פסק דין 1. הנתבעות 3-1 (להלן - דיסקברי) ניהלו סוכנות לאספקת דוגמנים ושחקנים. כך מכל מקום הן הציגו את עצמן. הנתבע מס' 4 הוא בעל המניות העיקרי של כל שלושת הנתבעות ומנהלן היחיד. ביזמת הנתבע 4 החלה דיסקברי לחפש ברחבי הארץ, באמצעות סניפיה בערים הגדולות, דוגמנים, או מועמדים לדוגמנות, בקרב בני נוער וילדים. כתוצאה מיזמה זו ופניית הסוכנות למועמדים פוטנציאליים, באופן ובשיטה שיפורטו בהמשך, הגיעו ל"אולפני" הסוכנות ברח' בן יהודה בתל-אביב, עשרות ומאות ילדים, מלווים ע"י הוריהם, במועדים שונים (על פי הזמנת דיסקברי) כדי לבחון את כישוריהם והתאמתם לעבודה כדוגמנים או שחקנים בסרטי פרסומת או סרטי ילדים, שאמורים היו להיות מופקים עבור ערוצי הטלויזיה השונים. למותר לציין כי הילדים והוריהם היו נלהבים מעצם פניית אנשי או סוכני דיסקברי אליהם ו"בחירתם" כמועמדים לשמש דוגמנים, או שחקנים בסרטי פרסומת או סרטי תעודה אחרים. מאות מהם הגיעו, כאמור, לאולפני דיסקברי ורובם ככולם, כך התברר להם לאחר מכן, "נפלו בפח" ורומו. כך מכל מקום הם חשו. הם לא קיבלו את שהובטח להם ואולצו לשלם סכומים גבוהים ובלתי סבירים עבור התמורה שכן קיבלו (אלבום שהכיל מספר תצלומים של הילד). חלק מההורים הגיש תלונות נגד דיסקברי הן למשטרה והן למועצה לשלום הילד ובמקרה אחד, לפחות, הוגשה אף תביעה כספית ישירה נגד הסוכנות לבית המשפט לתביעות קטנות. ביזמת המועצה לשלום הילד, התאגדו מספר מתלוננים והגישו את התובענה שבפני בשמם של 61 תובעים. כיוון שמדובר היה במאות מתלוננים נוספים הוגשה בשמם בקשה להכיר בתובענה כתביעה יצוגית על פי הוראות חוק הגנת הצרכן 1981. בהחלטתי מיום 2.1.01 נעתרתי לבקשה ואישרתי את תביעתם כתובענה יצוגית. קבעתי כי יראו את התובענה שבפני כאילו הוגשה ע"י כל מי שהתקשר עם דיסקברי בהסכם להפקת אלבום צילומים כפי שפורט שם. בתביעתם תובעים התובעים מדיסקברי ומנהלה השבת כל הכספים ששילם כל אחד מהם ופיצוי נוסף בסך -.2,000 ₪ לכל תובע בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. את תביעתם ביססו התובעים על עילות המנויות בחוק הגנת הצרכן, היינו הטעייתם, אי מילוי חובת הנתבעים כלפיהם על פי החוק הנ"ל ומעשי מרמה שבוצעו כלפיהם ע"י דיסקברי. 2. מהראיות והעדויות שהוצגו בפני מצטיירת התמונה ושיטת הפעולה של הנתבעות כדלהלן: נציגים מטעם דיסקברי פנו לילדים או נערים, אותם הם פגשו במקומות סואנים בדרך כלל, כמו בקניונים, בתי ספר וכדומה, החמיאו להם כי "יפים הם למראה" והציעו להזמינם לראיון או "בחינת בד" כדי לבחון אפשרות העסקתם כדוגמנים או כאמנים בתחומים אחרים כמו שירה או נגינה. הילדים, שהתפתו למסור את מספרי הטלפון בביתם לנציגי דיסקברי, סיפרו בהתלהבות להוריהם את ה"קורות אותם" ואת ההזדמנות ש"התגלגלה" לפתחם לככב בסרטי פרסומת בטלויזיה. כעבור מספר ימים, ולעתים עוד באותו ערב, התקשרו אנשי דיסקברי להורים, לטלפון שאת מספרו קיבלו מהילדים והזמינו אותם למשרדיהם על מנת להסביר להם במה מדובר. ההורים אכן נענו להזמנות והגיעו בהמוניהם. חלקם בעקבות "לחץ" שהפעילו עליהם ילדיהם הנלהבים וחלקם מתוך סקרנות ועניין שגילו בהצעות שהופנו אליהם. נציגי דיסקברי הרעיפו שבחים ומחמאות לגבי יפיים של ילדיהם והתאמתם לתפקיד של דוגמנים או שחקנים בסרטי פרסומת. כך במהלך הפגישה וכך, וביתר שאת, לאחר שהילדים צולמו במצלמת וידאו באחד החדרים הצדדיים כדי לבחון, כביכול, את התאמתם לתפקיד. "במקרה", כך נאמר להורים באותה פגישה ולאחר שהילדים עברו ב"הצלחה" את "מבחני צילום הוידאו", התקיימו באותו יום "מבחני בד" (אודישן) אותם חייבים המועמדים לעבור על מנת לבחון את התאמתם לתפקיד. עוד נאמר להורים המהססים כי אם יחמיצו את ההזדמנות שנקרתה להם, במקרה, באותו יום, יהא עליהם להמתין זמן רב ואין כל בטחון שמבחן בד נוסף כזה יתקיים. בתמורה למבחן הבד ואלבום צילומים שיקבלו, נדרשו ההורים לשלם כ-.4,000 ₪, עוד באותו יום. כדי ל"שכנע" את ההורים המהססים, או את אלה ש"הרימו גבה" לנוכח המחיר הגבוה שנדרש מהם, טרחו אנשי דיסקברי לספר להם בהתלהבות על העתיד המזהיר הצפוי לילדיהם ועל ההכנסה הגבוהה שיקבלו תמורת הופעתם בסרטי פרסומת בטלויזיה. הסכום שהם נדרשו לשלם עבור הפקת האלבום בטל, איפוא, בשישים לעומת ההכנסה הצפויה להם בעתיד. על ההורים שהיססו והתלבטו במיוחד הפעילו אנשי דיסקברי "לחץ" נוסף ופיתוי באמצעות ילדיהם. הם פנו אליהם ודיברו על ליבם, בנוכחות ההורים. הם נתנו להם להבין כי סירובם של ההורים לשלם את שנדרש מהם עלול לסכן קריירה מזהירה הצפויה להם ככוכבים בסרטי פרסומת. במסגרת "מסע השכנוע" והפתוי הובטח להורים כי דיסקברי עצמה תדאג לשבץ את הילדים לעבודות דוגמנות והופעה בסרטי פרסומת ברשתות הטלויזיה השונות ובתצוגות אופנה. במקרים מסויימים הובטח להורים הופעה באירוע ספציפי כמו "הפסטיגל" (ראה עדותה ותצהירה של נילי רזון ת/1). הפתוי והלחץ שהפעילו עובדי דיסקברי או סוכניה על ההורים שהגיעו לפגישה עשו את שלהם. מרביתם, אם לא כולם, שילמו את שנדרש מהם באמצעות כרטיס אשראי עוד באותו יום. הילדים צולמו במסגרת "מבחני בד" שנערכו להם מיד לאחר מכן, לאחר שהולבשו בבגדים שסופקו להם ע"י הסוכנות. הובטח להם לקבל אלבום תצלומים (בוק) וסידור עבודה תוך פרק זמן קצר . ההורים אכן קיבלו את אלבום הצילומים כעבור מספר שבועות, אך דיסקברי מעולם לא קיימה את שהבטיחה, היינו סידור עבודה לילדים "הדוגמנים" או הפנייתם למקומות עבודה או ל"צרכני" דוגמנים למיניהם. בהסכם עליו הוחתמו ההורים במעמד התשלום ועריכת "מבחני הבד" צויין אמנם, כי התשלום הוא עבור אלבום הצילומים בלבד (ו/או דיסק שעבורו נדרשה תוספת תשלום) אך העדים שהעידו בפני ציינו, כי בשיחת השכנוע נאמר להם במפורש כי התשלום הוא גם עבור לווי צמוד של הילד או הדוגמן ע"י דיסקברי במשך מספר שנים וגם עבור הפנייתו למקומות עבודה או מפיקי סרטים. אף לא אחד מהילדים, או הוריהם, הוזמנו לצילומים או לעבודה כדוגמנים לאחר מכן. לאחר שקיבלו את "הבוק" תמורת סכום "צנוע" של -.3,950 ₪ (או סכום דומה) ששילמו באמצעות כרטיס אשראי, נותק למעשה הקשר בינם לבין דיסקברי. פניות ההורים לבירור פשר העיכוב או ניתוק הקשר נענו בהבטחות שוא שהענין יסודר בקרוב. כעבור זמן נותק לחלוטין קו הטלפון של הסוכנות. מכאן ועד הגשת התלונות והתביעות הדרך קצרה וברורה. 3. העובדות והנסיבות שפורטו לעיל הוכחו כדבעי בתצהיריהם של שלושה מהתובעים, שהוגשו כתצהירי עדות ראשית על נספחיהם. (אליהו דוד - ת/1, נילי רזון - ת/ 2 ואיריס ברנט - ת/ 3). כל השלושה, שנחקרו בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעים, הותירו רושם מהימן. הם סיפרו בפירוט רב על שיטות השכנוע, והבטחות השווא שנתנו להם באותה פגישה במשרדי דיסקברי ועל מפח הנפש שנגרם להם ולילדיהם עקב אי מימוש ההבטחות וירידת כספם לטמיון. מתצהיריהם של כל השלושה ומתשובותיהם במהלך החקירה הנגדית עולה תמונה ברורה וחד-משמעית: השלושה, כמו גם התובעים האחרים שחתמו על הסכם דוגמת ההסכמים שצורפו כנספח ג' לתצהיריהם ושילמו באמצעות כרטיס אשראי (בתשלומים) סכומים נכבדים של קרוב ל -.4,000 ₪ כל אחד מהם, רומו והוטעו במפורש ע"י אנשי המכירות של דיסקברי. מעשי הרמיה וההטעיה החלו בפתוי ילדים רכים בשנים למסור את מספר הטלפון של הוריהם על מנת שנציגי דיסקברי יוכלו לפנות אליהם ולהמשיך במעשי ההטעיה והרמיה. במסגרת הפיתוי חלקו הסוכנים מחמאות על מראו החיצוני היפה אשר מבטיח לו, לטענת המפתים, עתיד מזהיר כדוגמן או שחקן בסרטי פרסום. הפתוי וההטעיה נמשכו ביתר שאת כלפי ההורים שהגיעו למשרדי דיסקברי. במחמאות ודברי שבח שהעטירו על ההורים בדבר המראה החיצוני של ילדיהם הצליחו נציגי דיסקברי לטעת בלבם אשליות ותקוות שווא בדבר העתיד המזהיר הצפוי לילדיהם. כדי ליצור רושם של סוכנות דוגמנות רצינית ואמינה צולמו הילדים במצלמת וידאו כדי לבחון, כביכול, את התאמתם. מיד לאחר מכן נאמר להם ע"י הצלמת כי הילד מוכשר ומתאים. בחלק מהמקרים הוצגה הצלמת כצלמת של ערוץ 2 של הטלויזיה (כמו במקרה של נילי רזון) עובדה שלא היתה ולא נבראה. כדי לשכנע את ההורים לשלם סכם כה נכבד עוד באותו יום, טענו אנשי דיסקברי בפניהם כי "במקרה" נערכים מבחני בד ביום בו התקיימה הפגישה וכי מבחנים כאלה לא יערכו בעתיד הקרוב. ע"י הצגת דברים זו יצרו הם "לחץ" על ההורים לשלם עוד באותו יום (כדי לאפשר לילדים לעבור את מבחן הבד) ומנעו מהם האפשרות לשקול את ההצעה בכובד ראש במשך זמן ממושך יותר. ברור כי הצגת הדברים באופן זה ובמיוחד העלאת המצג כי בו ביום מתקיימים "במקרה" מבחני בד וכי מבחני הבד הבאים יתקיימו כעבור כשנתיים, אם בכלל, יש בה משום הטעיה, מרמה ומצג שוא, שכן לכל התובעים, שהגיעו במועדים שונים ל"אולפני" דיסקברי, הוצג מצג זהה. כך לנילי רזון שהוזמנה והגיעה ב- 24.9.99, כך לאיריס ברנט שהגיעה ביום 23/1/00 וכך לדוד אליהו שהגיע עם בנו ב- 4.5.99. לכולם הובהר כי "בחינת הבד" או ה"אודישן" הבא ייערך כעבור כשנתיים ועל כן כדאי להם לא להחמיץ ההזדמנות. כדי להצדיק את המחיר הגבוה שנדרש מההורים הובטח להם בעל פה כי תמורת כספים תדאג דיסקברי לספק לילדיהם עבודה בדוגמנות אצל מפרסמים שונים בטלויזיה ובאמצעי תקשורת אחרים. לאחת מהם, נילי רזון, הובטח שבנה יופיע (בשירה) ב"פסטיגל" עובדה שכבר בעת שניתנה ידע נציג דיסקברי (אדם בשם ברק) שאין בה ממש. התחייבויות אלה, שנתנו לכל התובעים בעל פה במסגרת "מסע השכנוע", לא נרשמו, כמובן, בהסכם הכתוב עליו הוחתמו ההורים. בהסכם נרשם כי תמורת הסכום ששילמו יקבלו הם אלבום צילומים (והפקה דיגיטלית??) בלבד. אין בו התחייבות כלשהי של דיסקברי לספק או לדאוג לעבודה בתחום הדוגמנות. עובדה זו מדגישה ביתר שאת את שיטת ההונאה וההטעיה שננקטה ע"י דיסקברי. מצד אחד הבטיחו הם, בעל פה, הבטחות שוא להורים הציגו בפניהם מצגים שקריים כדי לשכנעם ולפתותם לשלם סכומים כה גבוהים ומצד שני דאגו שלא תרשם התחייבות מעין זו בכתב על מנת לאפשר להם להתנער מהתחייבות זו בעתיד. ואכן הבטחה זו השפיעה על מרבת ההורים שנענו להזמנת דיסקברי לשלם שכן איש מהם, לא היה נאות, מן הסתם, לשלם כ- 4,000 ₪ עבור אלבום צילומים (בוק) בלבד, אלולא השתכנע או האמין להבטחות שסיפקו לו אנשי דיסקברי בעל פה. ההבטחות לא קויימו, כאמור. יתירה מכך: לאחר מסירת אלבום הצילומים להורים, לא יצרה דיסקברי קשר עם איש מהם ולא העלתה בפניהם ולו הצעת עבודה אחת. הם אף לא הופנו למפיקי סרטי פרסומת או מארגני תצוגת אופנה כפי שהובטח להם. 4. הנתבעים נמנעו מהבאת ראיות או עדים מטעמם. ההסבר שנתן בא כוחם לצעד זה לפיו חוששים עובדי דיסקברי להעיד בשל "ההד התיקשורתי" לו זכתה פרשה זו, מגוחכים ואף מחזקים את אמינות גרסתם של עדי התובעים. לו אכן מדובר ב"עלילת שוא" שהטיחו התובעים בדיסקברי ולו לא היה כל ממש בספורים והתאורים שפורטו בתצהיריהם, מה קל ומתבקש יותר היה להציג בפני בית המשפט את ה"אמת" שלה, באמצעות עובדיה או מנהלה ולספר את גרסתה לגבי אופן ניהול והשתלשלות העניינים. הימנעותם של הנתבעים מלהציג ראיות מטעמם אומרת דרשני ופועלת במקרה זה לחובתם. אין די בהכחשה סתמית וגורפת של עובדות שנטענו על ידי התובעים והוכחו באמצעות עדים ומסמכים, על מנת להביא לדחיית גרסתם. הנתבעים כלל לא ניסו להציג גרסה נגדית ולא ניסו לסתור או לשלול, באמצעות עדים מטעמם, את גרסת התובעים. נסיונותיו של בא כוחם לערער את מהימנות עדי התביעה, במהלך החקירה הנגדית, לא עלו אף הם יפה ואף חיזקו את אמינות תיאוריהם וספוריהם. 5. הנסיבות והעובדות שפורטו לעיל ואשר, כאמור, הוכחו כדבעי מצביעות, ללא כל ספק, על קיומה של תרמית והטעיה רבתי בהתנהגותה של דיסקברי כלפי התובעים - הטעיה שהביאה והניעה אותם לשלם סכומי עתק עבור אלבום צילומים (בוק) שהכיל כ- 15-20 תצלומים ותו לא. יש בהתנהגות דיסקברי גם משום אי גילוי נאות של העובדות שהוצגו (או לא הוצגו) בפני ההורים בטרם חתמו על ההסכם. בכך הפרה דיסקברי באופן ברור ובוטה את התחייבויותיה כ"עוסק" כלפי התובעים - הצרכנים - לפי ס' 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן 1981. אין לי אלא לחזור על דברים שכתבתי בהחלטתי לאשר את התובענה כתביעה ייצוגית (מיום 2.1.01). "באמצעות העובדות המטעות והמצגים הכוזבים הצליחו המשיבים (הנתבעים- נ.י.) ל"פתות" או להניע את המבקשים (התובעים-נ.י.) לשלם סכום נכבד ביותר עבור אלבום תצלומים, אשר עלותו הריאלית והאמיתית נמוכה בהרבה וזאת משום שהמבקשים התפתו להאמין להבטחותיהם כי צפויה לילדם קריירה מזהירה של דוגמן, בעוד שלמשיבים לא היתה כל כוונה או יכולת לספק להם עבודה כדוגמנים. כוונתם האמיתית של המשיבים היתה למכור "בוקים" במחיר מופקע ובאופן זה, ותוך כדי הבטחות שוא, שלא היה בהן ממש, להפיק רווחים נאים ללא מתן תמורה של ממש למתפתים" (עמ' 3 להחלטתי הנ"ל). עתה, לאחר שמיעת העדים וקביעת ממצאים עובדתיים על יסוד עדויותיהם, מתחזקות קביעותי והתרשמויותי אלה ביתר שאת ומקבלות משנה תוקף. 6. התנהגות זו, מצד דיסקברי והפרת התחייבויותיה לפי חוק הגנת הצרכן, פק' הנזיקין וחוק החוזים (חלק כללי) מקנה לתובעים את הזכות לסעדים על פי החוקים הנ"ל (ראה: ס' 31(א) לחוק הנ"ל). התובעים עתרו בכתב תביעתם להשבת כל הכספים ששילמו בפועל לדיסקברי וכן פיצוי נוסף בסך -.2,000 ש"ח לכל תובע בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. לאור הנסיבות והמסקנות אליהן הגעתי, זכאים התובעים למלוא הסעדים להם עתרו, אם מכח דיני החוזים, אם מכח פק' הנזיקין ואם מכח הוראת חוק הגנת הצרכן. 7. משהוכחו קיומם של מעשי מרמה והטעיה מצד דיסקברי, היינו מצדן של נתבעות 1-3, כלפי התובעים ומשאין חולק כי נתבעות אלה או מי מהן, הן תאגידים שהתאגדו על פי פקודת החברות, אין אלא להטיל את האחריות למעשים אלה של דיסקברי גם על המנהל היחיד ובעל המניות העיקרי שלהן - נתבע מס' 4 (ראה: תדפיס רשם החברות - נספח א' לכתב התביעה). מעשי ההטעיה והמרמה לרבות מצגי השווא והבטחות הסרק שלא קויימו נעשו, מן הסתם, ע"י עובדי או "נציגי" דיסקברי ששוחחו עם הילדים וההורים ולאו דווקא ע"י הנתבע 4 עצמו. על אף זאת אין בכך כדי למנוע, במקרה זה, את "הרמת המסך" מעל התאגידים שהיו בבעלותו המלאה ובנהולו הבלעדי. והטלת האחריות גם עליו. ( בהנחה שכל הנתבעים 1-3 הם תאגידים משפטיים נפרדים ולא שמות "פיקטיביים" או "שמות עסק" לתאגיד משפטי אחד ששמו, כנראה, כשם הנתבעת 1). תכליתה של הרמת המסך ומטרתה היא בעיקר למנוע ממנהלים, או בעלי שליטה בתאגיד, שימוש לרעה ב"מסך" שנוצר כתוצאה מהקמת תאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת וביצוע מעשי מרמה או הטעיה כלפי צדדים שלישיים תוך הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של התאגיד (המסך). במקרה שלפני אין ספק כי היוזמה לשווק אלבומי הצלומים ע"י דיסקברי, במחירים מופקעים, תוך כדי ביצוע מעשי מרמה והטעיה, באה ממנהלה היחיד ובעל מניותיה העיקרי. מהעדויות והתצהירים עולה כי מספר עובדים או נציגים לא קטן של דיסקברי עסקו בשווק האלבומים אם כ"צלמים", אם כ"מפתי הילדים" ברחובות ואם כ"משכנעי ההורים" במשרדים. הנחיה או הדרכה של מספר כה ניכר של עובדים או "נציגים" לפעול כפי שפעלו, יכולה היתה להינתן אך ורק ע"י מנהלה (היחיד) של דיסקברי ובעל מניותיה. הנחה זו סבירה היא בנסיבות הענין ויש לה תמוכין בעדויותיהם של עדי התביעה. אין זה מתקבל על הדעת ואין זה סביר להניח כי העובדים, או מי מהם, יזמו בעצמם ועל דעתם התנהגות מעין זו כלפי התובעים. מהעדויות עולה בבירור כי ה"משכנעים" או נציגי דיסקברי העלו בפני ההורים עובדות או מצגי שוא דומים בשיטה ובאופן זהים. חייבת היתה, איפוא, להיות "הנחיה מלמעלה" או הדרכה מצד הממונה על העובדים לפעול כפי שפעלו. מכל מקום, לא הובאה ראיה כלשהי מצד הנתבעים, או הנתבע 4 עצמו, שתסתור הנחה או קביעה זו. "שתיקתם" של הנתבעים ובמיוחד "שתיקתו" של נתבע מס' 4 בענין זה (כמו גם בעניינם האחרים כפי שפורט לעיל) מהווים בנסיבות אלה משקל ראייתי משמעותי לחובתו. הימנעותו מלנסות ולהוכיח, או להראות, באמצעות עדות מטעמו או מטעם אחרים, כי אין להרים את המסך ואין לחייבו באופן אישי, במקרה זה, פועלת לחובתו. יש בהימנעות זו כדי לתמוך תמיכה של ממש במסקנה אליה הגעתי. (ראה י. ע.א. 795/99 פרנסואה - פוזיס פד"י נ"ד(3) עמ' 107 בעמ' 117). יש, איפוא, לחייב גם את נתבע 4, כמו גם את הנתבעים 1-3, בפיצוי התובעים בסכומים שנתבעו על ידם בכתב התביעה. 8. הנסיבות שהוכחו בפני מצדיקות, כאמור, הענקת הסעדים הכספיים שהתבקשו על ידי התובעים בכתב תביעתם. כך השבת הכספים ששילמו בפועל לנתבעים לפי שעורם הנומינלי בצרוף ריבית ו הפרשי הצמדה כמבוקש על ידם, וכך פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם בפרשה זו. הנסיבות שהוכחו בפני והדברים ששמעתי מפי עדי התביעה, מצביעים על עגמת נפש לא מעטה שנגרמה לתובעים וילדיהם. בשלן התנהגותם "עתירת" המרמה וההטעיה של הנתבעים, זכאים הם לפיצוי על כך על פי הוראות פק' הנזיקין וס' 31(א) לחוק הגנת הצרכן. שעור הפיצוי שנתבע על ידם בגין "ראש נזק זה", היינו -.2,000 ש"ח לכל תובע, הוא סביר וראוי בנסיבות אלה. 9. לסיכום: א. אני מחייב את כל הנתבעים, כולם יחד וכ"א מהם לחוד, לשלם לכל אחד מהתובעים את מלוא הסכומים ששולמו להם, או למי מהם, על ידי כל אחד מהתובעים. בנוסף לכך ישלמו הנתבעים (כולם יחד וכ"א מהם בנפרד) לכל אחד מהתובעים סכום של-.2,000 ₪ כפצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם כאמור לעיל. לסכומים אלה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה עד התשלום בפועל כמבוקש ע"י ב"כ התובעים בכתב סיכומיו. ב. על פי סמכותי לפי תק' 9 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לענין תובענה יצוגית) 1995, אני קובע כי התובעים שבפני, כמו גם התובעים במסגרת התביעה היצוגית כאמור בס' 8 להחלטתי מיום 2.1.01 (בבש"א 4991/00), יוכיחו את הסכומים ששילמו לנתבעים על ידי הצגת קבלה ו/או חשבוניות שהוצאה על ידי הנתבעים או מי מהם, המאשרת את התשלום או בהמצאת אישור מטעם חב' האשראי בדבר התשלומים שנעשו לנתבעים באמצעותה. ג. הנתבעים (וכ"א מהם לחוד) ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט, לרבות הוצאות הפרסום ושכ"ט עו"ד בסך -.75,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל (בנוסף לשכר הטרחה שנפסק בבש"א 4991/00). דוגמנות