, ומצאה את מר מיכאל מירונצ'יק שהסכים לרכוש את הזכויות תמורת 107,000$. סופו של דבר שניתן פס"ד עפ"י סעיף 79א לחוק בתי המשפט ע"י כב' ס. הנשיא השופט גולדין (ת.ש. 116/98 ו- 221/98) לפיו יוחזרו הזכויות לבעל הבית תמורה 68,000$ שישולמו תוך 90 יום, שאחרת היא רשאית להעביר את זכויותיה למירונצ'יק תמורת אותו סכום. סופו של דבר שלא בעל הבית ולא מירונצ'יק, שילמו את הסכום הנדרש להעברת הזכויות. לגרסתו של יצחק קולנדר, התגוררה אימו כל העת בדירה, ורק שהתה כאורחת זמנית אצל ביתה עד שתתאושש ותחזור לדירתה. הנתבעת ז"ל לא ניתקה את הטלפון או החשמל, והגיעה לדירה כל כמה ימים לסדר ולאוור אותה. בחקירתו הנגדית העיד כי לאחר שאושפזה בבי"ח איכילוב, שהתה הנתבעת ז"ל 4 - 5 חודשים עם ביתה, ובמרץ, אפריל 1998 חזרה למושכר. בתשובה לשאלה כיצד משנת 1997 ועד שנת 2000 לא הוזמן ולו בלון גז אחד השיב: "היא אוכלת אצל אחותי. היא לא מבשלת בדירה". (עמ' 32 שורה 28 לפרוטוקול). וכן: "היא לא צריכה לבשל, אני אמרתי שהיא שומרת על הילדים (של ביתה ר.פ.א.), ובלילה לא מבשלים בלילה שותים כוס קפה או תה" (עמ' 33 שורות 16 - 17 לפרוטוקול). משנשאל כיצד עושים כוס קפה אם אין גז, משך בכתפיו ולא השיב, וכן העיד: "אמי הולכת כל יום לאחותי, ולכן לא נצרכת של חשמל, שם היא לא צריכה חשמל, המינימום הנדרש" (עמ' 33 שורות 31 - 32 לפרוטוקול). הנתבעת ז"ל העידה שהיא ישנה לפעמים אצל ביתה ולפעמים במושכר, וכי כאשר היא במושכר היא מדליקה אור. כן העידה שהיא לא מבשלת במושכר אבל מכינה לעצמה שתיה, ואולם לא הכחישה שבמשך שלוש שנים לא הוזמן בלון גז. כן מתברר כי כאשר היה על הנתבעת ז"ל למסור את כתובתה, כגון לבי"ח איכילוב, נמסרה כתובתה שלה ביתה, וזו העידה כי אימה ז"ל חששה שלוקחים לה את הדואר. הנתבעת ז"ל, ביתה ובנה ניסו להמעיט במידה שבה ישנה הנתבעת ז"ל בבית הבת, ואולם נראה לי כי עדותו של הבן "זה שאדם לא ישן בדירה לא אומר שהיא עזבה את הדירה, תגדיר לי מה זה עזבה את הדירה, מה זה הוציאה את החפצים שלה" מייצגת נאמנה את העובדות לאשורן, דהיינו שהנתבעת ז"ל, למעשה, לא ישנה בדירה כלל. באשר להוצאת החפצים העיד בנה כי היא סברה שמירונצ'יק ישלם את דמי המפתח ולכן ארזה הנתבעת ז"ל את חפציה, אולם דבר זה לא התממש ובחלוף הזמן ניתן היה לצפות כי הדברים יוחזרו לדירה, ולא כך היה. בנה העיד כי הוצאו כשני ארגזים בלבד, לדברים שהנתבעת ז"ל נזקקה להם ליום יום. סביר כי בהתחשב בכך ששהתה אצל ביתה תקופה ארוכה נזקקה ליותר מכך, אולם אותם שכנים שלטענת התובעים ראו את הנתבעת ז"ל מוציאה את מטלטליה מהדירה לא העידו בפני, ולפיכך פינוי הדירה מחפציה של הנתבעת, לא הוכח. 8. מחומר הראיות הגעתי למסקנה שהנתבעת ז"ל לא התגוררה בדירה תקופה ארוכה. חלק ניכר מחפציה הוצא מהדירה, לא היתה צריכת חשמל ולא הוזמן גז מזה שלוש שנים - והדבר מעיד על כך שלא באה לדירה אלא לעיתים רחוקות, אם בכלל. אילו ישנה בביתה כמה פעמים בשבוע, כפי שהעידו הנתבעת ז"ל וילדיה, היתה צורכת חשמל וגז, ולו למאור, לחימום, להכנת שתיה ואכילה קלה, גם אם את רוב ארוחותיה אכלה אצל ביתה. אין זה גם סביר בעיני שהנתבעת ז"ל אשר חששה להתגורר בדירה לאחר הפריצה, שהיה קשה לה לעלות שלוש קומות ברגל, תבוא לישון במושכר כאשר את כל יומה בילתה בבית ביתה, כפי שהעידו עדי הגנה. ספק גדול בעיני אם סברו הנתבעת ז"ל וילדיה כי מצבה ישתפר וכי בעתיד תוכל לטפס שלוש קומות ותחזור לדירה, כל זה כאשר רכשה מכספה דירה מרווחת בת ארבעה חדרים, הרשומה על שמה, בה היא מאפשרת לביתה להתגורר, וביתה, כמעשה בת טובה מוכנה ברצון כי תתגורר איתה, ומפצירה בה, כעולה מהעדויות, להשאר אצלה. עובדה היא שהנתבעת ז"ל עשתה מאמצים להעביר את זכויותיה לאחר, על מנת שתוכל לקבל את חלקה בדמי המפתח. 9. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי הנתבעת ז"ל נטשה את המושכר. בנסיבות פטירתה של הנתבעת ז"ל אין עוד טעם לדון בשאלה של מתן סעד מן הצדק. 10. אשר לסכומים הנתבעים: א. אשר לדמי השכירות - אין מחלוקת כי הללו לא שולמו. לטענת הנתבעת ז"ל, הסיבה לכך היתה סרובם של התובעים לקבל את שכר הדירה, ובא כוחם של הנתבעת, עו"ד לישצ'ינסקי העיד על נסיונותיו לשלם את דמי השכירות, נסיונות שלא צלחו בשל סירוב התובעים. לאור המסקנה אליה הגעתי לפיה קמה עילת פינוי בשל כך שהנתבעת ז"ל נטשה את הדירה, אין עוד חשיבות לקבוע מה היתה הסיבה שדמי השכירות לא שולמו, ודי בכך שהם לא שולמו כדי לקבוע כי על הנתבעת ז"ל לשלמם. ב. אשר לחלקה של הנתבעת ז"ל בהוצאות התובעים בגין קו הביוב, עניין זה הינו בסמכותו הייחודית של בית הדין לשכירות, ולפיכך נמחקת התביעה לתשלום סכום זה. 11. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי אין עוד לנתבעת ז"ל זכויות כלשהן במושכר, וכי החזקה בדירה שייכת לתובעים. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת ז"ל לשלם לתובעים 4,293 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (2.8.99) ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת ז"ל הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ע"י התובעים ועד למועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שאלות משפטיותשכירות