פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מנכס הידוע כחלקה 161 בגוש 6010, מקרקעין בעיר אזור [להלן : "הנכס"], כמסומן באדום בתרשים ג' המצורף לתצהיר ת1/, ולהשבתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמם. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובע הוא נציגם החוקי של המדינה, רשות הפיתוח והקרן קיימת לישראל. ב. רשות הפיתוח הינה בעלים הרשומים של הנכס. ג. הנכס הוא מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד : מקרקעי ישראל. ד. הנתבעים מחזיקים בנכס. 3. המחלוקת המשפטית: טענות התובע: א. הנתבעים תפסו חזקה בנכס לפי הקטע שמסומן בתרשים בצבע אדום [תרשים ג' המצורף לת1/]. הם מחזיקים בנכס שלא כדין, ללא רשות התובע וללא הסכמתו. ב. כל רשות באם ניתנה מתבטלת בזאת על ידי עצם הגשת כתב התביעה. ג. הנתבעים פלשו לתחום הנכס ומשתמשים בו למטרות מוסך הידוע בשם "מוסך נתן", וזאת ללא קבלת רשותו של התובע וללא הסכמתו ומעשיהם מהווים הסגת גבול במקרקעי המדינה. ד. דרישות התובע לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס לא נענו וזכו להתעלמות מוחלטת מהנתבעים. ה. הנתבעים מחזיקים בנכס מבלי הסדר חוקי כמתחייב ומבלי לשלם דמי שימוש כנדרש. ו. ביום 09.11.00 ניתן צו לפיצול סעדים כמבוקש על ידי התובע. טענות הנתבעים: א. הנתבעים מחזיקים בנכס משנת 1966 ועד היום במעמד של דיירים מוגנים בו. ב. החזקה בנכס נמסרה לנתבעים בתאום עם התובעת בהסכמתה ובידיעתה. ג. הנתבעים מנהלים בנכס את עסקם משנת 1966 ועד היום, ואין התובעת זכאית לדרוש את סילוק ידם מבלי לדאוג להם תחילה למקום חילופי הולם ומבלי לממן את הוצאות העברתם. ד. הנתבעים לא פלשו לנכס והם מחזיקים בו כדין. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת1/ מר יוסי כהן, נחקר על תצהירו ת1/, כולל נספחים. עת2/ גב' גליה אברהמי, נחקרה על תצהירה ת2/, כולל נספחים. מטעם הנתבע: עה1/ מר אמנון זך, נחקר על תצהירו, נ1/. עה2/ מרי יחזקאל נחום, נחקר על תצהירו. בתום הבאת הראיות, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כבתי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקי למסקנה זו: 6. זכויות במקרקעין: מעיון בנסח [נספח א' לת1/], הוכח לי כי הנכס מהווה מקרקעין מוסדרים, כאשר זכויות בעלות התובע בנכס מפורטות בנסח. הנסח אינו מפרט זכות כלשהי לנתבעים בנכס נשוא כתב התביעה. סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים, מהווה ראיה חותכת לתוכנו". 7. האם התובע זכאי לתבוע את סילוק הנתבעים: לטענת הנתבעים, הם מחזיקים בנכס. דא עקא, שסעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". התובע הוא בעל הנכס כמפורט בנסח אשר צורף [נספח א' לת1/]. ולכן אף אם אינו מחזיק בנכס, רשאי הוא לתבוע מכח זכות הבעלות. הגדרת סעיף 16 הנ"ל, רחבה דיה בכדי לאפשר לתובע לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים. 8. הסגת גבול: תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס, הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין". 9. נטל הראיה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראיה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". רוצה לומר, על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי, ואז עובר הנטל לנתבעים להוכיח שאינם מסיגי גבול. בעניין זה הלכה היא כי: "מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכח חוזה שכירות או רשיון, עליו לגולל כבר בשלב הראשון [הינו בכתב התביעה] את עילת הפינוי כגון: הפרת החוזה על ידי הדייר או ביטול הרשיון על ידי בעל הבית". [ע"א 127/77 מלכה קפח נ' יוסף לוי ו - 3 אח', פ"ד ל"א[3], 465,455]. במקרה דנן, משהוכיח התובע כי הוא הבעלים על פי נסח הרישום והנתבעים אינם רשומים כבעלי זכות בנכס [נספח א' לת1/], עבר נטל הראיה לנתבעים להראות כי הם מחזיקים בנכס כדין. 10. זכויות הנתבעים בנכס: כך העיד נתבע מס' 3, מר יחזקאל נחום: "המקום הזה היה שטח ענק ללא כבישים. כל אחד בא והתיישב... באנו והתיישבנו ככה סתם. לא פנינו למינהל ולא לרשות הפיתוח כדי לשבת על האדמה הזאת. אנחנו יושבים שם 30 שנה עד שבאו אלינו פתאום. לא שילמתי כסף עבור החזקה שלי". [פרוטוקול עמ' 16 שורות 18-25]. "לא היה לנו שום הסכם עם עמידר ואין לנו שום הסכם עם המינהל. לא שילמתי למינהל שום דבר. למועצה גם לא משלמים". [פרוטוקול עמ' 17 שורות 30-33]. כך העיד נתבע מס' 2, מר אברהם צדוק: "באנו לשטח הזה כי נאה לנו שזה בסדר . הרבה פלשו לשם. מאז שבאנו למקום לא פנינו לבעלי הקרקע לראות אם אפשר להגיע להסדר. לא שילמנו שום תשלום מאז ועד היום". [פרוטוקול עמ' 18 שורות 20-25]. מעדויות אלה עולה, כי אין בידי הנתבעים כל חוזה או מסמך אחר בכתב אשר יש בו כדי לאשר כי ניתנה לנתבעים רשות להחזיק בנכס. הנתבעים טוענים כי החזקה בנכס נמסרה לנתבעים בידיעת ובהסכמת התובע ובסיכומיהם מציינים כי הינם ברי- רשות. 11. בר-רשות - מבוא: בנסיבות המקרה דנן, כאמור לא קיימת רשות חוזית, לפיכך נדון ביצירת רשות מכוחו של השתק. בידוע הוא כי: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי , למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רשיון מכללא [Implided Licence], שלא היה קיים מלכתחילה [ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי, בית כנסת ובית מדרש חסידים,פ"ד ל"א[3], 210]. כך כתבה פרופ' נ. זלצמן במאמרה: "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב [1995] , עמ' 30 בעמ' 56-57: "בגדר המושג רשות מכללא, נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין. בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין, מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". סיכומו של דבר: בנסיבות מסויימות ובחלוף זמן רב תוך שתיקת הבעלים אע"פ שידע על התפיסה, יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול יחשב לבר רשות. 12. האם הנתבעים הינם ברי רשות: כך נכתב בתצהיר של נתבעים 2 ו - 3: "ניהול העסק על ידנו היה ידוע במשך כל השנים הן למועצה המקומית והן לתובעת... התובעת בהסכמה ו/או בהסכמה שבשתיקה ו/או בהתעלמות מכוונת נתנה הסכמתה להחזקתנו בנכס ללא כל תנאי". [סעיפים 4,6 לתצהיר ת2/]. דיון ומסקנות: גם אם אקבל את טענת הנתבעים כי הם מחזיקים בנכס כ - 30 שנה, הרי לא די בכך. הנתבעים לא הוכיחו את האמור בתצהיר דלעיל, כי אכן התובע ידע על תפיסתם את הנכס משך כל השנים ושתק. א. משך הזמן בו החזיקו הנתבעים בנכס בידיעת התובע: לטענת התובע , נודע לו על הפלישה רק בשנת 1998 - כך כתב עת1/, מר יוסי כהן בתצהירו: "בעקבות פינוי שהתבצע בנכס סמוך לנכס נשוא כתב התביעה, של משפחות סימן טוב ומסיקה, נתגלה לי בחודש אוקטובר 1998 דבר החזקתם הבלתי חוקית של הנתבעים בנכס המקרקעין נשוא כתב התביעה". [סעיף 4 לתצהיר ת1/]. וכך העיד: "ש. לפני 98 הרבה לפני הנושא שלהם נדון - מה ידוע לך על כך? ת. לא יודע. ... ש. בדבר החזקתם במקום היה בידיעת המינהל קודם לכן. ת. עד כמה שאני יודע המינהל לא ידע על ההחזקה. כשיש מחזיק כלשהו בשטח של המינהל ואין לו חוזה מבחינת המינהל הוא לא קיים". [פרוטוקול עמ' 4 שורות 15-17, 11-12]. מטעם ההגנה העיד מר אמנון זך, ראש המועצה מקומית אזור: "רק בשנת 1994 נודע לי על קיומו של "מוסך נתן"... עוד באותה שנה פניתי למר אהוד גבריאל ששימש מפקח על הפינויים בממ"י ודרשתי ממנו לטפל גם בפינו "מוסך נתן". וכך העיד: "בשנת 1994 ישבתי במינהל עם אהוד גבריאל והעליתי את הנושא של המוסך, לא היה משהו רשום". [פרוטוקול עמ' 13, שורות 27-28]. אומנם בעניין זה קיבלתי את גרסתו של מר אמנון זך כי התובע ידע על החזקת הנתבעים בנכס משנת 1994. ולא משנת 1998, כפי שטוען התובע אך אין להסיק מכאן על קיומו של רשיון מכללא. ב 18.11.98 נשלח מכתב התראה לנתבעים בדבר פלישה ובניה בלתי חוקית בנכס [נספח ב' לת1/], דהיינו לכל היותר עברו כ - 4 שנים בהם שתק התובע ולא פעל כנגד הנתבעים. כאמור, ניתן להסיק על קיום רשיון מכללא בין השאר אם עבר זמן רב מאז תפס אדם את הנכס ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה למרות שידע על התפיסה. במקרה דנן, לא הוכח לי כי התובע ידע כל השנים על תפיסת הנתבעים את הנכס ופרק הזמן של 4 שנים הנ"ל, אינו יכול ללמד על הסכמה מכללא שיצרה ציפייה אצל הנתבעים כאילו יש להם זכויות בנכס. כמו כן, מלבד מעבר הזמן, לא הובאו לפני ראיות אחרות שמצביעות על ידיעת התובע במשך כל השנים כי הנתבעים מחזיקים בנכס וכידוע, אין די בעבירת הזמן לבדה בדי לקבוע כי מסיג גבול הינו בר רשות. "נראה לי שביטוי חוזר, אולי יותר מלא, להלכה האמורה, נמצא בע"א 509/64 הקובע שאין לראות בעבירת הזמן, היא לבדה ביטוי של הסכמה, אולם אם מצטרפות אליה נסיבות אחרות". [ע"א 793/75 ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פ"מ תשל"ז[ב], 461]. ב. הזכויות של הנתבע: כאמור , לנתבעים אין כל הסכם או מסמך אחר המאשר להם להחזיק בנכס. ג. לאור העובדה כי זכות הקניין עלתה למעמד של זכות יסוד, יש להימנע ככל האפשר מלפגוע בזכות זו. בית המשפט בבואו להכריע בסוגיה מעין זו בה מסיג גבול טוען להיותו בר רשות שומה עליו לקחת בחשבון גם שיקול זה. לסיכום: לאור האמור , לא הוכח לי כי היתה כאן הסכמה שבשתיקה , ובוודאי לא במשך תקופה ארוכה שתספיק ללמד על הסכמה מכללא. אי לכך ולאור האמור לעיל, אני קובע שהנתבעים אינם ברי רשות בנכס. 13. גם לו הייתי מקבל את הטענה כי הנתבעים הינם ברי רשות בנכס, הרי מדובר ברשות שלא ניתנה תמורה עבורה. במצב עניינים זה בפנינו רשות חינם וברשות זה הלכה היא כי: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור כיאט ואח', פ"ד ה{1] , 474]. וכן ראינו בע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א [3] 633 כי: "מסיג גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול לההיפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". [הדגשות שלי א.ג.]. כלומר, ניתן לבטל רשיון זה בכל עת. בכתב התביעה ציין התובע במפורש: בסעיף 3.3 "כל רשות באם ניתנה מתבטלת בזאת על ידי עצם הגשת כתב התביעה. משכך עשה התובע בתביעתו - בוטל הרשיון. 14. האם משבוטלה הרשות הנתבעים הינם מסיגי גבול: כך קבע השופט לנדאו בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג [2] 52. "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה ... הפך המשיב למסיג גבול". מכאן נלמד קל וחומר, מה במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שנסתיימה ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו בו מדובר אם בכלל, ברישיון מכללא שברגע שזה מבוטל הרי שמדובר בהסגת גבול. 15. באשר לטענה כי הנתבעים דיירים מוגנים: הנתבעים העלו טענה כי הם מחזיקים בנכס משנת 1996 ועד היום במעמד של דיירים מוגנים בו. לא הובאה לפני כל ראיה לכך שהנתבעים מחזיקים בנכס מ - 1966, ושהינם דיירים מוגנים בנכס. מעבר לכך, השיבה חברת עמידר בתשובה לשאלה האם קיימת ראיה להיות הנתבעים דיירים מוגנים - כי אין לנתבעים הסכם עם חברת עמידר [נספח ב' לתצהיר ת2/]. וכך העידה עת2/, גב' גליה אברהמי: "אחד מהסממנים לבדיקת דיירות מוגנת, לבדוק אם קיימות בעמידר ראיות לגבי זכויות של דיירים". [פרוטוקול עמ' 9 שורה 16]. לפיכך, בהעדר ראיה לכך אני דוחה את הטענה כי הנתבעים דיירים מוגנים. 16. פיצוי בגין השבחה: טענה זו הועלתה רק בסיכומים ולכן אין להידרש לה. 17. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לסלק ידם מהנכס הידוע כחלקה 161 בגוש 6010 בעיר אזור, כמסומן באדום בתרשים ג' המצורף לתצהיר ת1/, והחזירו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 07.12.01 וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 12,000.- ש"ח, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מקרקעיןמקרקעין מוסדריםהסדר קרקעות