ליקויי בנייה ברכוש המשותף

לטענת התובעים, בשתי הדירות שרכשו וכן ברכוש המשותף, נתגלו ליקויי בנייה חמורים. החלטה 1. א. המשיבים (להלן - "התובעים") הגישו לבית משפט זה תביעה כנגד המבקשים (הנתבעים 2, 5 ו6-, להלן - "ר. צ. בע"מ", "ראובן" ו"צביה", בהתאמה), וכנגד ששה נתבעים נוספים, את התביעה שבתיק אזרחי 898/01. ב. בתביעתם עתרו התובעים לסעדים הצהרתיים וכן לסעד כספי בסך של 1,393,482 ש"ח. ג. יחד עם הגשת כתב התביעה, הגישו התובעים גם בקשה לעיקול זמני (בש"א 11833/01). בבקשה עתרו התובעים לעקל את זכויותיהם של הנתבעת 1 (ל.ל. השקעות ומקרקעין בע"מ, להלן -"ל.ל. השקעות"), הנתבעת 2 (המבקשת מס' 1 - ר. צ. בע"מ) והנתבע 3 [מרקוס (מוטי) לנדה - להלן - "מרקוס"]. בהחלטתו מיום 8.8.01, נעתר כב' השופט שפירא לבקשת העיקול והורה כמבוקש, "להבטחת הסכום של 1,393,482 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה". כן ציין כב' השופט שפירא בהחלטתו כי "הצו יהיה בתוקף לאלתר וההתחייבות העצמית שנחתמה על ידי המבקשים תשמש כהתחייבות לצורך הבטחת פיצוי הולם למשיבים אם יגרם נזק". ד. בבקשה שלפני עותרים המבקשים לבטל את העיקול שהוטל על נכסיה של ר.צ. בע"מ. 2. התביעה בכתב התביעה טענו התובעים, בין היתר, את הטענות המפורטות להלן: א. בכתב התביעה נטען כי התובעים 2 ו3- הינם בעל ואשתו (להלן - "בני הזוג טפירו"), והתובעת מס' 1 הינה אמה בת ה75- של האישה (להלן - "גב' קניזו"). ב. בכתב התביעה נטען כי ל.ל. השקעות הינה חברת יזמות ומקרקעין וכי ר.צ. בע"מ הינה חברה קבלנית. עוד נטען בכתב התביעה כי מרקוס ואריה לנגליב (הנתבעים 3 ו4-) הינם בעלי מניותיה ומנהליה של ל.ל. השקעות וכי ראובן וצביה (הנתבעים 5 ו6-, המבקשים 2 ו3-) הינם בעלי מניותיה ומנהליה של ר.צ. בע"מ. כן נטען בכתב התביעה כי הנתבע מס' 7, בנק המזרחי בע"מ סניף עכו (להלן - "הבנק"), הינו הבנק אשר אליו פנו ל. ל. השקעות ו-ר.צ. בע"מ לקבלת הלוואה על סך 588,000 ש"ח, וכי הנתבע מס' 9, דני סלומון - שדה, היה מנהלו של סניף הבנק האמור במועדים הרלבנטים וכי הנתבע מס' 8, עורך דין גרי אביבי, הינו בא כחה של ל. ל. השקעות. ג. בכתב התביעה נטען כי ל. ל. השקעות החלה במהלך שנת 1991 בבניית בניין מגורים בן 8 יחידות דיור, רחוב יהודה הלוי 15 שבקרית אתא (להלן - "הבניין"), וכי "את מלאכת הבנייה של הבניין ביצעה בפועל הנתבעת מס' 2" (היינו, ר.צ. בע"מ). ד. התובעים טענו בתביעתם כי רכשו שתי יחידות דיור בבניין האמור. לטענת התובעים, בשתי הדירות שרכשו וכן ברכוש המשותף, נתגלו ליקויי בנייה חמורים. התובעים צרפו לתביעתם שתי חוות דעת של שמאים שבהן פורטו ליקויי הבנייה בדירות ועלות תיקונם, וחוות דעת שלישית שבה פורטו ליקויי הבנייה ברכוש המשותף, ועלות תיקונם. ה. התובעים טענו בתביעתם כי ניהלו עם ל. ל. השקעות "משא ומתן מתמשך לשם פתרון הסכסוך שנתגלע ביניהם על רקע ליקויי הבנייה החמורים שנתגלו בדירותיהם". ו. התובעים טענו בתביעתם כי ביום 7.5.97 גיבשו עם ל. ל. השקעות ו-ר.צ. בע"מ הסכם (נספח ד' לכתב התביעה) שלפיו - "14. (...) כפיצוי על ליקויי הבנייה שבדירות התובעים, יאותר מגרש לבניית בניין, אשר בו יועמדו לטובת התובעים 2 דירות חלופיות, באופן שחלקם של התובעים בבניין החדש ימומן על ידי מכירת דירותיהם בבניין שברח' יהודה הלוי 15 שבקרית אתא, וזאת לאחר קבלת החזקה בדירות החדשות ואחר שהליקויים בדירותיהם שבבניין שברח' יהודה הלוי יתוקנו. (...). 15. עוד נקבע כי התובעים לא ישלמו כל תשלום בגין קבלת הדירות החדשות, פרט לתמורה שתתקבל ממכירת דירותיהם בבניין שברח' יהודה הלוי. 16. בהסכם זה מודים הנתבעת מס' 1 (היינו, ל. ל. השקעות. ע.ג.) ו/או הנתבע מס' 3 (היינו, מרקוס. ע.ג.) כי הליקויים שבדירות התובעים נובעים ממעשי ו/או מחדלי הנתבעות מס' 1 ו/או 2 וכי הנתבעות 1 ו2- אחראיות לתיקון הליקויים הללו. 17. התובעים יטענו כי על אף שהנתבעת מס' 2 אינה חתומה על הסכם זה, הרי שההסכם מחייב אותה שכן נעשה בהסכמתה ובידיעתה המלאה, בין השאר, היות וההסכם נערך ונחתם במשרדו של מנהלה - ראובן כהן - הנתבע מס' 5, ובנוכחותו". ז. התובעים הוסיפו וטענו בתביעתם כי לאחר עריכת ההסכם מיום 7.5.97, איתרו ל. ל. השקעות ו- ר.צ. בע"מ מגרש פלוני בקרית אתא (להלן - "המגרש") שעליו תכננו לבנות בית דירות ולהעמיד שתיים מן הדירות בו לטובת התובעים, תמורת דירותיהם בבניין שברח' יהודה הלוי. על שום כך נערך ההסכם, נספח ה' לכתב התביעה, שבין בעלי המגרש, מצד אחד, לבין ר.צ. בע"מ, קניזו, ראובן, ושניים אחרים. ח. התובעים טענו כי לשם רכישת המגרש והקמת בניין הדירות החדש נזקקו ל. ל. השקעות ו- ר.צ. בע"מ להלוואה ועל שום כך פנו לבנק, לבקשה לקבלת הלוואה על סך 588,000 ש"ח (להלן - "ההלוואה"). התובעים הוסיפו וטענו כי - "21. בסמוך פנו הנתבעות מס' 1 ו2- באמצעות הנתבע מס' 3 לתובעים וביקשו מהם לחתום במקום הנתבעות מס' 1 ו2- על הסכם ההלוואה מאת סניף עכו של הנתבעת מס' 7, וזאת בטענה כי שתיים חמהדירות בבניין מיועדות לתובעים ואילו לנתבעת 2 אובליגו אשר לא מאפשר קבלת אשראים נוספים (בדיעבד התברר לתובעים כי הנתבעת 1 היתה נתונה אותה עת בחובות כספיים כבדים לבנק דיסקונט לישראל בסכומים של מליוני ש"ח ומסיבה זו לא יכלה אף היא לקבל את ההלוואה, ומה גם שהיה זה נסיון להונות את רשויות המס). 22. התובעים בתמימותם, הסכימו לכך, וחתמו על הסכם ההלוואה במהלך חודש מרץ 1998 במקום הנתבעות מס' 1 ו2-, תוך שהובטח להם הן על ידי הנתבעות 1 ו/או 2, הן על ידי הנתבע מס' 3 והן על ידי הנתבע מס' 9, אשר ידע אודות ההסכם שבין התובעים לנתבעות מס' 1 ו/או 2 מיום 7.5.97, כי את ההלוואה תשלמנה הנתבעות מס' 1 ו/או 2 בלבד, וזאת תוך ידיעה ברורה ,כי לתובעים אין כל כוונה לשלם את כספי ההלוואה נוכח האמור בהסכם מיום 7.5.97 ו/או את היכולת הכלכלית לעמוד בהחזר תשלומי ההלוואה, במידה וידרשו לעשות כן. 23. לאחר קבלת ההלוואות נרשמו ההערות בלשכת רישום המקרקעין בחיפה על המגרש הן על שם התובעים, והן על שם שאר הרוכשים, ביניהם הנתבעת מס' 2 והמגרש על הזכויות החוזיות של התובעים ושאר הרוכשים שועבד לטובת הנתבעת מס' 7 להבטחת כספי ההלוואה. 24. ככל הידוע לתובעים, לאחר קבלת ההלוואה, ובמשך כשנה אחת שילמו הנתבעות מס' 1 ו2- או מי מהן את התשלומים שנדרשו לשלם על סמך הסכם ההלוואה, אולם במהלך שנת 1999 חדלו הנתבעות 1 ו/או 2 מלשלם את חובן". ט. בעקבות הפסקת התשלומים לפרעון ההלוואה פתח הבנק תיק הוצל"פ למימוש השעבוד שנרשם לטובתו על המגרש. י. עוד נטען בכתב התביעה כי התברר לראובן וצביה כי גב' קניזו הוחתמה, ללא ידיעתה, על מסמכים כלשהם, שבאמצעותם שועבדה דירת מגוריה שברח' יהודה הלוי, לטובת הבנק, כבטוחה להעמדת כספי ההלוואה שנטלו ל. ל. השקעות ו/או ר.צ. בע"מ. יא. התובעים הוסיפו וטענו בתביעתם כי ביום 4.5.01 "נדהמו" לגלות כי גב' קניזו קיבלה מלשכת ההוצל"פ אזהרה בקשר להליך הוצל"פ שנפתח נגדה למימוש דירת מגוריה, לסילוק חוב ההלוואה שעמד, נכון לאותו מועד, על סך של 892,029 ש"ח. יב. התובעים טענו כי ביום 7.6.01 הוציאו נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין על מנת לצרפו לכתב התביעה "ולתדהמתם גילו (...) כי לא רק דירת התובעת מס' 1 שועבדה לטובת הנתבעת מס' 7 (היינו, הבנק. ע.ג.) כי אם גם דירת התובעים מס' 2 ו3- (...) וזאת מבלי שהדבר נעשה בהסכמתם ו/או בידיעתם...!". לטענת התובעים, שתי הערות האזהרה לטובת הבנק נרשמו "באמצעות אותו כתב התחייבות לרישום משכנתא עליו חתמה, ככל הנראה, התובעת מס' 1 בלבד, וזאת ללא ידיעתה". לדברי התובעים - "34. כך הדבר גם לגבי השעבודים שנרשמו על דירות התובעים, הללו נרשמו באמצעות התחייבות לרישום משכנתא ושטר משכון זכויות מיום 3.2.98 עליהן נראה לכאורה שחתומה התובעת מס' 1". יג. לטענת התובעים, בני הזוג טפירו לא חתמו מעולם על שטר משכון ו/או על התחייבות לרישום משכנתא ו/או על מסמך כלשהו ממנו משתמעת הסכמתם לרישום שעבוד על דירתם לטובת הבנק "מה גם שמעולם לא קיבלה התובעת 7 (היינו, הבנק. ע.ג.) את הסכמת טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, אשר לו שעבוד בדרגה ראשונה על דירתם של התובעים 2 ו3-". יד. התובעים טענו כי כתב ההתחייבות לרישום משכנתא ושטר משכון הזכויות נחתמו ככל הנראה ביום 3.2.98 על ידי גב' קניזו, במשרדו של עורך דין גרי אביבי, "מבלי שהוסברה לה מהותם האמיתית של המסמכים עליהם היא הוחתמה". טו. התובעים טענו בתביעתם כי "נפלו קרבן לקנונייה ו/או לעסקת מרמה בין הנתבעים או מי מהם". לטענתם - "(...) הוטעו על ידי הנתבעים באופן שסברו, כפי שהובהר להם על ידי הנתבע מס' 3 ו/או הנתבע מס' 9 ו/או על ידי פקידי נתבעת מס' 7 כי חתימתם על הסכם ההלוואה לא תקים חבות כלשהי מצידם כלפי הנתבעת מס' 7". התובעים הוסיפו וטענו כי - "47. (...) הנתבעות מס' 1 ו2- עשו יד אחת עם הנתבעת מס' 7, באמצעות הנתבע מס' 9 אשר לו קשרים אישיים עם הנתבע מס' 3, בין השאר במטרה להונות את רשויות המס ו/או עקב בעית אובליגו של הנתבעות 1 ו/או 2, ומסיבות אלה נרשמו התובעים כמקבלי ההלוואה וכרוכשי המגרש, בעוד שבפועל היו אלו הנתבעות מס' 1 ו/או 2". טז. על שום כך הגישו התובעים את תביעתם ובה עתרו לסעדים שלהלן: "א. להצהיר כי הערות האזהרה שנרשמו לטובת הנתבעת 7 בספרי לשכת המקרקעין בחיפה ו/או השעבודים שהוטלו על דירות התובעיםב חלקה 41/3 ובחלקה 41/6 בגוש 11018 בטלים מעיקרם. ב. להצהיר כי הסכם ההלוואה שנערך ונחתם בין התובעים לנתבעת מס' 7 בטל מעיקרו, וכי כל חיוב כספי הנובע מהסכם זה בטל ומבוטל ככל שהוא נוגע לתובעים. ג. לחייב את הנתבעים מס' 1-6 ו8-9- ביחד ולחוד, לשלם לתובעים ו/או ישירות לנתבעת מס' 7 את מלוא סכום ההלוואה בצרוף הפרשי ריבית פיגורים על פי הריבית המשתנה הנהוגה אצל הנתבעת מס' 7, סכום העומד כיום למצער על סך של 892,029 ש"ח. ד. להורות על סגירת תיקי ההוצל"פ שפתחה הנתבעת מס' 7 כנגד התובעים. ה. לחייב את הנתבעות מס' 1 ו2- כמו גם את הנתבעים מס' 3-6 ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 398,077 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, בגין ליקויי הבנייה שבדירותיהם וברכוש המשותף. ו. לחייב את הנתבעות מס' 1 ו2- כמו גם את הנתבעים 3-6 ביחד ולחוד לשלם לתובעת מס' 1 דמי שכירות בסך 400 $ לחודש לפי מספר חודשים שיידרשו לתיקון הליקויים בדירתה, ולצרכי אגרה מעמידים התובעים סכום זה על סך 3,376 ש"ח (...). ז. לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 50,000 ש"ח (לצרכי אגרה בלבד) בגין ההפרות החוזיות והנזקים הלא ממוניים שנגרמו להם כתוצאה מהארועים המפורטים לעיל". 3. טענות המבקשים א. בקשתם של המבקשים לביטול העיקול הזמני נתמכה בתצהירה של גב' צביה כהן, אשר ציינה בתצהירה כי היא עורכת את התצהיר "מטעמי ומטעם ר.צ. חברה לבניין בע"מ - שאני מנהלתה - ומטעמו של ראובן כהן בעלי, שכן אני המודעת לעובדות הרלבנטיות דלהלן (...)". ב. המצהירה טענה בתצהירה כי התובעים לא צרפו לבקשת העיקול כל ראיות בכתב אשר יוכיחו כי לר.צ. בע"מ בעיית אובליגו חמורה בחשבונות הבנק שלה. ג. המצהירה טענה כי ר.צ. בע"מ מעולם לא חתמה על ההסכם מיום 7.5.97 "ואף לא הודתה בשום מקום בהסכם זה כי ישנם ליקויים בדירתם של המשיבים". לדבריה, המבקשים מעולם לא ראו את ההסכם האמור אלא רק לאחר הגשת בקשת העיקול. יתרה מכך טענה המצהירה: עיון בהסכם מיום 7.5.97 מלמד כי ההסכם נערך "בשל רצונם של המשיבים לעבור לדירות מרווחות יותר ולא בשל ליקוי בנייה זה או אחר". ד. המצהירה טענה כי אם היה ליקוי כלשהו בדירותיהם של התובעים, דבר המוכחש על ידה, "הרי שהוא תוקן לחלוטין על ידי חברת ל. ל. השקעות ומקרקעין בע"מ (...) שחברת ר.צ. אמנם הקבלנים המבצעים שלה. לחברת ר.צ. אין כל קשר עם מי מהתובעים בתיק אזרחי נשוא בקשה זו אלא הם היו קבלני הביצוע של ל. ל.". ה. המצהירה הוסיפה וטענה כי - "לו היתה אמת בטענותיהם של התובעים כאילו יש ליקויים כלשהם או ליקויים משמעותיים הרי שלא היו מסכימים לכך שחברת ר.צ. תבנה את הדירות של התובעים אף במגרש וכן הם לא היו מסכימים לכתוב בהסכם כאילו חברת ר.צ. בונה ברמה גבוהה". ו. לטענת המצהירה "המשיבה מס' 2 (היינו גב' תמי טפירו. ע.ג.) היא זו שנטלה את ההלוואה ומעולם לא הובטח לה בעל פה כאילו חברת ר.צ. תישא בתשלום ההלוואה הנ"ל". לטענת המצהירה, לר.צ. בע"מ לא היה כל קשר להלוואה הנ"ל, והיא לא נטלה אותה. לדברי המצהירה ר.צ. בע"מ, מעולם לא שילמה את ההלוואה, כנטען על ידי התובעים. ז. המצהירה טענה בתצהירה כי התובעים מנסים "לבלבל את בית המשפט" וליצור מצג שווא כאילו ל. ל. השקעות ו- ר.צ. בע"מ הינם גוף זהה, כאשר בפועל אין הדבר כך "וחברת ר.צ. הינה חברה עצמאית אשר אין לה שום שותפות עם חברת ל.ל.". ח. עוד טענה המצהירה בתצהירה כי - "19. חברת ר.צ. כלל לא היתה אמורה לשלם עבור חלקה במגרש בעת רכישתו. חלקה של חברת ר.צ. היה אמור להתקזז מהוצאות הבנייה בבניין שייבנה. (...)". ט. המצהירה כתבה בתצהירה כי - "20. (...) לו היו התובעים מוכרים את דירותיהם כפי שהתחייבו בסעיף 8 להסכם מיום 7.5.97 הרי שההלוואה היתה מוחזרת, השעבוד שהיה על המגרש היה מוסר, השותפים האחרים, כהן ותורג'מן, יכלו לקחת משכנתאות למימון חלקם במגרש ובבנייה וביחד עם הכספים של הקונים תורג'מן וכהן היו ממנים את בניית הדירות במגרש. חברת ר.צ. לא הונתה את התובעים. התובעים הם שהונו ורימו הן את חברת ר.צ. והן את שאר הקונים של המגרש בכך שביטלו את מכירת הדירות ברח' יהודה הלוי 15 וזאת על אף שהתחייבו למכרן ובכך הכשילו את העסקה של קניית המגרש אשר בתכנונו הושקעו משאבים אדריכליים, תכנוניים וכספיים רבים. (...) בפעולתם זו ובאי מכירת דירותיהם הם גרמו לנזק עצום לחברת ר.צ. ולשאר הקונים שהשקיעו את כספם במגרש זה". י. המצהירה הוסיפה וטענה בתצהירה כי "אין כל ספק" שהתובעת מס' 2, תמי טפירו, ידעה על השעבוד של דירת אמה הגב' קניזו, הסכימה לו וחתמה בחתימת ידה על ערבותה להלוואה. יא. עוד טענה המצהירה שככל הנראה הטיל הבנק עיקול על דירתה של הגב' תמי טפירו בשל היותה ערבה להלוואה וכי גב' טפירו "הבינה את שהיא חותמת". יב. המצהירה טענה כי העיקול "הוטל בזדון על פרוייקט בגוש 11019 חלקה 76 אשר קיבל היתר בנייה רק לפני חודשיים, נמצא בתחילת בנייה ומכירה של דירות והטלת העיקול יוצרת הפרעה מהותית וקטלנית לפעילות חברת ר.צ. והפרעה קטלנית להמשך הבנייה ובכך לפגיעה בתזרים הפעילויות הנוספות של חברת ר.צ. בפרוייקט זה וכן עלולים להפגע 19 רוכשי דירות בפרוייקט כך שלא תוכל להרשם הערת אזהרה על שמם, לא ניתן יהיה למכור להם דירות ולרשום משכנתאות לרוכשי הדירות (...)". המצהירה טענה כי "ביטול העיקול הינו הכרחי" עבור ר.צ. בע"מ שאם לא כן תאלץ להפסיק את הבנייה ואת מכירת הדירות "והנזקים שייגרמו לחברה יהיו בלתי הפיכים". עוד טענה המצהירה כי שווי העיקול הינו בלתי פרופורציונלי לסכום הנתבע מאת חברת ר.צ. בע"מ. 4. דיון א. בפתח חלק זה של החלטתי אני רואה לציין כי לא היתה כל הצדקה לכך שהמבקשים 2 ו3- (הנתבעים 5 ו6-), יצטרפו לבקשה לביטול העיקול שהוטל על נכסיה של המבקשת מס' 1 (הנתבעת מס' 2). ההצטרפות האמורה הינה מיותרת ויש בה רק כדי לסרבל את הדיון. ב. לקראת הדיון שהתקיים במעמד ב"כ הצדדים התברר כי התובעים (מבקשי העיקול) הגישו לתיק בית המשפט תגובה לבקשה לביטול העיקול וצירפו אליה תצהיר. בהחלטה שניתנה על ידי במהלך הדיון ציינתי כי התובעים לא היו זכאים להגיש תגובה כאמור ובעקבות כך הוצאתי את התגובה האמורה מתיק בית המשפט והחזרתיה לידי ב"כ התובעים. בא כוחם המלומד של התובעים, עורך דין יוסף ברינט, הלין בסיכומיו על הוצאת התגובה הנ"ל מתיק בית המשפט. לדבריו התובעים היו זכאים להגיש תגובה כאמור. בין היתר סמך עו"ד ברינט את טענותיו על הוראת תקנה 367 (ד) לתקנות סדר הדין תשמ"ד1984- (להלן - "התקנות") כפי שהוספה במסגרת תיקון מס' 6 שנכנס לתוקפו ביום 07.09.2001. חוששני כי בא כוחם המלומד של התובעים נתפס כאן לכלל טעות. אסביר את דברי. אכן, תקנה 241 לתקנות מדברת על כך שהמשיב לבקשה בכתב רשאי להשיב עליה בכתב תוך פירוט טיעונים וצירוף תצהיר. אלא מאי? שההליך של בקשה לביטול עיקול שונה מיתר ההליכים. זאת, משום שהחלטה בדבר בקשה להטלת עיקול זמני ניתנת, בדרך כלל, במעמד צד אחד ועל פי התקנות רשאי הנתבע להגיש בקשה לביטול העיקול תוך 30 יום מיום שהומצא לו צו העיקול. הווה אומר שהבקשה לביטול העיקול הינה, הלכה למעשה, תגובתו של הנתבע על בקשת העיקול. הואיל וכך, אין הנתבע זכאי להגיש תגובה לתגובה. ולא רק טעם טכני יש לדבר: יש לזכור כי בבקשה לביטול העיקול הזמני עותר הנתבע לביטול החלטת עיקול שניתנה על סמך הבקשה לעיקול זמני, והתצהיר והראיות שצורפו אליה. ממילא, על כן, על הנתבע להתמודד עם הבקשה לעיקול זמני והראיות שצורפו אליה כפי שהוגשו. אילו היתה מותרת הגשת "תגובה לתגובה" כך שהתובע (מבקש העיקול) היה חופשי להגיש תצהיר בלווית ראיות נוספות כי אז היה בכך כדי לשנות את התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני בית המשפט בעת שהוציא מתחת ידו את החלטת העיקול. והרי הרעיון הוא שמשהוגשה הבקשה לביטול עיקול מקיים בית המשפט דיון שהוא המשכו של הדיון בבקשה המקורית להטלת עיקול: רע"א 8420/96 דן מרגליות נגד משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פד"י נ"א (3) עמ' 789. הנה כי כן, המסקנה היא כי מבקש העיקול אינו זכאי להגיש תגובה על הבקשה לביטול העיקול. כאמור לעיל, ב"כ התובעים סמך את טענותיו, בין היתר, על תקנה 367(ד) לתקנות. תקנה זו קובעת לאמור - "נקבע דיון על פי תקנה זו, רשאי המשיב לבקשה למתן הסעד הזמני להגיש תמצית מתגובתו לבקשה עד יומיים לפני מועד הדיון". כשלעצמי אני סבור כי תקנה 367(ד) אינה מתייחסת כלל לעניין הנדון כאן. זאת, משום שבתקנה 367(א) לתקנות הוצא ענייננו של עיקול זמני מגדר התקנה. לעניין עיקול זמני קבע מחוקק המשנה את תקנה 367(ג) שבה נקבעו ההסדרים להגשת בקשה לביטול עיקול זמני. מסקנתי היא, על כן, שכאשר דיבר המחוקק, בתקנה 367(ד) על כך שעל המשיב להגיש "תמצית מתגובתו לבקשה עד יומיים לפני מועד הדיון", התכוון בדבריו לסעדים הזמניים מלבד הסעד של עיקול זמני. שכן, בסיטואציה הנדונה בתקנה 367 מדובר על מקרים שבהם ניתן סעד זמני במעמד צד אחד ובית המשפט קובע מועד לדיון במעמד שני הצדדים. במקרים האמורים אין בפני בית המשפט דבר לעניין עמדתו של המשיב ותגובה כאמור בסעיף 367(ד) לתקנות תהיה ההזדמנות הראשונה לשמוע על עמדתו של המשיב. למותר לציין שלא כך הם פני הדברים באשר לבקשה לביטול עיקול זמני שהרי כאן מונחת לפנינו בקשה לביטול עיקול זמני בלווית תצהיר כנדרש. ג. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, ובטענות ב"כ הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה לביטול העיקול ולהשאיר את העיקול על כנו, אם כי תוך מתן הוראות חדשות לעניין הערבון לשיפוי הנתבעת על הנזקים העלולים להיגרם לה כתוצאה מהעיקול אם התובענה תיפסק או אם יפקע צו העיקול מסיבה אחרת. ד. אכן, התובעים היו מיטיבים לעשות אילו צירפו לבקשת העיקול גם תצהיר של התובעת מס' 1 גב' קניזו. זאת, משום שלאור אופי הטענות שפורטו בכתב התביעה, באשר לפגיעה בגב' קניזו, ראוי היה שתבוא ראיה מכלי ראשון ולא מכלי שני כפי שנעשה בפועל, באמצעות תצהירה של גב' תמי טפירו. ואולם, לאחר שעיינתי בתצהירה של גב' טפירו, בחקירתה הנגדית על תצהירה ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי למרות החסר האמור ניתן להשאיר את העיקול על כנו. ה. אכן כפי שעולה מכותרת המסמך מיום 07.05.97 (נספח ד' לכתב התביעה) המסמך נחזה להיות הסכם בין ל.ל. השקעות לבין התובעים, ללא קשר למבקשת, ר.צ. בע"מ. ברם, ההכרעה בשאלה אם ר.צ. בע"מ קשורה להסכם האמור אם לאו אמורה ליפול כתום שמיעת הראיות בהליך העיקרי, במסגרת פסק הדין שינתן לגוף הסכסוך. בשלב הנוכחי, אני רשאי להסתמך על הראיות האחרות שהובאו בפניי, בתצהירה של גב' טפירו ובחקירתה הנגדית, כמו גם על חקירתה הנגדית של הגב' כהן. בסופו של דבר, דומני כי גם לאחר הדיון במעמד שני הצדדים, ניתן לומר שהתובעים הוכיחו, לכאורה, כי ר.צ. בע"מ היתה צד להסכם האמור וכי הם הוטעו על ידי הנתבעים כטענתם. זאת, משום שאם לא תאמר כן הרי שאין כל הגיון בנטילת הלוואה כנטען על ידי התובעים בתביעתם כאשר על פי הנספח ד' האמור הם לא היו אמורים לשלם סכום כסף כלשהו תמורת החלפת הדירות שעליה הוסכם. הואיל ובאו בפניי ראיות מספיקות, להנחת דעתי, כי ההתקשרות בנספח ד' האמור ובהסכם ההלוואה שבא אחריו לא באו לעולם אלא בשל כך שנתגלו בדירות ליקויים חמורים כנטען בכתב התביעה; הרי שהתחייבותם של התובעים, במסגרת הסכם ההלוואה עם הבנק, ליטול הלוואה בסך של 588,000 ש"ח, אינה יכולה להיות מוסברת, בנסיבות העניין, אלא בהקשר הנטען בכתב התביעה. ו. בא כוחה המלומד של ר.צ. בע"מ, עו"ד אהוד דהאן, טען בסיכומיו כי עיקר טענותיהם של התובעים כנגד מרשתו התמצו בליקויי הבניה בדירות שנבנו על ידה. לטענתו "תביעה זו הועמדה על סך של 50,000 ש"ח בלבד". בהקשר זה הפנה עו"ד דהאן לסעיף 10ג' לכתב התביעה. אכן, התובעים 2 ו- 3 העמידו את ערך הנזקים בתוך דירתם על סך של 50,000 ש"ח בלבד. ברם, אין בכך כדי להפוך את התביעה כנגד ר.צ. בע"מ לתביעה על סך של 50,000 ש"ח בלבד. כמפורט בהרחבה לעיל, התביעה כנגד ר.צ. בע"מ עומדת על סכום של 1,393,482 ש"ח. ז. אני סבור כי עיקר תביעתם של התובעים הוא בעניין ההלוואה הנ"ל והפרשי ריבית הפיגורים בעטיה. בהקשר זה ראוי לציין כי הראיה הלכאורית שבה בפניי בסעיף 21 לתצהירה של גב' טפירו על כך שבמשך כשנה תמימה שילמו ל.ל. השקעות ור.צ. בע"מ את התשלומים בגין ההלוואה האמורה, יש בה כדי לחזק את גרסתם וטענתם על כך שנפלו למעשה רמיה כנטען על ידם. אכן, המצהירה מטעם ר.צ. בע"מ טענה כי החברה לא שילמה דבר על חשבון ההלוואה. ברם, אני סבור כי עניין זה עוד תגיע שעתו להתברר וכי די בחומר שלפניי, בשלב זה, כדי להצדיק את השארתו של העיקול על כנו. בא כוח ר.צ. בע"מ טען כי ראוי לזקוף לחובת התובעים את העובדה ש"לא הביאו ראיה כלשהי ואף לא תדפיס חשבון אשר יוכיח, ולו לכאורה, את טענתם", על כך שר.צ. בע"מ שילמה את ההלוואה. ברם, עובדה זו, כשלעצמה, אינה משמיטה את הקרקע מתחת לראיה שבאה מפיה של גב' טפירו על כך שהנתבעות 1 ו- 2 הן אלה ששילמו בפועל את התשלומים לפרעון ההלוואה, במשך כשנה תמימה. ח. המצהירה מטעם התובעים הצהירה במסגרת בקשת העיקול כי - "למשיבה 2 בעיית אובליגו חמורה בחשבונות הבנק שלה, והראיה: אי עמידתה בתשלומי ההלוואה ו/או העובדה שהנתבעת מס' 7 (היינו, בנק המזרחי. ע.ג.) פתחה תיק הוצל"פ למימוש המגרש". המצהירה מטעם ר.צ. בע"מ לא כתבה בתצהירה דבר על מצבה הכלכלי של המבקשת. היא הסתפקה בכך שטענה כי התובעים לא הביאו ראיות בכתב להוכחת הטענה המצוטטת לעיל. כתום הדיון אני סבור שהוכח להנחת דעתי, באמצעות המוצג מש2/ (שהוא רשימה של הליכים משפטיים התלויים ועומדים כנגד ר.צ. בע"מ בלשכות ההוצאה לפועל השונות, ממנו עולה כי תלויים ועומדים כנגד המבקשת תיקי הוצל"פ על סכום של קרוב ל- 3,000,000 ש"ח) ובאמצעות תצהירה הנ"ל של גב' טפירו, כי אכן אי מתן צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין שינתן לטובת התובעים, אם ינתן. ט. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות הענין, הגעתי למסקנה כי אין להסתפק בענייננו בהתחייבותם העצמית של התובעים וכי יש מקום לחייבם להפקיד ערובה של ממש, בכסף מזומן או בערבות בנקאית. למסקנתי זו הגעתי, בין היתר, בשל כך שהתובעים לא צירפו לבקשתם את תצהירה של גב' קניזו. י. החלטה זו ניתנת על ידי בתוקף סמכותי כשופט (ולא כרשם בית המשפט) הואיל והחלטת העיקול ניתנה על ידי שופט. 5. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את הבקשה לביטול העיקול. העיקול שעליו הוחלט ביום 08.08.01 במסגרת בש"א 11833/01, ישאר על כנו, בכפוף לאמור בפסקה ב' שלהלן. ב. אני מחייב את התובעים, מבקשי העיקול, להפקיד ערבון להבטחת פיצויה של ר.צ. בע"מ על נזקים העלולים להיגרם לה כתוצאה מהעיקול, אם התובענה תיפסק או שהצו יפקע, וזאת בסך של 50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. אם תופקד ערבות בנקאית, עליה להיות צמודה עד ליום פרעונה כשהיא אינה מותנית ואינה מוגבלת בזמן. הערבות תופנה לבית המשפט ולר.צ. חברה לבנין בע"מ ותוקפה יהיה עד ל- 60 יום מיום פקיעת צו העיקול כולו או חלקו. אם תוגש בקשה או תובענה למימושה של הערבות הבנקאית, תוך המועד הנ"ל, היא תשאר בתוקפה עד למתן החלטה סופית בבקשה או בתובענה. על התובעים להפקיד את הערובה האמורה תוך 7 ימים מהיום שאם לא יעשו כן, יפקע צו העיקול. ג. בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו. פיסקה 5 של החלטה זו הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד חגי פריד בא כח המבקשים (הנתבעים) ועו"ד זאבי בא כח המשיבים (התובעים). בניהליקויי בניהרכוש משותף