פסק דין 1. מהות התביעה בפני תביעה ותביעה שכנגד. תביעת התובע כנגד הנתבע, עניינה פינוי הנתבע מחדר הנמצא במשרד הכולל חמישה חדרים בקומת הקרקע של הבנין ברחוב בלפור 40 בת"א, המהווה חדר המתנה [להלן: "החדר"], ולהשבתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמו של הנתבע. התביעה שכנגד עניינה תביעה כספית על סך של 73,730.- ש"ח. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובע הינו דייר מוגן בחדר נשוא התביעה ובחדר נוסף, המצויים במשרד בן 5 חדרים בבניין נשוא התביעה. הנתבע הינו דייר מוגן ב - 3 החדרים האחרים באותו משרד. ב. בנובמבר 1974 נתן התובע לנתבע ולשותפו למשרד רשות להשתמש בחדר נשוא התביעה. רשות זו הוסדרה בהסכם אשר נחתם בין הצדדים ביום 24.06.74 וממנו עולה כי הנתבע ושותפו למשרד ישתמשו בחדר נשוא התביעה ובתמורה לכך ישלמו הנתבע ושותפו את דמי השכירות שהתובע משלם לבעל הבית ואת המסים היחסיים החלים עליו. יתר על כן, הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יתן לתובע הלוואה בסכום של 35,000.- ל"י כ"גמילות חסד", כהגדרתה בהסכם אשר צורף נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "הגמ"ח" ו/או "ההלוואה"). עוד עולה מן ההסכם כי במועד החזרת ההלוואה יהיה על הנתבע ושותפו להפסיק את השימוש בחדר. ג. ביום 14.2.99 פונה החדר ע"י הנתבע והחזקה בו הושבה לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמו. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובע: א. הנתבע הציע לתובע שעבור רשות השימוש בחדר, יתן הנתבע לתובע תמורה בצורת שימוש בסכום של 35,000.- ל"י, ללא ריבית והצמדה לשנתיים בהן ישתמש בחדר וכן ישלם הנתבע לתובע את דמי השכירות עבור החדר בסך 90.- ל"י לחודש. בהסכם שנעשה בין הצדדים נאמר במפורש שהסך של 35,000.- ל"י מהווה גמילות חסד (להלן: "ההלוואה", "הגמ"ח") וכן שהסכום יוחזר כעבור שנתיים כמות שהוא ללא הצמדה וריבית. [ העתק ההסכם צורף נספח ב' לכתב התביעה]. ב. הנתבע קיבל לידיו את החזקה בחדר ב - 01.07.74 אך רק בחודש נובמבר 74, הסכים הנתבע להעמיד לרשות התובע את הגמ"ח, כאשר להבטחת החזר הגמ"ח ופירעונה בתום רשות השימוש, מסר התובע לנתבע ביום 01.11.74 שיך ע"ס הגמ"ח. ג. בהסכמת הצדדים קיבל הנתבע רשות שימוש בחדר עד 01.07.77 באותם תנאים. הנתבע החזיר לתובע את השיק הראשון וקיבל שיק נוסף לביטחון ופירעון הגמ"ח, שהיו בידי התובע. ד. לאחר מו"מ נוסף בין הצדדים הוארכה רשות השימוש עד ליום 01.07.79, שאז יפנה הנתבע את החדר ויקבל את הגמ"ח, בהתאם לשיק שלישי נוסף שמסר התובע לנתבע והנתבע החזיר לתובע את השיק השני. ה. ב- 01.07.79 לא פינה הנתבע את החדר ואף סירב לקבל את החזרה הגמ"ח ולא גבה את השיק השלישי שבידיו לפירעון הגמ"ח. ז. התובע מעולם לא התחייב ולא חייב לשלם לנתבע הפרשי הצמדה ו/ או ריבית על כסף הגמ"ח. טיעוני הנתבע: א. הסך של 35,000.- ל"י היתה הלוואה שלבקשת התובע נקראה גמ"ח. סך זה מהווה את השווי המלא של דמי המפתח של החדר נשוא התביעה. ב. מאז ומתמיד הודיע הנתבע לתובע כי ההלוואה הינה צמודה, לאור האינפלציה הדוהרת של אותם ימים. הנתבע הודיע כי יהיה מוכן לפנות את החדר ולהשיב החזקה בו לתובע תמורת החזר סכום ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה. ג. עקב פינוי החדר ביום 14.2.99 הרי שיש לדחות את התביעה. טיעוני הנתבע בתביעה שכנגד: א הנתבע דרש מהתובע פעמים רבות במשך כל השנים להחזיר לו את ההלוואה שערכה נכון ליום הגשת התביעה שכנגד הוא 73,730.- ש"ח. ב. התובע חזר וטען כי הוא מוכן להחזיר את ההלוואה בערכה ההיסטורי, דהיינו כ - 3.5 ש"ח מאחר ולטענתו אין הנתבע זכאי להפרשי הצמדה עליה. ג. מן הדין הוא שההלוואה שקיבל הנתבע תהיה צמודה למדד יוקר המחיה ולפיכך חייב התובע לנתבע סך של 73,730.- ש"ח. טיעוני התובע כנתבע שכנגד התובע טוען כי דין התביעה הנגדית להידחות מסיבת התיישנות. [בש"א 128716/99]. 4. המסכת הדיונית: במסגרת תביעה זו הגישו הצדדים כל אחד מטעמיו הוא בקשות לדחיית התביעה על הסף. התובע טוען להתיישנות התביעה שכנגד ואילו הנתבע טוען כי נתייתר הדיון בתביעה לפינוי בשל השבת החזקה בחדר לידי התובע. מצאתי לנכון להתייחס לבקשות אלו בפסק הדין ולהלן החלטותיי: 5. האם התיישנה התביעה שכנגד: לטענת התובע אשר טוען להתיישנות התביעה שכנגד, מודה הנתבע בתצהירו בסע' 6 שהסכום אותו תובע הנתבע בתביעה שכנגד, הוחזר לו ביום 23.09.82. אילו חשב הנתבע כי מגיעה לו הצמדה וריבית לא היה מחכה 17 שנה מאז 1982 להגיש את תביעתו. בעניין התיישנות תביעה שכנגד קובע המלומד זלמן יהודאי כך: "אם הוגשה תובענה על תביעה שלא התיישנה והנתבע סבור שיש בידיו עילה לתביעה שכנגד, הנובעת מאותן נסיבות, אלא שבינתיים עד הגשת התובענה בגינה, חלפה תקופת ההתיישנות , ולא תעמוד, אף על פי כן, טענת התיישנות נגד תביעתו שכנגד של הנתבע". [ראה זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל, כרך א' עמ' 69]. ואכן כך עולה מפורשות מהוראת סעיף 4 לחוק התיישנות, תשי"ח 1958-, אשר זהו לשונו: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה ... לא תשמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושא אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". לפיכך, יש לדחות את טענתו של התובע לדחיית התביעה שכנגד מפאת התיישנות. 6. סוגיית פינוי החדר א. לטענת הנתבע יש לדחות את תביעת התובע לפינוי, זאת מאחר וביום 14.2.99 מסר הנתבע את החזקה בחדר כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ מטעמו לידי התובע. בנסיבות אלו, טוענת ב"כ הנתבע, אין התביעה מגלה כל עילה ו/או יריבות בין התובע לנתבע. התובע בעצמו מצהיר בעניין זה כך : "האירוע מיום 14.02.99 [השבת החזקה - א.ג.], הינו מאוחר לכתב התביעה ואין הוא רלבנטי לגביו". הנה כי כן, מודה התובע כי החדר פונה והושבה החזקה בו לידיו של התובע ומכאן שהדיון בשאלת הפינוי מהחדר נעשה מיותר ויש לדחות את התביעה לפינוי. מאחר והושבה החזקה בחדר נשוא התביעה ונתייתר הדיון בתביעה לפינוי הרי כל שנותר לבית המשפט הוא לדון בתביעה שכנגד של הנתבע כנגד התובע , אשר נסבה על אופן השבת ההלוואה. האם על התובע היה להשיב את ההלוואה כשהיא צמודה למדד יוקר המחיה כטענת הנתבע או שמא היה עליו להשיב את ההלוואה כפי שהיא, ללא כל הצמדה ובערכה הנומינאלי. 7. אופן השבת ההלוואה: א. לטענת הנתבע היה מוכן הוא בכל עת להחזיר את החזקה בחדר, כנגד החזרת סכום ההלוואה כערכה ביום החזרתה, כלומר, כשהיא צמודה למדד יוקר המחיה. הנתבע טוען כי התובע היה מוכן להחזיר את ההלוואה בערכה ההיסטורי מאחר ואין הנתבע זכאי להפרשי הצמדה עליה, אלא שמן הדין הוא שהלוואה שקיבל התובע תוחזר כשהיא צמודה למדד יוקר המחייה. ב. בהסכם אשר נחתם בין הצדדים ביום 24.06.74 נכתב כך: "מאחר והנכם עוזרים לי בשירותי משרד שונים, הנני מסכים בזה כי תשתמשו בחדרי הפונה לרח' אחד העם והמרפסת הצמודה לו, החל מתחילת חודש יולי ועד ל 01.07.76. כל עוד תשתמשו בחדר, אתם תשלמו לי את דמי השכירות שאני משלם עבור חדר זה... יתר על כן, הבעתם את הסכמתכם לתת לי הלוואה בסכום של 35,000.- ל"י כגמילות חסד, באם אפנה אליכם בעניין זה... ועד פירעון גמילות החסד יהיה לא יאוחר מאשר 01.07.76... במועד החזר גמילות החסד יהיה עליכם להפסיק את השימוש בחדר שלי באם אדרוש זאת מכם וכן להחזיר לי את שטר הביטחון". מעיון מעמיק במסמכי התובע והנתבע התברר לי כי סוגיית ההצמדה על הלוואה לא הוסדרה במפורש בהסכמים בין הצדדים. על משמעות העדר התנאי על ההצמדה אעמוד כעת: משמעות העדר תנאי על הצמדה: שורש המחלוקת בין הצדדים נעוץ כאמור, באופן השבת ההלוואה מהתובע לנתבע כאשר התובע היה מוכן לאורך הדרך, להחזיר את ההלוואה ללא כל הצמדה וריבית ואילו הנתבע דרשה בהצמדה למדד יוקר המחייה. בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל נ' עזבון המנוח זולוטוב נדונה בבית המשפט העליון השאלה מה היתה כוונת הצדדים משקבעו שפיקדון שהופקד בידי צד אחד יוחזר לצד השני, בבוא העת מבלי לקבוע הוראה חיובית או שלילית ביחס להצמדה או שיערוך ושם נקבע: "העיקרון הנומינאליסטי אינו עקרון קוגנטי, המוטל על הצדדים לחוזה בלא להתחשב - דעתם. ביסודה של גישה זו עומדת הגישה כי נומינאליזים או ולאריזים , הם עניין של כוונת הצדדים.... ואינן פרי של הלכת הדין, המחילה עצמה על החוזה. הן פרי הבנתו של בית המשפט את אומד דעתם של הצדדים כפי שהדבר מתבקש מנסיבות עניין". [ע"א 554/83 "אתא" חב' לטכסטיל נ' עזבון המנוח זולוטוב פ"ד מ"א[1], 307-308]. לאמור, אין זה מן הדין לקבוע כי הגמ"ח יוחזר עם הצמדה , כטענת הנתבע, אלא יש לבחון את כוונת הצדדים על פי מכלול נסיבות העניין: בפנינו חוזה אשר אינו כולל סעיף הצמדה כלל ולנוכח אינפלציה דוהרת ופיחותי המטבע המתמידים, שהינם מן המפורסמות, הרי שניתן לקבוע שהצדדים נתכוונו מלכתחילה מטעמיהם הם, שלא להצמיד את הסכומים המשתלמים על פי החוזה למדד כלשהו המשקף את הירידה בערך המטבע. כך אף נקבע בע"א 224/76: "זהו הכלל: אפילו גורס בית המשפט כי עקב תנאים כלכליים מיוחדים הסכום המפורש בחוזה אינו משקף נאמנה את ערכם הריאלי של ההתחייבות או הנכס שבתמורה להם הוא ניתן, גם אז אין דרכו של בית המשפט להושיט סעד לתובע, שכן יכול היה הלה לקדם את פני הרעה ולהבטיח עצמו בפני הסיכון הכרוך בירידת ערך הכסף... כלל זה תואם את ההלכה המקובלת עלינו מימים ימימה, לפיה אין דרכו של בית המשפט להעמיד צדדים לחוזה, תנאים שאלה לא קבועים בשעת התקשרותם". [ע"א 224/76 חברת נופש ערד נ' הסוכנות היהודית פ"ד ל"א[1], 453,449]. בנסיבות המקרה דנן, האינפלציה כבר היתה תופעה מוכרת בעת כריתת החוזה הראשוני בין הצדדים ובעת הארכתו ואם חרף זאת נמנעו הצדדים מלקבוע הוראות הצמדה על הגמ"ח, הרי שאל לו לבית המשפט זה להתערב ולקרוא לתוך החוזה הוראה בדבר שערוך שאינה קיימת בו. לו חפצו הצדדים לעשות כך, היו קובעים זאת במפורש ואין לפרש את שתיקתם בהקשר זה כלקוני אלא כהסדר שלילי. [ראה גם ע"א 540/85 אלימן נ' הכונס הרשמי פ"ד מ"ב[2פ], 151]. סיכומו של דבר, שוכנעתי כי אופן השבת ההלוואה הראוי בנסיבות העניין הוא השבתה ללא כל ריבית והצמדה. לפיכך, יש לדחות את תביעתו של הנתבע כנגד התובע. 8. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה של התובע כנגד הנתבע. ב. אני דוחה את התביעה שכנגד. ג. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. חוזההסכם הלוואההלוואה