פסק דין 1. התובעים הינם בעלי חנות ברחוב סוקולוב 77 בהרצליה, אשר הושכרה לנתבע ע"י אביהם המנוח בשנת 1967 בשכירות מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר. הנתבע הפעיל בחנות מספרה, בין היתר, באמצעות עובדים. החל מיוני 1997 הפסיק הנתבע את השימוש בחנות עקב מחלה הגורמת לעקמת ניוונית בעמוד השדרה, ומאז אינו עושה בה כל שימוש. 2. לטענת התובעים, מעשיו של הנתבע מהווים נטישה של המושכר המקימה עילה לפינויו מהמושכר. 3. לטענת הנתבע הוא נאלץ להפסיק את עבודתו בשל מחלתו. כחצי שנה לפני הגשת התביעה, נפגש עם התובע 2 ועם איציק, בנו של בעל החנות הקודם, אדם יפידוף ז"ל, על מנת להגיע להסדר לפינוי החנות. מאחר ולא הגיעו לעמק השווה, הודיע איציק כי יפנה לשמאי מקרקעין לצורך הערכת דמי המפתח וישלח את חוות הדעת לנתבע. במקום חוות דעת, קיבל הנתבע את כתב התביעה. לטענת הנתבע, אם לא יעלה בידו להעביר את זכויותיו בחנות, אם לבעלי הבית ואם לדייר מוצע, ימשיך להפעיל את החנות באמצעות עובד שכיר. לחילופין מבקש הנתבע סעד מן הצדק, בין היתר, משום שהחנות היא משענתם היחידה שלו ושל אשתו. 4. עד התביעה, התובע מס' 1 לא נחקר בחקירתו הנגדית על הסיכום הנטען לפיו ימציאו בעלי הבית חוות דעת שמאי על שווי דמי המפתח. מעדותו עולה כי הנתבע דרש 60,000$ כדי לפנות את המושכר, ואילו בעלי הבית היו מוכנים, לפנים משורת הדין, לשלם לו 10,000$. מכאן שטענה זו של הנתבע לא הוכחה. 5. אין מחלוקת כי הנתבע סגר את החנות ביוני 1997. בחקירתו הנגדית העיד כי בסוף 1997 סגר את התיק שהיה לו במס כנסה ובמע"מ. הנתבע לא פעל, משך כל התקופה, בכל דרך שהיא לפתוח את התיק במס הכנסה ובמע"מ, ולא פעל, משך כל התקופה, להפעיל את החנות באמצעות עובד או להעבירה לדייר מוצע. מהאמור לעיל עולה כי לא רק שהנתבע נטש את המושכר, פיזית, אלא גם שלא היתה לו שום כוונה לחזור ולהפעיל את החנות. האמור בתצהירו של הנתבע לפיו "לאחרונה התחלתי במגעים להפעלת המספרה באמצעות עובד שכיר מטעמי" מהווה אמירה סתמית שאין בה די כדי להעיד כוונה כלשהי להפעיל את החנות. כוונותיו של הנתבע להפעיל את החנות היו צריכות לקבל ביטוי גם במעשים גלויים המתיישבים עם כוונה זו. ראה: ע"א 417/79 מרכוס נ. המר פ"ד לז (2) 337. הנתבע העלה אפשרות להפעלת החנות באמצעות עובד באופן סתמי, ובחקירתו הנגדית העלה לפתע גרסה חדשה ולפיה הוא זקוק לגיבוי של ביהמ"ש על מנת שלא יאיימו עליו אם יביא לחנות פועל. כל תשתית ראייתית לא הובאה לטענה זו, ומהאופן בו היא הועלתה, עולה שאין בה אמת. לאור כל האמור לעיל עולה כי התובעים הוכיחו כי הנתבע נטש את החנות. 6. כאמור טען הנתבע כי הוא ראי לסעד מן הצדק, בין היתר, משום שהוא ואשתו תלויים בחנות לפרנסתם. טענה זו אינה מתיישבת עם גרסתו כי מאז 1997, אין הוא מתפרנס ממנה. כאמור, גם לא עשה הנתבע, משך כל התקופה, מאמץ כלשהו להעסיק עובדים, אלא, נהפוך הוא סגר את תיק מס הכנסה והמע"מ. משאין בכוונתו של הנתבע להמשיך ולהפעיל את החנות, אין מקום למתן סעד מן הצדק. לעניין זה לא די בבקשתו של הנתבע בסיכומיו, כי יינתן לו סעד מן הצדק המותנה בכך שהוא יפתח את המספרה תוך זמן שיקצוב לו ביהמ"ש. יש לציין כי הנתבע הגיש במצורף לסיכומיו באמצעות בא כוחו, מה שכונה "סיכומים שנערכו על ידו, ואולם יש בהם כדי להוות עדות. משלא ניתנה עדות זו במסגרת הראיות, אין לצרפה לסיכומים. 7. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה. הנתבע יפנה את החנות, וימסור את החזקה בה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייכים לו. כמו כן ישלם הנתבע לתובעים הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובעים ועד למועד התשלום ע"י הנתבע בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. רפואההפסקת שימוש במקרקעיןשכירות