פסק דין א. נשוא התביעה זו תובענה בגין הפרת חוזה בין התובעת, סונול ישראל בע"מ (להלן - "סונול"), לבין הנתבעת מס' 1, תחנת שירות רמת-גן (להלן - "תחנת ר"ג"), ונתבע מס' 2, מר יהודה קרוננברג - בעל מניות ומנהל בתחנת ר"ג, הערב לחובותיה כלפי סונול. החוזה ו/או החוזים בין התובעים לנתבעים דנים באספקת דלק, שמן ומוצריו ע"י סונול לתחנת ר"ג, השאלת ציוד ומתקנים לשימוש תחנת ר"ג, תשלומים שונים של סונול לתחנת ר"ג, ותנאים מסחריים שנקבעו בהסכם הפשרה מיום 10/3/99. ב. עובדות רלוונטיות ביום 7/7/57 נחתם בין תחנת ר"ג לבין סונול הסכם בקשר לתפעול התחנה, לפיו סונול מינתה את תחנת ר"ג כמפיץ של מוצרי הנפט שלה בתחנה. (נספח ג' ל-ת/4). תחנת ר"ג התחייבה לשלם בעבור מוצרי הנפט שסונול תספק לתחנה, והוסכם כי ספרי חברת סונול ישמשו כהוכחה לסכומים המגיעים לסונול מתחנת ר"ג (ס'8 להסכם, שם). בהתאם להסכם, סונול השאילה לתחנת ר"ג ציוד שבבעלותה (הכולל, בין היתר, מיכלים לאחסון מוצרי נפט ומשאבות לתדלוק) "למטרה היחידה של חלוקת מוצרי סונול" (סעיף 2 להסכם). תחנת ר"ג התחייבה "לא להשתמש או לתת להשתמש בציוד לכל מטרה אחרת מאשר לשם חלוקת מוצרים (של) החברה". (סעיף 6(ו') להסכם, שם). עם תום ההסכמים בין הצדדים התחייבה תחנת ר"ג להחזיר לסונול את הציוד המושאל במצב טוב (סעיף 6(ז) נספח א'). באותו יום (נספח ד') נכרתה גם תוספת לחוזה מכירה. סעיף 2 לאותה תוספת קובע, כי בעקבות דו"ח ועדת דינשטיין יש לשלם לבעלים/חוכרים דמי שימוש בעבור הקרקע עליו בנויה התחנה, ולכן נקבע סכום של 4,909.80 ש"י כדמי שימוש שנתיים. סעיף ב'(2) קבע כי: "במידה ורשות ממשלתית או ועדה מממשלתית כלשהיא או הוראות ממשלתיות אחרות כלשהן יקבעו כי יש להקטין או לבטל את דמי השימוש, אזי יוקטנו דמי השימוש שישולמו לתחנת רמת-גן או יבוטלו". ביום 8/8/66 נחתמה בין סונול לבין תחנת ר"ג תוספת להסכם משנת 1957, הנוגעת לתשלומי דמי שימוש עבור מקרקעי התחנה (נספח ד' ל- ת/4). ביום 11/11/69 נחתמה בין סונול לתחנת ר"ג תוספת שניה להסכם משנת 1957, (נספח ה' ל- ת/4) אשר על פיה, בין היתר השאילה סונול לתחנת ר"ג ציוד נוסף, הכולל מיכלים תת-קרקעיים ומשאבות (סעיף 3 לתוספת). לפי תנאי תוספת ההסכם, תחנת ר"ג חזרה והתחייבה להחזיר לסונול, עם סיום ההסכמים ביניהם, את הציוד המושאל, באותו מצב שקיבלה אותן פרט לפחת הנובע משימוש רגיל וסביר. כמו כן נקבע כי אם תחנת ר"ג לא תחזיר את הציוד, תהיה סונול רשאית להיכנס אל תחנת התדלוק ולקבל לחזקתה את הציוד, ותחנת ר"ג לא תמנע מסונול מלקחת ולהחזיר את הציוד השייך לה (נספח ג' לכתב התביעה, שלא הוכחש, סעיף 14). ההסכמים בין הצדדים הוארכו מעת לעת, כשבתקופות מסוימות המשיכו הצדדים ונהגו בפועל בהתאם להסכמים, אף ללא הארכה פורמלית של ההסכמים, כשהצדדים מאריכים את ההסכמים בדרך של התנהגות. ביום 7/2/89, נחתמו בין סונול לבין תחנת ר"ג שני הסכמים נוספים בקשר להפעלתה של תחנת התדלוק והשירותים, המצוי בשטח התחנה. (נספחים ו' ו-ז' ל- ת/4). גם נספח ד' דן מפורשות בתשלום דמי שימוש וסעיף 11(ב) בו הפנה לדו"ח ועדת דינשטיין, זה הנספח שדן בתנאים הכלכליים, בעוד שנספח ה' שנחתם באותו יום יצר את הסכם המסגרת של יחסי ספק-מפיץ. בהסכם ו', הנושא כותרת: הסכם בסיסי, סונול התחייבה, בין היתר, להשאיל לתחנת ר"ג ציוד נוסף, בנוסף לציוד ששייך לסונול ושכבר היה מותקן בתחנה. סונול שילמה לתחנת ר"ג את שוויו של הציוד המסוים בסך 10,000$, שתחנת ר"ג התקינה בתחנה. בהסכם ז', הנושא את הכותרת: הסכם מפיץ (סוכן), חזרו הצדדים על ההוראות הנוגעות למינויה של תחנת ר"ג כמפיץ מטעמה של סונול. לפי סעיף 5 באותו הסכם, התחייבה תחנת ר"ג להשתמש בציוד ובמתקנים, אך ורק למטרות אחסון, טיפול ומכירת מוצרי דלק ושמן שתחנת ר"ג תרכוש מסונול. בסעיף 8 להסכם זה, חזרו הצדדים ואשרו כי כל ציוד נוסף שימסר לתחנת ר"ג בעתיד יהיה כפוף להוראות ההסכם (סעיף 13 להסכם) (נספח ז'). ב- 27/3/96 (נספח ג' ל- ת/7) נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם ביניהם, לתקופה קצובה של שנה. קובע שם סעיף 3.א. כי: "סונול תשלם לחברה במועד חתימת הסכם זה דמי שימוש חד-פעמיים בסך אשר יהיה שווה בשקלים יציגים ל- 50,000$ בצרוף מע"מ כחוק. לפי שער היציג של יום 7/2/96". בסעיף 5 להסכם האמור נקבע, בין היתר, כי סונול תשאיל לתחנת ר"ג מיכל למיכלית תדלוק בשווי של 35,000$, ובמידה וההסכמים בין הצדדים יגיעו לידי סיום לפני 7/2/02, תחנת ר"ג תשיב לסונול את החלק היחסי משווי המיכל, יחסי לתקופה שנותרה עד למועד האמור. עם סיומו של ההסכם משנת 1997 נוהל בין הצדדים בתחילת שנת 1998, משא ומתן מחודש, וההסכם הוארך בשנה נוספת, (נספח ח'), שנת 1998. (נספח ח' לכתב התביעה שלא הוכחש וכן ס' 15 ואילך ל- נ/17). בסעיף ב' שם נאמר: "הסכם האספקה יוארך לתקופה של 12 חודש מיום 8/2/98 עד 7/2/99 בתנאי ההסכם הנוכחיים". ב- 14/2/99 תחנת ר"ג הגישה לבית משפט השלום בת"א תובענה, בתיק ה"פ 176191/99 בה ביקשה לאסור על סונול לסיים את ההסכם ביניהם, ולהצהיר כי על סונול להמשיך ולספק דלקים לתחנה בהתאם להסכם האחרון. כן, הגישה גם בקשה למתן סעד זמני (בש"א 109517/99 נספח ט"ו). סונול הגישה תגובה לטענותיה של תחנת ר"ג בקשר להארכת ההסכם, בה הבהירה כי הארכת ההסכם בשנה נוספת כפופה להסכמה על התנאים המסחריים בין הצדדים. (נספח ט"ז). הצדדים הגיעו (ב- 10/3/99) להסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, שבו נקבעו תנאי הסחר, לשנה נוספת. (נספח י"ז). ב- 25/5/99 הודיעה סונול לתחנת ר"ג על ביטול ההסכם ביניהן, בשל הפרתו היסודית ע"י תחנת ר"ג. לטענתה, עד יום הגשת התביעה, לא שילמה תחנת ר"ג את חובותיה לסונול. סונול טוענת כמו-כן גם לנזקים שנגרמו לה בגין אי מכירת מוצרי נפט בתחנה, החל מהמועד בו חדלה תחנת ר"ג לרכוש ולשווק מוצרי סונול בתחנות ועד למועד סיום ההסכם שנקבע בפשרה. עובדים שנשלחו ע"י סונול מלווים בציוד מתאים, לא הורשו ע"י תחנת ר"ג להוציא את המיכלים מהקרקע. תחנת ר"ג מצידה טוענת שסיומו המהיר של ההסכם עמה, מהווה הפרת חוזה על סמך פרשנות לא נכונה של הסכם הפשרה; שאין היא חייבת להחזיר מאומה לתובעת וכי נגרמו לה נזקים העולים על החוב הנטען של התובעת, כתוצאה מסיום הקשר. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והראיות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - מה משמעות הסכם הפשרה. - מי הפר את הסכם הפשרה. - האם הודעת הביטול ניתנה כדין? - האם על תחנת ר"ג להשיב לסונול מיכלים הנמצאים בקרקע וציוד ישן ? - משמעות כתב הערבות של הנתבע מס. 2. - גובה הנזק. ד. הסכם הפשרה 1.ׂה ד י ן בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (פ"ד מט(2) 265, 266) נקבע: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים יבקשו במשותף להגשים. שני המקורות - לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו - הם "קבילים". בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה. (בית המשפט יפנה אל נתונים אמינים שקיבלו גילוי חיוני בכתב, בעל-פה או בכל התנהגות אחרת להבדיל מצפונות בטן ורחשי לב). באומד דעת זה עוסק סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. עם זאת, אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. אומד הדעת הרלוונטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר. מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על-פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית נקבעת על-פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית ושיקולי שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים. בהתנגשות בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית, יד התכלית הסובייקטיבית על העליונה. חזקה היא כי תכלית החוזה תוגשם אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון שנקטו הצדדים. בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה". (דף 268, שם). 2. עובדות רלבנטיות בתאריך 10.3.99 (נספח י"ז ל- ת/4) קיבל הסכם הפשרה שבין הצדדים תוקף של פס"ד (בש"א 109517/99, ה"פ 17619/99). שני הצדדים היו מיוצגים בעת עריכת הסכם הפשרה, והוא נכתב בכתב ידו של עו"ד רם סואן (סעיף 14 לתצהיר מוזר נ/16) מטעם סונול. מפאת חשיבות ההסכם למהות הקשר החוזי שבין הצדדים, נצטטו כלשונו: "הצדדים מתכבדים להודיע בזאת לכב' בית המשפט כי הגיעו להסדר פשרה, מחוץ לכתלי ביהמ"ש, לפיו ההסכם שבין הצדדים יחודש החל מיום 1.3.99 לשנה נוספת, על פי תנאי ההסכם הנוכחיים כפי שנהגו עובר לפברואר 1999. תנאי הסחר יהיו כדלקמן: מחיר הדלקים לתחנה יהיה ע"פ מחירם בשער בז"ן ובתוספת 48 ₪ לכל קילוליטר + ההוצאות המשתנות כפי שסוכמו בין הצדדים. סונול תתן לקרוננברג 4 הובלות דלקים בחודש במחיר מלא (100%) והובלה חמישית, אם תתאפשר כנגד הנחה בשיעור 15% (85%) מהמחיר המלא. הצדדים מבקשים לתת להסרר זה תוקף של פס"ד, ללא צו להוצאות". ואכן ביום 10.3.1999, כאמור, ניתן תוקף פס"ד להסדר זה. יש לציין את שרואים מייד והוא כי בהסכם זה לא צוין במפורש כי על סונול לשלם לתחנת ר"ג תשלום דמי שימוש בגובה של 50,000 דולר לשנה. בהסכם הקודם שהיה בין הצדדים (סעיף 3א' לנספח י' ל- ת/4) נקבע כי: "סונול תשלם לחברה במועד חתימת הסכה זה דמי שימוש חד פעמיים אשר יהיה שווה בשקלים יציגים ל - 50,000 דולר". מכאן המחלוקת שבין הצדדים היא, האם למרות שהדבר לא נאמר במפורש זכאים הנתבעים לתשלום כזה, או מאחר וכל מנגנון תנאי הסחר בין הצדדים השתנה, אזי לא רק שלא הוסכם על תשלום דמי שימוש כנ"ל אלא גם שדרישה כזו מנוגדת לתכלית ההסכם. (טויסטר עמ. 98). קדמו להסדר שני דברים נוספים, שיכולים להשליך אור על הדרך הנכונה לפרשנותו: האחד - ההתקשרויות הקודמות שבין הצדדים והרצון הלא מוכחש לשנותם; השני - מו"מ לקראת הסדר הפשרה, אשר נערך בחלקו המשמעותי במסדרון בית המשפט, עובר לדיון בבקשת תחנת ר"ג בבית משפט השלום, למתן צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על סונול לפרק ציוד המותקן אצל תחנת ר"ג או להפסיק את אספקת הדלקים והשמנים לתחנה או ללקוחותיה. במילים אחרות התוצאה של פס"ד בהמרצת פתיחה זו היתה שההסכם של תחנת ר"ג עם סונול לשנת 1999 ימשיך "לרוץ" שנה נוספת. במסגרת אותה עתירה היא ביקשה גם סעד זמני להארכת ההסכם באותם התנאים. הסכם הפשרה סוכם בשיחה טלפונית בין מר עמוס קורן מטעם הנתבעת, לבין מנכ"ל סונול מר משה ארז. שני הצדדים היו מיוצגים ע"י עו"ד בעת אישור הסכם הפשרה וניסוחו. המו"מ שהיה עובר לחתימת הסכם הפשרה היה בחלקו בכתובים. אשר למגעים שהיו עובר להסכם הפשרה, נראה כי חלקם היה בכתובים. ניתן ללמוד על כך מנוסח ההמרצה (לעיל) והתגובה לה (שם), אם כי מסמכים שצוין שמצורפים שם,- לא צורפו לדיון הנוכחי. נבחן את המסמכים או "אותותיהם" הקיימים לפי סדר כרונולוגי: המכתב הראשון הרלבנטי לעניינו הוא נספח ה' ל-ת/7 מתאריך 3.2.1999. בו צויינו תנאי סחר חדשים לענין סוגי מוצרים שונים, גובה הנחה ואשראי, ע"י מר יוקב, ראש מנהל אגף תחנות של סונול (שלא העיד). סעיף 3 קבע: "שאר התנאים כאמור בתוספת להסכם מיום 7.2.89 יעמדו בתקפם למעט האמור בסעיף 4 (א) ו-(ח) ולמעט התנאים שאינם מתיישבים עם תנאי הסחר החדשים דלעיל". אם נפנה לתוספת להסכם מיום 7.2.89 (נספח י' ל-ת/4) ניווכח כי סעיף 4 לתוספת קובע: "כל התשלומים והסכומים המופיעים בהסכם המפיץ מיום 7.2.89 בטלים ומבוטלים ובמקומם יבואו התשלומים המפורטים בסעיף 3 לתוספת להסכם זו" (כך). לסעיף 4 אין סעיפים משנה קטנים, ומכאן שהפניה לסעיפים (א) ו - (ח) לא יכולה להיות. סעיפים קטנים במסגרת סעיף 3 קיימים בתוספת להסכם, אבל הם לא מגיעים עד לסעיף ח' אלא נפסקים בסעיף ו'. אם כן למה היתה הכוונה? מסעיף 7 לעתירה של תחנת ר"ג עולה כי ביום 4.3.99 היא קיבלה מכתב אולטימטום מסונול בו דרשה ממנה סונול לשנות את תנאי ההתקשרות שנקבעו בהסכמים. לעמדת התובעת :”הענות לדרישה זו משמעה בפועל הוא פגיעה ברווחיות... בכ-50%". לכן בתגובה (סעיף 8 שם) היא השיבה במכתב מיום 4.3.99 כי: "ההסכמים חלים ותקפים ומחייבים את הצדדים לכל דבר וענין עד ליום 7.2.2000 שכן המשיבה לא נתנה למבקשת הודעה כנדרש וכדין על ביטול ההסכמים". בסעיף 22 לתגובה נאמר כי: "בין תחנת ר"ג לבין סונול נערכו מגעים בקשר לחתימה על הסכם חדש לקראת חודש פברואר 1999, כשנציגי סונול הבהירו, באופן חד משמעי, כי סונול מוכנה לחתום על הסכם חדש, רק בתנאים מסחריים מסויימים, וכי בהעדר הסכמה על התנאים שיחולו בהסכם החדש, סונול לא תתקשר עם תחנת ר"ג בהסכם חדש, ועם פקיעת ההסכם הנוכחי, תחנת ר"ג תוכל לרכוש מוצרי נפט מכל גורם אחר, כרצונה". הויכוח הפך להיות מפורט יותר במכתבו של מר נ' להב מתאריך 16.5.1999 (במסגרת מסמכי י"ח ל-ת/4): "כפי שנמסר לך ע"י מר שולחני כמו גם על ידי, הן על פי הסכם הפשרה בינינו שבית המשפט נתן לו תוקף של פסק דין, והן על פי ההסברים והתחשיבים שנמסרו לך ע"י מר שולחני, התרומה הנשארת לסונול בגין מכירות דלקים, לאחר ניכוי הוצאות, חייבת להיות 48 ₪ לק"ל, ולפיכך כל הוצאה נוספת באשר היא,מכל סוג שהיא, אינה חלה על סונול. הודעתי לך כי איננו מוכנים לחרוג מהמסגרת הנ"ל ולספוג את 50,000 $ או כל סכום אחר, ותנאי שלנו להמשך אספקות הדלקים הוא עמידה שלכם בהסכם שהוגש בבית המשפט, דהיינו, תרומה של 48 ₪/ק"ח לסונול ובתנאים שסוכמו. תשומת ליבך שהסך של 50,000 $ הינו חלק מתנאי הסחר שנקבעו בתוספת האחרונה להסכם מיום 7.2.89 ואשר שונו במפורש בהסכם הפשרה. מרגע החתימה על הסכם הפשרה תנאי הסחר היחידים החלים בינינו הם אלו שנקבעו בהסכם הפשרה". מהראיות שנשמעו בבית המשפט עלה כי במו"מ שבע"פ לא עלה כלל נושא דמי השימוש, והשיחה כולה התמקדה אך ורק בתנאי המחיר אותו ישלמו הנתבעים לתובעת בגין מוצרי דלק. כן עלה בשיחה נושא של הובלת דלקים. העיד מר ארז (עמ. 25): "המלים דמי שימוש לא עלו בשיחה. 50,000 דולר לא עלו בשיחה. מה שעלה בשיחה היה 48 אגורות אחרי כל ההוצאות. לא דיברנו על שום פרט אחר." ברוח דומה העיד גם עו"ד סואן,מטעם סונול, בסעיף 54 לתצהירו (ת/4).וכן מר קורן מטעם הנתבעת (עמ. 59). טוענת התובעת כי חזקה על כל אחד שהעלה באותה שיחה את הנושאים החשובים לו. משלא העלה מר קורן את ענין 50,000 הדולר דמי שימוש, כיצד הוא יכול לטעון שסוכם על המשך תשלום כזה? כך גם מר ארז הבין את הענין: "היה ברור אחרי כל ההצעות... שאין תשלום נוסף עבור שום דבר. זו פעם ראשונה שאמרנו בז"נ פלוס 48. זה מה שנשאר לסונול אחרי הכל. זה אחרי שהיא לא משתתפת בכלום, אלא הם נושאים עליהם את כל ההוצאות". (עמ. 23). סונול מתחזקת בפרשנותה זו לאור העובדה שקורן מתחנת ר"ג דרש תנאי סחר כמו תחנה נוספת: "תחנת החוף", ביודעו שסונול לא משלמת לתחנת החוף דמי שימוש. לעדותו ( שם עמ. 64) בעת השיחה עם ארז ציין שהוא מעונין בבז"נ פלוס 45 ₪, אבל הוא לא העלה את נושא ה - 50,000 דולר בעת שיחת הפשרה שהיתה במסדרון בית המשפט. (עמ. 64). כיום מסתבר שתחנת ר"ג התקשרה בהסכם עם חברת הדלק אלון. ההסכם הוא בע"פ. לפיו התמורה של אלון היא בז"ן פלוס 30, ללא תשלום דמי שימוש לתחנה. (עמ. 65). ב-12.2.1998 (נספח ח' לפרשת התביעה, שלא הוכחש) כתבה סונול לתחנת ר"ג בצורה לקונית כי: "הסכם האספקה לתחנה יוארך לתקופה של 12 חודש...בתנאי ההסכם הנוכחיים". 3. יישום הדין על העובדות מה ניתן להסיק מהאמור לעיל בדבר פרשנות הסכם הפשרה? איני סבורה שיש ליחס משמעות מרובה, אם בכלל, למונח תנאי סחר או התנאים המסחריים שבו כונתה ההתקשרות בין הצדדים. ברור שבהסכם הפשרה, הצדדים באו לגבש את מלוא התנאים הכלכליים שביניהם, בין אם יקראו לכך תנאים מסחריים או תנאי סחר, ללא כל הבדל. בעבר הוארך ההסכם שבין הצדדים לשנה משנת 1998 ועד לשנת 1999. כשההסכם הוארך היה זה במתכונת "הרגילה" הקודמת שכללה תשלום דמי שימוש והסכמה לגבי תנאים (מועטים) שהשתנו. במילים אחרות, כשלא היו מחלוקות בין הצדדים, די היה באותו נוסח כללי של חידוש תנאי ההסכם הנוכחיים, כדי להוות הסכם מקובל ידוע ומוסכם. אבל מה הדין, שעוד לפני חידוש ההסכם לשנה נוספת, מתחיל מו"מ ביניהם, כשסונול מודיעה לתחנת ר"ג שהיא מעונינת בתנאים שונים? כאשר מר קורן בעצמו, לעדותו, סבור שנושא דמי השימוש של 50,000 דולר הינו נושא ראוי לדיון בינו לבין ארז מסונול, לענין הארכת החוזה, והוא אכן משוחח על כך. אבל ברגע הרלבנטי, דהיינו עובר לחתימת הסכם הפשרה, הוא אינו מעלה אותו כלל לדיון או לאיזכור מוסכם, בהסכם הפשרה! כשמר קורן דורש את אותם התנאים של תחנת החוף, הוא יודע שתחנת החוף אינה משלמת דמי שימוש, מה סבר שיבין הצד שכנגד? שהם מתנדבים לשלם דמי שימוש, שזכרם אפילו לא מועלה בשיחה, ואשר לא משולמים ע"י תחנת החוף, שתחנת ר"ג ביקשה השוואת תנאים עמה? אם לכך נוסיף עוד את העובדה, שגם תחנת אלון הקשורה כיום עם תחנת ר"ג אינה משלמת לה דמי שימוש, כי אז הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, שלא ניתן להתיחס להסכם הפשרה באופן מנותק מהמו"מ שקדם לו ומשיחות הטלפון שג"כ קדמו לו. העובדה שנושא 50,000 הדולר דמי שימוש עלה ונזנח, אומרת דרשני. ולא נשכח ממני ענין הקיזוז. מסתבר כי ההתחשבנות בין הצדדים, לפחות בתחילת השנה המוארכת, היתה כמימים ימימה. כלומר: תחנת ר"ג קיזזה מהכספים שהיא חבה בגין רכישת דלקים, לעומת סכום של 50,000 דולר, דמי שימוש, שהתובעת שילמה לה בשנים עברו. בכך ראתה תחנת ר"ג אישור נוסף לכך שהסכום של 50,000 דולר, אכן אמור להשתלם לה כבעבר. אין זו הפרשנות הנכונה של התנהלות הדברים. ההסכם סוכם ע"י דרג מנהל ומקבל החלטות של תחנת ר"ג ושל סונול. יחד עם זאת, המנגנון המבצע שם, המשיך לערוך את ההתחשבנות כפי שהיה בעבר. כלומר, במקום לשלם את מלוא הסכום, בוצע קיזוז בגין רכישת הדלקים ע"י תחנת ר"ג, מהסכום של 50,000 דולר שבעבר היתה תחנת סונול - התובעת - משלמת לתחנת ר"ג. העובדה שדרג מבצע המשיך במתכונת קודמת,- לא יכולה להשליך אחורנית על ההחלטות שקיבלו הדרגים המחליטים ושסוכמו בהסכם הפשרה, ולא ניתן לאמר שיש כאן "התנהגות מדברת". אם נקבל את פרשנות תחנת ר"ג להסכם הפשרה, תהיה התוצאה שתחנת ר"ג גם שיפרה את תנאיה לענין גובה התמורה, וגם התנהגה באותה דרך חשבונאית,ולא "ויתרה" על דמי השימוש של התובעת. אם כן מדוע בכלל נוהל המו"מ? ה. מי הפר את הסכם הפשרה? הנובע מהאמור לעיל הוא, כי בהסכם הפשרה, ויתרה תחנת ר"ג על זכותה שבעבר לקבלת דמי שימוש בגובה של 50,000 דולר מהתובעת. מכאן נובעת מסקנת משנה. אם התובעת לא היתה חייבת לשלם לתחנת ר"ג דמי שימוש, ואם תחנת ר"ג, למרות זאת, במקום לשלם בגין דלקים, שמנים או חלקם, קיזזה את התמורה מדמי שימוש אלה, הרי היא זו שהפרה את הסכם הפשרה שבין הצדדים. מכיון שהפרה זו לא תוקנה למרות מספר פניות מטעם התובעת בנושא, - אזי הנתבעת מס. 1 היא זו שהפרה את הסכם הפשרה, וכך אני קובעת. ו. האם הודעת הביטול ניתנה כדין? טענו הנתבעות כי הודעת הביטול ניתנה שלא כדין (סעיף 73 לסיכומים) הן משום שנשלחה שלא בתוך זמן סביר, כדרישת החוק, הן משום שנשלחה ללא עילה של הפרה יסודית, והן משום שנשלחה שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת. ניתן היה להפעיל לעמדת ב"כ הנתבעים את עקרון "העפרון הכחול" ולהימנע מביטול גורף של ההסכם, אפילו סברה התובעת כי לא היה מקום לקזז את הסכום האמור. (סעיף 74). ראשית יש לאמר כי לאחר שקבעתי שתחנת ר"ג הפרה את ההסכם, זכאית היתה התובעת לשלוח לה הודעת ביטול. מאחר ותחנת ר"ג הבהירה כי היא עומדת על טענותיה וכי היא לא תשלם (נספחים י"ט ל - ת/4 מכתבים מתאריכים 13.5.99, 17.5.99 ו - 23.5.99), היא היתה יכולה לצפות שמעשה כזה יגרום לביטול ההסכם עמה. האם היו בהסכם הוראות מיוחדות לענין הביטול? סעיף 12א' (נספח ה' ל-ת/4) תוספת להסכם מיום 7.7.1957 קבע כי: סונול תהיה רשאית לבטל את ההסכם בכל עת ולהביאו לידי גמר על ידי מתן הודעה בכתב למוכר בכל אחד מהמקרים הבאים: א. אם המוכר לא ישלם לחברה בזמן כל סכום אשר יגיע ממנו בתוקף ההסכם המקורי ותוספת זו או אם לא ישלם איזה סכום אחר אשר יגיע ממנו לחברה וזאת לאחר שהחברה תתן למוכר התראה סבירה להסדר תשלום החוב הנדון.... בכל מקרה שההסכם יבוטל בהתאם לאמור לעיל...ייחשב ההסכם כבטל ומבוטל מזמן מתן ההודעה על ידי החברה... והחברה תהיה משוחררת מכל התחייבויותיה על פי ההסכם המקורי ותוספת זו מזמן מתן ההודעה". ברוח דומה, לענין מתן ההודעה, חזרו הוראות אלה גם בהסכם מפיץ - סוכן (נספח ז', סעיף 20 ל-ת/4) מכאן, שגם הזריזות הרבה שהפגינה התובעת בסוף הדרך, זריזות שבאה לאחר מספר התרעות, עומדת בביקורת החוזה ו/או החוזים שנחתמו ע"י הצדדים. יחד עם זאת יש לציין, שחוזים אלה נחתמו בחלקם לפני יותר משנות דור; אם במשך שנות דור נמשכו יחסים מסחריים רציפים ותקינים בין הצדדים, ראוי היה לתובעת גם לסיים יחסים אלה, בצורה מעודנת יותר. לעיתים גם עמידה על קוצו של יוד בהפעלת החוזה, בנסיבות כגון אלה למשל, משאירה טעם רע בפה, אם כי לא עילת תביעה לנפגע. ז. האם על תחנת ר"ג להשיב לתובעת ציוד לרבות מיכלים השקועים בקרקע? אין מחלוקת בין הצדדים שסונול השאילה לתחנת ר"ג ציוד מגוון (ע"כ להלן) כדי שזו תוכל לפעול בצורה מסודרת. מאחר ולגבי חלק מהציוד אין מחלוקת שלא הוחזר, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת להחזיר את הציוד וגם לשלם בגינו דמי שימוש ראויים, בגין כל התקופה מיום סיום ההסכם ועד למועד ההחזרה. המחלוקת אם כך בין הצדדים היא: איזה ציוד יש להחזיר, אם בכלל, האם יש לשלם דמי שימוש בגינו? מה גובה דמי השימוש? טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה להשבת הציוד, מאחר שזו לא הוכחה. הם מפנים לנספח א' להסכם הבסיסי (נספח ו' ל-ת/4) וגורסים כי ציוד שלא נכלל שם, לא כלול בהתחייבות, בנוסף אין גם כל טעם להחזיר מיכלים רקובים ומתפוררים שנטמנו בתחנה לפני עשרות שנים. בסעיף 58 לפרשת התביעה מפרטת התובעת למה כוונתה בהחזרת ציוד ומיכלים השייכים לה: "את המיכלים לאחסון וניפוק מוצרי הנפט השייכים לסונול, וכן ציוד נוסף השייך לסונול הכולל גופי אותיות וקונסטרוקציה, 2 חיצים על עמודים ושלט, 2 תרנים, תמרור, 2 ארונות, 2 שלטי מוצרים"... עיון בנספח ה' (מסומן דף 18 ל-ת/4) מעלה כי צורפה לו תוספת המתארת את הציוד המושאל. הרשימה מתמקדת ב - 4 מיכלים וב - 7 משאבות דלק. עמוד 2 לאותה רשימה כולל בתוכו בכותרת :"שילוט" - 4 עמודי תאורת שטח עמודי שלט סונול, קוביות על גג משאבות וקוביות על גג הבנין. הסכם ההשאלה קובע כי הרשימה אינה ממצה וכי מה שיכריע זה הכתוב בספרי החברה. בתאריך 24.6.1999 נשלח ע"י התובעת לתחנת ר"ג מכתב אליו צורפה רשימה שכותרתה: "קובץ נכסים לפי מספר צרכן". הרשימה מתיחסת לציוד הנמצא בתחנת ר"ג. בתאריך 29.6.1999 (ר' נספחים ג' ו - ד' ל-נ/17) כבר פורקו משאבות, עמודים, חץ כניסה ועיצוב שלטים ומנהל האחזקה ראובן אישר בחתימתו כי קיבלם. אומנם הפירוק היה של 6 משאבות, ואילו ברשימת הציוד מופיעות 7 משאבות, ברם בית המשפט לא קיבל הסבר, וסביר להניח כי משהסכימה הנתבעת לפירוק הציוד "הגלוי" על פני השטח, לא היתה משאירה ברשותה דווקא משאבה אחת, וכי ייתכן שהמספור הלא זהה נבע מהחזרה קודמת או מבלאי. לאור כל זאת, אני קובעת כי הנתבעת החזירה את הציוד, למעט מיכלי התדלוק התת-קרקעיים. מר קורן הודה כי לא החזיר לסונול את המיכלים התת-קרקעיים (עמ. 77). לגבי המיכלים הקבורים בקרקע: טענו הנתבעים שאומנם מיכלים אלה היו שייכים במקורם לתובעת, וכן גם הופיעו בהסכמים מלפני שנת 1989 (ר' קורן עמ. 77), ברם מאחר ומיכלים אלה לא הופיעו בהסכמים משנת 1989 (נספחים י' ו-ז' לתצהיר סואן) הועברה הבעלות בציוד אליהם, ומה ששייך לתובעת ורק הוא מופיע בנספח א' ל-מסמך י', כשהמיכלים לא מופיעים שם. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 9 לתצהירו של מר קורן (נ/17). שם הוא גורס, שמדובר במיכלים מתפוררים, שאין להם ערך כספי, שהוצאתם מהקרקע כרוכה בהוצאות ובנזקים של עשרות אלפי דולרים. בתצהיר הוא מסביר מדוע נושא המיכלים לא הופיע בהסכמים המאוחרים ובלשונו: "בגינו ניכתה התובעת פחת במלוא שויו, שנים רבות, התכלה למעשה וערכו התאפס באופן ששני הצדדים לא ראו בו ציוד בעל ערך כלשהו כבר בעת שנערכו ההסכמים החדשים מיום 7/2/89 וזו הסיבה שמיכלים אלה לא נכללו מלכתחילה בנספח א' של אותם הסכמים". מכאן נובע,- שמיכלים אלה לא עברו לבעלות הנתבעים ונותרו לתובעת. מאחר בהסכם (סעיף 14) לא נקבע מנגנון פרטני לדרך השבת המיכלים, ונראה לי שיש יותר משמץ בטיעוני הנתבעים אודות היקף ההוצאות מחד גיסא והאפשרות של "השקעתם" במיכלים ישנים מאידך גיסא. לכן אני קובעת כי ברמה העקרונית המיכלים שייכים לתובעת וצריכים להיות מושבים לה, מכיוון שעודם מתפקדים, רצוי שהצדדים יגיעו להסכמות אודות שווי משוער, אותו ישלמו הנתבעים לתובעת, בהתחשב בנסיבות לרבות ניכוי פחת,- אם היה, מבלי לבצע טלטולים של המיכלים והשבתה חלקית אפשרית של התחנה. ח. כתב הערבות של מר קרוננברג- הנתבע מס. 2 הנתבע מס. 2 היה והינו בעל מניות ומנהל בתחנת ר"ג. הוא התחייב אישית כלפי סונול לגבי כל התחייבויותיה של תחנת ר"ג כלפי סונול בקשר לרכישת מוצרי נפט ומוצרי לוואי מסונול. (נספח י"ג לתצהיר סואן, ת/4 . התחייבותו היא מתמדת, לא מותנית ולא מוגבלת. על גבי כתב הערבות מופיעה תוספת בכתב יד שהינה כללית יותר. מר קרוננברג לא זכר תוספת זו, לא ראה את כתב הערבות עובר למשפט, ולא שוחח עליו עם עורכי דינו. ב"כ הנתבעים (סעיף 77) מציין כי יש לדחות את התביעה נגדו לאחר שהוברר כי החוב שהוליד את הודעת הביטול נבע מקיזוז דמי שימוש שנתיים, בעוד שהערבות ניתנה רק בקשר לרכישות דלקים שמנים ומוצרי לוואי. פרשנות זו אינה מקובלת עלי. מר קרוננברג חתום על ערבות כללית. אין לי סיבה להאמין, והדבר גם לא נטען, שמאן דהוא מהתובעת הוסיף פרטים לא מוסכמים לכתב הערבות. גם סביר בעסקים, שבעל מניות של חברה, חותם כערב אישית למלוא חובותיה. לאור כל זאת אני קובעת כי הנתבע מס. 2 חב ביחד עם הנתבעת מס. 1 לכל חוב שלה כלפי סונול, כמפורט להלן. ט. גובה הנזק נזקי התובעת התובעת טוענת לנזקים במספר ראשים: ראש הנזק הראשון הוא - חוב הנתבעים בגין אספקת מוצרי נפט שתמורתם לא שולמה המדובר בגין החודשים ינואר, אפריל ומאי 1999 (סעי 1(א) לתצהיר טננהאוז, ת/1). סה"כ החוב עפ"י תצהיר טננהאוז נכון להיום הוא 2,094,359 ₪. התחשיב התבסס על תעודות משלוח, חשבוניות וחיובים וזיכויים שוטפים. לעמדת הנתבעים סה"כ החוב שהם דולים מתצהירו של מר איתן טננהאוז (עמ. 13 לסיכומים) הוא 1,727,267 ₪. תחשיב זה לא נבדק ע"י הנתבעים, באשר מועדי התשלום של סכומים אלה טרם הגיע כאשר נותק הקשר ההסכמי ביניהם. כפי שעלה מעדויותיהם של מר טננהאוז מטעם התובעת והגב' ברין מטעם הנתבעים, הנוהל לענין חיובים וזיכויים היה, שהתובעת היתה שולחת אחת לחודש מצב חשבון של מכירות. במידה ולא היתה מגיעה תגובה מצד תחנת ר"ג כי אז היה הסכום נחשב כסכום נכון. במידה ולתחנת ר"ג היו השגות בצורה של קיזוזים למיניהם, הדבר היה מועבר לאישור התובעת ורק לאחר אישורה היה מבוצע קיזוז במידת הצורך. בעבר היו קיזוזים. (עמ.7 - 9). לעדות העד טננהאזו מצבת החובות משקפת את גובה החוב נכון לחודש מאי 1999, כשהמסמכים הנגדיים, שצורפו לתצהירה של הגב' ברין, - לא אושרו ע"י התובעת. נראה כי לפחות כשקיימת מחלוקת בין הצדדים יש ליישם את שקבעו בתחילת הדרך. סעיף 8 לנספח א' ההסכם הראשוני משנת 1957 (נספח ג' ל-ת/2) קובע כי: "ספרי החברה ישמשו כהוכחה לסכומים המגיעים מהמוכר". המדובר בעצם (לאחר הכרעה בענין דמי השימוש בגובה של 50,000 דולר המהווים, נכון למועד הרלבנטי סכום של 243,000 ₪) במחלוקת לגבי סכום אחד שהוא 53,937 ₪. הגב' ברין מנהלת החשבונות של תחנת ר"ג שהובאה לעדות, - לא יכולה היתה לבסס מחלוקת זו, או להביא ראיה מפריכה להתחשבנויות שהוצגו ע"י התובעת ואשר הוסברו בתצהירו ובעדותו של טננהאוז. ב"כ הנתבעים גורס בסיכומיו, כי התחשיב לא גובה בחשבוניות. לענין זה הוא מופנה לעמ. 10 לפרוטוקול שם טען כי לא יעלה טענה זו, אבל הסכום מוכחש. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי התובעת הוכיחה חוב זה, ועל הנתבעים לשלמם לה ביחד ולחוד. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. ראש הנזק השני הנטען הוא - נזקים בגין הפרת ההסכם ע"י הנתבעים טוענת סונול כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מאי מכירת מוצרי הנפט של סונול בתחנת ר"ג החל מהמועד בו חדלה תחנת ר"ג לרכוש ולשווק מוצרי נפט של סונול בתחנה ועד למועד סיום ההסכם כפי שנקבע בהסכם הפשרה, בגובה של 323,136 ₪. תחשיב נזקים נערך לפי ממוצע מכירות חודשי ולפי שיעור התרומה המוסכמת (סעיפים 10 - 11) ע"י מר מאיר שולחני וע"י מר סואן (סעיף 69). מאחר ולגבי נושא זה לא הובאו כל עדויות נגדיות ע"י הנתבעים, - גורסת התובעת שיש לקבל נזקים אלה כמוכחים. בסיכומי ב"כ הנתבעים לא מצאתי כל התיחסות לענין זה. אשר על כן אני מקבלת את העתירה בראש פרק זה. לגבי פיצויים בגין אובדן הכנסות, הם אינן נכללים בגדר ערבותו של הנתבע מס. 2 שערב לחובות החובות וההתחייבויות כלפי התובעת. פיצוי אינו חוב או התחייבות, ולכן בראש פרק זה תישא הנתבעת מס. 1 בלבד. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. ראש הנזק השלישי הנטען הוא - תשלום יחסי בגין שווי המיכל למיכלית התדלוק, עפ"י הוראות הסעיף 5 (ג) להסכם נספח א' משנת 1997 (נספח י"א ל-ת/4) עפ"י חשבונו של מר סואן המדובר בסכום של 80,850 ₪. (סעיף 71; וכן סעיף12 לתצהיר שולחני, ת/2). לא מצאתי התיחסות פרטיקולרית לנושא זה בסיכומי הנתבעים. אשר על כן אני קובעת שעל הנתבעים לשלם לתובעת סכום זה ביחד ולחוד. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. ראש הנזק הרביעי - הוא תשלום דמי שימוש בציוד של סונול לעמדת התובעים הנתבעים המשיכו להשתמש בציוד של סונול לאחר תום הקשר החוזי ביניהם, ואת חלקו השליכו לצידי הדרך. לכן מעבר לכך שהנתבעים חייבים להחזיר לסונול את מלוא הציוד כולל המיכלים, עותר ב"כ התובעים לחייב את הנתבעים בדמי שימוש וכן בהוצאות של 22,000 ₪ בגין הפעולות שערכה סונול לצורך החזרת הציוד. הציוד של סונול הושב, למעט המיכלים התת-קרקעיים; סביר שהציוד לא הושב במועד שנדרשה השבתו, ברם מהו מועד כזה, ומה היה משך השימוש,- לא הוכח. לאור זאת אין מקום לחייב בדמי שימוש על ציוד שלא הושב. לגבי סכום ההוצאות הנטען בגובה 22,000 ₪, - הוא אינו נכלל בפרשת התביעה, ולכן לא ניתן להתייחס אליו. הסיכום הוא שאני דוחה הטענות בראש פרק זה. הנתבעים טענו גם הם לנזקים. לאחר שקבעתי כי הנתבעים הם שהפרו את החוזה, וכי החוזה בוטל כדין עפ"י הוראות ההסכמים שבין הצדדים, - נראה שהדיון בראש פרק זה מתייתר. מעבר לכך: לאחר סיום ההתקשרות עם סונול, התקשרה תחנת ר"ג עם חברת אלון. מר קורן שמר את הקלפים קרוב לחזהו, ומעדותו עלה שהוא אינו יודע אם המחיר של סונול יותר טוב או פחות טוב מהמחיר של אלון (עמ. 80). את המסמכים הרלבנטיים לצורך בדיקת רווח והפסד הוא העביר לכלכלן לצורך חישובי ההפסד והנתונים אצלו. (עמ. 81). הוא לא בדק את עמלת המפעיל שיש לו מול חברת "אלון" ולא יכול היה להעיד, או שלא רצה להעיד בבית המשפט, כמה הוא מרוויח היום על כל ליטר דלק לפי ההסכם שלו עם חברת אלון. נראה כי בנסיבות אלה, מעבר לאמור לעיל, גם לא הוכח שהנתבעים סבלו נזקים מניתוק הקשר שלהם עם התובעת, ועל כל פנים היקפם של נזקים אלה אינו ברור. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, כמפורט לעיל, ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 15% מסה"כ סכום התביעה. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. כמו כן זכאית התובעת להוצאותיה, אותן ישום הרשם. גם סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין. הפרת חוזהחוזהתחנת דלקדלק