החלטה מונחת בפני בקשתה של חברת קמטק מערכות בע"מ (להלן: המבקשת), כי אוציא צו מניעה אשר ימנע עריכת דיספוזיציות בנכסי מקרקעין אשר לשיטתה הועברו בשנת 1994 ממר רפי ירדני (להלן: החייב), לאחיו ולאחותו (להלן: המשיבים) בלא תמורה. זאת, בנסיבות המבססות, לשיטתה הענקה בטלה על-פי פקודת פשיטת הרגל. כמו כן, מונחת בפני בקשתו של המשיב, כי אבטל את צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד, וזאת ממגוון סיבות, ביניהן דחיה על הסף, חוסר סמכות, שיהוי ונטיית מאזן הנוחות לטובתו. לאחר שהונחו בפני הבקשות, התגובות להן, וכן התגובות לתגובות, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. בין החייב למבקשת התנהלו הליכים משפטיים, אשר בשלו בסופו של דבר לפסק-דין חלוט של בית משפט השלום השלום בתל-אביב, המחייב את החייב בתשלום שעמד על כחצי מיליון ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית. אין חולק, כי עד לעצם היום הזה, לא שילם החייב כמעט מאומה על חשבון חובו. 2. המבקשת נקטה בהליכי הוצל"פ כנגד החייב, אשר לא נשאו פרי. מאחר והחייב מתגורר בארה"ב, נקטה המבקשת הליכים משפטיים אף שם, אולם פעם נוספת העלתה חרס בידיו, באשר לא אותרו בארה"ב נכסים של החייב מהם ניתן להפרע. 3. לטענת המבקשת, הנכסים היחידים מהם ניתן להפרע הנם מספר נכסי מקרקעין, אותם העביר החייב למשיבים, שהם אחיו ואחותו, בשנת 1994. לשיטת המבקשת, מדובר בהעברות בלא תמורה. המשיב, בשלוש תגובותיו המפורטות אשר הונחו בפני, לא הכחיש למעשה טענה זו. מאידך, נרשמו מאוחר יותר הערות אזהרה לטובת החייב על המרקרעין, דבר אשר לשיטת המבקשת מחזק את טענותיה כי השליטה האמיתית בנכסים נותרה בידיו. לשיטת המשיב, מאידך גיסא, אין מדובר בבטוחה לתשלום הלוואה אשר נתן לו החייב. משסולקה ההלוואה, הרי שההערות בוטלו, ואין להן עוד נפקות כלשהי. 4. אי לכך, עתרה המבקשת ביום 9.7.01 לבית המשפט בבש"א 15344/01 ובקשה להמציא לחייב התראת פשיטת רגל, זאת כדי לפתוח בעתיד בהליך של ביטול ההענקות הנטענות. כמו כן, בקשה המבקשת, וקיבלה, היתר המצאה מחוץ לתחום עבור החייב. 5. באותו יום עצמו, עתרה המבקשת אף לקבלת צו מניעה כנגד המשיבים, אחיו ואחותו של החייב, לבל יעשו דיספוזיציות במקרקעין או יעבירו אותם לידי צד ג'. מאחר ומקום מגוריה של המשיבה, אחות החייב, אינו ידוע למבקשת (ככל הנראה, מדובר בתושבת חוץ), ביקשה המבקשת וקיבלה היתר לבצע תחליף המצאה, וזאת בכתובתו של אחיה, המשיב, אשר צו המניעה התבקש גם כלפיו. טענות המשיב; מרבית טיעוניו של המשיב הוקדשו לטיעוני סף, אשר מצדיקים, לשיטתו, את ביטול צו המניעה תוך חיוב המבקשת בהוצאות לדוגמא, וזאת כדלהלן: 6. לא בוצעה מסירה כדין לאחותה, המשיבה 2, ודי בכך לדחייה על הסף של הבקשה לצו מניעה. זאת, משום שלשיטתו אין כתובתו מהווה כתובת למסירת מסמכי בית-דין עבור אחותו, שהינה תושבת חו"ל, ועל המשיבה היה לבקש היתר המצאה מחוץ לתחום, תוך עמידה בכל תנאי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. 7. אין למבקשת סיכוי להצליח בהליך העיקרי, קרי, הליך פשיטת הרגל כנגד החייב. זאת משום שהחייב הוא תושב ארה"ב, ואינו עומד בתנאי סעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל. לכן, לשיטת החייב, דין ההליך כולו להכשל מחוסר סמכות. לכן אין כל סיבה להוציא צו מניעה. 8. למבקשת, שאינה אלא נושה של החייב, אין מעמד להגיש בקשה זו לצו מניעה. לשיטת החייב, מדובר בבקשה מוקדמת מדי, באשר מעמד כזה מוקנה אך ורק לנאמן בפשיטת רגל. 9. בקשת המבקשת נגועה בשיהוי, שכן העסקאות נשוא הבקשה נעשו לפני שנים רבות. 10. מאזן הנוחות נוטה לטובתו, באשר הנזק שגורם לו צו מניעה אשר אינו מוגבל בזמן הינו נזק עצום, בעוד נזקי המבקשת, לשיטתו, ניתנים לפיצוי כספי. 11. לגופו של עניין, לשיטת המשיב, אין קשר בין ה"עסקאות" שנעשו בשנת 1994 (קרי, העברת הקרקע), אשר את מהותן אין הוא מפרט בכתבי בית הדין מטעמו, לבין הערות האזהרה שנרשמו מאוחר יותר. כמו כן, אלו אף הגיעו לכדי בטלות, באשר ההלוואה להבטחתה ניתנו נפרעה. תגובת המבקשת; 12. טענותיו העובדתיות של המשיב אך מחזקות את החשד בדבר הברחת נכסים. מעבר לכך ששאלת הערות האזהרה שנרשמו לטובת החייב אינה רלוונטית לעצם ההענקה, היא מחזקת את החשד כי החייב הוא בעל השליטה האמיתי על הנכסים. 13. לא נפל שיהוי בהתנהגות המבקשת. כמו כן, אין מדובר גם בבקשה מוקדמת, היות ובלא צו מניעה כבר בשלב זה, קיים סיכוי רב כי עד שימונה נאמן, תמכר הקרקע לבטח לצד ג'. מסיבה זו, נוטה גם מאזן הנוחות דווקא לטובתה. זאת, היות והקרקעות הינן הנכס היחיד של החייב ממנו ניתן להפרע. 14. מאחר וכתובת המשיבה 2 בחו"ל אינה ידועה, הרי עדיף היה למסור את מסמכי בית הדין בעניינה לאחיה, ולא לבצע המצאה מחוץ לתחום שלא תהיה אלא "מסירה קונסטרוקטיבית" שאין לה כל נפקות ממשית. 15. יש למבקשת סיכוי טוב להצליח בהליך העיקרי, וסעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל אינו עומד בדרכה, זאת היות והחייב מנהל עסקים בישראל. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי: המסגרת הנורמטיבית; 16. לא פעם, נתקל בית המשפט של פשיטת רגל בקושי הגדול, הבלתי נסבל לעיתים, העומד בפני נושה המבקש להחזיר לעצמו את כספו אל מול חייב אשר שם לו לנוהג להתעלם מהחלטות בית משפט. על נושה כזה נגזרות לא פעם שנים ארוכות של מאבק מול החייב, וזאת על אף קיומו של פסק דין חלוט המחייב את החייב לשלם. הנושה נדרש לנהל הליכי הוצאה לפועל ארוכים, אשר לא תמיד נושאים פרי, להגיש בקשות לבתי משפט שונים, ולעיתים להאבק אף בנסיונות להברחת נכסים והפרות חוק אחרות. לא פעם, עלול נושה כזה להתייאש, או להגיע לכלל מסקנה כי ההוצאה הכרוכה בהליכי הגביה גבוהה מדי יחסית לתועלת שיפיק בסופו של יום מהגביה עצמה. מקרים אלו, בנוסף לנזקו האישי של הנושה, נושאים בחובם נזק כבד אף לאינטרס הציבורי: לא רק שאותו חייב-מעוול ספציפי זוכה להנות מעוולתו, אלא שעשוי להיווצר מסר המעודד חייבים פוטנציאלים להכנס לחיובים שאין הם יכולים לעמוד בהם, לזלזל בצווי בית משפט ולהפר את החוק. דומה, כי המקרה דנן הינו דוגמא מובהקת לחששות אלו: המדובר בחייב, שההליכים המשפטיים נגדו החלו כבר בשנת 1992. בשנת 1995, לאחר שהפר הסכם פשרה עליו חתם מרצונו החופשי, ניתן נגדו פסק דין חלוט. בשש השנים שעברו מאז, לא שילם החייב דבר על חשבון חובו. הליכי הוצל"פ ארוכים שנפתחו כנגד החייב בארץ ובחו"ל לא נשאו פרי. בסופו של יום, הוברר כי הנכס היחיד שיתכן ויוכל לשמש לפרעון חובותיו של החייב, הינם המקרקעין נשוא הדיון דנן, אשר אותם, לשיטת המבקשת, העניק החייב בלא תמורה לאחיו ולאחותו, הם המשיבים בבקשה למתן צו מניעה. לאחר שש שנים של נסיונות גביה כושלים, ברור מאליו האינטרס של המבקשת בכך שנכס זה לא יועבר לצד ג' תם-לב, דבר אשר יסכל כל נסיון להפרע ממנו, גם אם ימצא בסופו של יום כי בהענקה בטלה עסקינן. 17. אין חולק, כי המקרקעין נשוא הבקשה, להבדיל מהחייב עצמו, נמצאים בארץ, וחל עליהם הדין הישראלי. במצב זה, מן הראוי כי שאלת ההענקה תחתך לגופו של עניין. בעיקר, יש לנסות ולהמנע בכל דרך אפשרית ממצב בו אוסף נסיבות ועילות פרוצדורליות "יחסנו" שלא כדין נכס של חייב מפני דיני פשיטת הרגל. רציונל זה נכון לעניין כל נכס שהוא, קל וחומר כאשר עסקינן במקרקעין, שהינם נכס שכמותו לעולם מוגבלת, ואי לכך, ערכם והאינטרס הציבורי בהם גדולים יחסית לנכסים אחרים. במקרה דנן, עסקינן בחייב היושב בארצות הברית, בעוד נכס המקרקעין שלו מצוי בישראל. מסיבה זאת, נוצר סיכון להיווצרותו של "מעגל שוטה" של חוסר סמכות: ביושבם מול ערכאה ישראלית, יטענו החייב או באי כוחו לחוסר סמכות, היות והדומיסיל של החייב אינו מצוי עוד בארץ. מאידך גיסא, בית משפט אמריקאי יתקשה מאד, בלשון המעטה, לקנות לעצמו סמכות על מקרקעין הנמצאים בישראל, הקשורים בהליך פשיטת רגל במסגרתו מתבקש ביטול הענקה שנעשתה לטובת אדם היושב בישראל! על השופט המפרש את הדין לנסות ולהמנע ככל יכולתו, אם כן, מלהגיע למצב בו נכס רב-ערך "נופל בין הכסאות", ואין עליו דין ודיין. לפי עקרונות אלו, עלי לדון במקרה המונח לפני. האם, לגופו של עניין, מצדיקות נסיבות המקרה מתן צו מניעה? 18. שאלה זו עוסקת ב"רמת הבסיס" של עובדות המקרה, וזאת תוך התעלמות, לעת עתה, מהשאלות הפרוצדורליות הנלוות לפרשה. השאלה הבסיסית הינה: אילו היו עומדים בפני חייב, נושה וצד ג' אשר קיבל את המקרקעין מהחייב באותן נסיבות העומדות בפני, אשר כל הצדדים מצויים בארץ, ואין טענות סף בפיהם - האם מוצדק היה לתת צו מניעה כמבוקש? התשובה לשאלה זו תלויה, למעשה, בשלוש שאלות עיקריות: א. האם יש למבקש סיכוי טוב לזכות בתובענתו העיקרית? במקרה דנן, השאלה היא האם הוכח לכאורה חשד מבוסס להענקה העשויה להיות בטלה לפי דיני פשיטת הרגל? ב. האם מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הצו, או שמא לטובת המשיב? ג. האם בא המבקש לבית המשפט בידיים נקיות, או שמא הוכח ליקוי היורד לשורשו של עניין בהתנהגותו, אשר די בו כדי להפוך את התוצאה על פניה? 19. המבקשת טוענת, כי בשנת 1994, בעיצומם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים, העניק החייב את המקרקעין בלא תמורה לאחיו ואחותו. זאת, לטענת המשיבה, כאשר אף בארה"ב היה תלוי ועומד כנגד המשיב הליך של פשיטת רגל, וזאת על פי בקשתו הוא! המשיב, אשר הקדיש את מרבית תגובותיו הארוכות לטענות סף, אינו עונה כלל ועיקר לגופה של טענה זו. אף לא פעם אחת, טורח המשיב להכחיש את העובדה כי בהענקה בלא תמורה עסקינן. כל טענתו מתמקדת בהערות האזהרה שנרשמו לזכות החייב לאחר מכן. מעבר לעובדה, כי הערות אזהרה אלו אינן רלוונטיות כלל ועיקר לשאלת קיומה או העדר קיומה של הענקה בלא תמורה, הרי יש רגליים לטענת המבקשת כי עצם רישום אותן הערות מעיד על שליטתו בפועל של החייב במקרקעין. טענות המשיב לעניין זה נשמעות, על פניהן, תמוהות למדי, באשר אין הוא מצרף ולו שמץ ראיה להסכם ההלוואה בגללו נרשמו אותן הערות. אלא, שאין כל צורך שאכריע בכך במסגרת החלטה זו. דומה, כי עצם העובדה כי המשיב עצמו אינו מכחיש את קיום ההענקה (אותה הוא מכנה "העסקאות" בלא להכנס למהותה), כאשר באותה עת היו תלויים ועומדים הליכי פשיטת רגל בארה"ב כנגד החייב, די בה בכדי לבסס עילה לצו מניעה בנסיבות המקרה. יש לזכור, כי אין עסקינן, עדיין, בבקשה לביטול ההענקה הלכאורית, אלא אך ורק בביסוס חשד סביר לקיומה. נראה, כי בנסיבות אלו, ההצדקה העקרונית למתן צו מניעה הוכחה כדבעי. 20. בדיקת מאזן הנוחות, בנסיבות המקרה, מוליך אף הוא לאותו כיוון: מחד גיסא, עומד נושה המנסה לגבות את כספו לשווא במשך שש שנים, כאשר החייב מתעלם מפסק דין חלוט אשר הוצא נגדו ואינו משלם מאומה על חשבון חובו. דומה, כי יש רגליים לטענת המשיבה, כי הדרך היחידה בה תוכל להפרע מהחייב היא לממש את הקרקעות נשוא הדיון דנן, אם וכאשר יוכח כי העברתם למשיבים היתה בגדר הענקה בטלה. בנסיבות אלו, ברור כי אם לא ינתן צו מניעה, והקרקעות יועברו על שמו של צד ג' תם-לב, הרי המבקשת תאבד את המקור האחד והיחיד לפרעון חובה, ולא יוותר לה אלא לנסות ולעקוב אחרי התמורה שקיבלו המשיבים (כאשר אחת מהן הינה תושבת חוץ שכתובתה אינה ידועה!). ברור, כי הנזק הצפוי למבקשת במקרה זה הינו גדול, ויתכן מאד כי יהיה בלתי ניתן לפיצוי, באשר לא יהיה לו עוד ממי להפרע. מאידך גיסא, הנזק אשר צפוי למשיבים מצומצם הרבה יותר. עסקינן בנכס מקרקעין, ולא בנכסים מתכלים או במלאי עסקי. נכס מקרקעין, מעצם טיבו, מיועד להחזקה ארוכת-שנים. כמו כן, צו המניעה אינו אוסר על המשיבים להשתמש במקרקעין או להנות, לעת-עתה, מפירותיהם. דומה כי נזקם של המשיבים, המתגלם באיסור העברה לצד ג' ובפגיעה בזכות הקניינית ה"ערטילאית" לעשות בנכס כרצונם נופל בהרבה מנזקה הצפוי של המבקשת אם לא יתנן צו מניעה בעניינה. 21. במקרה דנן, לא הוכח כל חוסר תום-לב או אי-נקיון כפיים היורד לשורשו של עניין מצד המבקשת. לכל היותר, מעלות טענות המשיב פגמים פרוצדורליים שנפלו בדרך בה המציאה המבקשת כתבי בית-דין, ופגמים דומים שאינם יורדים לשורשו של עניין. אין באלו, אף אם היו נמצאים מוצדקים, בכדי להפוך את השיקולים כבדי-הערך המצדיקים את מתן צו המניעה במקרה דנן. 22. יוצא איפה, כי לגופו של עניין יש טעם והצדקה רבי-משקל למתן צו מניעה. מה משקלן, אם כן, של טענותיו הפרוצדורליות של המשיב והאם יש בהן כדי לגבור על טעמים אלו? טענת העדר סיכוי להצליח בהליך העיקרי; 23. טענתו המרכזית של המשיב הינה כי למעשה, אין המבקשת יכולה להצליח בהליך העיקרי, קרי, בהליכי פשיטת הרגל כנגד החייב. אין חולק, כי אם תמצא טענה זו נכונה, לא יהיה כל טעם במתן צו מניעה, באשר זה לא נועד אלא כדי לשרת את הליך פשיטת הרגל, ולמנוע מצב בו "יקבעו עובדות בשטח", אשר יסכלו את מטרותיו וימנעו מראש ושלא כדין שימוש בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אם וכאשר ימונה לחייב נאמן. 24. אין חולק, כי נגד החייב ניתן פסק-דין חלוט והוא לא קיימו. דומה, כי המחלוקת בין הצדדים בעניין היכולת להצליח בהליך העיקרי טמונה בשאלת קיומו או אי קיומו של התנאי לבקשת פשיטת רגל הגלום בסעיף 7(4) לפקודת פשיטת הרגל: "מקום מושבו של החייב הוא בישראל, או שתוך שנה לפני הגשת הבקשה גר ברגיל בישראל או היה לו בה בית מגורים או מקום עסקים או שניהל עסקים בישראל בעצמו או על ידי מורשה או מנהל או היה חבר בחבר-בני-אדם או בשותפות שניהלו עסקים בישראל על ידי שותף או שותפים או מורשה או מנהל". אין חולק, כי מקום מושבו של החייב הינו בארצות הברית. עיקר המחלוקת היא האם ניתן להגדיר את החייב כמי "שניהל עסקים בישראל בעצמו או עלי-ידי מורשה". זאת, כאשר לא הוכחה פעילות עסקית מצד החייב, מעבר לקשור בהענקת הקרקעות וברישום הערות האזהרה עליהם לאחר מעשה. 25. טרם אכריע בסוגיה דנן, יש לעמוד על הרציונל העומד מאחוריה. דומה, כי מאחורי התנאי של סעיף 7(4) עומד רציונל כפול: א. המנעות מבזבוז זמן שיפוטי בהליכי סרק כנגד פושט רגל שאין כל אפשרות להפרע ממנו בהליך בישראל, היות והוא אינו בארץ, ואף אין לו נכסים בארץ מהם ניתן להפרע. ב. כללי הנימוס הבינלאומי, השואפים, בהעדר נסיבות מיוחדות, למנוע מבית משפט של מדינה אחת "לחדור" לתחומה של מדינה אחרת ולהפעיל את סמכותו על אדם שנמצא שם. 26. השאלה הניצבת בפני הינה מה דינו של חייב הנמצא במדינת חוץ, אשר לא הוכחה פעילות עסקית שלו בארץ במובנה ה"קלאסי". עם זאת, הוא מחזיק בארץ נכסים דלא-ניידי, בין אם בעצמו ובין אם באמצעות הענקה לאדם אחר, הניתנת זו לביטול על ידי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. אין חולק, כי במקרה זה, אין תחולה לחשש הראשון אשר מגולם בסעיף 7(4), זאת שכן המקרקעין מצויים בארץ וניתן להפרע מהם בהליך שיפוטי "מקומי". השאלה היא, האם לא חל החשש השני, קרי, האם הליכי פשיטת רגל במקרה זה אינם מהווים "מחטף סמכויות" השייכות לערכאותיה ולשטחה של מדינה זרה. זאת, כאשר מנגד עומד האינטרס, בו דנתי קודם לכן, במרכזו השאיפה להמנע ממצב בו יפלו נכסים "בין הכסאות" ויוברחו בדרך זו מפני נושי החייב. 27. דומה, כי איזון נכון בין השיקולים יביא ל"תחולה מסוייגת" של סעיף 7(4) על המקרה דנן, קרי, הסעיף יחול לעניינם של מימוש נכסי מקרקעין של החייב המצויים בארץ, לגביהם קיימת סכנת "המעגל השוטה של חוסר הסמכות", וכן לעניין בירור שאלות משפטיות הקשורות בנכסים אלו, כגון תחולת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. הוא לא יחול לעניינם של חיובים אישיים החלים בדרך-כלל על חייב, כגון תשלומים חודשיים, הגבלות אישיות, חובות דיווח על הכנסות והוצאות, וכיוצא באלו. נסיון לאכוף את אלו יהיה, אכן, התערבות בלתי רצויה בטריטוריה זרה, המנוגדת לכללי הנימוס הבינלאומי. יוצא, כי בכל הנוגע לסוג העניינים הראשון, תהיה פרשנותו של מושג "ניהול עסקים בארץ" רחבה די הצורך בכדי להכיל בתוכה קיום קשר משפטי של בעלות במקרקעין או הענקה שלא כדין של הבעלות דנן, אך לא כן בסוג העניינים השני. כאן המקום להעיר, כי דרך זו, לפיה פרשנותו של מושג עשויה לקבל "גוונים" שונים בהתאם לסוג העניין הנדון אינה בגדר חידוש, אלא עניין מבוסס ומושרש בהלכתם הפסוקה של בתי המשפט של מדינת ישראל. כך, למשל, קבע בעניין זה כב' הנשיא א' ברק בפסק דינו בדנג"צ 4601/95 חי יוסף סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה: "מכאן, שבפרשנותו של דבר חקיקה, אנו שואלים את עצמנו מהי המטרה המונחת ביסודו. מובנו של החוק לא ייקבע אך על-פי מובנה המילוני של הלשון. ללשון יינתן אותו מובן אשר מגשים את המטרה המונחת ביסוד החקיקה. בדומה, מובנו של החוק לא ייקבע אך על-פי המובן היוריספרודנטלי שניתן למושגים שבהם משתמש דבר החקיקה. מובנו של החוק ייקבע על-פי המטרה המונחת ביסודו. מבין המובנים הלשוניים השונים ייבחר אותו מובן לשוני אשר מגשים את התכלית שהחוק נועד להגשים... זו הפרשנות התכליתית המקובלת עלינו, והנגזרת מהתפיסה הכללית שהמשפט אינו גן עדן של מושגים אלא חיי יומיום של צרכים, אינטרסים וערכים, שאותם מבקשת חברה נתונה להגשים בזמן נתון. על-כן, לביטויים זהים המופיעים בחוקים שונים עשויים להינתן מובנים שונים. אכן, מובנו של ביטוי נקבע על-פי תכליתו, והתכלית המונחת ביסוד חוקים שונים היא שונה". (ההדגשות שלי - ו.א). 28. לאותה מסקנה, ניתן להגיע אף בדרך נוספת. דיני פשיטת הרגל מכירים באפשרות, כי חייב יהפוך ל"בלתי נגיש" לעולם לגבי בית המשפט, אולם יותיר אחריו נכסים ו/או שאלות משפטיות הטעונות בירור. כך למשל, כאשר החייב נפטר טרם החלו הליכי פשיטת הרגל או במהלכם. במקרה כזה, ניתן יהיה לנהל את עזבונו בפשיטת רגל, זאת בהתאם לסעיף 202 לפקודת פשיטת הרגל. דומה, כי ההבדל היחיד בין חייב שנפטר לבין חייב אשר ברח למדינה זרה, ככל שבסמכות בית המשפט הישראלי עסקינן, היא הסכנה לפגיעה בכללי הנימוס הבינלאומי אם וכאשר תנסה ערכאה שיפוטית ישראלית להטיל מרותה על אדם הנמצא בטריטוריה זרה. אלא, שכאשר אין עסקינן אלא במימוש נכסי מקרקעין של החייב המצויים בארץ (והדין הישראלי חל עליהם מניה ובי), או בבירור השאלה האם הענקה שנעשה בטלה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, הרי שבעיה זו אינה עומדת למכשול. יוצא, כי יש מקום להקיש מסעיף 202 גם לעניינו אנו, ולקבוע כי ניתן לנהל כנגד החייב דנן הליך פשיטת רגל "חלקי" אשר יתמקד בגורל נכסיו אשר נמצאים במדינת ישראל וכפופים לדיניה. פרשנות אחרת תשיב את בית המשפט אל אותו "מעגל שוטה" ממנו עליו להמנע ככל יכולתו. 29. מסיבה זו, ראוי לפרש את סעיף 7(4) כחל על החייב דנן, במידה המספיקה לפתיחת הליכי פשיטת רגל אשר מטרתם אך ורק בירור ההענקה הלכאורית אשר בוצעה ב-1994 וביטולה, אם ימצא הדבר צודק ונכון בסופו של יום. אי לכך, טענת המשיב בעניין זה נדחית. טענות סף הנוגעות לעניינו של המשיב 1 30. לאחר שנדחתה טענת העדר היכולת להצליח בהליך העיקרי, יש לברר את טענות הסף המעלה המשיב כנגד הליך צו המניעה המכוון אליו עצמו, ואלו הינן כדלקמן: א. הטענה לפיה נגועה בקשת המבקשת בשיהוי בלתי סביר. ב. העדר מעמד למבקשת לעניין צו מניעה בשלב זה של הליך פשיטת הרגל. 31. דומה, כי שתי טענות אלו סותרות זו את זו מעצם מהותם, שכן בראשונה טוען המשיב כי הבקשה לצו מניעה התאחרה עד כדי כך שדינה דחיה על הסף, ואילו בשניה טוען המבקש כי הבקשה מוקדמת מדי, שכן טרם מונה נאמן. אלא, שדין כל אחת מטענות אלו הינו דחיה אף לגופן. א. הלכה פסוקה היא, כי הטוען טענת שיהוי, אינו יכול להסתפק בטיעון בעלמא. אין די בכך כי יוכיח את עצם השיהוי ואת העובדה כי אינו מוצדק, אלא עליו להוכיח אף כי שיהוי זה גרם לו נזק או שינה את מצבו לרעה. זאת, שכן שיהוי, בניגוד להתיישנות, הינו סעד "גמיש", הניתן לפי נסיבות המקרה ולפי דרישת הצדק. אם לא הוכיח הטוען לשיהוי נזק, הרי שאין כל סיבה לתת לו סעד שיחרוג מדלת אמותיהם של דיני ההתיישנות הרגילים. במקרה דנן, מעבר לטענה כללית גרידא, לא הוכח כל נזק ממשי שגרם השיהוי הנטען למשיב, ודי בכך בכדי לדחות טענה זו. לא זאת, אלא אף זאת; דין טענת השיהוי להדחות אף אם היה המשיב מוכיח נזק, זאת שכן נחה דעתי כי בנסיבות העניין לא לקתה המבקשת בשיהוי כלשהו. כל עניינה של הבקשה המונחת לפני אינו אלא שמירת המצב על מכונו עד למינוי נאמן שיפתח בהליך של ביטול ההענקות הנטענות. אין לצו זה קיום אלא כחלק ממכלול הליכי פשיטת הרגל. מסיבה זו, אילו היתה הבקשה לצו מניעה מוגשת טרם הגשת הבקשה להתראת פשיטת רגל, הרי שהיתה נדחית מיד כמוקדמת מדי. לכן, משהוגשה הבקשה לצו מניעה בעצם אותו יום שהוגשה הבקשה להתראת פשיטת רגל, לא לקתה המשיבה בשיהוי כלשהו. לעניין זה, אין נפקא מינא אם העסקה שאת ביטולה מבקשים נערכה שבע שנים קודם לכן. מועד העסקה נופל מני ובי אל תוך המועד הנקוב בסעיף 96(ב), ומה לו, למשיב, כי ילין על כך? ב. טענת העדר המעמד דינה להדחות אף היא. הליכי פשיטת רגל, טיבם כי הם מתמשכים על פני זמן, ואינם נעשים, ברובם, במעמד צד אחד. הלכה לפיה רק הנאמן יכול לבקש צו מניעה כנגד נכס עליו מתבקש ביטול הענקה, היתה מאפשרת למושא ההענקה להעביר נכסים אלו זמן רב קודם לכן לידי צד ג' תם-לב, ולסכל בכך את מטרת הדין. וכך קבעה בעניין זה כב' השופטת דורנר בפסק-דינה ברע"א 8382/98 בנק לאומי נ' מינה גלפנד: "המנעות ממתן צו מניעה זמני בפתח הליכי פשיטת הרגל עלולה, בנסיבות מסויימות, לייתר את סעיף 96 לפקודה ולהביא למצב שבו יפגעו זכויותיו של הנושה, או אפילו לסבך צד רביעי תמים..." זאת ועוד. טענת העדר המעמד כרוכה, למעשה, בטענת מאזן הנוחות, אשר כבר נידונה קודם לכן. משנוכחתי לדעת כי הנזק הצפוי לנושה, אם לא ינתן צו מניעה כבר בשלב זה גדול לאין-ערוך מנזקו הצפוי של המשיב, הרי שגם דין טענת העדר המעמד להדחות. הנושה מבקש פשיטת הרגל הוא הצד אשר יפגע יותר מכל אם יוברח הנכס אל צד ג' תמים. אי לכך, אין ספק כי יש לו מעמד לבקש צו מניעה בכדי להתגונן בפני אפשרות זו. נפקות שאלת אופן המצאת כתבי בית הדין למשיבה 2; 32. נטען כי אין המבקשת זכאית לצו מניעה, בשל העובדה כי לא המציאה כראוי את מסמכי בית הדין למשיבה 2. זאת, היות ולטענת המשיב אין די בתחליף המצאה, אלא יש צורך בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום. דומה, כי גם טענה זו אין בה כדי להועיל למשיב. 33. ראשית, מדובר בטענה דיונית אשר רשאית להעלותה משיבה 2 והיא בלבד. מעמדה של משיבה 2 אינו מעלה ואינו מוריד לעניין תוקף צו המניעה כנגד המשיב 1. זאת, להבדיל משאלת תוקף ההליך העיקרי כנגד החייב, המשליך במישרין גם על המשיב 1. מאחר ואין חולק, כי המשיבה 2 אינה קטינה או פסולת דין, היה עליה להתכבד ולהעלות טענות אלו בעצמה, או לתת בידי אחיה, המשיב 1, יפוי כח ליצג את עניינה. אם דואג הוא עד כדי כך לעניני אחותו יתכבד ויודיע לה על הדיון כדי שתוכל לדאוג לענייניה - כך נוהג אח דואג. ודאי שאיננו יכול לההפך לפה לאחותו אם זו לא ביקשה ממנו והיא מסתתרת בכתובת עלומה בחו"ל. זאת ועוד; אין מדובר, במקרה דנן, בצו מניעה אשר גורם למשיבה 2 נזק מיידי, עוד טרם התגלה לה דבר קיומו. אין עסקינן אלא בצו האוסר עשיית דיספוזיציות במקרקעין, הא ותו-לא. נזקו של צו זה לא יקום אלא כאשר תבקש משיבה 2 לעשות דיספוזיציות מעין אלו במקרקעין. אזי, תגלה מיד את קיומו של צו המניעה ותוכל לנסות ולהגיש בקשה לביטולו. לכן, גם אם אין המשיבה 2 יודעת על קיום הצו לעת-עתה, הרי אין בכך בכדי לתת בידי המשיב 1 כל זכות, מן הדין או מן הצדק, בכדי ליצג את עניינה בלא יפוי כח. מרגע שיפוי כח כזה יושג, הרי חזקה על המשיבה 2 כי הצו נמסר לה, ואזי אין עוד רלוונטיות רבה לשאלת דרך המסירה. מעבר לדרוש, יוער כי היות ועילת צו המניעה כנגד משיבה 2 זהה לחלוטין לעילות העומדות כנגד המשיב 1, אשר טען טענותיו בהרחבה בעניין זה, הרי שדומה כי החלטתי, לפיה צו המניעה ניתן כדין, יפה גם כלפי המשיבה 2. אין בכך, כמובן, בכדי למנוע ממנה לתקוף את צו המניעה בעתיד בעילות חדשות, אשר לא נידונו במסגרת החלטה זו. 34. כמו כן, מן הראוי להעיר כי יש רגליים לטענת המבקשת, לפיה משלא ידוע דבר על מקום המצאה של המשיבה 2, ומשיב 1 בוחר, מטעמיו שלו, שלא לגלות כתובת זו, הרי עדיף לפעול בדרך של תחליף המצאה לידי המשיב 1, ולא לצאת ידי חובה בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום, אשר אין בו אלא "מצוות אנשים מלומדה" גרידא. קל וחומר, כאשר עסקינן לא בצו מניעה "אישי", המגביל את המשיבה 2 עצמה, אלא בצו מניעה העוסק בנכס ספציפי וידוע, אליו תתוודע המשיבה 2 מרגע שתנסה לערוך עסקאות באותו נכס. 35. לא זאת אלא אף זאת; אף אם היה בסיס לטענת המבקש בדבר אי התאמתה של דרך ההמצאה בה נקטה המבקשת, לא היה בכך אלא פגם פרוצדורלי גרידא, הניתן לתיקון על נקלה, על-ידי חיובה של המבקשת לנקוט גם בדרך של בקשת היתר המצאה מחוץ לתחום. קבלתו של היתר זה, בנסיבות המקרה שתוארו לעיל, הינה כמעט עניין טכני גרידא. קל וחומר, שאין בכך בכדי להפוך את הקערה על פיה ולמנוע מהמבקשת את הדרך היחידה אשר עשויה להוביל, בסופו של יום, לידי גביית חובה. 36. מכל האמור לעיל יוצא כי דין צו המניעה להשאר על כנו, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסך 30,000 ש"ח לשיפוי המשיבים על נזקיהם במידה והליך פשיטת הרגל או הבקשה לביטול ההענקה יכשלו, בסופו של יום. דין הבקשה לביטול הצו להדחות. המשיב 1 ישא בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עורך דינה בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מקרקעיןצוויםצו מניעה