פיצוי על הפקעה - שטח נטו או ברוטו

פסק דין לאחר החלטתי מיום 8.11.01 שנגעה לשטח נשוא ההפקעה, שבה נקבע שבפיצויי הפקעה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) יש לקחת בחשבון רק את השטח שנתפס בפועל ולא את השטח המוכרז, נותרו פתוחות מספר שאלות נוספות שהעיקריות בהן הן אלה: א. האם היה מקום להפחית 25% מהפיצוי המגיע לתובע ובשים לב להלכת ע"א 5546/97; 6417/97 ק. אתא נ. הולצמן (טרם פורסם). ב. האם בעריכת השומה יש להתחשב בכך שבמגזר הערבי קובעים תמורה בסכום "נטו" שמשמעותו היא, שבנוסף למחיר הנקוב בחוזה לוקח הקונה על עצמו לשלם את כל המיסים. ג. האם יש לחייב את המשיבה בתשלום רבית דולרית של 11% החל מהיום הקובע? ד. האם יש לפסוק פיצוי בגין אי תשלום במועד של הסכום שאינו שנוי במחלוקת? הפחתת 25% לאור הלכת הולצמן. המבקשים טוענים, כי בפס"ד הולצמן נקבעה הלכה שבהפקעה מלאה אין להוריד אחוזים כלשהם מן הפיצוי המגיע בגין החלקה המופקעת בשלמותה ולענין זה הפקעת החלקה בשלמותה פירושה הפקעה העוברת את ה- 55%. במקרה שלפנינו הופקעו 97% ו- 3% לא ניתנים לשימוש. הלכה זו חלה על כל ההפקעות למיניהן. המדינה מצדה טוענת, כי בהעלאת הטענה יש משום שינוי חזית לעומת הנטען בהמרצת הפתיחה והעמדה המובעת בחוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשים. לעיצומו של ענין, הלכת הולצמן אינה חלה לטענת המשיבה, כאשר מבוצעת הפקעה לפי פקודת הדרכים נוכח הנוסח השונה של סעיף 20(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור 1943) לעומת האמור בסעיף 8(1) לפקודת הדרכים שהוא חד משמעי ואינו ניתן לפרשנויות שונות. יתר על כן, מדובר בקרקע חקלאית ובקרקע כזו, להבדיל מאיזור המיועד לבניית בתי מגורים או תעשייה, לא נגרם נזק לפיתוח בחלק שלא הופקע, שכן בחלק הנותר עדיין ניתן להמשיך ולעשות שימוש חקלאי. דיון ומסקנות בשאלה הראשונה. נראה, כי יש לדון בשאלה בשני שלבים: בשלב הראשון, האם כעקרון, חלה הלכת הולצמן גם על הפקעה לפי פקודת הדרכים ובשלב השני, מהי משמעות הלכת הולצמן וכיצד יש לישמה על עובדות המקרה הנוכחי. נביא תחילה את הנאמר בחוק ובפסיקה: סעיף 7 לפקודת הדרכים קובע: "לא יהא בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח: בתנאי שאם הוכח כי אם לא ישולמו לו פיצויים יהא נגרם לו סבל, רשאי שר העבודה או שר התחבורה, לפי שיקול-דעתו, ליתן אותו סכום הפיצויים שימצא לנכון מתוך התחשבות בכל מסיבות הענין". בסעיף 8(1) לפקודה הנ"ל נאמר: "היה גודל השטח שנלקח עולה על רבע החלקה שממנה נלקח, ישולמו לבעל הקרקע שנרכשה פיצויים בעד השטח העודף על הרבע". בפס"ד הולצמן אוחדו שני תיקים שהעובדות באחד מהם היו אלה: בשנת 1987 הפקיעה הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה בחיפה שתי חלקות בבת-גלים, שהיו באותה בעלות. החלקה האחת הופקעה בשלמותה לצורך הקמת מתקני ספורט ונופש עליה. ואילו מן החלקה השנייה הופקע, לצורך סלילת דרכים, שליש מן השטח שנרשם בספרי המקרקעין לאחר הסדר מקרקעין. הועדה שילמה לבעלים פיצויים בשיעור 60 אחוזים משווי החלקה שהופקעה בשלמותה, ואילו בגין ההפקעה החלקית לא שילמה פיצויים כלל, בטענה שהשטח שהופקע אינו עולה על 40 אחוזים - שיעור שניתן להפקיעו ללא תמורה. זאת, על יסוד סעיפים 20 לפקודת הקרקועת (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הרכישה"), וסעיף 190 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן: "חוק התיכנון"). בעלי החלקות הגישו נגד הועדה המקומית לתיכון ולבניה בחיפה תביעת פיצויים בהסתמכם על הגדרת "חלקה מקורית" בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד1964- (להלן: "החוק לתיקון דיני הרכישה"), הם טענו, כי הם זכאים לפיצויים בגין ההפקעה החלקית על פי השטח המקורי של החלקה לפני הסדר המקרקעין, שממנה כבר הופקע בעבר שטח לצורך סלילת כביש. לפי הטענה, ההפקעה הנדונה, בהצטרפה להקפעה הקודמת, עולה על 40 אחוזים מן השטח הכולל, וממילא הם זכאים לפיצויים בגינה. עוד טענו הבעלים כנגד גובה הפיצויים לכל יחידת שטח, ולזכותם לפיצוי מלא עבור החלקה שהופקעה בשלמותה משום שלא ייהנו מן הפיתוח בעקבות ההפקעה. בתיק השני היתה מסכת דומה כדלקמן: ב- 1992, הפקיעה הועדה המקומית לתכנון ולבניה בקרית אתא חלקה בשלמותה. לצורך הקמת מתקני ספורט ונופש עליה וכן סלילת כביש גישה לשכונת מגורים. בגין ההפקעה שילמה הועדה לבעלי החלקה פיצוי בשיעור 60 אחוזים בלבד משוויה, אך הבעלים עמדו על זכותם לפיצוי מלא. פסה"ד המרכזי ניתן על ידי כב' השופטת דורנר. היא ציטטה את החלקים הרלבנטיים לסעיף 20 לפקודת הרכישה: "(1)... (2) מקום שנרכשה קרקע כל שהיא לפי הפקודה הזאת כדי להרחיב דרך קיימת כל שהיא או חלק ממנה או כדי להגדיל מגרש משחקים או מגרש נופש כל שהם, או כדי לסלול דרך חדשה כל שהיא או חלק ממנה או להתקין מגרש משחקים או מגרש נופש חדשים כל שהם, יהיו הפיצויים המשתלמים לפי הפקודה הזאת כפופים לשינויים הבאים, היינו - (א) ... (ב) מקום ששטח קרקע שנלקח, והוא נכלל במגרש, עולה על רבע כלל שטחו של המגרש, יופחתו הפיצויים בסכום שמתכונתו לערך הקרקע בלבד, הנכללת בחלק המגרש שנלקח, היא כמתכונת רבע כלל שטחו של המגרש לכלל שטח הקרקע, הנכלל בחלק המגרש שנלקח; (ג) למרות קביעותיהן של הפסקות (א) ו- (ב) שלעיל, מותר לשר האוצר להעניק - לפי ראות עיניו, אם נקבע כדי הנחת דעתו, שהצמצומים שהוטלו בכל אחת מן הפסקות ההן, יגרמו סבל - אותם פיצויים או פיצויים נוספים, שיראה אותם נכונים בהתחשב בכל מסיבות המקרה". היא ציינה שהפסיקה הקודמת, ובעיקר פסה"ד בענין ע"א 377/79 פייצר נ' הועדה המקומית לתו"ב רמת גן, פ"ד לה(3) 645, הצדיקה את הפחתת הפיצויים בכך שבעלי המקרקעין המופקעים נהנים מן הפיתוח של המקרקעין שהופקעו המשביח את המקרקעין שנותרו בידיהם. להלן ציטטה השופטת את דברי ההסבר לתיקון לסעיף 190 לחוק התכנון והבנייה שהעלה את שיעור הפיצויים המותרים בהפחתה מ- 25% ל- 40% (ה"ח תשי"ט ע' 314-15; ה"ח תשכ"ג ע' 56) שגם בהם מדובר על ההנאה המופקת לבעלי הקרקע המופקעת מסלילת דרכים וקיום שטחים פתוחים. יתר על כן, בפס"ד פייצר, נקבע, על סמך נוסחו של סעיף 3(1) לפקודת הרכישה, כי יש להפחית את הפיצויים גם מקום שחלקה הופקעה בשלמותה. בית-המשפט ראה בהפחתת הפיצויים כעין "מס רכוש" המוטל על החלקה המופקעת. השופטת דורנר הביאה בהרחבה את הביקורת על הלכת פייצר הן בהיבט של הנימוק של ההשבחה והן בהיבט של הנימוק הרואה בהפחתה כעין מס רכוש. בהיבט של ההשבחה, נימוקי המבקרים היו אלה: א. הפקעת חלק מחלקה פוגעת בשוויה של היתרה. ב. בסעיפים 12(ב) ו- 12(ג) לפקודת הרכישה נקבע עקרון שלפיו אין להביא בחשבון השבחה הנובעת מההפקעה. ג. חלוקה שוויונית של הנטל המוטל על בעלי מקרקעין מחייבת, כי בעלי המקרקעין יהנו מן הפיתוח למיצער במידה כלשהי מכאן שאין להפחית מהפיצויים בגין שטח המופקע כולו. השופטת דורנר הפנתה לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו המכיר בזכות לקנין כזכות יסוד ולאור חוק יסוד זה, יש לפרש הן את פקודת הרכישה והן את חוק התיכנון מבלי להיות קשורים בפרשנות שניתנה לחוקים אלה לפני חקיקת חוק היסוד האמור. הפגישה בזכות הקנין, הכרוכה בהפקעה לצרכי ציבור היא לתכלית ראויה, אך עיקרון המידתיות שבפיסקת ההגבלה דורש פיצוי הוגן ושווה ערך. אין הצדקה שרק בעלי המקרקעין שהופקעו יצטרכו לממן מכיסם את עלות התועלת הציבורית. במקרה של הפקעת החלקה בשלמותה, לא עומדת אפילו ההצדקה של ההשבחה. לענין זה הפקעה של 90% מהמגרש ואולי אף 70% מהמגרש דינם כהפקעה בשלמותה. לדעת השופטת דורנר, הן חוק התכנון והבנייה והן פקודת הרכישה ניתנים לפירושים שונים ולכן יש לאמץ הפירוש שגפיעתו תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". לפסק דינה הצטרפו ללא כל הסתייגות כל השופטים. לדעתי, במישור העקרוני, אין להגיע לתוצאות שונות מזו שהגיע אליה בית-המשפט בפס"ד הולצמן לענין פרשנות סעיף 20 לפקודת הרכישה וסעיף 190 לחוק התכנון והבניה בשל הבדלים אלה ואחרים של ניסוח, אין הבדלים עקרוניים בין הוראות אלה ובין הוראות פקודת הדרכים, ובודאי שהשיקולים החוקתיים הם אותם שיקולים. לעיצומו של ענין, יש לקרוא את סעיף 8(1) לפקודת הדרכים יחד עם סעיף 7 לאותה פקודה. בסעיף 7 הוענקה לשרי העבודה והתחבורה הסמכות להעניק פיצויים אם נגרם לבעל המקרקעין "סבל". נראה, שלאחר חקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו הופכת סמכות זו שבשיקול דעת לחובה במובן זה שאי הפעלת שיקול הדעת לתשלום פיצוי, תהא בלתי סבירה בעליל, לפחות במקרים כשברור שבעל המקרקעין אינו מפיק כל תועלת מההפקעה (השוה בג"צ 2624/97 רונאל ידיד נ. ממשלת ישראל פ"ד נא(3) עמ' 71, פיסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט זמיר; כן ראה בג"צ 2757/96 הילה אלרואי נ. שר הפנים פ"ד נ(2) עמ' 18, פיסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט זמיר). במקרה הנדון, מדובר אמנם בקרקע חקלאית, אך גם בקרקע זו (גם אם לא ניקח בחשבון ציפיות ריאליות למדי להפיכתן ביום מן הימים לקרקע לבנייה. תהליך הקיים לצערנו בצורה מואצת בכל המגזר החקלאי), הרי אפילו מנקודת המבט של עיבוד חקלאי, מובן מאליו שאין זה רנטבילי לעבד חלקות קטנות. במקרה הנדון, השטח הרשום של החלקה הוא 4,759 מ"ר. בפועל, נתפסו בעקבות ההכרזה 3,970 מ"ר ולפי החלטתי מיום 8.11.01, רק שטחים אלה נחשבים כמופקעים. נותרו 119 מ"ר במזרח ועוד 39 מ"ר במערב החלקה שכלל לא נכללו בהכרזה. לכך, יש להוסיף 279 מ"ר במזרח ועוד 352 מ"ר במערב, שנכללו בהכרזה, אך לא נקנתה בה חזקה בפועל (ראה חוות דעת סיוון מיום 21.3.01). לפי האמור עולה, שהשטח בו נתפשה חזקה מהווה 83.4% מערך החלקה. החלקים שנותרו בידי התובע הם 398 מ"ר במזרח ו- 391 מ"ר במערב. שתי הרצועות במזרח ובמערב הן צרות מאד וארוכות. ספק הוא בעיני, כי הן ניתנות בצורתן זו לעיבוד חקלאי רנטבילי. לכך יש להוסיף, כי השמאי סיוון ציין שהרצועה המערבית נמצאת בשיפוע תלול עקב מפלס נמוך והרצועה המזרחית יכולה לכל היותר להוות השלמה למטע זיתים הנמצא בידי אחרים. לפיכך, מצב הדברים הוא שהשטח שנותר בידי המערער לאחר ההפקעה, לא הושבח כהוא זה על ידי ההפקעה. לא ניתן לעשות בו שימוש משמעותי כלכלי, גם בשים לב ליעודו החקלאי. לדעתי, הלכת הולצמן חלה גם על סיטואציה כגון זו, בה אמנם לא הופקעה החלקה בשלמותה, אך הופקע חלק העולה על 70% ובחלק הנותר לא ניתן לעשות שימוש כלכלי משמעותי. אשר לטענה בדבר שינוי חזית לעומת הנטען בהמרצת הפתיחה ובחוות הדעת מטעם המבקשים שצורפה אליה, הרי אין בה ממש. המרצת הפתיחה הוגשה ביום 26.10.00. הלכת הולצמן נפסקה רק ביום 12.6.01 ומאחר וב"כ המבקשים והשמאי מטעמם לא ניחנו כנראה בכוח נבואה, הם לא יכולים היו לכלול טענה כזו לא בהמרצת הפתיחה ולא בחוות הדעת. לפיכך, אין מקום להפחית 25% משיעור הפיצויים המגיע למבקשים בגין השטח בו נתפסה החזקה ע"י המשיב. השאלה השניה - הערכת החלקה: טענת המבקשים היא, כי השמאי מטעם בית-המשפט מר סיוון הסתמך על עיסקה אחת בלבד שבה נקבע 170$ לממ"ר, ויתר נתוני ההשוואה נלקחו משומות מס שבח, ואלה לא הביאו בחשבון את הנוהג האמור בדבר קביעת מחיר נטו כאשר עול המיסים מוטל על שכם הקונה. לטענת ב"כ המבקשים מרכיב המיסים הוא בשיעור 50% מהתמורה ולכן במקום הקביעה של השמאי סיוון שלפיה יש להעריך השטח המופקע לפי 80$ למ"ר ולא בשיעור 40$ למ"ר כפי שקבע השמאי. לחילופין, גם לפי הקביעות של מס שבח המחיר הנכון הוא 60$ למ"ר. אינני סבור שיש מקום להתערב בקביעת השמאי המוסכם. חזקה עליו וכן על שלטונות מס שבח, כי מה שידוע לב"כ המבקשים בדבר הנוהגים במגזר הערבי ידוע גם לו. השמאי בסעיף 10.9 לחוות דעתו מיום 21.3.01 מתיחס במפורש ל"מנהגי שוק המקרקעין במגזר הערבי" ובע' 9 לפרוטוקול הישיבה מיום 5.7.01 הוא ציין שבחוות דעתו בסעיף 10.9 הוא כיוון לנוהג במגזר הערבי לקבוע סכום נטו. מעיון בחוות הדעת ומהתשובה לשאלות ההבהרה, ומחקירתו בביהמ"ש, הגעתי למסקנה שהשמאי המוסכם סיוון, לקח בחשבון את כל הנתונים הרלבנטיים ואין להתערב בקביעתו כי יש לשום את החלקה לפי 40$ למ"ר. האם לחייב בריבית דולרית? בענין זה טוען ב"כ המבקשים, כי מקובל לפסוק ריבית בשיעור של 11% לשנה על חיוב דולרי. בענין זה הוא מסתמך על פסק דינו של כב' סגן הנשיא מ. טלגם בת"א 165/97 פרלמן נ. הועדה המקומית לתו"ב (לא פורסם) פיסקה 7. המשיב בסיכומיו לא מתיחס לטענה זו. בסעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור התשכ"ד1964- נקבע, שמועד הרכישה מכוח פקודת הדרכים, הוא מועד תחילת הצו המטיל את הפקודה על הדרך שמדובר בה (להלן: המועד הקובע). סעיף 8 לחוק הנ"ל קובע, שאת הפיצויים יש להצמיד למדד ולהוסיף עליהם ריבית לא צמודה עד יום 31.3.93 וריבית צמודה בשיעור של 1.5% מיום 1.4.93 ואילך. במקרה הנדון, הוערכו הפיצויים בדולרים ליום הקובע, שהוא במקרה זה 23.6.96. אני סבור, כי הוראות סעיף 8 לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור חלות רק מקום שההערכה נעשתה בשקלים ואילו במקרה שההערכה היא דולרית, התוצאה תתעוות אם "יתורגמו" הדולרים לשקלים ותווסף להם הצמדה וריבית, שכן שער הדולר לעומת הש"ח במועד נקודתי "מקרי" (המועד הקובע) יכול להיות במקרה גבוה או נמוך בצורה ניכרת מהממוצע השנתי. לכן, אני סבור, שצודק ב"כ המבקשים בבקשו להשאיר את ההערכה הדולרית על כנה, ואילו ריבית של 11% היא הריבית שהוכרה בביהמ"ש בעליון כריבית שיש לחשב על חוב דולרי (ע"א 552/88 קובטי נ. אזרחי פד"י מ"ה (3) 782, בע' 788). הוצאות העברה - המבקשים תובעים גם הוצאות העברה, אינני סבור שיש לפסוק הוצאות בגין ראש נזק זה. אין מדובר בבנין אלא בקרקע ואין מה להעביר משם. פיצויים בגין הפר חובה חקוקה. בסיכומים הועלתה לראשונה טענה כי המבקשים זכאים לפיצוי בגין היפר חובה חקוקה בכך שהמשיבה לא הפקידה בידי האפוטרופוס הכללי או בידי חשב משרד האוצר את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. בענין זה מסתמך ב"כ המבקשים על פסק דינה של כב' השופטת הכט בה"פ 231/95 (י-ם) ויסמן ואח' נ' מ"י, המפנה להוראות סעיף 9א(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור המחייב את רוכש הזכויות לשלם לבעל הזכויות פיצוי בגובה "הסכום שלדעת רוכש הזכויות זכאי לו בעל הזכויות". השופטת הכט קבעה באותו מקרה פיצוי בגובה ההפרש בין הפיצוי לפי סעיף 8 לחוק הנ"ל כפי שהוא נובע מחלק הקרן שלא היה לגביו מחלוקת ובין ההצמדה של אותו סכום למדד המחירים לצרכן בתוספת ריבית ריאלית ולא הריבית הקבועה בחוק (שהיא פחותה מהריבית הריאלית). אני סבור, שלאחר שהפיצוי נקבע בדולרים והוספה לו ריבית בשיעור 11% זכו המבקשים הן לשמירת ערכו של סכום הפיצויים והן לפיצוי בגין מניעת השימוש בכסף ואין מקום לפיצוי נוסף. המשיבים ישלמו איפוא למבקשים: א. פיצוי בגין 3,970 מ"ר בגין שטח שהופקע (שהוא במקרה זה השטח שנתפס בפועל) X 40 דולר למ"ר ובסה"כ 158,800$. ב. פיצוי על ירידת ערך לפי קביעת השמאי: הרצועה המזרחית 3,184$; הרצועה המערבית 15,249$; סה"כ הפיצוי הוא 177,233$. לסכום הכולל תצורף ריבית בשיעור 11% מהמועד הקובע (23.6.96) עד ליום פסה"ד. ביום פסה"ד יתורגם מלוא הסכום לש"ח ויצורפו לו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל על קרן הפיצויים. המשיב ישלם למבקשים את הוצאות המשפט ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל על קרן הפיצויים. קרקעותפיצוייםשטח ברוטו / נטוהפקעה