גזר דין הנאשם, הינו בעל זכויות בחלקה 127 בגוש 6177 בכפר אז"ר (להלן: "החלקה"). החלקה נמצאת בתחום מרחב התכנון המקומי של הועדה המקומית לתכנון ובניה אונו ( להלן: "הועדה"). החלקה מצויה בקרקע שהוכרזה חקלאית. ב- 6.9.82 קיבל הנאשם היתר מהועדה להקים על החלקה חממה ולהשתמש בה לגידולים חקלאיים בלבד. הנאשם הועמד לדין פלילי בתיקים פליליים 9613/00 ו - 9614/00, והואשם כי השתמש בעצמו ו/או ע"י אחרים בחממה ו/או בחלקים ממנה שלא לצרכים חקלאיים בניגוד לסעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). בת.פ. 9613/00 מיוחס לנאשם שבחודש אפריל 2000 השכיר חלק מהחממה לגב' לינה לוין, שניהלה שם חנות למכירת רהיטים וחפצי נוי. בת.פ. 9614/00 מיוחס לנאשם שבחודש אפריל 2000 השכיר חלק אחר מהחממה לגב' גיטה בן-נבט, (להלן: "הנאשמת"), שניהלה בו עסק למכירת תמונות וחפצי אומנות (להלן: "הגלריה"). הגב' לינה לוין, שכאמור הואשמה יחד עם הנאשם בת.פ. 9613/00 הורשעה על פי הודאתה כבר ביום 1.2.01 ונידונה לקנס בסך 1500 ₪, כמפורט בגזר הדין בעמ' 8 לפרוטוקול שבת.פ. 9613/00. באותו שלב הנאשם כפר בעובדות שבשני כתבי האישום וכך עשתה גם הנאשמת שהואשמה כאמור בת.פ. 9614/00. שני הנאשמים חזרו בהם מהכפירה רק לאחר מספר ישיבות. ב- 28.11.01 הורשע הנאשם בשני התיקים והנאשמת הורשעה בת.פ. 9614/00. באותה ישיבה התקיים הדיון לעונש, שבמהלכו הוגשו מסמכים, נשמעו עדים וטיעונים. המפקח מר מאיר אלהרר העיד לתביעה. הוא סיפר על הביקורות שהוא עורך לעיתים תדירות בחלקה. בביקורות מצא שהנאשמת ממשיכה לנהל בחממה את הגלריה, למרות שכבר ב- 3.9.00 דרש ממנה בכתב להפסיק לעשות כן, ולמרות שעל פי התרשמותו קהל לקוחותיה איננו גדול. הנאשמת, מורה בגימלאות, העידה לעצמה. לדבריה, החליטה לשכור מהנאשם חלק מהחממה, לאחר שהבטיח לה שהקרקע פרטית ו"אין כל בעיה לגבי המקום". היא ביקשה לקבל שסמכה על דברי הנאשם ולא בדקה יותר. חתמה על זיכרון הדברים במ/ 6, השקיעה במקום השקעות כספיות גדולות והחלה בהפעלת הגלריה מבלי להיות מודעת לבעיית חוקיות השימוש. על החוזה במ/ 4 חתמה הרבה יותר מאוחר. הנאשמת הודתה שנדרשה לסגור את הגלריה ולא עשתה כן. היא הוסיפה ללא היסוס: "אני מקוה שיתחשבו בנתונים שהגשתי...אני מקוה להישאר שם כמה שיותר" (עמ' 10 ש' 22 - 23 לפרוטוקול). התובעת, עו"ד בן-ציון, הדגישה בטיעוניה לעונש את יעודה החקלאי של החלקה. היא ביקשה לראות בחומרה את חלקו של הנאשם בעבירה, הגם שלא הוא שביצע בפועל את השימוש האסור. תמורת 450$ לחודש השכיר הנאשם את החממה, שיועדה לשימוש חקלאי, בידיעה שיעשו בה שימושים אסורים, ועליו האחריות לעבירה. התובעת ראתה בהתנהדותו של הנאשם "עצימת עיניים", שאין בה לגרוע מאחריותו. התובעת ביקשה להורות על סגירת הגלריה ולגזור על שני הנאשמים קנסות שישקפו את חומרת העבירה המתמשכת באופן התואם את ההוראות המחמירות שבחוק. על הנאשם, שהורשע בשני תיקים, כשלחובתו הרשעות קודמות, כעולה מפסקי הדין במ/ 7, ביקשה התובעת להשית גם מאסר על תנאי. בנוסף, ביקשה לחייב אותו לחתום על התחייבת כספית, להימנע מלחזור ולבצע את העבירה שבה הורשע. סניגורו של הנאשם, עו"ד מנוסביץ, ביקש שלא להחמיר עם הנאשם. הנאשם מותיקי כפר אז"ר, עסק שנים רבות בחקלאות, ולשם כך הקים את החממה על פי היתר כדין. מירב שטחה של החממה לא הושכר וממשיך לשמש את הנאשם לצרכים חקלאיים. לפני כשנה למרבה הצער, הנאשם חלה במחלה קשה ובריאותו התדרדרה כעולה מהמסמך במ/ 8. בשל מחלתו נאלץ הנאשם להפסיק את עבודתו החקלאית, באופן שגרם לירידה דרסטית בהכנסותיו. בשל המצוקה השכיר חלק קטן מהחממה. הסניגור ביקש להתחשב בהודאת הנאשם, לקבל את טענתו שבתום לב האמין שהנאשמת תעמוד בהתחייבותה החוזית ותדאג לקבל היתר להפעלת הגלריה. ומשנוכח שהדבר לא נעשה, דרש מהנאשמת בכתב לסגור את הגלריה והיא לא נענתה לדרישתו. לדעת הסניגור, יש ליתן לכל אלו משקל רב לקולא בעת גזירת עונשו של הנאשם. הנאשם פנה לבית המשפט בפניה נרגשת וביקש להתחשב במצבו הבריאותי הקשה וההוצאות הכספיות הכבדות שהוא נאלץ לעמוד בהן למימון תרופות וטיפולים מחד, ובהתמוטטות עסקיו מחמת אי יכולתו לתפקד ולתפעל את עסקו. עו"ד רוטברד סניגורה של הנאשמת טען שמצב בריאותה של הנאשמת איננו שפיר ולתמיכה הגיש את במ/ 9 ובמ/ 10 מהם עולה שלניהול הגלריה חשיבות מבחינת בריאותה הנפשית של הנאשמת. הוא ביקש להשית על הנאשמת קנס כספי סמלי, ולא ליתן משקל לחומרא לדבריה לפיהם היא מבקשת להאריך את משך הפעלת הגלריה בחממה. יחד עם זאת, ביקש לדחות לתקופה ארוכה ככל האפשר כניסתו לתוקף של צו לסגירת הגלריה אם אכן יצא צו כזה מלפני בית המשפט במסגרת גזר הדין. הסניגור ביקש להתחשב בחוסר ניסיונה העסקי והמסחרי של הנאשמת אשר האמינה בנאשם וסמכה עליו שהכל כשר וחוקי, חתמה על הזכ"ד במ/6 ללא ייצוג משפטי, השקיעה השקעות כספיות גדולות בהתאמת החממה לגלריה, והיא עלולה לעמוד בפני הוצאות כספיות גדולות נוספות אם כתוצאה מצו סגירה תיאלץ להעתיק את הגלריה למקום אחר. לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים המפקח והנאשמים, ועיינתי בחומר שהוגש בפני הגעתי למסקנות כדלקמן : 1. ככלל - המחוקק מתייחס בחומרה לעבירות על חוק התכנון והבניה ועל בתי המשפט להילחם בתופעה הנפוצה של הפרת הוראות החוק באופן שיהיה בו כדי להוציא מהכוח אל הפועל את מטרת המחוקק והתוצאה היוצאת מלפני בתי המשפט חייבת להיות בעלת משמעות מחנכת ומרתיעה. ראו לעניין זה ע"פ 920/85 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' מוסא אבו נימר, פד"י מא (4), 29 וקביעתו של כב' הנשיא [כתוארו אז] שמגר בע"פ 578/78 מד"י נ' דרוויש עיסה, פד"י לו (1), 723: "האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק [חוק התכנון והבניה -ד.ר.ש] מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי...האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעתם העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקויימים....לאור המצב אליו הגענו, יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות התכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר". ואך הגיוני הוא שכשהעבירות מבוצעות למען הפקת רווחים כלכליים, על בית המשפט להשית קנסות גבוהים שיהפכו את ביצוען לבלתי כדאי מבחינה כלכלית. שאם לא כן, עלול להתערער אימון הציבור בתיפקודן של הרשויות האמונות על השלטת החוק, תוך מתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי; שהרי, אין כמעט נאשם שאין לו נימוקים אישיים לביצוע עבירה, ובסופו של דבר, ענישה לפנים משורת הדין תהפוך לשורת הדין, ומערכת אכיפת החוק תישאר נטולת כלים יעילים לביצוע דיני התכנון והבניה. וראו לעניין זה ת.פ. (י-ם) 162/99 מד"י נ' המשביר החקלאי בע"מ, תק-מח 99 (3), 29201, ע"פ 2576/93 מד"י נ' שמואל רזנבלום, פד"י נא (1), 610 וע"פ מד"י נ' גריס דיב מריבע, פד"י לג (2), 382 שם קבע כב' השופט ברק כשנדרש לשאלת גובה הקנסות, (עפ"י סעיף 63 לחוק העונשין) במקרה דומה של עבירה על חוק התכנון והבניה: "...אכן, דווקא בעבירות שרקען כלכלי, עשוי השימוש בסעיף 63 לחוק העונשין לשמש גורם אפקטיבי, שכן, הוא פוגע במוטיב העיקרי של העבריין, דהיינו, שאיפתו לבצע כסף". וראו לעניין זה גם פסה"ד בע"פ 71120/99 חברת מבני תעשיה נ' מד"י [לא פורסם], עמ' 4]. 2. במקרה דנן - הנאשמים עשו שימוש חורג ללא היתר בקרקע חקלאית מוכרזת, וזאת למרות שידעו או חייבים היו לדעת שהדבר אסור. 3. השימוש האסור נעשה לצורך הפקת רווחים. הנאשם הפיק דמי שכירות גבוהים למדי והנאשמת הפיקה או קיוותה להפקת רווחים מהפעלת הגלריה. 4. שניהם הודו רק לאחר מספר נכבד של ישיבות שגרמו להתמשכות ההליך במשך למעלה משנה, למרות שלא היתה להם הגנה של ממש. 5. שניהם אינם אנשים צעירים, מצב בריאותם אינו שפיר ומצבם הכלכלי איננו טוב. 6. עד כאן הדמיון בנסיבות. מעבר לכך קיים שוני רב בנסיבות הרלונטיות לגבי כל אחד מהנאשמים, המצדיקות הבחנה ביחס לעונש שיש לגזור על כל אחד מהם. 7. באשר לנאשם - א. הנאשם הוא בעל הזכויות בחלקה, בעל ההיתר ובעל הידיעה שבחממה הותר שימוש לצרכים חקלאיים בלבד. ב. הנאשם התקשר עם הנאשמת, לא תוך עצימת עיניים כפי שטענת התובעת, אלא בידיעה שההסכם יסבך אותה בשימוש בלתי חוקי ויגרור אותה להוצאות כספיות נכבדות. הנאשם חתם עם הנאשמת על זכ"ד במ/ 6 מבלי לגלות לה את ההגבלה לגבי השימוש, ולא נמנע מלהטיל עליה בחוזה במ/ 4 את האחריות לקבלת היתר בידיעה שזאת למעשה משימה בלתי אפשרית. אני רואה בהתנהגות הנאשם התנהגות בלתי מצפונית של חוטא ומחטיא, שאיננה עומדת בדרישת המחוקק בכל הנוגע לניהול משא ומתן בתום לב. ג. לכן , גם אם אקבל שבשלב כלשהו שלח הנאשם לנאשמת מכתב דרישה לסגירת הגלריה, כפי שטען סניגורו, מבלי להגיש העתק המכתב בפני, אין בכך כדי להפחית מחומרת התנהגות הנאשם, ואין בכך לשמש שיקול בעל משקל סגולי רב להקלה בעונשו. ד. זאת ועוד, הנאשם להבדיל מהנאשמת הורשע בשני תיקים, כשהנסיבות בתיק הנוסף זהות. ה. נסיבה נוספת חשובה להחמרה בעונשו של הנאשם אני רואה בעובדה שאת העבירות בהן הורשע בפני, ביצע הנאשם לאחר שכבר עמד לדין פלילי מספר פעמים בגין עבירות על החוק, כעולה מהמסמכים במ/7. במשפטים הקודמים נענה בית המשפט לבקשות הנאשם והתחשב פעם אחר פעם במצבו הבריאותי והכלכלי הקשה. לא למותר לציין, שעל הזכ"ד במ/ 6 חתם הנאשם לאחר שהורשע בת.פ. 3145/97 בעבירה זהה של השכרת נכס לאחר, תוך עצימת עינים משימוש ללא היתר שנעשה במושכר. בבת.פ. 1379/98 הורשע ביום 14.12.98 בעבירה חמורה של אי קיום צו שיפוטי בניגוד לסעיף 210 לחוק, ובית המשפט התחשב בו; ולמרות זאת, לא נרתע מלחזור ולעבור על הוראות החוק ויומיים אחרי גזר הדין בת.פ. 1379/97, התקשר הנאשם בזכ"ד במ/ 6. ו. כל אלו מביאים אותי למסקנה כי למרות ההודאה, למרות המחלה והנסיבות האישיות, מידת ההתחשבות לה זכאי הנאשם היא מוגבלת ביותר, והפעם יש ליתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי, כפי שפורט לעיל, ולהחמיר בעונשו. 8. באשר לנאשמת - א. חובתה של הנאשמת לבדוק את המצב החוקי לאשורו בטרם הפעלת הגלריה איננה במחלוקת. הסתמכותה על הנאשם יכולה להקל עימה רק במידת מה. ב. הנאשמת, להבדיל מגב' לוין איננה בבחינת "מודה ועוזבת". למרות ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגדה, היא ממשיכה בניהול הגלריה ואין בדעתה להפסיק בכך מרצונה. אשר על כן, עונשה לא יכול להיות זהה לעונשה של גב' לוין שמיד לאחר שנודע לה שהיא עושה שימוש אסור עזבה את המקום והודתה בבית המשפט. 9. לאור כל הנ"ל וכשאני לוקחת בחשבון את ההודאה שהודו שני הנאשמים, את עברה הנקי של הנאשמת , ואת שאר הנסיבות האישיות שפורטו לעיל אני גוזרת את העונשים כדלקמן: א. על הנאשם בגין העבירה בתיק 9613/00 , שבו הופסק השימוש החורג בתכוף לאחר הגשת כתב האישום: 1. קנס בסך 20.000 ₪, שישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 2.1.02 ובכל 2 לחודש אחריו. 2. לא ישולם תשלום אחד במועדו תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי. 3. אני מטילה על הנאשם 3 חודשים מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שנה מיום 31.3.02 לא יעבור עבירה על הוראות חוק התכנון והבניה. 4. אני מחייבת את הנאשם לחתום על התחיבות בסך 40.000 ₪, שבמשך שלוש שנים מיום 31.3.02 לא יעבור את העבירה שבה הורשע. 5. לא ישולם הקנס ו/ או לא תיחתם הערבות ייאסר הנאשם ל- 120 יום. ב. על הנאשם בגין העבירה בת.פ. 9614/00 שבו השימוש החורג נמשך עד היום: 1. קנס בשיעור 30.000 ש"ח. קנס זה ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.1.02 ובכל 15 לחודש שאחריו. 2. לא ישולם תשלום אחד במועדו תעמוד יתרת הקנס לפירעון מיידי. 3. אני מטילה על הנאשם 6 חודשים מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום 31.03.0.2 לא יעבור על עבירה מהעבירות שבחוק התכנון והבניה. 4. אני מחייבת הנאשם לחתום על התחיבות בסך 50.000 ₪ שבמשך שלוש שנים מיום 31.3.02 לא יעבור עבירה מהעבירות שבחוק בתכנון והבניה. 5. לא ישולם הקנס ו/ או לא תיחתם הערבות ייאסר הנאשם ל- 150 יום. ג. על הנאשמת שזו הסתבכותה הראשונה והיחידה, אני גורת כדלקמן: 1. קנס בסך 8000 ₪ שישולם ב- 8 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 2. 1.02 ובכל 2 לחודש שאחריו. 2. לא ישולם תשלום אחד במועדו תעמוד יתרת הקנס לפירעון מיידי. 3. אני מצווה על סגירה הגלריה. צו הסגירה יכנס לתוקפו ביום 30.3.02. ד. במידה והשימוש האסור בגלריה לא יפסק עד ליום 30.3.02, אני מחייבת כל אחד מהנאשמים בקנס יומי בסך 150 ש"ח בגין כל יום הפרה החל מיום 31.3.02 . חממותחקלאות