פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת מהנכס הידוע כחלקה 500 בגוש 6134 וכן חלק מחלקות 198, 111, 332 בגוש 6130 [להלן: "הנכס"] ולהחזרתו של הנכס לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעם הנתבעת וכן לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובע הוא נציגם של המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל. מדינת ישראל ורשות הפיתוח הינן הבעלים הרשומים של הנכס. גוש 6130 חלקה 111, 332 בבעלות מדינת ישראל; גוש 6130 חלקה 198, גוש 6134 חלקה 500 בבעלות רשות הפיתוח [נספחים א, א1/, א2/, א3/ ל - ת1/]. ב. הנכס הוא מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל. ג. הנתבעת מחזיקה בנכס. 3. המחלוקת המשפטית: טענות התובע: א. הנתבעת תפסה חזקה בנכס ומחזיקה בו שלא כדין, ללא רשות התובע וללא הסכמתו. ב. כל רשות באם ניתנה מתבטלת בזאת על ידי עצם הגשת כתב התביעה. ג. הנתבעת בנתה ו/או מחזיקה בנכס - מבנה המשמש למגורים וכן חצר, ללא קבלת רשותו של התובע וללא הסכמתו ומעשיה מהווים הסגת גבול במקרקעי המדינה. ד. הנתבעת מחזיקה בנכס בלי הסדר חוקי כמתחייב, ומבלי לשלם דמי שימוש כנדרש. ה. דרישות התובע לסילוק ידה של הנתבעת מהנכס לא נענו וזכו להתעלמות מוחלטת מהנתבעת. טענות הנתבעת: א. יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. ב. הנתבעת מאשרת כי היא ובני משפחתה החזיקו ומחזיקים משך עשרות שנים ברציפות בנכס המהווה קרקע ומבנים המצויים בסמוך לרח' משה דיין 60 בת"א. כבר בסוף שנת 1948 התיישבו בשטח משפחות יהודים אשר עלו ארצה מסוריה וזאת בידיעת ובהסכמת השלטונות. ג. הנכס הנדון היה בעבר חלק מיישוב ערבי אשר ננטש. עולים שהגיעו ארצה מסוריה ובכללם הנתבעת ומשפחתה קיבלו את השטח בו היו גם חלקי מבנים כדי להקים במקום בית בישראל. בתקופה הרלוונטית יזמו ועודדו השלטונות התיישבות יהודית בבתים ובשטחים ערבים שננטשו לאחר מלחמת השחרור. ד. הנתבעת, בני משפחתה ותושבים אחרים הם אשר פיתחו ועיבדו את הנכס והשקיעו בו את רוב כספם. ה. הנתבעת מתגוררת בנכס מאז תחילת שנות ה - 50 בהסכמת ובידיעת השלטונות, ולא כל דרישה לפנות את השטח, למעט מכתב שנשלח מס' חודשים לפני הגשת התביעה ובו דרישה לפינוי. ו. התביעה לעקור אותה ומשפחתה ממקום מגוריה משוללת בסיס, ואם תתקבל יוותרו ללא קורת גג. ז. הנתבעת ובני משפחתה הינם ברי רשות בנכס. רשות זו אינה ניתנת לביטול והינה בלתי הדירה. ח. הגשת תביעת פינוי לאחר תקופה של למעלה מ - 40 שנים בהן נהגו הנתבעת ובני משפחתה בשטח כבעלים, מהווה שיהוי בלתי סביר בנסיבות העניין. ט. לחילופין, הנתבעת ובני משפחתה הינם דיירים מוגנים בנכס ולכן אין לפנותם. 4. המסכת הדיונית: כבוד השופט קרניאלי החל בשמיעת תיק זה ביום 09.06.97 ואילו ביום 08.09.97 המשכתי בשמיעת התיק לאחר שהחלפתי את כבוד השופט קרניאלי בתיק הנ"ל. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובע: עת1/ מר אהוד גבריאלי , נחקר על תצהירו ת1/. כמו כן הוגשו : תצהיר של מר ויקטור לוזון, ת2/. חוות דעת של מר דב בנדל ופרוטוקול חקירתו, ת3/. מטעם הנתבעת: עה1/, מר יעקב סעד, נחקר על תצהירו נ2/. עה2/ , גב' פרידה חצבני, נחקרה על תצהירה נ3/. עה3/ מר יורם ברק, נחקר על חוות הדעת שהגיש נ4/. כמו כן הוגשו: פרוטוקול עדות אהוד גבריאלי בתיק אחר, נ1/. תעודת עובד ציבור של מר אלי לוי, נ4/. תעודת עובד ציבור של גב' מיכל צור, נ5/. תעודת עובד ציבור של גב' רחל רובינשטיין, נ6/. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל: להלן נימוקיי למסקנתי זו: 6. התיישנות: לטענת ב"כ הנתבעת, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. אין בידי לקבל טענה זו מהנימוקים להלן: א. הוכח לי כי המקרקעין בהם מצוי הנכס, עברו הליכי הסדר [נספחים א,א1/, א2/, א3/ ל - ת1/]. ב. לפי סעיף 159[ב] לחוק המקרקנעין, תשכ"ט1969-: "חוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ג. טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו היא שהנתבעת רכשה מעמד של "בר רשות", שהינה זכות שביושר , לפיכך אין סע' 159[ב] לחוק המקרקעין חל, כיוון שהתביעה הנידונה אינה לקיום "זכות במקרקעין", אלא לקיום "זכות שביושר". לא מצאתי בטענה זו ממש. מינהל מקרקעי ישראל הוא נציגה של המדינה ורשות הפיתוח, שהינן הבעלים הרשום של הנכס[נספחים א, א1/, א2/,א3/ לת1/]. ומכאן שהתביעה הינה תביעה למימוש זכות הבעלות ועל כן "לקיום זכות במקרקעין", כאמור בסעיף 159[ב] הנ"ל. [ראה לעניין זה ת"א [ת"א] 21915/83 רשות הפיתוח נ' דפני, פ"מ תשנ"א[ג] 202, עמ' 217]. ד. על מנת שתעמוד לנתבעת טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים לפי סעיף 159[ב] הנ"ל, צריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים: 1. כי לפי הדין הקובע לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היה הנתבע זכאי לטעון טענת התיישנות. 2. שתקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היינו ב - 01.01.70. ה. הדין שחל על התיישנות במקרקעין לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין הוא חוק ההתיישנות התש"יח 1958-. לפי סעיף 5[2] לחוק ההתיישנות, ביחד עם סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה. לפיכך, אף אם אכן הנתבעת החלה להחזיק בנכס בשנת 1951 [ראה: פרוטוקול, עמ' 23 שורה 25, תצהיר נ3/ סעיף 2], מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו נרשמו החלקות על שם הבעלים מתוקף הליכי ההסדר [ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ[3], 624]. על פי נסח הרישום [ת1/]. גוש 6134 חלקה 500 נרשם על שם רשות הפיתוח ב 08.10.57. בגוש 6130 חלקה 111, רשומה מדינת ישראל כבעלים לפחות מיום 13.12.1964. בגוש 6130 חלקה 198 רשומה רשות הפיתוח כבעלים לפחות מיום 11.11.1957. בגוש 6130 חלקה 332 רשומה מדינת ישראל כבעלים לפחות מיום 11.11.1998. מן המקובץ לעיל עולה, כי גם אם ניקח את המועד המוקדם ביותר, בו נרשמו החלקות, דהיינו 08.10.57 , הרי שממועד זה ועד 01.01.70 חלפו רק כ - 13 שנה, באופן שתקופת ההתיישנות לא נסתיימה במועד תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, ועל כן, הסיפא לסעיף 159[ב] לחוק המקרקעין אינו חל , ונשארת הרישא לפיה חוק ההתיישנות אינו חל לגבי מקרקעין מוסדרים. לפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות. 7. זכויות התובע במקרקעין: מעיון בנסח הרישום [נספחים א, א1/, א2/, א3/ לת1/], הוכחו לי זכויות בעלות התובע בנכס, וכן כי הנכס מהווה מקרקעין מוסדרים. הנסח אינו מפרט זכויות כלשהי לנתבעת בנכס נשוא כתב התביעה. סעיף 125 לחוק המקרקעין: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראית חותכת לתוכנו". 8. הסגת גבול: תביעה זו לסילוק ידה של הנתבעת מהנכס, הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין". 9. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". רוצה לומר, על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי ואז עובר הנטל לנתבעים להוכיח שאינם מסיגי גבול. בעניין זה קיימת הלכה פסוקה כי: "מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה. רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכח חוזה שכירות או רשיון, עליו לגולל כבר בשלב ראשון [היינו בכתב התביעה] את עילת הפינוי, כגון: הפרת החוזה על ידי הדייר או ביטול הרשיון על ידי בעל הבית". [ע"א 127/77 מלכה קפח נ' יוסף לוי ו - 3 אח', פ"ד ל"א[3] 455,464]. בסיכומיו, טוען ב"כ הנתבעת: "משהוכח כי ניתן לנתבע רשיון במקרקעין ... ומשלא טען התובע בכתבי טענותיו כי יש לבטל את הרשיון, יש לדחות את התביעה אשר עילתה הסגת גבול בלבד". [סע' 27 לסיכומים]. וכן: "פרשת ההגנה בתיק דנן כוונה בעיקר כנגד טענת "הסגת גבול", שכן זו היתה טענת התובע. באם היה התובע מתקן את תביעתו כמתחייב, או מציין את דבר ביטול הרשיון בכתבי טענותיו, היתה מכוונת הנתבעת את הגנתה כנגד תביעת ביטול הרשיון, בהתאם". [סע' 28 לסיכומים]. ב"כ הנתבעת בטענות אלה מסתמך בסיכומיו על ת"א 66320/94 מינהל נ' קריקוב וכן על ת"א 7240/91 מינהל מקרקעי ישראל נ' חנה המבורגר ואח'. ברם שם התובע לא טען טענת ביטול רשיון כלל, בעוד שבתיק דנן התובע ציין מפורשות את ביטול הרשיון באם ניתן בכתב התביעה סעיף 3.3: "כל רשות באם ניתנה מתבטלת בזאת ע"י עצם הגשת כתב התביעה". לפיכך, גם אם עסקינן בעניין בר- רשות, התובע ציין כנדרש כי התובעת אינה ברת רשות והרשות באם ניתנה - בוטלה. משהוכיח התובע את בעלותו בנכס והנתבעת אינה רשומה כבעלת זכות בנכס, הרי שנטל הראייה עבר לנתבעת להראות כי היא מחזיקה בנכס כדין. 10. בר רשות - מבוא: הנתבעת טוענת כי הינה ברת-רשות בנכס וכי רשות זו אינה ניתנת לביטול והינה בלתי הדירה. בידוע הוא כי גם ללא הסכם מפורש, ניתן להסיק בדיעבד על קיומו של רשיון במקרקעין מתוך התנהגותו של בעל המקרקעין. פרופ' נ. זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב[1995], עמ' 30 אומרת כך: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין... לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזרת כאקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס...". וכך נקבע בפסיקה: "לצורך היווצרותו של רשיון במקרקעין די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם והשלימו עימו, ואין צורך בהסכם מפורש". [ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד ל"א[3], 214]. כמו כן נאמר: "יצירתה של רשות ... אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד...". [ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד ל"ו[4] 403, 438]. וכן הוסיפה פרופ' זלצמן כי: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין, בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". [לעיל, פרופ' זלצמן עמ' 56-57]. אולם, אין די בעבירת הזמן לבדה בכדי לקבוע כי מסיג גבול הינו בר רשות ויש להתייחס אף לנסיבות אחרות. [ראה לעניין זה ע"א 793/75, ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פ"מ תשל"ז[ב], 466]. סיכומו של דבר: בנסיבות מסוימות, בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים, יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר רשות. 11. האם הנתבעת הינה ברת-רשות? מסכת העדויות: א. מטעם התביעה: עת1/ מר אהוד גבריאלי העיד כך: " אינני יודע איך הם הגיעו למקום". [שורה 9]. "... אני יודע שהיא נמצאת שם מאז שנכנסתי לעבוד במינהל. לפני כ - 20 שנה לערך בשנת 76. הטיפול שנוגע למקרים האלה לא היה בסמכותי. זה עבר לטיפולי בשנת 83. אז המינהל היה מחולק בצורה שונה והיה מחוז המרכז בת"א, ואני הייתי אחראי לאזור אחר". [פרוטוקול, עמ' 10 שורות 20-24]. "אני לא יודע למה האנשים האלה בשנות ה - 50 הגיעו למקום הזה". [שורה 18]. "כשראיתי שהנתבעת יושבת שם שלחתי לה מכתב כאחראי על נושא הפינויים". [שורה 29]. וכך נאמר בתצהיר: "בינואר 94 ערכתי סקר מחזיקים במקום ומצאתי כי הנתבעת תפסה חזקה בנכס...". [סע' 5 לתצהיר ת1/]. "בסיור נוסף שנערך על ידי מפקח מחלקת הפיקוח בפברואר 96, התברר כי הנתבעת ממשיכה להחזיק בנכס". [סעיף 8 לתצהיר ת1/]. כמו כן נשלח מכתב התראה ביום 25.02.96 [נספח ב' לתצהיר ת1/]. עת2/ מר ויקטור לוזון כתב בתצהירו כך: "בפברואר 1994 הוכן על ידי מחלקתי ונבדק ואושר על ידי תרשים מדידה המתייחס לנכס נשוא כתב התביעה...". [סעיף 2 לתצהיר ת2/]. ב. לעומתם העידו עדי ההגנה: עה1/ מר סעד יעקב: "ש. אתה טוען פה שאתה פעלת בכל הקשור לקליטת עולים שהגיעו מסוריה? ת. כן. ש. מי בדיוק אישר לך את פעילות זו? ת. מר אברהם עבאס, חבר וועד הפועל של ההסתדרות... הוא בזמנו שלח את העולים האלה למקום הזה. ש. מטעם מי אתה פעלת? ת. אני פעלתי בהתנדבות מטעם עולי סוריה. ש. אף אחד לא אמר לך ללכת לטפל במשפחות אלה? ת. עבאס אמר לי לטפל בעולים. ש. איך טיפלת בעניין השיכון? ת. אז הבתים האלה של הערבים היו בנויים והבאנו את האנשים האלה ואמרתי לה זה המקום. ש. מי מרשויות המדינה נתן לכך רשות או אישור לקחת אותם למקום הזה? ת. אברהם עבאס נתן לי את ההוראות. הוא ידע שאני מטפל בעולים ואמר לי לקחת את העולים למקום הזה. ש. לא היה לך שום תפקיד ברשויות המדינה? ת. נכון...". [עמ' 19,20 לפרוטוקול]. וכן: "ש. משנות ה - 50 ועד היום למעשה זכויותיהם לא נרשמו עף פעם והם לא עשו שום מעשה כדי לרשום את זכויותיהם? ת. לא, לא היה למי לפנות". [עמ' 21 לפרוטוקול}. עה2/ גב' חצבני פרידה: "ש. לבית הזה הופנית רק בשנת 51? ת. כן. לאחר שהייתי תקופה של 4 חודשים בשער העליה. ש. מי למעשה הפנה אתכם לבית הזה? ת. אני ביקרתי בשער העליה , אמרו לי שאני יכולה ללכת לעבאס והם יגידו לי שיש בית ערבי. הם אמרו לי שאני יכולה לקבל את הבית ולהיות שם. ש. מי אמר לך את זה? ת. אנשים שהכנתי מסוריה, שפגשתי אותם בשכונת התקווה. ש. כשעבאס אמר לך ללכת לפה ולפה שאלת מי זה עבאס? ת. היה ידוע לי שהוא סידר את כולם. ש. מי היה שם כשבאת? ת. היה היה חזן והיב וטורס ואני האחרונה שהצטרפתי". [עמ' 23-24 לפרוטוקול]. "ש. לרשות הפיתוח או למדינת ישראל שילמת אי פעם איזשהו סכום? ת. לא. ש. אתם גם לא משלמים משנות ה - 50 ועד היום שום תשלום למדינה על עצם החזקה בקרקע? ת. לא. ש. לאמור בסעיף 6 לתצהירך - מאיפה את יודעת שזה נציגי המינהל? ת. אני לא יודעת. ש. את זוכרת אנשים שאמרו מאיפה הם? ת. אני לא זוכרת. כבר 50 שנה עברו". [פרוטוקול עמ' 25,26]. "ש. את זוכרת שהיה אתכם מו"מ לפינוי. דיברו איתך או דיברו עם מישהו אחר? ת. לא דיברו איתי". [עמ' 26 לפרוטוקול}. ג. לעניין תעודות עובד ציבור: תעודת הציבור נ4/, נ5/,ונ6/, שהוגשו לפני, לא הוכיחו את זכויותיה של הנתבעת בנכס או מתן רשות מצד התובע. ד. סיכום העדויות: מעדויות התביעה עולה כי התובעת החלה לטפל בנכס רק בשנת 1994. מר אהוד גבריאלי העיד כי ידע על המצאות הנתבעת בנכס משנת 1976, אלא שהטיפול לא היה בסמכותו. המקרה עבר לטיפולו בשנת 1983. כמו כן העיד, כי לא ידוע לו למה הגיעו אנשים אלה בשנות ה - 50 למקום הזה. תמוה אם כן, מדוע מר אהוד גבריאלי שמשמש כאחראי מחוזי לפיקוח במינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א , לא פעל במשך כל השנים, ולא בדק את זכויותיה של הנתבעת בנכס עד 1994. מדוע אע"פ שהנכס היה בטיפולו של המינהל כל השנים, החלו לפעול רק בשנת 1994, עת ידעו על המצאות הנתבעת בנכס לפחות משנת 1976, ואף אחד לא טרח לבדוק את טענת הנתבעת כי היא מחזיקה בנכס משנת 1951. מעדויות ההגנה עולה כי הנתבעת החזיקה בנכס ללא כל הסכם וכי מעולם לא שילמה לתובע כל תשלום על החזקה בקרקע. הוכח לי כי הנתבעת נמצאת בנכס משנות ה- 50. טענה זו לא נסתרה על ידי התביעה. התאריך שבו לטענת התובע, גילו את הנתבעת בנכס הוא ינואר 1994, אך ברור לכל כי אין בכך כדי להראות כאילו הנתבעת פלשה רק אז לנכס. התביעה התמקדה בעובדה כי הנתבעת לא הופנתה על ידי גורם מוסמך, אך לא היה כל ניסיון מצידה להסביר את שתיקתו של התובע, ונוכחותה של הנתבעת ומשפחתה בנכס שנים כה רבות. הגם שלא הוכח לי שהנתבעת הגיעה לנכס באישור פורמלי של השלטונות, שוכנעתי מעדותו של מר סעד יעקב ומעדותה של הנתבעת בעצמה, כי היא הופנתה לנכס יחד עם עוד עולים שהגיעו למקום ולא באה ביוזמתה הבלעדית. [ראה לעניין זה ע"א 290/67 נתן אייזמן נ' רשות הפיתוח ואח' פ"ד כ"ב[1], 16. שם נפסק כי המערער הינו בר רשות]. לאור כל האמור לעיל, בייחוד לאור שתיקת הבעלים לאורך זמן והעובדה כי הנתבעת לא הגיעה ביוזמתה היא לנכס, אין לי אלא לקבוע כי הנתבעת ברת רשות בנכס ולאור עדויות ההגנה עסקינן ברשות חינם. 12. רשות חינם- הדירה או שאינה הדירה? ברשות חינם הלכה היא כי: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה[1], 474]. וכן ראינו בע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו פ"ד ל"א[3], 433 כי: "מסיג גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול לההיפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת ...". 13. האם רשות זו הדירה: לעניין סיווג הרשיון ידוע הוא כי: "הלכה פסוקה היא בדין הקודם, כי יש שרשיון להחזיק מקרקעין הניתן במתנה הופך בלתי הדיר. עניין זה תלוי בנסיבות: רשות רשות ונסיבותיה ותנאיה שלה: יש רשות ואין בה תמורה ואי אפשר לבטלה ויש רשות ויש בה תמורה ומותר לבטלה". [ע"א 588/81 ציזיק נ' ד' הורוביץ ואח', פ"ד מ[1] 325,322 הדגשות שלי א.ג.]. אמנם הגעתי למסקנה, כאמור, כי ניתן לנתבעת רשיון מכללא, ונראה כי הנתבעת השקיעה כספים בהשבחת הנכס. אך עובדה זו לא הוכחה כנדרש - לא הובאה כל ראיה המצביעה על השבחה. בעניין רשות בלתי הדירה פסקה כבוד השופטת בן פורת: "כאשר ברשות עסקינן, קל וחומר [כנטען] ברשות לא הדירה למשך תקופה בלתי מוגבלת, יש לדקדק במילוי כל התנאים לעיל ועל הטוען להמשך קיומה של הרשות רובץ נטל ההוכחה שתנאים אלה אמנם נתמלאו". [ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח' פ"ד ל"ט[2], 337]. הנטל להוכיח שניתנה רשות מעין זו מונח על כתפי הנתבעת והיא לא עמדה בנטל זה. כמו כן לא סבור כי נותן רשות בלתי הדירה יעשה זאת חינם אין כסף. סבור אני שלאור הנסיבות, עסקינן ברשות חינם הדירה ולא ברשות בלתי הדירה. 14. ביטול רשיון חינם: כאמור נקבע לא אחת כי רשות שניתנת ללא תמורה ניתנת לביטול על ידי כך שנותן הרשות מגלה דעתו, כי אין ברצונו להרשות יותר את הפעולות שלגביהן ניתנה הרשות. [ע"א 126/83 346/62 פ' ריכטר ואח' נ' מנהל מס עיזבון פ"ד י"ז 701, ע"א 126/83 שיך סעד אלדין אלעמי נ' הינד נג'ם אל חטיב פ"ד מ{1}, 397]. במקרה דנן, קבעתי כי מדובר ברשות חינם הדירה ומשום כך ניתן לבטל רשיון זה בכל עת. משכך עושה התובע בתביעתו כאמור - בוטל הרשיון. 15. פיצוי בגין ביטול הרשות: לאור נסיבות המקרה היה מן הראוי להתנות את ביטול הרשיון בפיצוי כספי, אלא שלא הובאה לפני כל אסמכתא מטעם ההגנה להשקעות שנעשו בנכס, ולכן נותרה טענה זו טענה בעלמא. 16. דמי שימוש ראויים: בנסיבות המקרה דנן, אינני סבור שיש מקום לחייב את הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים. 17. באשר לטענה כי הנתבעת דיירת מוגנת: טענה זו נזנחה בשלב הסיכומים ולכן לא אדרש לשאלה זו. 18. באשר לטענה בדבר שיהוי בלתי סביר: טענה זו נזנחה בשלב הסיכומים ולכן לא אדרש לשאלה זו. 19. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעת לפנות ולסלק ידה מהנכס הידוע כחלקה 500 בגוש 6134 וכן חלק מחלקות 198, 111, 332 בגוש 6130 כפי שמסומן באדום בתרשים הנספח לת2/, ולהחזרתו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעם הנתבעת. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ל 20.12.2001- וזאת על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן. ג. אני דוחה את התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. ד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. חזקה בנכס