החלטה המבקשים הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה למתן הצהרה בדבר בטלות חוזה הלוואת משכנתה שנכרת בינם לבין המשיבה בשנת 1990. בתובענתם טענו, כי הסיכום עם המשיבה, חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ-בנקאיות היה, כי להבטחת פירעון סכום של 60,000 ש"ח, שהמבקשים 2-1 (להלן: הלווים) יקבלו כהלוואה למשך שנתיים עבור בנם, המבקש 3, תירשם משכנתה על דירת המגורים של הלווים; אלא שבפועל הלווים הוחתמו על טופס שלא ניתנה להם הזדמנות לעיין בו ושלא מולאו בו סכום ופרטי ההלוואה - ובכלל זה פירוט תשלומי הקרן ושיעור הריבית - וכאשר הלווים קיבלו אך סכום של 54,000 ש"ח, לאחר ש6,000- ש"ח נוכו מראש על-ידי המשיבה. עוד נטען בתובענה, כי במשך שנתיים שילמו הלווים כספים מדי חודש על-פי הוראות טלפוניות של המשיבה, על יסוד שיעור ריבית שנתית של 181.27%, וכי בשנת 1992 סיימו להחזיר את מלוא ההלוואה, אלא שכעבור שמונה שנים פתחה כנגדם המשיבה בהליכי הוצאה-לפועל למימוש המשכנתה תוך שהיא טוענת כי הלווים חייבים לה סכום של 500,000 ש"ח. על בסיס דברים אלו טענו המבקשים בתובענתם, כי חוזה ההלוואה הוא חוזה אחיד שבו תנאים מקפחים, אשר נכרת מתוך עושק וחוסר תום-לב מצד המשיבה ותוך שהמשיבה מפרה חובות גילוי נאות שבהן חבה ובניגוד לתחיקה בנושא הגנת הצרכן ולחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג1993- (להלן: חוק הסדרת הלוואות), ועל-כן על בית-המשפט המחוזי להורות על ביטול חוזה ההלוואה ועל השבה על דרך עריכת חישוב מחודש של הכספים המגיעים למשיבה על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961-. המבקשים טענו עוד, כי חישוב כזה אף מלמד כי הלווים פרעו זה מכבר את ההלוואה. במקביל להגשת התובענה הסכימו הצדדים כי ההליכים למימוש המשכנתה שבהם נקטה המשיבה בלשכת ההוצאה-לפועל יעוכבו עד שתתברר תובענת המבקשים. הסכמה זו הושגה לאחר שבמסגרת הליכי ההוצאה-לפועל הוגשה לראש ההוצאה-לפועל הבהרה מטעם המשיבה שבה נטען כי חוק הסדרת הלוואות אינו חל על עניינם של הלווים, ולאחר שראש ההוצאה-לפועל קיבל הבהרה זו והורה למנות כונס-נכסים על דירת המגורים של הלווים. ואולם, בישיבת קדם-משפט שנערכה בתובענת המבקשים קבע בית-המשפט המחוזי, לבקשת המשיבה: טענת הפרעתי תתברר בהוצל"פ. יתרת הטענות יתבררו במסגרת המרצת הפתיחה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, שבגידרה טענו המבקשים כי לא ראוי, ולו מן הטעם של יעילות הדיון, להורות כי טענת "פרעתי" שהעלו תתברר במסגרת התובענה שהגישו לבית-המשפט המחוזי. מנגד טענה המשיבה, שגם הכחישה את טענות המבקשים בתובענתם, כי הסמכות העניינית לדון בטענת "פרעתי" הוקנתה לראש ההוצאה-לפועל בלבד, וכי ממילא ראש ההוצאה-לפועל כבר קבע כי חוק הסדרת הלוואות אינו חל על ההלוואה שנטלו הלווים, ובכך יצר מעשה בית-דין. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- (להלן: חוק ההוצאה לפועל), החל גם על משכנתאות רשומות על מקרקעין בשינויים המחויבים (סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל), מבהיר מהי טענת "פרעתי": חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו. במסגרת הדיון בטענת "פרעתי", ההנחה היא כי אין מחלוקת על תוקפו של פסק-הדין, וכי הסכסוך בין הצדדים נוגע לשאלה, האם פעולות שביצע החייב לאחר מתן פסק-הדין פוטרות אותו מחובתו למלא אחר הפסק. תובענת המבקשים מבוססת כולה, כאמור, על עמדת המבקשים כי שילמו למשיבה כספים ביתר, וזאת אם חישוב החזרי ההלוואה נערך על-פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961-, ולא על-פי שיעור הריבית שנקבע בחוזה ההלוואה. המבקשים טוענים כי יש לחשב כך דווקא את החזרי ההלוואה, מן הטעם שעקב עילות שונות חוזה ההלוואה בטל. נמצא, כי טענות אלו אינן מסוג "פרעתי" אלא במהותן טענות השבה. מטעמים של ייעול הליכי הדיון, אין לפרש את סעיף 19(א) הנ"ל כחל על טענות בדבר פירעון הנובעות אך בעקיפין מן הסכסוך ביחס לתוקפה של משכנתה, כאשר הסכסוך העיקרי מתברר בפני בית-המשפט. יוער עוד, כי משהחליט בית-המשפט המחוזי כי תובענת המבקשים תתברר בפניו, וכאשר ממילא המשיבה הסכימה לעיכוב הליכי ההוצאה-לפועל עד אשר תתברר תובענת המבקשים, ברי כי אין נפקות לקביעה כי טענות מסוג "פרעתי" יידונו בפני ראש ההוצאה-לפועל. בירור טענות המבקשים במסגרת התובענה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי - שכולן, כאמור, כופרות בתוקפה של המשכנתה - בהכרח יקבע אם חייבים המבקשים כספים למשיבה אם לאו. אשר-על-כן, הערעור מתקבל, במובן זה שעל בית-המשפט המחוזי לדון במכלול הטענות שהועלו בתובענת המבקשים. חוזהמשכנתאמקרקעיןביטול חוזהחוזה אחיד