פסק דין הנסיבות לעותר זכויות בנחלה במושב כפר טרומן- מושב שיתופי להתיישבות חקלאית. בקצה הנחלה, הוקם, בשנת 1992, על פי היתר כדין, מבנה שגובהו 6.8 מ' ושטחו כ-838 מ"ר ששימושו נקבע להיות חקלאי (להלן: "המבנה"). המבנה ממוקם סמוך לדרך אזורית מס 453, בקצה "חלקה א", מחוץ לשטח המגורים בנחלה. העותר ביקש, החל בשנת 1997, היתר לשימוש חורג בחלק מן המבנה (בשטח של 500 מ"ר ובגובה שלא יעלה על 5.20 מ'), למטרת משרדים, איחסון והתקנת אביזרי רכב. הועדה המקומית לתכנון ובניה לודים המליצה והועדה המחוזית אישרה, ביום 10.8.98 את בקשת העותר לשימוש חורג במבנה כפוף לאישור הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן: "הולקחש"פ"), ובתנאי שהעותר יקים קיר מחיצה בנוי, בתוך המבנה, להפריד בין השטח שבו יהיה השימוש החורג לבין יתרת השטח שעליה לא יחול ההיתר. הולקחש"פ דחתה ביום 4.1.99 את הבקשה להתרת שימוש חורג במבנה. החלטתה נומקה בכך שהבקשה אינה עומדת בתנאי "דו"ח קדמון" ותוכנית המתאר המחוזית תמ"מ/7/3 (להלן: "תוכנית המתאר המחוזית") שעליהם מושתתת מדיניות הענקת היתרים לשימוש שאינו חקלאי בקרקע המוגדרת כנחלה. ערר שהוגש בידי העותר נדחה ביום 28.12.99, על ידי ועדת הערר לעניין קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן: "ועדת הערר"). גם ועדת הערר השתיתה את החלטתה על כך ש"הבקשה אינה עומדת בעקרונות דו"ח קדמון ובעקרונות תממ3/7". העתירה דנן הוגשה ביום 12.7.00, והיא מכוונת כנגד החלטת הולקחש"פ וועדת הערר כאחת. הדין החל - טענות ומענות חוק התכנון והבניה סעיף 156 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 מורה: לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה. בתוספת הראשונה לחוק נקבעה סמכות הולקחש"פ לאשר שימוש שאינו חקלאי בקרקע חקלאית (לעיל ולהלן: "שימוש חורג"): לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאיתלמטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה. תמ"א/3 תוכנית מתאר ארצית (תמ"א/3) דורשת, לעניין דרך אזורית, כי מרחק קווי בניין מציר רצועת הדרך לא יפחת מ- 40 מ'. בדיוני ועדת הערר נשמעה, לראשונה, אמירה שהמבנה ממוקם בסמוך לדרך אזורית 453 במרחק קו בניין של 30 מ'. על כן אין הוא עומד בדרישות תמ"א/3. הנמקה זו כלולה גם בתגובה בכתב לעתירה, שנמסרה מטעם המשיבות. העותר נדרש לטענה זו בסיכומיו. הוא גורס שם כי המבנה ניצב בקו בניין של 40 מ', בהתאם לדרישת תמ"א/3. תוכנית המתאר המחוזית (תממ/7/3) תוכנית המתאר המחוזית (כפי שתוקנה באפריל 2000) מאפשרת, בתנאים מסוימים הוספת שימושים, לא חקלאיים, בנחלה כדלקמן: ..ניתן בתכנית מתאר מקומית ליעד בתחום המגורים שטח לפעילות יצרנית נוספת... סך השטח לפעילות יצרנית נוספת בתחום המגורים לא יעלה על 500 מ"ר במבנה מוסב ובמבנה חדש גם יחד"(סעיף ח). "תחום המגורים" גובה תקרתו של המבנה לפעילות יצרנית נוספת לא יעלה על 2.8 מ' מפני הקרקע הטבעית וגובה שיא הגג המשופע לא יעלה על 5.2 מ' מפני הקרקע (סעיף 3 לנספח מגבלות תכנוניות). [הוראות אלה הן בגדר יישום של המלצות "ועדת קדמון". הועדה בחנה אפשרויות להתיר פעילות יצרנית נוספת במשק המשפחתי במושבים. הועדה הציעה, לנוכח המשבר המתמשך בענף החקלאות, פתרונות לפיתוח יזמות כלכלית עסקית חליפית, לא חקלאית, מניעת נזק סביבתי וקביעת כללים ברורים אשר ישמרו את אופיו הכפרי של המושב ואת איכות החיים של תושביו. בהקשר זה, הועדה המליצה לאשר שימושים חורגים בחלקה א' (היא החלקה הצמודה לביתו של התושב) תוך הצבת הגבלות על מיקום המבנה המיועד לשימוש חורג (בתחום שלושה דונם הסמוכים למבנה המגורים); על שטח המבנה (500 מ"ר) ועל גובהו (שיא גובהו של גג משופע לא יעלה על 5.2 מ'). מסיכומי המשיבות עולה הטענה שהמבנה ממוקם מחוץ ל"תחום המגורים' בנחלה; שטחו של המבנה כ- 800 מ"ר וגובהו 6.8 מ"ר. מכאן שהמבנה אינו עומד בדרישות תוכנית המתאר המחוזית. העותר אינו חולק על נתוני השטח והגובה של המבנה, אך הוא הביע נכונות להתאימם להוראות התוכנית המתארית על יד הצבת מחיצות ותקרה מנמיכה. הוא גם אינו חולק על כך שהמבנה מצוי מחוץ לתחום המגורים אך הוא גורס שלא היה מקום להגבילו במגבלות הקבועות בתוכנית המתארית כיון שזו באה לעולם בשעה שהמבנה כבר עמד על תלו. הא ראיה שהועדה המחוזית, שהיתה על ערש התיקון שנערך בתוכנית המתארית ובודאי היתה מודעת לתכני התוכנית המתוקנת, לא ראתה לצורך להחילם על בקשת העותר. תגובת המשיבות לכך היא שהוראות התוכנית המתארית (שאת שורשיהן והגיון הצדקתן ניתן למצוא בדוח קדמון) נוקבות בערכי השטח והגובה של המבנה עצמו ולכך הן מכוונות ולא לערכי שטח וגובה של חלק המבנה המנוצל לשימוש חורג. יתר על כן, אילו הסבת הדגש אל ערכי חלק המבנה המנוצל לשימוש חורג, תטיל על המשיבות מעמסת פיקוח שהן לא יכולות לעמוד בה. אשר להחלת תנאי תוכנית המתאר לאחור. המשיבות אינן סבורות שטמון בכך קושי כלשהו. שהרי המבנה הוקם, מעיקרה, למטרות "חקלאיות". תוכנית המתאר המחוזית אינה פוגעת בשימוש הזה. התוכנית קבעה כללים חדשים לשימוש חורג. משעה שמדובר בשימוש חורג אין לעותר זכות קנויה שעניינו יתברר לפי כללים שפג תוקפם. דרישת המחוקק היא שהולקחש"פ תיתן אישורה לשימוש החורג. על כן אין נפקה מינה לכך שהועדה המקומית והועדה המחוזית אישרו את השימוש. כל גורם שאישורו נחוץ ניצב לעצמו ואין רשות נוגעת ברשות. טענות ומענות נוספות לבד מטענת העותר שבקשתו עומדת בקריטריונים הכלולים בתוכנית המתאר המחוזית ( או שניתן להתאים את המבנה לאותם תנאים), הצביע העותר גם על מספר נימוקים נוספים העשויים, כשלעצמם, להצדיק את ביטול ההחלטות של המשיבות ולהמירן בצו המורה להעניק לו את ההיתר המבוקש. אלה הטענות והמענות בקצירת האומר. פגיעה בכללי הצדק הטבעי החלטות הולקחש"פ וועדת הערר נוסחו באורח לקוני ביותר. עיין שוב לעיל וראה כי ההחלטות כוללות ציון שבקשת העותר אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות דו"ח קדמון ועם כללי תוכנית המתאר. הא ותו לאו. אפילו פירוט העקרונות והכללים שהבקשה אינה מותאמת אליהם, חסר. מצב דברים זה, לדעת העותר, מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי. כידוע אחד מכללי הצדק הטבעי הוא "זכות הטיעון" (או "הזכות להישמע"). ואחד ממרכיבי הזכות להישמע הוא חובת הרשות לנמק את החלטתה. בהעדר הנמקה נפגע עקרון יסוד של צדק טבעי. המשיבות גורסות כי כאשר מדובר בהחלטה של רשות מנהלית המורכבת מספר חברים בעלי זכות להביע דעה ושההחלטה מתקבלת על פי דעת רוב, אין צורך בהנמקה "מרוכזת" אלא ניתן להסתפק ב"הנמקה עקיפה", הנובעת מפרוטוקול הדיון שבו הביע כל חבר את עמדתו. שתי המשיבות הן גופים המורכבים ממספר חברים בעלי זכות הבעת דעה והצבעה שדיוניהם מתועדים בפרוטוקולים. עיון בפרוטוקולים של דיוני המשיבות יגלה מייד מהם הקריטריונים שנשקלו בהקשר לבקשת העותר ומכוח אלו קריטריונים נדחתה הבקשה. ניגוד עניינים מר צ. קדמון, שעמד בראש "ועדת קדמון", הוא חבר ועדת הערר. הועדה שקלה את הבקשה ואת הערר, בין היתר, לאור עיקרי דו"ח ועדת קדמון. העותר סבור שבכך נוצר ונטבע ניגוד עניינים אצל מר קדמון. שכן כחבר ועדת הערר עליו לשקול טענות והשגות על עקרון זה או אחר שנקבע על ידי הועדה בראשותו והוא, מסתמא, אינו יכול לשמוע את הדבר בלב פתוח ובנפש חפצה. טענה זו לא נטענה מעיקרה בכתב העתירה. היא נוספה בשלב הסיכומים. אולי זה הטעם לכך שהמשיבות כלל לא התייחסו אליה בסיכומי התשובה. פגיעה בעיקרון השוויון העותר טוען כי דחיית בקשתו היא בגדר הפליה, לפי שבמקרים דומים אחרים אושרו בקשות לשימוש חורג. סתם העותר ולא הצביע על אותם מקרים. הוא הסתפק בציון העובדה שבסמוך למושב (בצידו השני של כביש 453), מוקם אזור תעשייה ("קשת") המיועד למשרדים, היי-טק, מסחר, אחסנה ובתי מלון. לסברתו, נוכח אישורי הבניה הנרחבים אשר ניתנו לאזור התעשייה "קשת", היה מקום להתיר גם לו את השימוש החורג המבוקש בידו. העדר סבירות הטענה הבאה בפי העותר היא שההחלטות לוקות בחוסר סבירות. לאמור, הרשויות לא איזנו כראוי בין הערכים והאינטרסים השונים, ואפילו נוגדים, הכרוכים בסוגיית ההיתר המבוקש. ההיתר הוא בבחינת בקשה של אדם להניח לו להשתמש ברכושו, בנכס אשר לו, כחפצו. זוהי זכות יסוד לקניין פרטי ולשימוש בו והיא מהווה נגזרת של חופש העיסוק. גם אם תאמר שיש בסיס ערכי או אינטרס לאומי בשימור אופיים החקלאי של המושבים ; אינטרס זה אינו יכול להתגבר על זכות יסוד של הפרט להתקיים בכבוד. על כל פנים ה"התנגשות" בין האינטרסים מצריכה "איזון" ובנסיבות העניין דנן היפרו הועדות המשיבות את האיזון הראוי. היפכא טוענות המשיבות ולדידן זו הנקודה המרכזית השוללת את התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בשיקול הדעת של הרשויות. הלכה ידועה היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים איננו "רשות תכנונית" ואין הוא ממיר את שיקול הדעת של הרשות התכנונית, שהחלטתה עומדת למבחן, בשיקול דעתו. בית המשפט מופקד על בדיקת חוקיות ההחלטה. בכלל זה מצויה גם סבירות ההחלטה. בגדרה של החלטה סבירה, בנקודה מסוימת, עשויות לבוא מספר החלטות שאינן זהות ואפילו קוטביות. אין בכך כדי לשמש בסיס לפסילת ההחלטה שהתקבלה שכן כולן מצויות ב"מתחם הסבירות" ואין הדבר עניין ל"העדפה" של בית המשפט. בין טענות למענות - ההכרעה טענות הפסלות המנהלית בראשונה אתן דעתי לארבעת הטענות לפסלות מנהלית של החלטות המשיבות: 1) העדר הנמקה; 2) ניגוד עניינים; 3) אי שוויון; 4) העדר סבירות. העדר הנמקה - השקפת המשיבות, בעניין זה, מקובלת עלי. רשויות המנהל מחויבות בהנמקת החלטות שיש בהן משום סירוב לבקשת הפרט. כך מורה החוק (סעיף 2א של חוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט -1958). אולם הדין אינו מבאר "הנמקה" מהי. כלום אפשר שאמירה כוללת כגון זו שבהחלטות המשיבות ולפיה הבקשה נדחית משום שאינה תואמת להוראות תכנית המתאר ולעקרונות דו"ח קדמון, תיחשב כ"הנמקה"? ניתן, לדעתי, להשיב בחיוב לשאלה זו, אם המבקש, שבקשתו סורבה, יכול לידע את נימוקי הסירוב מתוך פרוטוקול הדיון של הרשות שסירבה לו. הואיל ופרוטוקול הדיון של רשות (במיוחד רשות שבה מספר חברים הנוטלים חלק בתהליך קבלת ההחלטה) הוא חלק מהחלטת הרשות, אזי כאשר נימוקי הסירוב ברורים מתוך הפרוטוקול, ניתן לומר שהם עולים מתוך ההחלטה. יש לכך סימוכין בפסיקה: החלטת ועדת הכנסת בעניין ההשעיה לא הייתה מנומקת. בכך אין אני רואה כל פגם שהוא, כשמדובר בגוף, המורכב מחברים שונים, שלכל אחד מהם היו, בוודאי, נימוקים משלו וההחלטה מבטאת את הרצון הקולקטיבי של החברים, שהצביעו בעד קבלתה. במידה מסויימת יכולנו ללמוד על שיקולי חברי הועדה מתוך פרוטוקולים של דיוני הועדה. (בג"צ 306/81 פלאטו שרון נגד ועדת הכנסת, פ"ד לה (4) 118) עם זה, נראה לי שהצירוף שבין חזית ההחלטה (מכתב ההחלטה הפורמלי) לבין הפרוטוקול שבעורפה, ממלא אחר דרישת ההנמקה אם, או ככל שמתקיים מתאם בין הא לדא. אם חזית ההחלטה אינה תואמת לעורפה והראשונה אינה מנומקת, כי אז חובת ההנמקה אינה מקוימת. בענייננו ניתן על נקלה להבין את נימוקי הסירוב לעותר מתוך הצירוף שבין מכתב י הועדות שנשלחו אליו לבין פרוטוקול הדיון בהן. הסירוב נבע מתוך כך שהבקשה, לסברת המשיבות, אינה תואמת לעקרונות ועדת קדמון ולתוכנית המתאר המחוזית (מכתבי הסירוב). מהותה של אי ההתאמה פורטה בפרוטוקולים של הדיונים (מיקום המבנה, שטח המבנה וגובהו) וביחד, זו ההחלטה וזו הנמקתה. על זה יש להוסיף הערה שבדיוני ועדת הערר נזכרת גם סוגיית מיקום המבנה ביחס לדרך אזורית סמוכה וכי הדבר אינו מתיישב עם דרישת תכנית המתאר הארצית. אולם מכתב הסירוב של יו"ר ועדת הערר אל העותר אינו כולל את הנימוק האמור. על כן, בנקודה זו, לא מתקיים מתאם בין חזית ההחלטה לעורפה ולכן, לכאורה, אין לראות בנקודה זו של מיקום המבנה משום טעם לסירוב לבקשה. חככתי בדעתי שמא ניתן לראות באי ההתאמה לדרישת תמ"א 3 גם כן משום טעם סירוב שאינו כלול בהנמקה. שהרי הדין מורה שהיעדר הנמקה אינו פוסל, כשלעצמו, את ההחלטה וכבר הבעתי את דעתי באחת הפרשות שהפגם ניתן לריפוי גם על ידי הצגת הנמקה בתשובה לעתירה מנהלית [עת"מ 1961/96 שקורי נ' הועדה המחוזית (להלן: "עניין שקורי")]. אלא שאני סבור שכיון שהמשיבות כתבו דברים מפורשים שהן מסמיכות את החלטת הסירוב על דרישות תכנית המתאר המחוזית וכללי קדמון (הראשונים והאחרונים הם היינו הך) ולא ציינו את דרישת תמ"א 3 אין לראות בה, בדיעבד, משום טעם לסירוב. סיכומה של הנקודה הוא שהמשיבות עמדו בחובת ההנמקה ואין לעתירה על מה שתסמוך בנקודה זו. ניגוד עניינים - אינני סבור שמתקיים ניגוד עניינים בין תפקידו של קדמון כחבר ועדת הערר לבין העובדה שהוא עמד בראש ועדת קדמון. כיו"ר ועדת קדמון נדרש מר קדמון לגיבושה של תפיסה (קונספציה) עקרונית שאחר כך אף נקבעה בדין (תכנית המתאר המחוזית). בתפקידו כחבר ועדת הערר נדרש קדמון לבדיקת ההתאמה של הבקשה הפרטית לקונספציה ואינני רואה איזו סתירה יש בין זה לזה. יתר על כן, אפילו לא היה להשקפתו של מר קדמון (או של הועדה שבראשה עמד) עיגון בתוכנית המתאר, כלום היה בכך כדי לפסול אותו מלישב בגוף האמור לקבל החלטות ושבו כל חבר מכריע על פי השקפת עולמו? לדעתי התשובה לכך שלילית וכבר כתבתי דברים כעין אלה בפרשת שקורי הנ"ל: הכלל האוסר על עובד ציבור לפעול במצב של ניגוד עניינים הוא בגדר עיקרון בעל תחולה כללית... (בג"ץ 531/79 סיעת הליכוד בעירית פ"ת נ' מועצת עירית פ"ת פ"ד לד(2) 566)... אולם לא כל ניגוד עניינים פוסל את ההחלטה המנהלית. מן הראוי לבחון את עוצמת ניגוד העניינים ואת מידת השפעתו הפוטנציאלית על הליך קבלת ההחלטה המנהלית (בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הועדה המחוזית פ"ד מז(3) 742, 747). בעניין דנן אין מדובר בהתנגשות בין אינטרס פרטי של מר ששון לבין אינטרס ציבורי הכרוך בהחלטה המנהלית. ההתנגשות היא בין קונספציה תכנונית שככל הנראה מר ששון אוחז בה לבין קונספציה אחרת שהועדה המקומית גרסה את תחולתה. אמנם מבחינה של "אסטתיקה ציבורית" היה רצוי שמר ששון לא ישתתף בדיון הנוגע להחלטה של הועדה המקומית "שלו" (זה דווקא מחמת החשש שמורא ראש העיריה יהיה על נציגי הועדה המקומית שיש להם תלות יום יומית בו) אולם אין להשוות את "ניגוד הדעות" הכא לניגוד אינטרסים הטבוע בדיון בהתנגדות לתוכנית שניזומה בידי רשות מקומית או רשות ציבורית אחרת. אילו צדקה הטענה שחבר רשות מנהלית צריך לפסול עצמו בכל מקום שבו עליו להידרש לשאלה שבה כבר הביע, קודם לכן את השקפתו העקרונית, כי אז החברות ברשות המנהלית היתה לעולם "חד פעמית". אחרי דיון ראשון בבקשה לשימוש חורג לא יוכל עוד שום חבר שהציע לסרב לבקשה לכהן ברשות המנהלית שכן כבר נקב בהשקפת עולמו. מצב דברים זה הוא, כמובן, אבסורד גמור וטענת עתירה אבסורדית יש לדחות. אי שוויון - טענת אי השוויון נכללה בעתירה בלי שמץ של ראיה רלוונטית. אין זיקה בין אישורי הבניה של אזור התעשייה הסמוך לכפר טרומן, שאיננו חלק מן הנחלה, ודאי לא חלק מחלקה א' של חבר מושב, לבין אישור לשימוש חורג בנחלה א' של העותר. בהיעדר ראיה לכאורה להפליה, נופלת הטענה מאליה. העדר סבירות - לית מאן דפליג כי בית המשפט לעניינים מנהליים, שאיננו רשות מנהלית, אינו רשאי לשום את דעתו ושיקוליו תחת אלה של הרשות המנהלית. הדברים ברורים ומבוררים: בית המשפט אינו מוסד של תכנון. הסמכות לתכנן שטח ולקבוע את יעודו הוענקה על פי חוק התכנון והבניה למוסדות התכנון, ובהם גם המשיבה. בית המשפט אינו מוסמך על פי החוק, ואינו מתאים על פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת. אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות (בג"צ 465/93 טריידט נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פ"ד מח (2) 622) בית המשפט לעניינים מנהליים אינו צריך לבחון את נכונות השיקולים שהדריכו את החלטת הרשות המנהלית אלא את צדקתם; לאמור האם לא נפל בהם פגם או פסול מן הפגמים המנהליים והאם הם מצויים בתוך "מתחם הסבירות" (עניין שקורי). אולם דווקא מן ההלכה המושרשת והידועה הזאת מתבקש שאין מקום לנוהג הנקוט ביד פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי), כבאת כוח רשויות המנהל של המדינה (המשמש דוגמה לחיקוי בידי כל גופי המנהל האחרים) לקבוע בראש כל תשובה לעתירה, כמין מנטרה, בקשה לדחיית העתירה משום שבית המשפט אינו פועל כרשות על, תכנונית. נכון שבית המשפט איננו רשות על, ממעל לרשויות התכנון, אך הוא מוסמך לבדוק את סבירות החלטותיהן. גם טענה בדבר אי סבירותה של החלטה מנהלית היא טענת עתירה לגיטימית ואין מקום לבקש את דחייתה על הסף כל אימת שהיא נטענת. לגופה של טענת אי הסבירות, בעניין דנן, אני סבור שתוכנית המתאר משקפת מכלול שיקולים המאזנים כהלכה בין אינטרס הפרט לאינטרסים התיכנוניים הכוללים. העותר טוען כי אין לקרקע אשר ברשותו, כל שימוש חקלאי וכי מופרת זכות היסוד אשר לו להשתמש בקניינו כרצונו ולהתפרנס מרכושו בכבוד. גם אם תאמר שהמדינה, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, העניקה לתושבי המושבים "משבצת" קרקע, על מנת ששימושיה יהיו חקלאיים (מכאן שהקניין הוא של המדינה ולה החופש לעשות בו כרצונה, לרבות על ידי הענקת זכויות שימוש בו לייעוד מוגדר), אין המדינה יכולה לעמוד מנגד שעה שחברי המושבים - שקשרו את גורלם בהתיישבות החקלאית בתקופה שבה ניתן היה לראות פרי בעמל החקלאות לענפיה - אינם יכולים להוציא את פרנסתם מעבודת האדמה או משאר ענפי החקלאות. בנסיבות כאלה גוברת זכותו הקיומית של הפרט על האינטרס - יהא טעמו אשר יהא - של שמירה על האופי הכפרי של המושב ועל איכות החיים של התושבים. אולם רשויות המנהל לא התעלמו ממכלול הטענות של חברי המושבים המבקשים להיחתם בספר הפרנסה והכלכלה. כך אירע שועדת קדמון הושבה על מדוכת הדיון בסוגייה זו. הועדה בחנה את מצוקת חברי המושבים על כל היבטיה והציע מנגנונים וקריטריונים להתרת שימוש חורג. אלה נקבעו, אחר כך, בתוכנית המתאר. אינני רשאי לדון ב"נכונות" הקריטריונים הללו. ברור שמגבלות השטח, הגובה והמיקום של המבנה המיועד לשימוש חורג אינן בכדי. ועדת קדמון ומתקיני תוכנית המתאר קבעו את ההגבלות בכוונת מכוון כדי למנוע את הסבת המושבים לאזורי תעשייה ומסחר. הם סברו שהגבלת השימוש החורג למבנה בשטח קטן יחסית, בסמיכות למבנה המגורים תגרום למיעוט בקשות לשימוש חורג (שהרי מעטים ירצו בשימושים מסחריים או תעשייתיים "מתחת לאפם" בשטח המגורים, מה גם שהתשואה הכלכלית הטמונה בשטח קטן אינה גדולה). כיון שמדובר בקריטריונים להתרת שימוש חורג (קרי, שהכלל הוא שהשימוש שאינו חקלאי אסור והתרתו היא במקרים כחריג בלבד) אין לומר שהקריטריונים חורגים ממתחם הסבירות. יתר על כן. העותר אינו תוקף, באורח ישיר, את תוכנית המתאר המחוזית. אילו נערכה העתירה כ"תקיפה ישירה" של התוכנית היה מקום לומר לעותר שהוא השהה את עתירתו יתר על המידה והעתירה היתה נדחית מטעם זה בלבד. העתירה מתייחסת ליישום דרישות התוכנית ולפיכך היא אינה יכולה להתייחס לסבירות הדרישות הקבועות בתוכנית המתאר. יישום דרישות תוכנית המתאר-שטח המבנה, גובהו ומיקומו הבקשה אינה עומדת במגבלות השטח והגובה המקסימאליים של המבנה המיועד לשימוש חורג כפי שנקבעו בתכנית המתאר המחוזית. היא גם אינה עומדת בדרישת המיקום ("שטח המגורים") כפי הגדרתו בתכנית המתאר המחוזית. מיקום המבנה, ככל הנראה גם אינו תואם לדרישת תמ"א 3 (מפני שהוא מרוחק כדי 30 מ' מציר הדרך האזורית הסמוכה לו ואילו דרישת תוכנית המתאר הארצית היא למרחק מינימאלי של 40 מ'). לדרישת המיקום הכלולה בתוכנית המתאר הארצית אין ולא כלום עם הבקשה לשימוש חורג. עניינה של דרישת התמ"א הוא במבנה כשהוא לעצמו. והרי המבנה הוקם על פי היתר כדין ואינני יכול להרהר היום אחר מידותיו של היתר זה. דרישות השטח והגובה הן בודאי רלוונטיות, אך אילו בכך היה העניין מסתכם הייתי מציע לרשויות לחייב את העותר להתאים את חלק המבנה המיועד לשימוש חורג לדרישות הללו (על ידי הצבת מחיצות ממשיות, בנויות באופן סביר שאינו ניתן להזזה ולהסרה קלה, וכן על ידי קביעת תקרה מנמיכה). נכון שתוכנית המתאר מתייחסת למבנה ולא לשטח השימוש החורג. אולם התוכנית באה לעולם לאחר שהמבנה הוקם (כדין). אינני רואה מדוע לא ניתן להגשים את תכליתה של תכנית המתאר על ידי תחימה מסודרת וממשית של שטח המבנה המיועד לשימוש חורג (ראה עניין התשואה הכלכלית הנזכר לעיל). דא עקא שבין דרישות תכנית המתאר מצוי גם עניין המיקום בשטח המותר לבנייה למגורים. המבנה דנן מצוי מחוץ לשטח הזה. מאחר שעל סבירותה העקרונית של הדרישה כבר עמדתי לעיל, אין לומר שיישומה בידי הרשויות חורג ממתחם הסבירות. על כן, אם לא ניתן להעביר את המבנה אל שטח המגורים (וכנראה שלא ניתן, מפני שמדובר במבנה שאיננו ניתן לפירוק), אזי אין מנוס אלא לדחות את העתירה. ברור שאילו היה לאיל ידו של העותר להראות כי בעלי נחלה אחרים במושב (ואפשר, אפילו, במושבים אחרים בתחום מרחב התכנון של מחוז המרכז) קבלו היתר לשימוש חורג, מחוץ לשטח המגורים, כיון שביקשו לעשות שימוש במבנה התואם, מבחינת מידותיו, לדרישות תוכנית המתאר- אזי, לנוכח הערותי לעיל, היה מקום לשקול מחדש את הסירוב לעותר זה. סיכום הפסק כללו של דבר, אני דוחה את העתירה. מכלל נימוקי הולקחש"פ וועדת הערר (ככל שאלה מסתברים מפרוטוקול הדיון בועדת הערר) נותר רק נימוק אחד והוא שהמבנה ממוקם מחוץ לאזור המותר לבנייה למגורים. אולם די בנימוק זה כדי לתלות בו את דחיית העתירה. העותר ישלם לשתי המשיבות יחדיו סך 5000 ₪ בצירוף מע"מ כדין כהוצאות. קרקעותחקלאותקרקע חקלאיתמבנהשימוש חורג