פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת מנכס [להלן: "הנכס"] הכולל חדר בגודל 12.40 מ"ר [להלן: "המושכר"] וכן מחצר הצמודה למושכר ועל גביה סככה [להלן: "שטח הפלישה או "החצר"], הנמצא ברח' ביכורי ציון 26, יפו וידוע כחלקה 51 בגוש 7089 [כמסומן בכתום בנספח ד' לתצהיר ת2/], והשבתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעם הנתבעת, לרבות הריסת תוספת הבניה וכן לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 218,400.- ש"ח. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. רשות הפיתוח הינה הבעלים הרשומים של הנכס [נספח א' לכתב התביעה]. ב. בהתאם לחוק מקרקעי ישראל תש"ם1960- וחוק רשות הפיתוח [העברת נכסים] תש"י - 1950, כל הנכסים דלא ניידי שבבעלות רשות הפיתוח כולל הנכס הנ"ל, מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל - התובע. ג. הנתבעת מחזיקה בחדר בשטח בן 12.40 מ"ר, מכח חוזה השכירות בינה לבין רשות הפיתוח מיום 16.01.74 {נספח ב' לכתב התביעה [זהו המושכר]}. בסמוך לנכס משתמשת הנתבעת בסככה הניצבת על חצר [להלן: "החצר"]. 3 המחלוקת המשפטית: לטענות התובע: א. הסככה הניצבת על חצר בשטח של 45.75 מ"ר הונחה על ידי הנתבעת ללא ידיעת התובע, ללא קבלת אישורו ובניגוד גמור לרצונו. ב. ביום 22.05.95 דרשה עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, סוכנתו של התובע דאז, מהנתבעת לסלק ידה מהסככה ומהנכס ולשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש שלא כדין בנכס. ביום 10.03.96 , בסמוך לאחר העברת ניהול נכסי רשות הפיתוח לחברת י.ג. מתאר ניהול ופיתוח בע"מ, נדרשה הנתבעת בשנית לפנות את הנכס ולהרוס את תוספת הבנייה, חרף הפניות הנ"ל נמנעה הנתבעת מלמלא אחר דרישות התובע, כאמור. ג. פלישת הנתבעת לשטח החצר והקמת הסככה על גביה , על ידי הנתבעת שלא כדין, מקנה לתובעת את הזכות לתבוע את סילוק ידה של הנתבעת וכל אדם אחר מטעמה משטח החצר. ד. בנוסף, הפעולות והמעשים הנ"ל שבוצעו על ידי הנתבעת שלא כדין מהווים הפרה יסודית של חוזה השכירות עם התובע ומקנים לו עילה לתבוע פינוי הנתבעת מכלל הנכס. ה. הנתבעת חייבת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה היא מחזיקה בחצר בסך 650.- ש"ח לחודש , ובסה"כ עבור שבע שנים טרם יום הגשת התביעה [11/5/97] סכום כולל בסך 54,600.- ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. ו. בנוסף, על הנתבעת לשלם סך של 650.- ש"ח לחודש מיום הגשת כתב התביעה המקורי [11.05.97], ועד לפינוי הנכס בפועל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד ליום התשלום בפועל. טענות הנתבעת: א. הנתבעת רכשה בדמי מפתח מושכר שכלל חדר בנוי בשטח 12.40 מ"ר, וגם חצר בשטח 45.75 מ"ר עליו סככה, ובמעמד חתימת חוזה השכירות הובהר לה כי התובע איננו רושם את החצר בחוזה המוגן, אך זכותה המלאה להשתמש בחצר הצמוד למושכר וכחלק בלתי נפרד ממנו הינה זכות מלאה. ב. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש בהתנהגות התובע במשך השנים משום הסכמה במפורש ו/או מכללא באשר, בין היתר המשיכה לקבל את דמי השכירות בלא כל מחאה ו/או התנגדות ולא נקטה במשך השנים בשום הליך נגד השימוש שנעשה על יד הנתבעת למרות שידעה על העובדות. ג. הנתבעת משלמת דמי שכירות הכוללים גם את החצר. ד. לא היתה כל אפשרות לתובע להשכיר את החצר ולהשיג עבורו דמי שכירות ועל כן שימוש הנתבעת בחדר בוודאי לא מנע ממנו כל הפסד. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת1/ מר דרור בן נתן נחקר על התשריט, נספח ד' לתצהירו של מר אלי נבעה, שסומן ת2/. עת2/ מר רמי עופר, נחקר על חוות דעתו סומן ת1/. עת3/ מר אלי נבעה, נחקר על תצהירו ת2/, כולל נספחים. כמו כן הוגשה תמונה, סומנה ת4/. מטעם הנתבעת: עה1/ מר בוחבוט מימון, נחקר על תצהירו נ1/. בתום הבאת הראיות הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: א. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין תביעת הפינוי להתקבל ודין התביעה הכספית להידחות. להלן נימוקי למסקנה זו: 6. מבוא: במקרה דנן עולות לדיון שתי שאלות ואדון בהן לפי הסדר הבא: א. האם הנתבעת הינה מסיגת גבול בחצר. ב. האם התגבשה עילת פינוי מהמושכר נגד הנתבעת. 7. זכויות במקרקעין: מעיון בנסח הרישום [נספח א' לכתב התביעה] , הוכחו לי זכויות בעלות התובע בנכס, וכן כי הנכס מהווה מקרקעין מוסדרים. הנסח אינו מפרט זכות כלשהי לנתבע בנכס נשוא כתב התביעה. סעיף 125 לחוק המקרקעין: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים, מהווה ראיה חותכת לתוכנו". 8. הסגת גבול: התביעה לסילוק ידה של הנתבעת מהחצר, הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין". 9. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה הוכחת הראייה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". רוצה לומר, על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי ואז עובר הנטל לנתבע להוכיח שאינו מסיג גבול. בעניין זה קיימת הלכה פסוקה כי: "מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה, רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכח חוזה שכירות או רשיון, עליו לגולל כבר בשלב הראשון [היינו בכתב התביעה] את עילת הפינוי כגון: הפרת החוזה על ידי הדייר או ביטול הרשיון על ידי בעל הבית". [ע"א 127/77 מלכה קפח נ' יוסף לוי ו - 3 אח', פ"ד ל"א[3], 455,464]. במקרה דנן, הוכיח התובע כי הוא הבעלים עלפי נסח רישום [נספח א' לכתב התביעה], לפיכך נטל הראיה עבר לנתבעת להראות כי היא מחזיקה בנכס כדין. 10. זכויותיה של הנתבעת בחצר: מבוא: בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי החצר כלולה בחוזה השכירות של המושכר ומהווה חלק בלתי נפרד מהמושכר. לחלופין, טענה כי יש בהתנהגות התובע הסכמה מפורשת או מכללא לשימוש שנעשה על ידי הנתבעת בחצר- להלן אבדוק: א. האם לנתבעת יש זכויות בחצר מכח חוזה השכירות. ב. האם הנתבעת ברת רשות בחצר שהינה שטח הפלישה. 11. חוזה השכירות: בתאריך 16.01.1974 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין התובע לבין הנתבעת ובעלה, להשכרת בית עסק בשטח של 12.40 ממ"ר, הוא המושכר [חוזה השכירות נספח ב' לת2/]. החצר נשוא התובענה הינה בשטח של כ - 48 מטרים הנמצא בצמוד למושכר , ואינה מוזכרת בחוזה שכירות זה. כמו כן נאמר בחוזה במפורש בסעיף 5 [ה] כי: "5. השוכר מתחייב ... [ה] לא לשנות את המושכר ו/ או את הבניין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או בצמוד אליו כל הסופה או שינוי שיעשו במושכר יחשבו כרכושו של המשכיר. אולם המשכיר רשאי לדרוש מאת השוכר לסלקם או להחזיר את מצב המושכר לקדמותו, ובמקרה זה על השוכר להרוס כל בנוי, תיקון או הוספה שנעשו בניגוד לחוזה על חשבונו...". מכאן כי החצר אינה רשומה בחוזה והמשכיר לא הסכים להוספה כלשהי על המושכר, ולכן חוזה השכירות אין בו כדי להקנות לנתבעת כל זכות בחצר. ב"כ הנתבעת מודה כי החצר אינה רשומה בחוזה, אך טוען כי ניתנה לנתבעת בע"פ הזכות בע"פ להשתמש בחצר. כך נכתב בכתב ההגנה בסעיף 4א': "היא רכשה בדמי מפתח את המושכר שכלל גם חדר בנוי בשטח 1240 מ"ר וגם חצר בשטח 45.75 מ"ר עליו סככה ובמעמד חתימת חוזה השכירות הובהר לה כי התובע איננו רושם את החדר בחוזה המוגן אך זכותה המלאה להשתמש בחצר בצמוד למושכר וכחלק בלתי נפרד ממנו הינה זכות מלא ללא עוררין..." מר בוחבוט מימון , בעלה של הנתבעת נשאל לגבי טענה זו: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 3 לתצהירך בו אתה אומר כי העבירו לך את השטח מי? ת. עמידר. ש. מי בעמידר? ת. אני לא זוכר שם של בן אדם". [פרוטוקול עמ' 12]. כמו כן מתוך עדותו של מר אלי נבעה עלה כי למעשה הנתבעת היתה דיירת נכנסת במושכר. כאשר הדייר היוצא החזיק במקום חנות מכולת בשטח של 12.4 מ"ר. לגבי החצר העיד מר נבעה: "ש. האם מצויין לך על פי תיק הנכס כי אותו נחמיאס שהחזיק במחסן החזיק גם בחדר הצמודה למחסן? ת. לא מצויין. החצר לא נכללה בעסקת העברה בדמי מפתח". [פרוטוקול עמ' 3]. לסיכום: מכל האמור לעיל עולה כי שטח הפלישה, הוא החצר, אינו רשום כחלק מחוזה השכירות.המשכיר בחוזה, לא הסכים לכל הוספה על המושכר. כמו כן לא הוכח לי כי ניתנו זכויות כלשהן לנתבעת מעבר לאמור בחוזה על ידי המשכיר, ולכן לנתבעת אין כל זכות בחצר מכח חוזה השכירות הנ"ל. 12. בר רשות - מבוא: טוענת הנתבעת כי ניתן ללמוד מהתנהגות התובע, הסכמה מפורשת או מכללא לשימוש שנעשה על ידי הנתבעת בחצר. בנסיבות המקרה דנן, לא קיימת כאמור רשות חוזית, לפיכך נדון ביצירת רשות מכוחו של השתק. פרופ' נ. זלצמן, במאמרה "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב [1995] עמ' 24 מבהירה כי: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או שימוש שעושה אחר בנכס...". [הדגשות שלי א.ג.] וכן נקבע בפסיקה , כי אין צורך בהסכם מפורש על מנת להסיק קיומו של רשיון במקרקעין. "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין , אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימוש של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד הסכמתו ליצור רישון מכללא [Implided Licence], שלא היה קיים מלכתחילה". [ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד ל"א [3], 214]. ההסכמה שבשתיקה המונחת בבסיסה של הרשות מכללא, נלמדת מהנסיבות הבאות: "... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית שלך בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס...". [לעיל פרופ' זלצמן, עמ' 57]. סיכומו של דבר: בנסיבות מסוימות, ובחלוף זמן רב תוך שתיקת הבעלים אע"פ שידע על התפיסה, יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייחשב כבר רשות. 13. האם הנתבעת הינה ברת רשות: במקרה דנן, הוכח לי כי הנתבעת הינה ברת רשות בחצר, מכח הסכמה מכללא של התובע, להלן נימוקי למסקנה זו: א. הוכח לי כי התובע ידע על תפיסת הנתבעת את החצר משנת 1976. כך העיד מר אלי נבעה [בעבר עבד בחברת י.ג. מתאר בע"מ וכן בחברת עמידר]: "ש. ממתי חברת עמידר יודעת כי הנתבעת מחזיקה בחצר [מחסן הנטען כפלוש]? ת. תוספת בנייה שיש לי בתיק משנת 76. מזה 24 שנה. ש. הם ידעו 24 שנה ולא עשו כלום? ת. אני לא יכול להתייחס לתקופה זו, מאחר ולא עבדתי באזור יפו ... ש. איך אתה מסביר כי בעצם משנת 76 העדת כי אתם יודעים כי הוא מחזיק את זה ולא דרשתם? ת. אין לי הסבר. [פרוטוקול עמ' 5]. בתצהירו הודה מר אלי נבעה כי במהלך סיור שגרתי מטעם עמידר בשנת 1976 נתגלתה הסככה בשטח 48.88 מ"ר, ובעקבות כך נשלם מכתב מטעם עמידר המצביע על כך שבנכס נבנתה סככה באופן בלתי חוקי, , מכתב זה נשלח ב - 28.03.76 [נספח ג' לתצהיר ת2/]. כמו כן הוגש כתב אישום ב - 12/4/76 נגד בעלה של הנתבעת, מר בוחבוט מימון, בגין בנית הסככה ובכך שלא היה לו רשיון לבנייה זו [הנספח ד1/ לת2/.]. מכאן, שהתובע ידע על פלישת הנתבעת לחצר והקמת הסככה על גביה עוד בשנת 1976, כאשר רק ב - 21.05.95 נאמר לנתבעת על ידי חברת עמידר כי עליה להרוס את תוספת הבנייה, אחרת תתבע לסילוק יד ודמי שימוש ראויים. דהינו עברו כ - 20 שנה בו התובע ידע על המצב בנכס ושתק. ב. שכירות משנה: הוכח לי, כי התובע נתן הסכמתו בעבר לאפשר לנתבעת להשכיר את המושכר, כולל החצר כאשר התובע גבה 50% מהשכירות בגין הסכמתו זו. כמו כן לפני הסכמתו, ביקר נציג התובע בנכס ובדק אותו. כך העיד עת3/ מר אלי נבעה: "ש. האם ידוע לך כי נכס נשוא התביעה - הושכר בשכירות משנה? ת. ידוע לי כי הוא הושכר פעמיים בשכירות משנה. ש. האם זה היה בהסכמת חברת עמידר? ת. כן. ש. האם בתקופה השכירות המשנה אתה טיפלת בכך? ת. כן. בתקופת השכירות משנה האחרונה הייתי מנהל מחוז, והובא לידיעתי לגבי השכירות משנה... ... ת. ... הוא ביקש להשכיר השכרת משנה ב - 100$ וחלקו של בעל הבית הוא 50$ - ואנו הסכמנו. ... ש. לפני הסכמתם אתם בדקתם? ת. כן. ש. האם בדיקתכם חובקת בתוכה שליחת אדם למקום? ת. נכון". [פרוטוקול עמ' 6]. מכאן, שהתובע ידע גם ידע על השימוש שעושה הנתבעת בחצר. כמו כן, הוכח לי כי היו תקופות כאשר הנכס הושכר בשכירות משנה, שדמי השכירות ששולמו לתובע כללו את החצר. "ש. האם אז ביקשתם בנפרד דמי שכירות בגין אותה חצר שעליה אתם טוענים היום כפלישה? ת. כאשר היתה הצעה של 100$ השכרנו יחד את המחסן המקורי ואת החדר - כללנו במחיר זה את הכל. לסיכום: מכל האמור לעיל עולה כי התובע, שהינו בעל הנכס, ישן על זכויותיו לאורך זמן. הוא ידע על שימוש הנתבעת בחצר משך כל השנים ואף היו תקופות בהן קיבל עבור החצר דמי שכירות. לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי הנתבעת הינה ברת רשות בחצר. 14. ביטול הרשות: לעניין סיווג הרשיון ידוע כי: "הלכה פסוקה היא בדין הקודם, כי יש שרשיון להחזיק במקרקעין הניתן במתנה הופך בלתי הדיר. עניין זה תלוי בנסיבות; רשות רשות ונסיבותיה ותנאיה שלה; יש רשות ואין בה תמורה ואי אפשר לבטלה ויש רשות ויש בה תמורה ומותר לבטלה". [ע"א 582/81 ציזיק נ' ד. הורוביץ, פ"ד מ[1] 233, 325, הדגשות שלי , א.ד.] כאמור, הוכח לי כי היו תקופות בהן הנתבעת שילמה עבור השימוש בחצר, לכן לא מדובר ברשות חינם, מאידך אין זה המקרה של רשות בלתי הדירה וגם אם ניתנה תמורה כלשהי , ניתן לבטל את הרשיון, וזאת מהטעמים הבאים: א. כאמור, הסכם השכירות לא כולל את החצר. ב. הפסיקה ראתה נסיבות מיוחדות, בהן רשות מכח השתק מונעת מבעל מקרקעין לבטלה באורח חד צדדי ומיידי מקרים כגון: מכירת ביתו של פלוני, בהסתמך על הבטחת בעל המקרקעין, השקעת כספים להשבחת הנכס, הוצאות כספיות שהוצאו עבור בעל הנכס ועוד [ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פד"י ט"ז 2905,2901 וכן פרופ' נ. זלצמן במאמרה לעיל, עמ' 30]. במקרה דנן, אין נסיבות כנ"ל המצדיקות רשות שאינה ניתנת לביטול. השיפוץ שנעשה בנכס הוכרז למעשה כתוספת בניה בלתי חוקית, אשר בגינה הוגש כתב אישום, כאשר הפכה הנתבעת את החצר למקום סגור כפי שהעיד בעלה של הנתבעת. "ש. אנו רואים את כל המבנה בבלוקים - האם זו התוספת? ת. לא אמרנו לו מה מוגן ומה לא מוגן. אני קניתי את הנכס. חלק עם בלוקים וחלק עם קרשים ופחים. אני שיפצתי. הורדתי את הפחים. ש. סגרת עם בלוקים סביב? ת. כן". כלומר, השיפוץ אינו בהכרח השבחת הנכס ולא עוד אלא שמדובר בבנייה לא חוקית. ב. כיום הנתבעת לא נמצאת ולא משתמשת במושכר ובחצר , כך העיד בעלה של הנתבעת. "ש. כיום אתה והנתבעת גרים או משתמשים בשטח זה? ת. את האמת אנו מחזיקים בעוד דברים, היות ולא נותנים רשיונות לעסק במקום, כי טוענים כי המקום למגורים. אנו לא עושים כלום, יש דברים בפנים". ג. לא שוכנעתי כי המקרה דנן, הוא המקרה בו דורש הצדק, כי הרשיון יוסיף וימשך בניגוד לרצונו של בעל המקרקעין, לתקופה בלתי קצובה, וכי לא ניתן יהיה לבטל את הרשיון [כפי שנקבע בעובדות ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' יגאל סלונים פ"ד ל"ט[2], 337]. ד. לא ניתנה עבור החצר, תמורה ברציפות במשך כל השנים. ה. העובדה שכיום דרך הגישה למושכר נעשית רק דרך החצר, לא יכולה ללמד שלנתבעת זכות שימוש בחצר, כי הנתבעת בעצמה גידרה את החצר בבלוקים באופן לא חוקי. לסיכום: הגעתי למסקנה כי הרשות שניתנה הדירה וניתנת לביטול. מהותה של רשות מכללא הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין, היא כי היא מתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא גילה בעל המקרקעין את דעתו שהוא חפץ בסיומו. במקרה דנן, גילה התובע את דעתו כי חפץ בסיום הרשיון כפי שציין בסיכומיו בסעיף 11. "אין בהשכרה משום מתן רשות בלתי הדירה להמשיך להחזיק בשטח הפלישה, כאילו היה חלק מהמושכר המקורי". כאשר מדובר בנסיבות של רשות בלתי הדירה, לא מספיקה גילוי דעתו של בעל המקרקעין, אלא ביטולה מסור לשיקול דעתו של בית משפט על פי שיקולים של צדק, אך במקרה דנן כאמור, מדובר ברשות הדירה, כמו כן שהתמורה שניתנה, ניתנה רק בתקופה מסויימת משך כל השנים שהנתבעת החזיקה בחצר, ולכן ניתן לבטל את הרשיון נוכח גילוי דעתו של בעל המקרקעין. מעבר לכך כאמור גם מן הצדק לקבוע שאין מדובר ברשות בלתי הדירה. לפיכך, קובע אני כי הרשיון באם ניתן מבוטל. 15. האם משבוטלה הרשות הנתבעת הינה מסיגת גבול: כך קובע השופט לנדאו בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג[2], 52: "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון, והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה הפך המשיב למסיג גבול". 16. דמי שימוש ראויים: התובע לא הוכיח את חישוב דמי השכירות הראויים אותם הוא תובע. חוות דעת של השמאי מר רמי עופר, שהביא התובע אינה מניחה את הדעת. השמאי העיד כי ערך את חוות דעת על סמך התרשמות מבחוץ בלבד. "לאמור לסעיף 5[3] לתצהיר חוו"ד מספר 341: בעת הביקור במקום נמצא המקום נעול גם בפעם השניה היה המקום נעול. התרשמתי בנכס רק מבחוץ לא יכלתי אחרת". [פרוטוקול עמ' 9]. לא ברור אם כן, כיצד כתב השמאי בחוות הדעת כי במחסן : "טיח וסיוד בקירות הפנים, חיבור לחשמל ולמים". כמו כן לפי חוות הדעת שטח הפלישה הינו 52.8 מ"ר, השמאי העיד כי המידות הן על פי התשריט נספח ד' לתצהירו של מר נבעה, ברם בתצהיר זה שטח הפלישה הינו 48.88 מ"ר. לאור האמור לעיל דוחה אני את התביעה לתשלום דמי שימוש. 17. הפרת חוזה השכירות: לאחר שקבעתי כי הנתבעת מסיגת גבול בשטח החצר יש לדון האם התגבשה עילת פינוי מהמושכר בגין הפרת חוזה השכירות, כך שניתן לפנותה מכלל הנכס. חוזה השכירות שנחתם ב - 16.01.74, בין התובע לנתבעת הינו חוזה שכירות מוגן, לפיכך יש לבדוק האם התגבשה עילת פינוי על פי סע' 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972-. סע' 5[ה] לחוזה קובע כי השוכר מתחייב: "לא לשנות את המושכר ו/או את הבניין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או צמוד אליו .... בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר". סע' 10 קובע: "... והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה". מאחר והוכח לי, כאמור כי הנתבעת עשתה שימוש בחצר הצמודה למושכר הוסיפה על המושכר ובנתה סככה באופן לא חוקי, הרי שהנתבעת הפרה את חוזה השכירות באופן שלתובע הזכות לדרוש את פינוייה. סע' 131[2] לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972-, קובע: "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". מכאן שהתגבשה עילת פינוי כנגד הנתבעת מהנכס כולו - כולל המושכר. 18. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעת לפנות ולסלק ידה מהנכס הנמצא ברח' ביכורי ציון 26 ביפו, הידוע כחלקה 51 בגוש 7089 והכולל חדר בגודל 12.40 מ"ר, להלן - המושכר, וכן חצר ועל גביה סככה הצמודה למושכר והשבתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעם הנתבעת. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ל - 14.12.2001 וזאת על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן. ג. אני דוחה את התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. ד. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 12,000.- ש"ח, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. סככהחצרדמי שימוש