הכרעת דין הנאשמים זכאים מן העבירות המיוחסות להם. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. באישום הראשון - מואשמים הנאשמים באי קיום צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות - בניגוד לסעיפים 240 ו- 249 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 (להלן: "החוק" ). עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 7/8/00 הוצאו במעמד המבקש בלבד, צו שיפוטי להפסקת עבודה וצו שיפוטי למניעת פעולות ביחס לגוש 7738 חלקה 91 (להלן: "האתר"). ביום 8/8/00 וכן ביום 13/8/00 הופר, כך נטען, הצו להפסקת עבודה וכן הופר ביום 14/8/00, הצו למניעת פעולות, כאשר התקיימה במקום מסיבה. עוד צויין בכתב האישום כי הצווים "מופרים עד עצם היום הזה בכך שמדי יום נערכת מסיבה במקום". באישום השני - מואשמים הנאשמים במסירת הודעה כוזבת למוסד תכנון, בניגוד לסעיף 214 לחוק. עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 1/5/00 הגישו הנאשמים לועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון (להלן: "הועדה"), בקשה להיתר בניה ל"מבנה חקלאי- חממה" כאשר לא צויין בה כי הנאשמים כבר בונים במקום מרכז ארועים הכולל מבנים שונים וביניהם 3 מבנים מקורים בגודל העולה על 3000 מ"ר. א. הרקע העובדתי : לאור מענה הנאשמים לכתב האישום, הראיות שהוצגו וסיכומי הצדדים עולה הרקע העובדתי הבא: 1. הנאשמת 1 היתה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המחזיק באתר ומי שעליו החובה להשיג היתר עפ"י החוק וזאת מכח הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). (ר' לענין זה ת/23-ת/26). הנאשם 2 שימש כיו"ר הנאשמת 1 ואילו הנאשם 3 כמזכירה. הנאשם 4 הינו האדריכל אשר ערך את הבקשה להיתר נשוא האשום השני. 2. ביום 7/8/00 הוצאו הצווים השיפוטיים במעמד המבקש בלבד ונמסרו לנאשמים. המסירה לנאשמת 1 נעשתה ביום 8/8/00 (ת/13), לנאשם 2 ביום 7/8/00 (ת/12) וביחס לנאשם 3 הנ"ל אישר בעצמו שקיבל בפקס את צו הפסקת העבודה ומכל מקום קיומם של שני הצווים היו בידיעתו שעה שהעבירם ביום 8/8/00 לחברת ש.י.צ כפי שיובהר בהמשך (ר' נ/15 וכן עדותו בעמ' 48 לפרו' ו- 61 לפרו'). 3. באשר לנאשם 4, אין חולק כי הלה שהה בחו"ל מיום 30.7.00 וחזר רק ביום 9/8/00. הצווים נמסרו למשרדו ובהעדרו, ביום 8/8/00 (ת/14). עוד עולה כי כשחזר ארצה נפל למשכב עד ליום 16/8/00 (ר' נ/18 וכן עדותו בעמ' 69-70 לפרו'). קיומם של הצווים הובא לידיעתו של הנאשם 4 ביום 17/8/00 כשהגיע למשרדו (ר' עדותו בעמ' 70 לפרו'). נוכח האמור לעיל הודיע התובע ביום 4/1/01 כי המאשימה לא מייחסת לנאשם 4 את הפרת הצו המתיחסת ליום 8/8/00 כששהה בחו"ל (ר' עמ' 4 לפרו'). 4. הנאשמים הגישו בקשה לביטול הצווים ביום 17/10/01 (לאחר מועד הגשת כתב האשום) כאשר לא נלקחו במניין ימי הפגרה. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית אשר ייתרה את הצורך בקיומו של דיון בבקשה לביטול הצווים. 5. עוד עולה מחומר הראיות כי במועד מדויק שאינו ידוע נחתם חוזה בין הנאשמת 1 לחברת ש.י.צ ארועים בע"מ (להלן: "המפעיל") לפיו תאפשר הנאשמת 1 למפעיל להפעיל בנכס גן ארועים (ת/22). באשר למועד המשוער של חתימת הסכם זה, הרי לאור האמור בס' 26 (3) להסכם, לפיו המפעיל ימציא ערבות בנקאית עד ליום 20.1.00 הרי לא יכול להיות ספק שמועד חתימת ההסכם קדם למועד זה. 6. אין חולק על כך שביום 8/3/00 הוגשה בקשה להיתר חממה בגודל 1200 מ"ר ערוכה על ידי הנאשם 4 כאשר המבקשת הינה הנאשמת 1 (נ/2). ביום 12/3/00 התקיימה ישיבה של וועדת המשנה של הועדה בה נדונה בין היתר הבקשה נ/2. בסופה, נתקבלה המלצה לאשר את הבקשה בכפוף למספר תיקונים והשלמות שפורטו (ר' פרוטקול הועדה נ/11). ביום 1/5/00 הוגשה בקשה להיתר החממה ערוכה על ידי הנאשם 4 כשהמבקשת הינה הנאשמת 1 (ת/3), בשינויים קלים מהמצויין בנ/2. אין חולק על כך שבאף אחת מן הבקשות לא מצויין שמדובר במבנה שיעודו גן ארועים. בשתי הבקשות מדובר בבקשה להיתר ל"מבנה חקלאי - חממה". 7. עוד עולה כי ביום 11/4/00 הוצא צו הפסקה מנהלי המתייחס לאתר והמופנה כלפי הנאשמים 1-3 (ת/2). הנאשם 3 סירב לחתום על קבלת הצו בטענה שאין הבניה נעשית על ידו. לאחר מועד זה, הוגשה על ידי המינהל בקשה לצו למניעת המשך עבודות הבניה באתר, ומשצו זה לא קויים הוגשה אף תביעה בהליך של בזיון ביהמ"ש. בהליכים אלה המשיבים/הנתבעים היו הנאשמים 1 ו- 2 בלבד ובשלב מאוחר יותר תוקן כתב התביעה באופן שהנתבעים הינם הנאשמת 1, המפעיל ושלושת מנהליו (נ/16). ב. יריעת המחלוקת: 1. ביחס לאישום הראשון - המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שני מישורים עיקריים: האחד - נוגע לחוקיות הצווים שניתנו. בהקשר זה מציינים הסנגורים כי הצווים ניתנו ללא סמכות ולוקים בפגמים יסודיים המביאים לפסילתם. לפיכך, כך נטען, לנאשמים קמה הזכות להתנגד לצו שניתן (שלא כדין) ואף לא לקיימו. השני - נוגע לחלקם של הנאשמים ביחס לעבירות המיוחסות להם. לגרסת הנאשמים מי שביצע את עבודות הבניה והפעיל את האתר כגן אירועים הינו המפעיל וכי הם דאגו במספר הזדמנויות לדרוש את הפסקת הבניה ולהביא לידיעת המפעיל קיומם של הצווים. עוד טוענים הנאשמים כי הרשויות השונות ידעו על כך שהמפעיל בונה במקום למורת רוחם, ודווקא נגדו לא הוצא כל צו ולא הועמד לדין. 2. ביחס לאישום השני - גרסת הנאשמים הינה כי יסודות העבירה כלל לא הוכחו וכי אין המדובר בהודעה כוזבת. הבקשה מתייחסת למבנה אשר נתבקשה בנייתו כאשר לפחות הנאשמים 1-3 אינם כופרים בכך שכבר במועד הגשת הבקשה למעשה ידעו כי בעתיד יעתרו לקבל שימוש חורג במקום כגן ארועים. כל זאת בהתאם לנוהג הקיים באשר לא ניתן להגיש בקשה להיתר בניה לגן ארועים באתר לאור יעוד הקרקע והגדרתו כקרקע חקלאית מוכרזת. 3. באשר לנאשם 4, גרסתו כי כל שידע כשהגיש את הבקשה להיתר כי הכוונה לבנות חממה ובהמשך לאחר קבלת ההיתר תוגש בקשה לשמוש חורג למטרה אחרת. אשר לבקשה ת/3 שהוגשה ביום 1/5/00 הדגיש הנאשם 4 כי מדובר בבקשה ובה התיקונים וההענות לדרישות הועדה אשר דנה בבקשה נ/2, ואלו נעשו על ידו ללא כל ביקור במקרקעין אשר ממנו יכול היה ללמוד כי נעשתה בניה אחרת מן המבוקש. 4. ביחס לשני האישומים העלו הסנגורים טענות נוספות וכלליות וזאת נוכח אי נקיטת הליך כלשהו כנגד מי שבפועל מפעיל ובונה באתר, כאשר זהות המפעיל ידועה לרשויות. ב"כ הנאשם 4 מדגיש את ההמנעות מנקיטת הליכים נגד החשודים האמיתים מול העדר כל ענין ציבורי בהעמדתו של נאשם 4 לדין. לפיכך מתבקש ביהמ"ש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. וכן אף מן הטעם של אי גילוי חומר חקירה להגנה. ג. ההכרעה: בטרם אתייחס לכל אחד מן האשומים מוצאת אני לנכון להעיר מספר הערות כלליות המתייחסות לניסוח כתבי האישום, דרך ניהול התיק והסיכומים. מושכל יסוד במשפט הפלילי הינו כי נאשם יודע מהי מסכת העובדות, המגלה עבירה, בה הוא מואשם על מנת שיוכל להתגונן בפניה כהלכה. הנטל המוטל על שכמי התביעה הינו להוכיח מעבר לספק סביר את אותן עובדות המהוות עבירה. לפיכך, קיומה של "התיזה של המאשימה" כפי שזו מפורטת בס' 2 בסיכומי התובע כשלא בא זיכרה בעובדות כתב האשום אינו הולם את ההליך הפלילי. לא ניתן להאשים אדם ובודאי שלא להרשיעו בפלילים על סמך היקש, סברה או השערה. כך גם ביטויים ומטבעות לשון המוזכרים בסיכומיו אשר באים תחת הוכחת עובדה ברמה הנדרשת בהליך שבפני. לדוגמא - "כל עובר אורח רואה את הבניה" (ס' 10 (ב)(4) לסיכומים). אף בכתב האשום נמצאו ביטויים עמומים ואינם מספקים. כך מואשמים הנאשמים כי "הצווים מופרים עד עצם היום הזה בכך שמידי יום נערכת מסיבה במקום...". מעבר לאמירה סתמית וכוללת שכזו אציין כבר עתה כי לא הובאה כל ראיה לקיומה של מסיבה כזו פרט ליום 14/8/00. יתרה מכך, ס' 5 לכתב האשום אינו מפרט כלל כיצד הופר הצו להפסקת העבודה בימים 8/8/00 וביום 13/8/00. ואולם, מאחר וטענה זו לא הועלתה ע"י ההגנה וראיות הובאו בנקודה זו, הרי אבחן את הראיות לגופן. האשום הראשון: חוקיות הצווים: לטענת ההגנה הצווים לוקים בפגמים יסודיים המביאים לפסילתם. בענין זה מציינים הסנגורים כי הצו להפסקת העבודה אינו נתמך בתצהיר כדין בהתאם לתקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים ע"פ המבקש בלבד תשמ"ג-1982. להלן "התקנות"). עיון ב-ת/11 מגלה כי הבקשה נתמכת במסמך שכותרתו "תצהיר" ובו מציין המצהיר כי העובדות בבקשה המצורפת לתצהיר נכונות למיטב ידיעתו. בגוף הבקשה מפורטות העובדות הנדרשות ע"פ תקנה 3. בנוסף, שני הצווים נתמכים בתצהיר של מפקח בועדה המחוזית (מר שלומי סער) ולא של מהנדס או עובד הועדה המקומית שהוסמך ע"י מהנדס הועדה או עובד הרשות המקומית, שהינם המוסמכים ע"פ תקנות 3 ו-5. לטעמי יש לדחות טענה זו. בענייננו מדובר בתקיפה עקיפה של הצווים. דרך זו אינה חסומה, ואולם בתקיפה עקיפה של צו לא ייטה ביהמ"ש לבטלו אלא אם כן הנסיבות המיוחדות של המקרה לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע. לא כל פגם מאיין את הצו. עדיין שרירה וקיימת ההבחנה בין החלטה הבטלה מעיקרא לבין כזו הניתנת לביטול. גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. (ר' רע"פ 4398/99 הראל נ' מד"י וכן רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי). לטעמי גם אם נפלו פגמים בהליכים שקדמו להוצאת הצווים ע"י ביהמ"ש אין בכך כדי לקבוע שהצווים הוצאו בחוסר סמכות והם בטלים מעיקרא. אין בכך כדי להקנות לנאשמים זכות שלא לקיים הצו השיפוטי שניתן ע"י ביהמ"ש המוסמך. צו שהוצא ע"י מי שהורשה והוסמך להוציאו כדוגמת שופטת בימ"ש השלום, יש לקיימו כל עוד הוא קיים ולא בוטל אף אם מלכתחילה הוצא מתוך טעות. דבר זה מתחייב מכח ההגיון, הסדר הציבורי והיציבות ככל שהדבר נוגע לעניינים פליליים. הפגמים עליהם הצביעו הסנגורים יש להעלותם בבקשה לביטול הצווים במסגרת התקיפה הישירה. לכך יש להוסיף כי הגם שלכאורה נפלו פגמים בהליכים שקדמו להוצאת הצווים ספק אם אלה היו מביאים לבטלותם אף במסגרת התקיפה הישירה. שכן, בחינת השאלה אם מוסמך מפקח הועדה המחוזית לחתום על תצהיר התומך בבקשה לצווים נשוא הדיון, צריכה להעשות על רקע התכלית החקיקתית של חוקי התכנון והבניה. תכלית הנלמדת מהמבנה החקיקתי, מיחסי הגומלין בין הוראות שונות בחוקים דומים ומהמטרה אותה בקשה החקיקה להגשים. פרשנות דווקנית הנצמדת ללשון התקנות יתכן שלא רק שלא תשיג את מטרות החוק אלא אף תביא לכרסום בכושר הפקוח של הועדה המחוזית על הועדה המקומית מקום בו נדרש פקוח כזה. הפרת הצווים: משדחיתי את הטענה בדבר בטלות הצווים, נותרה השאלה האם הופרו הצווים ובאם התשובה לשאלה זו הינה חיובית עדיין יש לבחון אם אכן הנאשמים הם אשר לא קיימו את הצווים ויש להרשיעם על כך בפלילים. שכן, בנגוד לעבירה הבסיסית שבסעיף 204 שהינה עבירה מוחלטת, הרי שבעבירות שעניינן הפרת צווים דרושה מחשבה פלילית. עבירות אלה נועדו להשיג ציות לצווים ולהעניש ולהרתיע את מי שמזלזל בכך. בענין זה החובה המוטלת על מי שהצו מכוון אליו, לנקוט צעדים להבטחת קיום הצו. היקף חובה זו תלוי בטיב המעשה נשוא הצו, במעמדו בכל הנוגע למעשה האסור של מי שהצו מכוון אליו ובשליטה הנתונה בידיו לגרום לקיומו של הצו ע"י אחרים. ס' 208 (א) לחוק קובע רשימה של אנשים אשר ניתן להאשימם בביצוע עבודה או שמוש במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי ס' 204 לחוק. לא יכול להיות ספק כי הנאשמים 1-3 "נופלים" בגדר רשימה זו לפחות בס"ק (4) ו-(2). באשר לנאשם 4 מדובר באדריכל אשר הגיש את הבקשה להיתר מבנה החממה באתר, והוא "נופל" לכאורה ברשימת המנויים בס"ק (8). לאחר שבחנתי את הראיות באתי לכלל מסקנה כי הפרת הצו להפסקת עבודה ביום 8.8.00 וביום 13.8.00 הוכחה במידה הנדרשת בפני. בענין זה ר' עדותו של שלומי סער בעמ' 19 לפרו' וכן דו"ח ת/16 מיום 8.8.00 והתמונות ת/17 ו-ת/18. מאלה עולה כי ביום 8.8.00 בוצעו במקום עבודות פיתוח, ריצוף באבנים משתלבות. ואילו ביום 13.8.00 נעשו עבודות חשמל ופיתוח. כמו כן גם הפרת הצו למניעת הפעולות ביום 14.8.00, הוכחה בפני. בענין זה ר' עדותו של שלומי סער בעמ' 19 לפרו' והתמונות ת/21 אשר צולמו ביום 14.8 והן מדברות בעד עצמן. בנגוד לאמירה הכללית בסיפא של ס' 5 לעובדות האשום הראשון, לא הוצגה כל ראיה לקיומה של מסיבה במועד אחר, וכל שניתן למצוא היא אמירה כללית ביחס ליום 18.2.01 (ר' עמ' 20 לפרו') שאין לגביה כל תיעוד. למרות האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להרשיע את הנאשמים שבפני באי קיום הצווים. להלן עיקרי נימוקי: ביחס לנאשמים 1-3: 1. מן הראיות שהובאו בפני לא עולה מעורבות של הנאשמים 1-3 בביצוע הבניה ו/או הפעלת גן הארועים, לאחר הוצאת הצווים ומסירתם לנאשמים שהוא המועד הרלבנטי לאשום זה. עדי התביעה העידו כי לא ראו מי מן הנאשמים במקום. 2. צו הפסקה שיפוטי ומניעת פעולות, בדומה לכל הוראת בית משפט שס' 287 לחוק העונשין חל עליה, מחייב את מי שהצו מכוון אליו לנקוט צעדים להבטחת קיומו של הצו. בענין זה מציין התובע בס' 20 לסיכומיו כי הנאשמים יודעים על הפרות החוק לאורך זמן ואינם עושים דבר בענין, ואולם מחומר הראיות עולה תמונה שונה. כשניתנו החלטות בבתיהמ"ש ביחס לבניה ללא היתר פעלו הם בפניה בכתב, ישירות או באמצעות בא כוחם למפעיל והורו לו להפסיק לאלתר את העבודה. בכל המקרים דאגו הנאשמים למסור אישית את המכתבים למר שלום תמם. (אחד ממנהלי המפעיל). הדבר נעשה בשלוש הזדמנויות שקדמו להוצאת הצווים נשוא התיק שבפני. כך ביום 19.6.00 לאחר שניתן צו למניעת המשך העבודה (נ/12/א). במכתב מצויין כי על המפעיל לקיים ההחלטה ככתבה וכלשונה ועותקה צורף למכתב. גם ביום 3.8.00 שלחו הנאשמים 3-1 מכתב למפעיל לאחר הגשת התביעה בהליך של בזיון ביהמ"ש, לפיה התבקש המפעיל להפסיק את העבודות בשטח (נ/ 13 א). ביום 6.8.00 נשלח מכתב נוסף למפעיל, הפעם מב"כ של הנאשמים 3-1 המציין כי למרות ההתראות החוזרות ונישנות המפעיל אינו חדל מביצוע עבודות הבניה באתר, (נ/14ב). במכתב זה מצויין בסעיף 4:"מרשתי רואה בחומרה רבה התעלמותכם מהדין ומהחלטות ביהמ"ש. ברור לכם כי במעשיכם הנכם מפרים באופן יסודי ובוטה את חוזה השכירות בין הצדדים. על אף שבחוזה התחייבתם לקבל רשיון או היתר לכל פעולה ו/או עבודות באתר הרי עד עתה הנכם פועלים ללא רשיון או היתר מתאימים...". ובהמשך המכתב, בס' 5, נדרש המפעיל להפסיק לאלתר את כל עבודות הבניה. מיד לאחר קבלת הצווים נשוא כתב האשום, ביום 8.8.00 פנה שוב ב"כ הנאשמים למפעיל ודרש לקיים לאלתר את האמור בצווים אשר עותק מהם צורף למכתב (נ/15 א). כאמור לעיל כל אחד בארבעת המכתבים נמסר אישית לשלום תמם מנהל המפעיל. 3. כנגד מכתבים אלה מציין התובע כי מדובר בכתיבה "תוך קריצת עין" (ר' ס' 21 ו-ס' 22 לסיכומיו). ואולם, לא הוצגו בפני ראיות שתסתורנה את רצינות כוונת כותב המכתבים. ראוי להדגיש כי המכתב שהוצא עם קבלת הצווים נשוא תיק זה נכתב ע"י עו"ד, שמא טוען התובע כי אף עוה"ד שותף לאותה "קריצת עין"? 4. עוד מציין התובע בס' 20 לסיכומיו כי הנאשמים אינם פונים לועדה לבקשת עזרה, אינם מכריזים על ביטולו של ההסכם עם המפעיל ואינם פועלים בדרך משפטית על מנת לפנות את המפעיל מן האתר. אכן, יאמר כבר עתה כי דעתי אינה נוחה מכך שהנאשמים 3-1 הסתפקו בכתיבת מכתבים ומסירתם למפעיל ותו לא. סבורני שבמישור הציבורי הנאשמת 1 שאמורה לשמור על אכיפת חוקי התכנון והבניה בתחומה, לא נהגה באופן הראוי. כך למשל, הנאשמים 3-1 לא טרחו בשום שלב להעביר עותק של מכתביהם לועדה, הנאשם 3 סירב לקבל את הצו המנהלי או לדאוג להעברתו למפעיל. זאת ועוד, לא נעלמה מעיני העובדה כי נוכח ההסכם ת/22 הנאשמת 1 אינה יוצאת נפסדת מהמשך הבניה (ללא היתר כדין) וזאת בלשון המעטה. עם זאת, בהעדר ראיות אחרות, די בהתנהגות הנאשמים בשליחת המכתבים ובהתחייבויות הצדדים עפ"י ההסכם ושאר הנסיבות כפי שיפורטו להלן לעורר את הספק הסביר במשפט פלילי. בהקשר זה אציין כבר עתה, כפי שיורחב בהמשך, כי אילו היתה המאשימה מעמידה לדין גם את המפעיל הרי המסכת העובדתית כולה היתה מתבררת לרבות השאלה אם אכן מדובר בהפרה בוטה של הצווים ע"י המפעיל למורת רוחם של הנאשמים או שמא נעשה הדבר תוך עצימת עיניים של האחרונים. ואולם משכך לא נעשה, אין לי אלא לפסוק על פי הראיות שהובאו בפני. 5. התובע מפנה להסכם ת/22 שנחתם בין הנאשמת 1 למפעיל. ואולם, עיון בהסכם זה מגלה כי הנאשמת 1 התנתה קיומו בקבלת היתר בניה למבנה חממה, ונקבעו התחיבויות הצדדים לפעול ע"פ חוקי התכנון והבניה. כך למשל נקבע בס' 1(ב) להסכם כי החוזה נכנס לתוקף אם וכאשר יתקבל היתר בניה למבנה חממה לגבי הנכס. עוד מצויין בס' 3(ג) כי אין כל מניעה לקיום התחייבויות הנאשמת 1 והכל בכפוף להסכמת המנהל ורשויות התכנון. בס' 4(א) מתחייב המפעיל להגיש בקשה לקבלת שמוש חורג והיתר בניה לבנית המבנה בנכס. בס' 5(א) מצוין במפורש כי המפעיל יחל בביצוע העבודות לאחר מתן היתר הבניה ובהתאם להיתר. בס' 16(ב) מצויין כי אין בהסכם משום היתר בניה ו/או היתר הקמת נכס או רשיון נכס ועל המפעיל לדאוג להשגת ההיתרים והרשיונות האמורים. זאת ועוד, עיון בהסכם מגלה כי הנאשמת 1 מקבלת תשלום כספי חודשי מן המפעיל בין אם מתקיים ארוע במקום ובין אם לאו. עוד יש לציין כי מימון הבניה נעשה ע"י המפעיל בלבד. 6. עבירה של הפרת צווים של ביהמ"ש באופן בוטה כפי שהוכח בפני הינה חמורה ואכן מחייבת נקיטת הליכים כנגד מבצע העבירות. לפיכך, תמוה בעיני מדוע הרשויות השונות לרבות המאשימה לא טרחו להוציא צווים ולהעמיד לדין דוקא את מי שבפועל מבצע את הבניה ומפעיל את האתר, אחראי על כך וממאן להענות לפניות הנאשמים להפסיק הבניה. התנהגות זו תמוהה ביתר שאת נוכח טענת המאשימה כי מידי יום נערכת מסיבה במקום עד הגשת כתב האשום וגם לאחר מכן. 7. מחומר הראיות עולה כי עדי התביעה לא מצאו לנכון לברר מיהו המפעיל שבונה במקום והסברם: "אם אפשר להגיש כנגד בעלים כתב אשום גם אם הוא לא בנה אז אותו הדבר אפשר להגיש צו..." (עדות המפקח הרצל צור שדי עמ' 13 לפרו'). וכן, המפקח שלומי סער מעיד:"לא ביררתי מי הבונה כי לא היה צורך...היד החזקה שלנו זה בעל המקרקעין..." (עמ' 26 לפרו'). אף המפקח מטעם המנהל העיד:"לא היה לי אינטרס לדעת מי בונה שם באותו רגע...". (עמ' 30 לפרו') 8. באשר לזהותו של המפעיל, הרי ס' 209 לחוק מסמיך את הועדה ו/או היועמ"ש לממשלה ו/או נציגו, לדרוש ממי שמחזיק במקרקעין שימציא את שמו ומענו של מבצע העבודה או המשתמש בו בנסיבות ובדרך שיש בהן עבירה לפי ס' 204 לחוק. כמו כן נקבע כי במידה והמחזיק לא מקיים את הדרישה יתן הוא את הדין על העבירה האמורה כאילו עבר אותה בעצמו. בענייננו, בחרו הרשויות להתעלם מחלקו של המפעיל, נמנעו מלברר זהותו וגם כאשר זהותו נודעה להן לא עשו דבר. מחומר הראיות עולה כי זהות המפעיל הובאה לידיעת עדי התביעה ו/או מי מטעם הרשויות המוסמכות במועדים שקדמו להוצאת הצווים נשוא כתב האשום. כך למשל העיד המפקח שלומי סער, "כן אמרתי לעו"ד בונה קודם להגשת הבקשה (לצו שיפוטי - ר.ל.) שפגשתי את ציון תמם שהציג עצמו כקבלן או כמנהל עבודה" (עמ' 27 לפרו'). עוד מתברר כי כבר ביום 26.6.00 כותב הסמנכ"ל ומנהל האגף במנהל מכתב לב"כ המפעיל כשהוא יודע על קיומו של המפעיל זהותו ופעולתו. (נ/9, נ/10). 9. זאת ועוד, עולה מן הראיות כי ביום 8.8.00 כשהגיעו שלומי סהר וציון סעד לאתר איים מר תמם, המפעיל, על ציון סעד. באותו ביקור הראה הנ"ל צלקת למר סעד והשמיע דברי איום. (ר' עמ' 32 לפרו'). דוקא התנהגות כזו מטעם המפעיל יש בה כדי להדגיש את החשיבות של הוצאת צווים ונקיטת הליכים כנגד המפעיל. דוקא התנהגות כזו מטעם המפעיל מתיישבת יותר עם גרסת הנאשמים כולם כי המפעיל התעלם באורח בוטה ממכתביהם ודרישותיהם להפסיק את הבניה מאשר עם אותה "קריצת עין" לה טוען התובע. לאור האמור לעיל מששוכנעתי כי בפעולות הנאשמים 1-3 יש לפחות כדי לעורר ספק סביר אם לא נקטו צעדים להבטחת קיום הצווים, אני מזכה אותם מחמת הספק מן העבירות המיוחסות להם באשום הראשון. ביחס לנאשם 4: 1. מן הראיות שהובאו בפני לא עולה כל מעורבות של הנאשם 4 בביצוע הבניה ו/או הפעלת גן הארועים. הנאשם לא נראה במקום ואף לא נמצאו תכניות עבודה ערוכות על ידו. התביעה אף לא טוענת למעורבות כזו. למעשה הוכח באופן פוזיטיבי כי במקום מתבצעת בניה ע"י חברה המעסיקה קבלנים ומהנדסים מטעמה. 2. הוכח בפני בראיות פוזיטיביות כי מרגע שנודע לנאשם 4 כי נעשית בניה במקום וזאת מבלי שנתקבל היתר כדין, הוא שלח למפעיל מכתב המורה לו להפסיק את העבודה וכי הדבר נעשה ללא ידיעתו והסכמתו. כך עשה הנאשם כבר ביום 25.6.00 (נ/17), בטרם הוצאת הצווים נשוא תיק זה. וכן, לאחר קבלת הצווים לידיו ביום, 17.8.00, שלח מכתב דומה למפעיל ובסופו מציין כי הוא מסיר את אחריותו מהנעשה בשטח כשהעתק המכתב נשלח לועדה (נ/19). באשר לטענת התביעה ביחס לרצינות כוונת המכתבים, אין לי אלא להפנות לאמור בס' 3 בעמ' 11 לעיל. 3. התובע ציין כי מאחר והוכח שביום 8.8.00 שהה הנאשם 4 בחו"ל הרי אין התביעה עומדת עוד על האשום נגדו ביחס למועד זה. ואולם, מחומר הראיות עולה כי רק ביום 17.8.00 קם הנאשם 4 ממשכבו (ר' נ/18). לפיכך, אם לא ניתן לייחס לו אחריות להפרת הצווים שעה שהיה בחו"ל ולא באתר, מדוע ניתן לייחס לו אחריות כזו כאשר מצוי הוא במיטת חוליו? למעשה לא הוכח כי הנאשם 4 ידע על קיום הצו לפני יום 17.8.01 דהיינו במועד הקודם למועדים בהם מיוחסת לו הפרתם. לפיכך, כיצד יכול היה להיות אחראי להפרת הצווים בטרם נודע לו עליהם? 4. ביום 11.4.00 הוצא צו הפסקה מנהלי ביחס לאתר (ת/2). צו זה הוצא כנגד הנאשמים 1-3 בלבד. ס' 224 לחוק קובע במפורש כי צו כזה רשאי המוסמך להוציא "לכל אדם הנראה לו אחראי לפי ס' 208 לביצוע העבירה ולכל עובד בשירותו של אותו אדם". ללמדך כי ב-11.4.00 לא סבר מפקח הועדה כי הנאשם 4 אחראי לביצוע העבודה. 5. התובע מפנה בסיכומיו לאחריות המוגברת החלה על הנאשם 4, ואכן אחריותו של מהנדס הינה מוחלטת ומוגברת כאשר מעורב הוא בבניה ואמור לפקח עליה. ואולם, אין זה המצב בענייננו. מלכתחילה לא נעשתה עבודת הבניה באחריותו, פקוחו ומעורבותו של הנאשם 4. כל עוד לא נתקבל היתר המאפשר התחלת הבניה, לא נכנס הנאשם לתהליך האחריות והפקוח. בנקודה מרכזית זו שונה מעמדו של הנאשם 4 בפני מזה של האדריכל גבירצמן אליו מתייחס התובע, כפי שנקבע בע"פ 4603/90 גבירצמן ואח' נ' מד"י. בנסיבות שכאלה לא ניתן לחייבו לפעול אחרת מאשר פעל עת נודע לו על קיום הצווים, ומועד זה היה מימלא לאחר מועדי הפרות הצווים המיוחסים לנאשם. לפיכך אני מזכה את הנאשם 4 זיכוי מוחלט מן העבירות המיוחסות לו באשום זה. האישום השני יסודות העבירה בניגוד לסעיף 214 הינן: (א.) מסירת ידיעה למוסד תכנון, (ב.) שהמוסר יודע כי היא כוזבת או כוללת פרט מטעה חשוב , (ג.) כל זאת מתוך מטרה להשיג אישורה של תוכנית. המדובר בעבירה הכוללת יסוד נפשי ברור, כאשר מסירת מידע מתוך טעות או אף מחמת התרשלות לא תהווה עבירה. לאחר ששמעתי את הראיות , הגעתי לכלל מסקנה כי עובדות כתב האישום ויסודות העבירה לא הוכחו בפני, במידה הנדרשת בהליך פלילי. להלן עיקרי נימוקי: 1. ע"פ עובדות כתב האישום הנאשמים נמנעו בבקשה להיתר ת/3 מלמסור את הידיעה לפיה "הם בונים במקום מרכז אירועים אשר כולל מבנים שונים וביניהם 3 מבנים מקורים בגודל העולה על 3000 מ"ר". ואולם עובדות אלה כלל לא הוכחו. מן הראיות כלל לא עולה כי ביום 1.5.00 אכן נבנה במקום גן אירועים בגודל המצויין בכתב האישום. כל שצויין ע"י מפקח הועדה היא אמירה כללית ביחס לפער שבין המצויין בתכנית ת/3 לבין המצוי בשטח. כך בעקבות ביקור שערך העד הרצל צור שדי ביום 11.4.00 העיד כי במקום לא היו מבנים מקורים אלא: "ראיתי שהחלו עבודות בניה, שני מבנים... יציקות... מבנים שיצקו יסודות מבטון, קורות יסוד, תבניות לרצפת בטון... הבניה נראית הרבה יותר מסיבית מאשר חממה רגילה,זה לא נראה חממה על פני הדברים... הבקשה ת/3 לא מיצגת את מה שהיה בשטח ולא תאם את המידות" (ר' עמ' 6 - 7 לפרוטוקול). כשנשאל העד בחקירתו הנגדית במה שונה המצויין בתכנית ת/3 ממה שראו עיניו העיד כי אכן יסודות הבטון צויינו בתוכנית, אך "שונה ממה שראיתי במסיביות של היסודות" (עמ' 15 לפרוטוקול). באותה נשימה ממשיך העד ומציין כי "בדר"כ לא מסמנים את גודל היסודות ולכן בת/3 זה לא מסומן" (שם). עד התביעה יוסי חברוני, העיד, כי ביקר במקום בסוף מאי אז ראה התחלות בניה שלא תאמו את התוכנית ואולם האישום שבפנינו מתייחס ליום 1.5.00 (ראה עמ' 35 לפרוטוקול). 2. גם אם היה שוני בין המפה המצבית המצויינת בת/3 לבין המצב באתר ביום 1.5.00 , אין המדובר בפרט מטעה חשוב מתוך מטרה להשיג אישורה של התוכנית. לכל היותר יש מכך ללמוד כי נעשית בניה במקום ללא היתר ובניגוד למתואר בבקשה שהוגשה ואשר טרם נתקבל היתר בגינה. יתרה מכך, ביום 8.3.00 הוגשה הבקשה להיתר המתייחסת לאותה חממה. בקשה זו נדונה בועדת המשנה בסופה הומלץ לאשר את הבקשה בכפוף להענות למספר דרישות הנדסיות. מאז 8.3.00 טרם חלפו 6 חודשים ועל כן לא קמה חובה להכין מפה מצבית חדשה. (ר' תקנה 4 (ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל -1970). בענין זה העיד הנאשם 4 "לא יצאתי שוב לשטח אין צורך לכך, אני יוצא רק לאחר שיוצא היתר כאן לא היה היתר". (עמ' 68 לפרוטוקול). בענין זה אף המאשימה לא טוענת כי מוטלת חובה שוב לצאת ולבדוק את שנעשה באתר למרות שהוגשה בקשה ומפה מצבית חודשיים קודם לכן. 3. הנאשם 4 שערך את הבקשה ת/3 עליה חתמו הנאשמים 1 - 3 ללא כל עיון בה, הבהיר כי התכנית ת/3 הינה הענות לדרישות הועדה, כפי שהן מפורטות בפוטוקול נ/11. כלשונו: "התכנית שהוגשה ב - 1.5. היא תוכנית עם התיקונים שמהנדס הועדה ביקש" (.... נ/19). ואכן השוואה בין התוכנית ת/3 ו - נ/2 מגלה כי מדובר בתיקונים ותוספות קלות התואמות את חלק מן הדרישות המצויינות בפרוטוקול נ/11. 4. בס' 10(א) וכן 10(ב)(5) לסיכומיו, מפנה התובע לכך שהנאשם 4 מטפל עד עצם היום הזה בבקשה הנוגעת גם להכשרת המבנה באתר. ואולם איני סבורה שיש בכך להוות ראיה לאחריותו הפלילית בעבירות בענייננו. הכשרת מבנה לא חוקי (שנבנה ע"י אחר) ע"י הגשת בקשה חוקית וכשרה, הינה הליך לא רק מקובל אלא אף מתיישב עם הוראות החוק והנחיות היועמ"ש לתביעה לפיה תינתן עדיפות דוקא לפעולות אכיפת החוק כנגד מי שאינם פועלים להכשיר עבירות הבניה. (ר' הנחיות היועמ"ש בענין יישום המלצות דו"ח קדמון מיום 19.2.96 - "הנחית היועמ"ש). אף בתיהמ"ש הנותנים צווי הריסה במסגרת גזרי דין בגין עבירות בניה ללא היתר, דוחים את ביצועו כדבר שבשגרה על מנת לאפשר הוצאת היתר כדין והכשרת הבניה (ר' ס' 207 לחוק). 5. בכל הנוגע לנאשם 2 הוא כלל לא חתום על התוכנית ת/3 ומתעורר לפחות ספק ביחס לשאלה, אם ידע את פרטי הידיעות למוסד התכנוני כפי שבאות לביטוי בתכנית זו. וביחס לנאשם 4 כלל לא הוכח שידע ביום 1.5.00 על קיומה של בניה באתר ובוודאי שלא ניתן לומר עליו כי הוא בונה גן אירועים במקום, כלשון עובדות כתב האשום. כפי שציינתי בכל הנוגע לאישום הראשון אף ביחס לנאשמים 1 - 3 לא ניתן לומר כי הוכח כי הם בונים במקום גן אירועים, שעה שפנו למפעיל להפסיק את הבניה. 6. בסיכומיו, למעשה זנח התובע את העובדות נשוא אישום זה וביקש להרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם ע"פ "התיזה" של התביעה לפיה "עשו הנאשמים קנוניה יחד עם המפעיל לבקש מהוועדה היתר לחממה וזאת בידיעה שבפועל הם מקימים גן אירועים ולמרות שע"פ התוכנית החלה על האתר לא ניתן להקים ולהפעיל בהם גן אירועים". (ר' סעיף 2 לסיכומים). יאמר כבר עתה כי כל העובדות מהן מבקש התובע להסיק "תיזה" זו היו ידועות בטרם הגשת כתב האישום ועל כן ראוי היה כי יצויינו בעובדות כתב האישום. עם זאת, מאחר ובמהלך המשפט הועלתה ה"תיזה" והנאשמים התגוננו מולה אתיחס אליה לגופה. בבסיס הקנוניה הנטענת עומד ההסכם ת/22. ביחס לנאשם 4 הוא אינו צד לו וכלל לא הוכח כי ביום 1.5.00 ידע שהבניה תעשה ע"י המפעיל ולמטרת גן אירועים. כפי שהעיד הנאשם 4 ועדותו לא נסתרה, "לא ידעתי בתחילת ההתקשרות עם בני ציון שהכוונה להקים שם גן אירועים" (עמ' 71 לפרוטוקול). 7. טענת ההגנה כנגד ה"תיזה" הינה כפי שהעיד הנאשם 4: "יותר נכון מבחינה תכנונית וגם מבחינת המושב להגיש תחילה בקשה לחממה שזה מתאים לת.ב.ע של המקום וניתן לקבל היתר בניה וזה יכול להפוך למיזם תירותי בשלב מאוחר יותר על ידי בקשה לשמוש חורג. זה נוהל מקובל כאשר הבקשה לחממה מתוך כוונה שתבנה חממה ובשלב מאוחר יותר... אפשר להגיש בקשה לשימוש חורג..." (עמ' 71 לפרו'). גישה זו משתקפת גם בהסכם ת/22, שכן כפי שפורט לעיל ביחס לפרט האישום הראשון, המפעיל התחייב לדאוג להוצאת היתר לחממה ואח"כ לשימוש חורג לגן ארועים. בענין זה אישרה גם עדת ההזמה מטעם התביעה, הגב' בלומברג עדנה, כי "מבחינה חוקית אפשר להגיש בקשה לחממה ואח"כ להגיש בקשה לשמוש חורג...היו מקרים שהוגשה בקשה להיתר לבניית חממה ולאחר שנבנתה החממה הגישו בקשה לשימוש חורג לגן ארועים או כל דבר שעולה על הדעת וזה חוקי בהחלט" (עמ' 75 לפרו'). גם עד התביעה חברוני מציין: "אם יקימו סככה חקלאית שאושרה על ידי כל המוסדות ואחרי שהיא קיימת יבקשו שימוש חורג, ידונו בזה ולא בטוח שיסכימו...המינהל היה דן בזה בהחלט" (עמ' 36 לפרו'). מאוחר יותר, הסתבר כי אכן ניתנה הסכמת המינהל לשימוש החורג כמבוקש. אומנם קיומו של נוהג כשלעצמו אין בו כדי להכשיר את שאסור על פי דין, אך יש בו בהצטברו לשאר הנסיבות במקרה שבפני כדי לעורר לפחות ספק סביר בדבר ביצוע העבירה. 8. בבחינת השאלה האם היה על הנאשמים לציין כבר בעת הגשת הבקשה ת/3 כי המדובר בבקשה להיתר לחממה אשר בעתיד יתבקש לגביה שימוש חורג כגן ארועים, סבורני שהתשובה לכך היא חיובית. כך ראוי לנהוג בודאי נוכח קיומו של ההסכם ת/22 כשזו מטרת ההפעלה היחידה של המבנה (ר' בענין זה אף הנחיות היועמ"ש). ואולם מכך אין לטעמי כדי לקבוע כי המנעות מציון עובדה זו מהווה עבירה לפי ס' 214 לחוק. משבחר מבקש ההיתר שלא לחשוף מראש את הכוונה העתידית לבקש שמוש חורג, הרי נטל על עצמו סיכון כי הבקשה לא תאושר והבניה כולה נעשתה לריק. 9. לכך יש להוסיף את העובדה שעפ"י ההסכם, כפי שפורט לעיל, מתחייב המפעיל להתחיל בבניה רק לאחר קבלת ההיתר ולפעול לקבלת היתר לשימוש חורג כגן ארועים. לא רק שאין בהסכם היתר להפעיל האתר כגן ארועים ללא היתר, אלא יש איסור מפורש על כך. 10. זאת ועוד, עולה מן הראיות כי הכוונה העתידית לעתור לשימוש חורג כגן ארועים עלתה לפחות במרומז, אם לא מעבר לכך, בדיון בפני הועדה שהינה אותו מוסד בפניו ניתנה לכאורה הידיעה הכוזבת. כך עולה מפרוטוקול הישיבה מיום 12/3/00 (נ/11). בתום הישיבה מציין יו"ר הועדה במפורש - "אם בעתיד יבקשו גן אירועים בשימוש חורג נדון בבקשה לגופה". בישיבה זו נוכחים עד התביעה, מר חברוני, ועדת ההזמה, גב' בלומברג. בהקשר זה, איני מתעלמת מכך שלעיתים רשויות מקומיות וועדות מקומיות לתכנון ובניה פועלות יחד עם יזמים וקבלנים בנגוד לחוק ולתכניות וזאת מתוך כוונה לשרת אנטרס של הרשות המקומית, או אנטרס אחר ולעיתים אף מתוך רשלנות. על כן מצווים בתיהמ"ש להאבק במקרים אלה גם כנגד הרשות המנהלית המופקדת על שלטון החוק. (ר' לענין זה ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ נ' מד"י). ואכן, יתכן שאף בענייננו לא נהגה הנאשמת 1 באופן ראוי והולם את מעמדה כאשר לא חשפה מראש את כוונתה העתידית. ואולם בשוקלי את כלל הנסיבות הגעתי למסקנה, כי הנאשמים שבפני נקטו ופסעו בדרך שהותוותה ולא מתוך כוונה להטעות. עוד אציין כי לא ירדתי לסוף דעתו של התובע בענין "התיזה". שכן, אם המדובר בקנוניה הנלמדת מן ההסכם ת/22 מדוע הבקשה נ/2 שהינה הבקשה המקורית כשרה ואינה כוללת ידיעה כוזבת או פרט מטעה? ההבדל בין תוכנית זו לת/3 הינו בפרטים הנדסיים בלבד. הגנה מן הצדק מאז יישומה המעשי הראשון של טענה זו בת.פ. (ת"א) 6650/93 מד"י נ' תומרקין, אין חולק עוד באימוצה של הטענה בארץ. בע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מ"י נקבע כי המבחן לבדיקת טענה זו הינו: "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... מדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת...". בכל מקרה יש לערוך את האיזון בין האינטרסים המנוגדים. בענייננו, בסופו של יום ההתנהגות המזלזלת בצורה בוטה בצווי ביהמ"ש ובניה השונה באופן מהותי מן המבוקש כסככה חקלאית, נעשתה על ידי המפעיל בניגוד להסכם ובניגוד להתראות חוזרות ונשנות מצד הנאשמים כולם. למרבה הפלא, דווקא מפעיל זה שאחד ממנהליו טרח לאיים על אחד מעובדי הוועדה המחוזית, כלל לא הועמד לדין ולטענת התביעה ממשיך ומנהל גן ארועים עד עצם היום הזה. קשה שלא לבוא בטרוניות למאשימה אשר לא עשתה את המתחייב מן החוק ובוודאי מנסיבות המקרה, להעמיד לדין גם את המפעיל ולנקוט בהליכים חוקיים רבים העומדים לרשותה על מנת להפסיק את המשך הפעלת האתר. מן הראיות עולה כי צווים רבים הוצאו ביחס לאתר, דיונים רבים נערכו בביהמ"ש, הצדדים שבפני כולם השקיעו משאבים וזמן יקר ובכל אותה עת ממשיך ופועל גן הארועים כאשר כנגד מי שאחראי לכך ויוצא נשכר לא נעשה דבר. מול כל אלה "צוחק המפעיל כל הדרך אל הבנק". זאת ועוד, כפי שציינתי בס' 4 עמ' 12 לעיל, אילו הועמד גם המפעיל לדין היתה מתבררת המסכת העובדתית כולה. ניתן היה לקבוע שמא נעשו הדברים מתוך אותה קנוניה עליה סומך התובע טיעוניו או למצער תוך עצימת עיניים מצד הנאשמים, או לחילופין מתוך הפרה בוטה ומזלזלת של המפעיל תוך התעלמות מהתראות הנאשמים. ואולם משלא נעשה הדבר אין לו לשופט אלא את מה שלנגד עיניו. נוכח התנהגותה של הנאשמת 1 שפורטה לעיל, אינני סבורה כי מדובר במקרה דנן באותה התעמרות והתנהגות של הרשות המצדיקה ביטול כתב האישום נגד הנאשמים 3-1 . באשר לנאשם 4, סבורני שטיעון זה יש לקבלו בהצטברו לשאר הנימוקים לצורך זיכויו בדין. זאת בשים לב לזיכוי המוחלט מן האשום הראשון והעובדה כי כלל לא היה צד להסכם או מעורב בבניה. בטענת ב"כ הנאשם 4 בדבר אי גילוי חומר חקירה לא מצאתי ממש. לא ניתן לומר שנפגעה יכולת הנאשם להתגונן, בשל מחדל זה שפורט ע"י הסנגור, באופן המצדיק ביטול כתב האישום. לאור האמור לעיל אני מזכה את הנאשמים מחמת הספק מן העבירה המיוחסת להם באישום השני. הרשעה בנגוד לס' 47 לחוק: בסיכומי התובע, מתבקש ביהמ"ש להרשיע את הנאשם 2 בעבירה בניגוד לס' 47 לחוק לאחר שהעיד בחקירתו הראשית כי נטל חלק בישיבת הוועדה בה נידונה הבקשה נ/2, כל זאת תוך עשיית שימוש בס' 184 לחסד"פ. מבלי להכנס לשאלה אם הוכחו יסודות העבירה אני דוחה בקשה זו. לנאשם לא ניתנה כל הזדמנות להתגונן בפני עבירה זו. עובדת נוכחותו של הנאשם 2 בישיבה הנ"ל היתה ידועה לתביעה כבר ביום 12/3/00 שעה שהתקיימה הישיבה או למצער עם הגשת הפרוטקול בביהמ"ש כבר ביום 17.5.01 . זאת ועוד, הנאשם כלל לא נחקר על כך בחקירתו בביהמ"ש. מטעם זה לא נענתי לבקשת התובע לאחר שנסתיימו העדויות כולן ונקבע התיק לסיכומים,לתקן את כתב האישום על ידי הוספת עבירה זו. סוף דבר: אני מזכה מחמת הספק את הנאשמים 1-3 מן העבירות המיוחסות להם. אני מזכה את הנאשם 4 זיכוי מוחלט מן העבירות נשוא האשום הראשון ומחמת הספק מן העבירות נשוא האשום השני. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. משפט פליליצו הפסקה שיפוטיצווים