פסק דין א. מבוא: 1. ביום 18.7.90 רכשו התובעים משק חקלאי במושב רמת צבי. המשק, שהיה בעבר שייך לנתבעת 3, הגב' אורה פישר ובעלה המנוח, נמכר במסגרת הליך של מימוש ע"י כונס הנכסים, עו"ד שמואל בר-לב ז"ל, אשר נפטר לבית-עולמו זמן קצר לאחר שהוגשה התביעה דידן. 2. ראשיתם של הדברים, אשר הביאונו הלום, החלה בתביעה שהגיש הנתבע 1, רמת צבי מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב") לבית המשפט המחוזי בנצרת נגד בני משפחת פישר, שהיו חברי המושב מאז שנת 1949. במסגרת הדיון בתביעה הגיעו המושב ופישר להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. הסכם הפשרה צורף כנספח ב' לתצהירו של התובע. הוראותיו הרלוונטיות של ההסכם קבעו, בתמצית ובקיצור, כי בני משפחת פישר (הגב' אורה פישר, בנה שלמה וכלתה איילה), מוותרים ומסתלקים לטובת המושב, או לפקודתו מכל זכויותיהם במשק מספר 61 במושב רמת-צבי (להלן: "הנחלה"). עו"ד בר-לב ימונה ככונס נכסים לצורך מכירת הזכויות בנחלה. ויתורם של ה"ה פישר על הנחלה יהווה משום פרעון חובותיהם לאגודה. סעיף 8 להסכם הפשרה קבע: "כל ההוצאות ותשלומי החובה, מכל סוג שהוא, שיהיו כרוכים בביצוע הויתורים ו/או ההעברות לפי הסכם זה, למעט הוצאות בקשת צו הירושה , אך לרבות דמי הסכמה, מס שבח מקרקעין ומס רכישה, אם ובמידה שיידרשו - יחולו על התובע וישולמו על ידו. התובע יפצה וישפה את הנתבעים על כל סכום שיידרשו לשלם ואשר חובת תשלומו מוטלת על התובע לפי הסכם זה." הסכם הפשרה אושר על-ידי כב' השופט אסא, אשר נתן לו תוקף של פסק-דין, ומינה את עו"ד בר-לב ככונס נכסים למכירת המשק והעברתו למי שיורה לו המושב. 3. משמעו של הסכם הפשרה, כעולה מלשונו וכעולה מהתנהגות כונס הנכסים והמושב לאחר מכן הינו, כי המשק נמסר למושב, וכי הוא זה אשר החליט על מכירתו, ונהנה בפועל מן התמורה. מינויו של כונס הנכסים נדרש, למעשה, לצורך מתן מענה על הצרכים הטכניים של המכירה. מכל מקום, כספי הכינוס הועברו, על-פי הסכם הפשרה, למושב - וכך היה בפועל. 4. לאחר הדברים האלה, הוצעו הזכויות בנחלה למכירה על-ידי המושב. נחלה זו כללה את חלקת המגורים, שעליה בנויים היו שני בתי-מגורים הבנויים על המגרש המכונה חלקה א', שטחי פרדס ומטעים ששטחם 2 דונם, שטחי פרדס ומטעים ששטחם כ- 28 דונם, 10 דונם כרם זיתים, וכן כ- 60 דונם שטחי גידול בעל ("פלחה"). הנחלה כלולה בשטח המשבצת של המושב. למושב חוזי שכירות קצרי טווח עם מנהל-מקרקעי-ישראל, כאשר חברי המושב מחזיקים כ"ברי רשות" בשטחי הנחלה, כמקובל במושבים מסוגו של המושב דנן. להשלמת תיאורם של הדברים, אציין, כי לחברי המושב אין זכויות עצמאיות כלפי בעלי הקרקע (המיוצגים על-ידי מקרקעי ישראל, כמשמעו בחוק יסוד - מקרקעי ישראל). הזכויות מוענקות, כאמור, למושב, על-פי החלטת מועצת מנהלת מקרקעי ישראל והמוסדות המיישבים, כאשר המושב מעניק רשות שימוש לחבריו, על-פי רשימה המועברת על-ידו למנהל מקרקעי ישראל. פרט לרישום רשימת החברים במנהל, לא נערך כל מסמך ישיר בין המנהל לבין המתיישב. 5. רצה הגורל, ובאותה התקופה, ביקשו התובעים - אשר עלו ארצה, זמן קצר קודם לכן, למצוא לעצמם נחלה חקלאית - ומצאו את הנחלה דנן. ואכן, ביום 18.7.90 נערך חוזה מכר, בין ה"ה פישר באמצעות כונס הנכסים לבין התובעים, ולפיו רכשו התובעים את הנחלה (נספח א' לתצהיר התובע). במסגרת חוזה זה הצהירו התובעים כדלקמן: "הקונים מצהירים בזה כי הם ראו ובדקו את המשק ואת מצבו החקלאי, הכלכלי והמשפטי ומצאוהו מתאים למטרותיהם, והם מוותרים בזאת על כל טענה של טעות ו/או הטעייה בקשר לעיסקה." (סעיף 2 לחוזה). מאידך, התחייב המוכר: "המוכר מתחייב בזאת להעביר את כל הזכויות במשק על שם הקונים, כאשר הזכויות והמשק נקיים מכל חוב, שיעבוד ו/או משכנתא, וזאת בתנאי ולאחר שהקונים יקיימו את כל התחייבויותיהם על-פי ההסכם. (סעיף 3(א) לחוזה). "המוכר יהיה אחראי לתשלום כל המיסים והחובות האחרים החלים על המשק עד לתאריך מסירתו בפועל לקונים ולמסרו לקונים כשהוא נקי מכל חוב ו/או שעבוד. החל מיום זה ואילך ישאו הקונים לבדם בכל הזכויות והחובות שיהיו בקשר למשק." (סעיף 7 לחוזה). 6. חרף העובדה כי החוזה נערך במסגרת הליך של כינוס נכסים, לא מצאתי בכל חומר הראיות שהוצג בפני, כי החוזה הובא לאישור בית המשפט, או כי בוצע תחת פיקוחו של בית-המשפט, כדרך שנמכרים נכסים המצויים תחת כינוס נכסים. כיום, כחכמה לאחר מעשה, סביר להניח כי לו היה החוזה מובא לבית-המשפט וביצוע העסקה היה נעשה בהתאם להוראות סעיף 34א' לחוק המכר, תשכ"ח1968-, היו נמנעות תקלות רבות, שהתרחשו במהלך השנים, מאז נכרת החוזה ועד להגשתה של תביעה זו, 9 שנים לאחר מכן. 7. ביצועו של חוזה זה לא הלך למישרין, וזאת בלשון המעטה. כתוצאה מכך, נסתיים התהליך, בסופו של דבר רק ביום 29/9/98, לאחר שמנהל מקרקעי ישראל, הואיל, סוף-סוף להודיע כי התובעים נרשמו בספריו כחברי המושב המחזיקים במשק מספר 61 במושב. למן הרגע הראשון, נתקל תהליך העברת הזכויות בנחלה על-שם התובעים בבעיות, עקב העובדה שעל הנחלה הוטלו עיקולים ושיעבודים שונים, בין על זכויות ה"ה פישר ובין על זכויות המושב. כמו-כן, נתקל הליך ההעברה בקשיים, עקב דרישות שונות של המשקם שנתמנה למושב, על-פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב1992-. כאמור, על-פי הוראות החוזה, היה על המוכר לדאוג להסרת כל העיקולים והשיעבודים מעל הנחלה - כמפורט בסעיפים 3 ו7- לחוזה - אלא שאלה לא הוסרו מהלך שנים ממושכות. הליך העברת הזכויות במנהל אף התעכב, הואיל והמושב ביקש לקבל פטור מדמי הסכמה בגין העסקה, שכן מכירת הנחלה נועדה לפרעון חובותיהם של ה"ה פישר. לטענת התובע, המגובה בראיות בכתב, לא פעלו המושב וכונס הנכסים כראוי בפעולתם זו לשם קבלת הפטור מדמי הסכמה, ולא הוציאו, משך פרקי זמן ממושכים, את האישורים הנדרשים - דבר שהביא לכך שהתהליך נמשך משך פרקי זמן בלתי סבירים. 8. ואם בכך לא די, הרי שבשנת 1998, כאשר תהליך העברת הזכויות עמד בפני סיום, "נזכר" לפתע מנהל מקרקעי ישראל להודיע לתובעים, במכתבה של הגב' דינה אדר מיום 6.5.98 כי: "ברצוני להבהיר כי הואיל והמכסה לנחלה לא תעלה על 60 ד', בסעיף ו' סך שטחי העיבוד לא יעלה על 58 ד'." אמרה זו עוררה את חמתם של התובעים, אשר רכשו, לטענתם, זכויות בנחלה ששטחה הסתכם ב- 100 דונמים. התובעים לא השלימו עם קביעה זו, וערערו עליה, ובסופו של יום צורף אף מנהל מקרקעי ישראל כנתבע לתביעה זו, כאשר התובעים דורשים ממנו, בחרי אף, כי ייתן להם את זכויותיהם בנחלה בת 100 הדונמים, כפי שרכשו על-פי חוזה הרכישה. ב. התביעה: 9. תביעה זו מוגשת כנגד המושב, כונס הנכסים ופישר בגין הפרת החוזה, וכן כנגד מנהל מקרקעי ישראל, אשר התביעה נגדו הינה לסעד של הצהרה, כי התובעים זכאים לנחלה ששטחה 100 דונמים. מאידך, כנגד המושב, כונס הנכסים ופישר מעלים התובעים תביעות כספיות על סכום כולל של 850 אלף ש"ח לשיפוי נזקיהם, שנגרמו עקב הפרת החוזה. (שלושת האחרונים יכונו להלן: "הנתבעים"). 10. לטענת התובעים, הפרו הנתבעים את חוזה המכר בכך שלא ביצעו את המוטל עליהם לצורך רישום הנחלה על שמם תוך זמן סביר, ולא הסירו את כל השיעבודים שמנעו זאת, ובנוסף לא המציאו את המסמכים הנדרשים. טענה נוספת נוגעת להקטנת שטח הנחלה, מ- 100 דונמים שנרכשו, ל - 60 דונם, כפי קביעת המנהל. באשר לטענה שנייה זו, טוענים התובעים כלפי המושב ופישר כי הפרו את התחייבותם החוזית, ואילו כלפי מנהל מקרקעי ישראל, כי נהג כלפיהם באופן שרירותי וחד צדדי, תוך שהוא מפלה אותם לעומת בעלי נחלות אחרים, בכך שקיצץ בשטח הנחלה. 11. במסגרת תביעתם הכספית, העמידו התובעים את תביעתם על-סך 850,000 ש"ח, כאשר סכום זה מורכב מן הרכיבים הבאים: א. פיצוי בסך 10,000 דולר, פיצוי מוסכם ומוערך מראש, כנקוב בחוזה המכר, בגין הפרת החוזה (מסתכם בסך 69,195 ש"ח ליום הגשת התביעה). ב. תשלום הוצאות ששולמו כשכר-טרחת עורכי-דין לעו"ד ברלב ועו"ד אלברק בגין הטיפול בעניינם, בסך של 11,611 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. ג. תשלום דמי חכירה ששולמו למנהל בסך 5,247 ש"ח. ד. החזר "חיוב מאזני" ששילמו למושב בסך 9,400 ש"ח. ה. פיצויים בגין עגמת נפש בסך 100,000 ש"ח. ו. אבדן ערך המשק בגין אי-הסרת השיעבודים הרובצים עליו, בסך 95,000 $. ז. פיצוי בגין גריעת זכויותיהם עקב הקטנת שטח הנחלה, בסך 72,000 $. 12. סיכומם של כל הסכומים דלעיל, הגיע לסך 950,298 ש"ח. אולם התובעים החליטו להניח לנתבעים, והעמידו תביעתם על-סך 850,000 ש"ח בלבד. הנה-כי-כן, רכישת נחלה תמורת סך 110,000 $ העמידה תביעה על-סך 850,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה (17.6.99). 13. בתביעתם, אין התובעים מפרידים בין הנתבעים השונים, חרף העובדה כי לכל אחד מיוחסים מעשים ומחדלים שונים. נראה אמנם, כי עיקר חיצי זעמם של התובעים מופנה כלפי המושב, אשר עקב העיקולים שהוטלו עליו ואי פעילותו הראויה, הביא לכלל הפרת החוזה, וכנגד המנהל אשר גרע משטח הנחלה. אולם, התקשיתי למצוא בין טענותיהם של התובעים, מה הן העילות הספציפיות כנגד כל אחד ואחד מן הנתבעים, ומה הם הסעדים להם טוענים התובעים, כי כל אחד מן הנתבעים חב, בנפרד, בגין עילות אלה. כן אף קיימת חפיפה בין הסעדים הכספיים, אותם מתבקש אנוכי לפסוק, כאשר התובעים דורשים את כל סוגי הפיצויים הכספיים במצטבר זה לזה, כגון פיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה במצטבר לפיצויים בגין עגמת-נפש, ואלה מצטברים לפיצוי בגין פחיתת ערך עקב הפחתת שטח הנחלה מחד, ופיצויים נוספים בגין עיקולים הרובצים על הנחלה כולה, לרבות השטח שהופחת. 14. אנסה לנווט דרכי בתיק עב טענות ודרישות זה, על-מנת שאוכל להגיע, בסופו של פסק, לתוצאה, אשר תהלום את העובדות שהוכחו בפניי. ג. מסכת היחסים שבין התובעים לבין המושב, כונס הנכסים ופישר: 15. כנקודת מוצא, אנסה לבחון מערכת זו של חיובים, על-מנת שאוכל לשבץ כל אחד משלושה נתבעים אלה במשבצת המתאימה לתביעה. 16. נכון אמנם, כי הנחלה נמכרה לתובעים על-ידי כונס הנכסים, או ליתר-דיוק באמצעותו. כונס הנכסים ינק את סמכותו מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר נתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה שבין המושב לבין פישר. אולם, בפועל, נראה כי פרט לחתימתו של כונס הנכסים, מקום שנדרשה חתימתם של פישר על המסמכים השונים, כגון חוזה, הצהרות לשלטונות המס ומנהל מקרקעי ישראל וכיוצא באלה, לא מצאתי בחומר שהועמד לרשותי, כי העסקה נערכה באישור בית-המשפט, או כי כינוס הנכסים נעשה בפיקוחו של בית-המשפט, ואשר פעולותיו של הכונס מדווחות לבית-המשפט וזוכות לאישורו, כנדרש על-פי כללי הדין הנוהגים באשר לכינוס נכסים. 17. משוכנעני, כי לו היו פועלים הצדדים כנדרש, ניתן היה לפתור רבות מן הבעיות שהתעוררו במהלך השנים הארוכות שלאחר מכן, בהן התמהמה ביצוע החוזה, בדרך של קבלת הוראות מתאימות מבית-המשפט, שכן סעיף 34 א' לחוק המכר קובע: "מכירה על ידי רשות (תיקון: תשל"א) נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי." מאידך, ביצוע פעולת כינוס כנדרש, נראה כי היתה מביאה לפגיעה בקופת הכינוס, שכן החובות הרובצים על הנחלה שבעטיים הוטלו עיקולים, היו אמורים להיפרע מקופת הכינוס. התנהגות הכונס והמושב במהלך התקופה שחלפה, מלמדת כי אלה לא הזדרזו לסלק את השיעבודים שהושתו על הנחלה - ונראה כי הונעו לנהוג כך, שכן כספי הכינוס הועברו כולם למושב על-פי הסכם הפשרה - על-כן לזה היה אינטרס לדאוג לסילוק השיעבודים, הסרת העיקולים וכן תשלום החובות הכרוכים במכר, מבלי שיהא צורך בתשלום, או בתשלום מוקטן, כפי שאכן נעשה בפועל - אלא שהדבר ארך זמן ממושך, ובין-היתר עקב איחורים תמוהים ובלתי מוסברים בביצוע פעולות על-ידי המושב. 18. כפי שהראיתי לעיל, למעשה קיבל המושב לרשותו את הנחלה על-פי הסכם הפשרה, נספח ב' לתצהירו של התובע. על-פי הסכם זה זכאי היה המושב ליטול לעצמו את הנחלה ולמוכרה, אך מאידך, נטל על עצמו אף את כל החיובים הכרוכים במכירה (סעיף 8 להסכם הפשרה). על-כן, משנטלו הנתבעים על עצמם את כל החובות הכרוכים במכירה על-פי חוזה המכר (סעיף 7 לחוזה המכר), הרי מכללא גילגלו חיובים אלה, אשר אמורים להיות מגולגלים על קופת-הכינוס - אל קופתו של המושב. יוצא, כי בפועל המושב הוא שקיבל את תמורת המכירה, והוא אשר אמור היה לשלם את כל החובות בגין המכירה. תשלומם של חובות אלה, היה תנאי הכרחי להעברת הזכויות בנחלה על-שם הנתבעים. 19. אף התנהגותו של המושב, כעולה מן המסמכים אשר צורפו לתצהירו של התובע, מלמדת, כי הוא ראה עצמו כצד ישיר, המחוייב בביצוע החוזה. כך למשל, מודיע המושב למשקם, לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי-הפרטי, תשנ"ב1992-, כדלקמן: "בתשובה למכתבך הרצ"ב: החל משנת 1987 הפסיקה החברה אורה פישר להיות חברת האגודה - רמת צבי. היא שוחררה מכל חובותיה וזכויותיה כחברת האגודה והחזירה את משקה לאגודה." (נספח כב' לתצהיר מר סרגל). וכן ר' פרוטוקולים של ועד הנהלת המושב - נספחים לה', מה', ונג', מהם למדים על-כך, כי המושב ראה עצמו כמי שמכר לתובעים את הנחלה, ודרש את יתרת תמורת המכירה לקופתו-הוא. כן ניתן לראות במכתבי ועד המושב, נספחים מה', וסב' כהוראות המלמדות על-כך, כי המושב הוא אשר נטל על עצמו את ההתחייבויות החוזיות לביצוע העברת הזכויות בנחלה על-שם התובע. 20. לנוכח כל האמור, קובע אנוכי כי המושב הוא אשר נהנה למעשה מתמורת המכירה והוא אשר חב בכל חיובי הממכר כלפי התובעים. כנגד ממצאי הברור, כי קופת המושב היא אשר זכתה בתמורת המכירה, וכי כספי המכירה נכנסו במישרין לקופה זו, לא מצאתי כל ראייה וחצי ראייה לכך, כי התנהלה קופת כינוס נפרדת. כל האמור מובילני לכלל מסקנה, כי חיובים שיש להשית על קופת הכינוס על-פי החוזה שבין הצדדים - יושתו למעשה על הקופה אליה נכנסו במישרין כספים אלה - דהיינו קופת המושב, וזאת בין לנוכח התחייבויותיו המפורשות של המושב ליטול על עצמו חיובים אלה, בהסכם הפשרה אשר יצר את כינוס הנכסים דנן, ובין מכח העובדה, כי לא נעשתה הפרדה בין קופת הכינוס לקופת המושב. ד. האם הופר חוזה המכר: 21. לנוכח הראיות המוצקות, שהגישו התובעים במצורף לתצהירו של מר סרגל, מסתבר, כי החוזה לא בוצע בתוך פרק זמן סביר, מסיבות אשר כולן נעוצות היו במוכרים ובמושב. 22. אמנם, לא מצאתי בחוזה המכר כל הוראה, הקוצבת מועד להשלמת ביצוע העסקה, אולם מן החומר המצוי בתיק עולה, כי השלמת העסקה נעשתה רק בשנת 1998 - דהיינו כעבור 8 שנים. תקופה זו אינה תקופה סבירה, לכל הדעות, לשם השלמת חוזה מעין חוזה זה שבפנינו. 23. סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-, קובע: "מועד הקיום חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש." במקרה דנן, ניתן למצוא בחומר הראיות שצורף לתצהיר התובע, דרישות אין ספור מצד התובעים לקיום ההסכם וראיות המעידות על כך, כי פעולות שאמורות היו להינקט על-ידי המושב, או כונס הנכסים, לא ננקטו במועדן, וכך הביאו במישרין לדחיית השלמת ביצועו של החוזה. 24. בתצהירו של מר סרגל, מפורטת סאגה שלמה, של פניות ודרישות ומחדלים, שהביאו לעיכוב ביצועו של החוזה. אין בדעתי לחזור על הדברים, אשר מצאו ביטוי הולם בתצהיר, רובם ככולם נתמכים במסמכים בכתב. מר סרגל עמד לחקירה שכנגד על תצהירו זה, אך לא נחקר כלל בשאלות הנוגעות להפרות החוזה, כך שתצהירו נותר בלתי נסתר. למעלה מן הדרוש, אציין, כי האמור בתצהירו מקובל עלי כנכון ואמיתי, והמסמכים המצורפים לתצהיר, ואשר נתקבלו ללא התנגדות, כראיות, מהווים אסמכתאות הולמות למחדל המתמשך שבקיום החוזה. 25. להלן אפרט מספר דוגמאות, שיש בהן כדי ללמד על המחדלים בביצוע החוזה: (א) הדיווח למנהל מקרקעי ישראל על קיום החוזה, נעשה ביום 17.8.90 (דהיינו כחודש לאחר חתימת החוזה), על-פי פנייתו של המושב (נספח ג' לתצהיר). חודש לאחר מכן נתקיימה, כפי הנראה, פגישה בין עו"ד ברלב ז"ל לבין גב' גיטרמן מן המנהל, ובעקבותיה הועברו למנהל, ביום 27.9.90, מסמכים שנדרשו, בצירוף בקשה לקבלת פטור מתשלום דמי הסכמה על-פי החלטה 283 של מנהל מקרקעי ישראל (ר' נספח ב'). כעולה מן המסמכים שהוחלפו לאחר מכן - הרי במשך שנתיים נוספות לא הצליח המושב לקבל פטור מדמי הסכמה, כאשר ביום 5.1.93 הודיע המנהל לצדדים, כי הועדה למתן המלצה לפטור מתשלום דמי הסכמה לא תדון בבקשה, כל עוד המושב לא ימציא תמצית חשבונות נחלה מספר 61. כנטען במכתבה של הגב' הרצוג מהמנהל: "למרות פניות רבות מטעם הועדה לאגודה רמת צבי להמציא תמצית החשבונות לא נענו." (נספח יא') (ב) הימים נקפו, ונראה כי אישור יתרת חובה הומצא אי-אז בין השנים 93' לשלהי 94', שכן, רק ביום 10.10.94 נשלח מכתב נוסף על-ידי הגב' הרצוג, ממנו עולה, כי האישורים הועברו לועדה למתן המלצה לפטור מתשלום דמי הסכמה, אולם במקביל נסתבר, כי קיימים עיקולים שונים ומשכנתאות שהוטלו על זכויות המושב בשטח "המשבצת", וכן קיים חוב בגין דמי חכירה שהמושב לא שילם למנהל (ר' נספח טו'). הנה-כי-כן - 4 שנים לאחר חתימת החוזה, לא עשה המושב את המוטל עליו. לא המציא את כל המסמכים הנדרשים, אך יותר מכך - טרם סילק את החובות והשיעבודים הרובצים על הנחלה. כשנה לאחר מכן, בחודש יולי 1995 לערך, פונים שוב התובעים אל ועד המושב, בדרישה להשלים את העסקה ולרשום את הנחלה על שמם (נספח כא'), אך ללא הועיל. (ג) במקביל, החלה להתנהל התכתבות ענפה בין הצדדים, באשר לתשלום "חלף הערבות". - תשלום שהוטל על הצדדים על-פי הוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב1992- (על כך אדון בהמשך), בעטיים הוטל עיקול על הנחלה. רק סמוך ליום 28.1.98 הגיע המושב להסדר באשר לתשלום חלף הערבות. על-כן, פנה למנהלת ההסדרים וביקש להעביר את הזכויות במשק. במכתבו מיום 28.1.98 הדגיש המושב כי: "ידוע לנו שהמשק ימשיך להיות משועבד לבנק הפועלים עד סיום ההליך של מושב רמת-צבי". (נספח נט'). הודעה זו מלמדת אותי, כי עד למועד זה נותר המשק משועבד - בניגוד להתחייבות על-פי חוזה המכר, מבלי שתהא למושב כוונה להסיר שיעבוד זה. התובעים פנו למושב, באמצעות בא-כוחם - ומחו בחריפות על-כך (נספח ס'). ביום 25.1.98 הוציא המשקם הודעה על ביטול העיקולים שהוטלו על הנחלה. (ד) עם זאת, נשלח ביום 22.3.98 - מכתבו של עו"ד שמואל בר-לב ז"ל, ובו פירט את העניינים המעכבים את השלמת העברת רישום הנחלה על-שם התובעים: (1) תשלום חלק יחסי בחוב דמי החכירה של המושב עצמו. (2) קבלת הסכמת הבנקים לטובתם נרשמו משכנתאות על משבצת המושב כולו. (3) הסרת עיקול שנרשם לטובת בנק המזרחי. בשלב זה נכנס לתמונה בא-כוחם הנוכחי של התובעים, אשר החל לטפל בהעברת הזכויות. ואכן, ביום 29.9.98 - כ- 8 שנים לאחר חתימת החוזה, נתקבל אישור מנהל מקרקעי ישראל לרישום הזכויות על-שם התובעים. אלא שאליה וקוץ בה, בשולי אישורו של המנהל, מופיעה הפיסקה הבאה: "העברת הזכויות היא בכפוף להתחייבויות לרישום משכנתא לטובת בנק הפועלים וניר בע"מ, ובנק משכנתאות לשיכון לגבי המשבצת." (נספח עב'). מסכים אנוכי כי, לאור הערה זו - לא בוצע החוזה במלואו, ועל-פי ההתחייבויות שנקבעו בסעיף 7 לחוזה. התובעים פנו למושב וביקשו הסרת השיעבודים (נספח עז'), אולם פנייתו העלתה חרס. 26. על-כן, קובע אנוכי, כי חוזה המכר שבין הצדדים הופר הפרה יסודית. התובעים לא תבעו את ביטולו של החוזה, אלא ביצועו בעין - תוך תשלום פיצויים, ואין ספק, כי הינם זכאים לפיצויים. לנוכח קביעתי דלעיל, הרי בתשלום הפיצויים חבה קופת הכינוס, ובנסיבות העניין - מי שקיבל את כספי הכינוס - דהיינו המושב וזאת בהתאם לקביעתי בפיסקה 20 לעיל. ה. תשלום "חלף הערבות" 27. בין הצדדים נטושה היתה מחלוקת, באשר לדרישות שהעלה המשקם כלפי התובעים באשר לתשלום "חלף הערבות". תשלום זה, שהינו יציר כפיו של המחוקק - אשר ברצונו לעזור לחברי מושבים שנקלעו למצוקה, חוקק את החוק הידוע בשמו העממי כ"חוק גל", או בשמו הרשמי: חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1992- , קבע בו הוראות שונות שמטרתן להקל על המושבים וחבריהם. בין היתר, נקבעו הוראות באשר לתשלום חובות האגודות השיתופיות על-ידי חברי האגודות בגין ערבות החברים לחובות האגודה. הוראות אלה, שנועדו להיטיב עם חברי האגודה, יצרה למעשה חיוב עצמאי ביחס לחברים שלא ערבו כלל לחיובי האגודה, שכן, בעוד שבעבר נקבע, כי אין חבר אגודה חב בתשלום חובותיה, אם לא ערב לה, הרי על-פי הוראת סעיף 16 לחוק גל, הושתה החבות, המכונה "תשלום חלף ערבות", על חברי האגודה כולם, לרבות חברים שהצטרפו לאגודה לאחר המועד הקובע שעל-פי החוק (1.12.87) ועד למועד תחילתו של החוק. וכך קובעת הוראת סעיף 16(א) לחוק: "16. חלף ערבות (תיקון: תשנ"ו, תשנ"ח, תשנ"ט) (א) חבר באגודה חקלאית ישתתף בתשלום חובותיה, שנצברו עד יום תחילתו של חוק זה, הן בשל חברותו בה והן בשל ערבויותיו לחובותיה, בנוסף לחובו האישי כפי שייקבע על פי סעיפים 12 ו-15, בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים; לצורך חישוב חיובו של החבר כאמור יחולק החוב הכולל של האגודה במספר החברים בה לאחר שינוכו ממנו חובות החברים לאגודה וחובות הערבים לפי סעיף קטן (ה), ותיווסף אליו יתרת החובות של אותם חברים באגודה ושל אותם ערבים כאמור שהמשקם קבע כי אין ביכולתם לפרעה." הנה-כי-כן, מטיל החוק חיוב על חברי אגודה מעצם היותם חברי אגודה, אפילו לא חבו בחובותיה על-פי הדין הקיים (ר' נועם, הסדרים במגזר החקלאי תשנ"ב1992-, מהדורה עדכנית ליוני 1995, הוצאת נבו בעמ' 78). הוראת החוק גוברת אף על הסדרים חוזיים קיימים (ר', שם). 28. יוצא, כי התובעים, אשר נתקבלו כחברים במושב בשנת 1990, מצאו עצמם חבים בתשלום "חלף ערבות" רק מעצם חברותם במושב. על רקע זה ניתן להבין את דרישות המשקם שעל-פי החוק, כי התובעים ישלמו את "חלף הערבות" - דרישה שהומרה לדרישה לתשלום יחסי, כיחס התקופה בה היו חברים באגודה עד יום תחילת החוק לתקופה שלמן המועד הקובע ועד ליום תחילת החוק. דרישה זו, לכאורה, נעשתה כדין, חרף כל מחאותיהם של התובעים. אמנם על-פי החוזה נטלו על עצמם המוכרים להעביר את הנחלה לתובעים כשהיא נקייה מכל חוב - אולם יש לזכור כי עת נערך ונחתם החוזה, טרם בא "חוק גל" לעולם. 29. שאלה נוספת, נוגעת להגיונה של הדרישה, ביחסים שבין המושב לתובעים, שכן בעוד המושב נטל על עצמו, בהסכם הפשרה, למכור את הנחלה כשכל חובותיה עליו - הרי מכח החוק, גולגלו חלק מחובות המושב אל שכם התובעים. 30. בפועל, פטרוני הצדדים מהצורך להיכנס לסוגיית פתרון שאלות אלה, שכן, בסופו של ענין, שילם המושב בעצמו את תשלום חלף הערבות. עם זאת, לנוכח ההלכות עליהן הצבעתי לעיל, לא שוכנעתי כי בהעלאת הדרישות על-ידי המשקם כלפי התובעים, היה משום הפרת חוזה מצד המושב. הצדדים לא השכילו להיכנס לסוגייה זו, באשר התובעים טוענים, על-דרך הסתם, כי בכך נעשה מעשה הפרה נגדם - אולם בהעדר טיעון ענייני באשר למהות החיוב, איני מקבל את טענותיהם לעניין זה. ו. התביעה כנגד כונס הנכסים: 31. למרבה הצער, נפטר עו"ד שמואל ברלב לבית עולמו זמן קצר לאחר שהוגשה התביעה. עם זאת, כעולה מן החומר שצורף לכתבי הטענות מטעמו, הרי מונה מנהל לעזבונו. מרגע שמונה מנהל לעזבון, יש לראותו כמי שבא בנעלי המנוח. לא הובאו בפניי ראיות, כי העזבון חולק וכי מנהל העזבון שוחרר - כך שיש לצרף את היורשים כנתבעים - ואשר לא יחובו אלא כדי זכייתם מן העזבון. 32. על-פי קביעותיי לעיל, מי שחב בפועל בחיובים כלפי התובעים, הינה קופת כינוס הנכסים. על-כן, לא מצאתי כי התובעים זכאים להיפרע מכונס הנכסים, באופן אישי בגין אי-התאמות והפרות של החוזה - אלא מקופת הכינוס. 33. על-מנת לשכנעני, כי יש מקום להשית חבות אישית על כונס הנכסים, היה על התובעים להראותני, כי הכונס פעל באורח בלתי סביר, ברשלנות, או כי מחדלים שחדל הביאו עליהם את נזקיהם. לא מצאתי בחומר הראיות כל ראייה שהיא, כי כונס הנכסים לא פעל לשם מילוי תפקידו כראוי. נהפוך הוא: מן החומר שהוצג בפני עולה, כי כונס הנכסים ביצע כל פעולה שנדרשה ממנו במועד הנדרש. לא נטען ולא הוכח, כי פעולות מסוימות לא ננקטו או ננקטו שלא בעיתן. כפי שפירטתי בפרק ד' לעיל, הרי למעשה, המחדלים אשר הביאו לעיכוב בביצועו של החוזה ולביצועו הלקוי בסופו של יום, כאשר הנחלה, אשר הועברה על-שם התובעים, הועברה כשהיא משועבדת שיעבודים בגין חובות המושב, או חובות שהמושב נטל על עצמו, או שהיה עליו לטפל בהסדרם - כולם היו מחדליו של המושב, אשר חובותיו - הוא הביאו לתוצאות אלה. לפיכך, לא מצאתי מקום להטלת חיוב אישי על כונס הנכסים עו"ד שמואל ברלב ז"ל, ועל עזבונו. ז. שטח הנחלה: 34. אין חולקין על-כך, כי שטחי הקרקע שנכללו בנחלה, הסתכמו במאה דונמים. אין אף חולקין על כך, כי בפועל קיבלו התובעים לרשותם שטחי נחלה, הכוללים 100 דונמים של שטחי מגורים, מטעים ועיבוד. דא עקא - במכתבו של המנהל, נספח סז' הובהר כי שטח הנחלה לא יעלה על 60 דונם. 35. על קביעה זו מלינים התובעים, שכן לטענתם, רכשו ממכר, הכולל 100 דונם קרקע ומבקשים הם כי יימסר להם שטח זה. 36. עוד טוענים התובעים, כי לו היתה מתבצעת ההעברה במועד, לא היו נתקלים בבעיה זו. 37. כנגד המנהל, טוענים התובעים כי אין רשות שלטונית רשאית לפעול בדרך זו בה פעלה, בדרך של נישול בשרירות לב. לטענתם של התובעים, לא קיימת כל החלטת שר החקלאות באשר להגבלת שטח הנחלה ל- 60 דונם, אלא פעולתו של המנהל ננקטת "סתם כך", כלשונם, מכח הנחיה פנימית. 38. טענות התובעים באשר לשטח הנחלה, אינן מקובלות עליי. זכויות המתיישבים בנחלות מעין אלה שבתחום מושב רמת-צבי, כמו גם במושבים רבים אחרים, אשר הוקמו לאחר קום המדינה, אינן זכויות קנייניות, המעוגנות בחוק המקרקעין, אלא זכויות של "ברי רשות". זכויות אלו נגזרות למעשה מזכויותיהן של האגודות על-פי חוזי שכירות. רובם לפרקי-זמן קצרים, כגון במקרה דידן - ר' סעיף 11 לתצהירה של הגב' דינה אדר, ונספחים ו' לתצהירה - שהינם חוזי השכירות המתייחסים למושב. 39. על-פי חוזי השכירות, שהוצגו על-ידי הגב' אדר, הושכרו למושב 4,800 דונם - שהם שטח משבצת המושב, וכן שטחי קרקע נוספים, אשר הועמדו לרשות המושב באופן ארעי - הקרויים "שטח עודף" - בשטח של 3,164 דונמים. חיבורם של שני שטחים אלה מאפשרים למושב להרשות לחבריו להשתמש בשטחי נחלות, ששטחן הכולל מגיע כדי 100 דונם לנחלה. מצב עובדתי זה, נמשך, כפי הנראה, שנים רבות, עוד בטרם החלו האירועים נשוא התביעה, ומתמשך אף כיום, למעלה מ- 10 שנים לאחר רכישת הנחלה על-ידי התובעים. 40. עם זאת, פועל מנהל מקרקעי ישראל על-פי קביעת המוסדות המיישבים וקביעת מועצת מנהל מקרקעי ישראל. בהחלטה מספר 476 (צורפה כנספח ב' לתצהיר הגב' אדר) נקבע, כי שטחי הנחלות ייקבעו על-פי קביעת שר החקלאות על-פי "מכפלה של מספר הנחלות שאושר לישוב בידי מנהל התכנון החקלאי במשרד החקלאות, בשטח הקרקע שקבע השר לנחלה בישוב מסויים". 41. לטענת הגב' אדר, נקבעה מכסת קרקע למושב ל- 60 דונם לנחלה, וזאת בהתאם לרשימת המכסות שנקבעה על-ידי הרשות לתכנון חקלאי (נספח ה' לתצהירה). 42. יוצא איפוא, כי על-פי החלטת גורמי התכנון - שטחי הנחלות המוקצים למושב, לא יעלו על 60 דונמים. בפועל, מוקצים שטחים עודפים, וזאת לנוכח העובדה, כי למושב ניתנו שטחים ל- 80 שטחי נחלות במקום 60 נחלות הקיימות בפועל, וכן את השטח העודף, אשר הושכר למושב לתקופות שכירות קצרות. שטחי קרקע עודפים אלה, מוחזקים על-ידי המושב ומחולקים לחבריו - כל עוד יעמדו לרשות המושב. 43. על-כן, קיבלו למעשה התובעים, בפועל, רשות שימוש בנחלה ששטחה מגיעה כדי 100 דונמים. בכך, לא הופלו התובעים לעומת כל יתר חברי המושב, וקיבלו נחלה זהה לכל יתר הנחלות במושב. אף זכויותיהם של התובעים בנחלה זו, אינן שונות מזכויות יתר החברים - זכויות רשות בלבד. הרשות שניתנה לתובעים, כמו גם ליתר חברי המושב, יונקת חיותה מן הזכויות שהוענקו למושב. על-כן, משיחליט המנהל לפעול על-פי הכללים החלים עליו - תוך הנחה כי פעולה זו תיעשה כדין - יש להניח כי שטחי הנחלה יצומצמו. 44. על-כן, משהודיע המנהל לתובעים כי שטח הנחלה המאושר ליחידה במושב עומד על 60 דונם, הרי לא היה בכך משום חידוש, או פגיעה מכוונת דווקא בתובעים. מובן, כי העובדה, שהתובעים סברו כי שטח הנחלה של 100 דונמים שנמכר להם, מוקצה להם לעולם ועד, אין בה כדי לשנות את העובדה, כי שטחי החקלאות נקבעים על-פי החלטת רשויות התכנון החקלאי - וכפי שכל חקלאי אחר במדינת ישראל, הנהנה ממקרקעי הלאום, כפוף להחלטות אלה, כך גם כפופה להן הנחלה שנמכרה לתובעים. על-כן, איני רואה בהודעת המנהל באשר לשטח הנחלה משום פגיעה בתובעים. 45. מאידך, הזכויות בנחלה שנמכרו לתובעים, כללו בעת המכר, זכויות של בר-רשות בנחלה ששטחה הכולל הינו 100 דונמים. זכויות שימוש אלה נמסרו להם בפועל. לא נטען ולא הוכח, כי בעת עריכת החוזה, ידעו המוכרים כי שטח הנחלה יוקטן. מכל מקום, שטחה של הנחלה לא היה אלא שטח זמני, אשר עשוי להשתנות בהתאם להקצאת הקרקע למשקים השונים. על-כן, לא מצאתי כי המושב, פישר, או כונס הנכסים הפרו את החוזה כלפי התובעים. 46. על-מנת להפיס דעתם של התובעים, הרי המנהל הצהיר, בסעיף 9 לסיכומיו, כי הוא לא קיצץ בשטח נחלתם של התובעים. למעשה, כל אשר נעשה היה שינוי רישום חברי המושב בעלי זכויות בנחלות, מבלי לנהל כל רישום באשר לשטחן של נחלות אלה. על-כן, כל עוד לא נטלו גופי התכנון החקלאי והמנהל בפועל, את יתרות הקרקע מן המושב - יזכו התובעים, ככל חבר אחר באגודה, בנחלה ששטחה 100 דונמים. 47. מובן, כי אין בית-משפט זה מתיימר להביע דעתו באשר להליך התכנון עצמו, או לכוונה ליטול מן המושב את עודפי הקרקע, או לחוקיות ביצוען בפועל. כל אשר קובע אנוכי, כי התובעים זכאים לנחלה, ששטחה ככל יתר הנחלות במושב. 48. על-כן, הנני דוחה את טענות התובעים באשר להקטנת שטח הנחלה. ח. סכום הפיצויים להם זכאים התובעים: 49. לנוכח קביעתי לעיל, הופר חוזה המכר. על-כן, חב המושב, כמי שכספי כינוס הנכסים הועברו במישרין לקופתו, וכמי שאחראי להפרה, בסכום הפיצוי הנוסף שנקבע בחוזה, ואשר על קופת הכינוס לשלמו, בסך השווה ל- 10,000 $. הנתבעים לא טענו להקטנת סכום פיצוי זה, משום שנקבע ללא יחס סביר לנזק הצפוי, על-כן הנני מאשר סכום זה. עם זאת, דורשים התובעים פיצויים נוספים, כפי שאפרט להלן. 50. לנוכח קביעתי כי אין לתובעים עילת תביעה בגין "הקטנת" שטחה של הנחלה, הרי אין התובעים זכאים לכל פיצוי בגין ראש נזק זה שתבעו. 51. התובעים דורשים תשלום בגין שכר-טרחת עו"ד ששילמו לעו"ד אלברק וכן השבת תשלום שכר-טרחה ששילמו לעו"ד ברלב ז"ל. ראשית, אציין, כי לא אדע מדוע זה חב עו"ד ברלב המנוח להשיב כספים שקיבל כדין כשכר טרחתו - שעה שעולה בפועל כי הושיט שירותים משפטיים לתובעים. מאידך, התשלום לעו"ד אלברק נעשה לצורך טיפול בעניינים שהוזנחו על-ידי המושב, על-כן, מאשר אני הוצאה זו בסך 3,521 ש"ח ליום התביעה. 52. עוד דורשים התובעים החזר תשלום ששילמו למנהל. התובעים לא הוכיחו, האם תשלום זה מהווה תשלום בגין דמי חכירה ששולמו בגין נחלתם, או חוב של המושב. כעולה ממכתבי המנהל, נספח עג' - מהווה דרישת התשלום חוב יחסי ע"ח חוב האגודה, ומכאן שלכאורה מדובר בתשלום יחסי של חוב דמי החכירה בגין נחלתם של התובעים - אשר חבים בתשלום דמי חכירה בגינה. בהעדר פירוט לגבי מקור החוב, לא אוכל לפסוק להם כל סכום לגבי פריט זה, שכן לא אדע האם שילמו כאן את חובו של המושב, או חוב שהיה עליהם ממילא לשלמו. 53. חיוב בהוצאות משפטיות וגירעונות משק פישר - לא הוכח כי התובעים חויבו בתשלום סכום כאמור, פרט לכך שבמאזנו של המשק נרשם, בסעיף הוצאות "הסדר משק 61" (ר' נספח עט'). לא אוכל לדעת משמעו של רישום זה. אף לא נטען, ולא הוכח כי התובעים שילמו סכום זה. מכל מקום, כל שאוכל לקבוע, כי במידה והחיוב מתייחס לחובם של ה"ה פישר, או לחובות שהושתו על הנחלה - קודם לרכישתה על ידי התובעים, או להוצאות משפטיות שהוצאו לצורך רישום הנחלה על-שם התובעים, או לצורך משפט זה - אין להשיתם על התובעים. 54. התובעים הציגו חוות-דעת של שמאית, ממנה עולה כי ערכה של הנחלה פחת, עקב העיקולים שהושתו עליה בשיעור 95,000 $. השמאית לא זומנה להעיד בבית המשפט, וזאת חרף החלטתי מיום 6.2.00, כי כל אחד מן המצהירים חייב להתייצב לחקירה על תצהיר עדותו במועד שיקבע לשמיעת הוכחות. חוות-הדעת אף הוגשה לתיק במצורף לכתב התביעה, מבלי שהתובעים הודיעו, כי יסתמכו עליה במהלך שמיעת הראיות, וזאת חרף החלטתי מיום 6.2.00, כי על הצדדים להגיש, במועדים שנקבעו להגשת תצהירים, גם כל חוות-דעת שבדעתם להגיש בבית-המשפט. בנסיבות אלה, משלא הודיע ב"כ התובעים על כוונתו להגיש את חות-הדעת כראייה, ומשלא זימן את השמאית לעדות, הרי איני מוכן לקבל חוות-דעת זו כראייה. מעבר לדרוש, אציין, כי הסכום שנקבע על-ידי השמאית, כהפחתה ה"עשויה להתקבל בשוק, עקב רישום שיעבוד על המשק" בשיעור 95,000$, נראה בעיני כבלתי סביר בעליל, שעה שמחיר הנחלה כולה עמד על-סך 110,000$. אף לא הוכח מה גובהם של השיעבודים הרובצים על משבצת המושב, והאם מונעים הם ביצוע עסקאות בנחלה. סבורני, כי בבוא התובע להוכיח הפחתה משווי נכס, עקב שיעבוד הרובץ עליו, עליו להוכיח בראש וראשונה את הסכום אשר להבטחתו נרשם השיעבוד - ומה שוויו הנוכחי. יש לזכור כי המדובר בשיעבודים שנרשמו עד לפני חוק גל - על-כן, חלות עליהן הוראות חוק זה, לרבות תשלומי "חלף ערבות" - כך שעשויים אנו להגיע לכלל מסקנה כי שיעורו הנוכחי של השעבוד זניח - כך שניתן יהא לפדותו בסכומים נמוכים - ובהתאם תהא גם השפעתו על שווי הנחלה. מכל מקום, בהעדר נתונים לגבי גובה השעבוד - איני מוכן לפסוק לתובעים כל פיצוי בגין פחיתת שווי הנכס, וקובע כי ראש נזק זה ייכלל אף הוא בתחום הפיצוי המוסכם, שנפסק בגין הפרת החוזה. 55. פיצויים בגין עגמת נפש נדרשים על-ידי התובעים בנוסף לסכום הפיצוי המוסכם. הלכה היא, כי אין תובע רשאי לתבוע גם את הנזק הקבוע ומוסכם מראש, וגם פיצויים בגין נזקים בפועל. במקרה דנן, סבורני כי בסכום הפיצוי המוסכם, יש אף משום פיצוי התובעים בגין נזקיהם הכלליים בגין ראש נזק זה. ט. סיום: 56. לסיכום פסק-דיני זה הנני קובע כדלקמן: א. הנתבע 1 ישלם לתובעים סך השווה בשקלים ל- 10,000 $ כפי ערכם בשקלים ביום הגשת התביעה לפי השער היציג של דולר ארה"ב, ומיום זה ואילך יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ב. הנתבע 1 ישלם לתובעים סך 3,521 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. ג. הנני מצהיר בזאת, כי שטח הנחלה שנמסר לתובעים, יהא שווה בשטחו לשטחי כל יתר הנחלות במושב רמת-צבי. ד. הנני קובע כי הנתבע 1 אינו רשאי לחייב את התובעים ב"חוב מאזני", במידה וחוב זה מתייחס ל"משק פישר" - לתקופה שקודם ליום 18.7.90, או באשר להוצאות משפטיות הנוגעות לחוזה שנערך במועד זה וביצועו, או שהוצאו לצורך ההליך המשפטי דידן. ה. הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום כולל של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ו. אין צו להוצאות ביחסים שבין התובעים לבין נתבעים 2-4. מושבים נחלות ומשקיםמשק חקלאיכינוס נכסיםחקלאות