פסק דין ש. פינקלמן - סגן נשיא: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה [כב' השופט י. וגנר]. פסק הדין ניתן ביום 12.11.00 בתיק א. 18828/98 ובתיק א. 18829/98. המערערת הגישה לבית משפט השלום בחיפה שתי תביעות כנגד המשיב בעילה של גרם הפרת חוזה, לפי סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בשתי התביעות ששמיעתן אוחדה, הסמיכו המתדיינים את בית משפט קמא ליתן פסק דין על דרך הפשרה, על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984. בית משפט קמא שמע את טיעוני המתדיינים ועמד ודחה את התביעות בשני התיקים גם יחד. ובלשונו: "לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים וכן עיינתי במסמכים שצורפו ולאחר שלקחתי בחשבון את המבחנים והעובדות הדרושות להחלת סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אינני סבור כי די בידיעתו של הנתבע 2 על מערכת חוזית קיימת, כדי למנוע ממנו להתקשר, בתנאי השוק החופשי, עם נציגויות הבתים, ומאחר ולא שוכנעתי כי היתה הגבלה על פעילותו של הנתבע 2 בתחום מקצועו ובחופש העיסוק שהינה זכות יסוד על פי הדין (ראה ע.א. 6601/96, AES ואח' נ' סהר ואח', פד"י נד (3) עמ' 850), הגעתי למסקנה כי דין התביעות כלפי הנתבע 2 בכל אחד מהתיקים נידחות". המערערת טוענת כי במסגרת הפסיקה על פי סעיף 79 א' לחוק הנ"ל, מוסמך בית המשפט לקבל או לדחות תביעה במלואה רק בנסיבות נדירות. בעניננו, כך היא מוסיפה וטוענת, לא פורטו נסיבות כאלה בפסק הדין, נסיבות המצדיקות את דחיית התביעות במלואן תוך כדי חיוב בהוצאות. המערערת תוקפת גם את נימוקי פסק דינו של בית משפט קמא, ומוסיפה וטוענת כי שתי תביעות נוספות שהגישה כנגד המשיב ואשר נדונו בהרכבים אחרים, גם שם על דרך הפשרה, ניתנו פסקי דין שונים מפסק הדין שניתן בתביעות דידן. דין הערעור להדחות. המתדיינים הסמיכו את בית משפט קמא ליתן פסק דין על דרך הפשרה, וקיימא לן כי "על דרך הפשרה" אין פירושו על פי דין אלא "נכון וצודק בנסיבות". בית משפט שהוסמך לפסוק על דרך הפשרה אינו חייב לשמוע ראיות ודי לו בטיעונים בלבד, יכול גם בחינה של כל החומר המשפטי המצוי בפועל בתיק בית המשפט, הכל - על פי עיקרי ההסמכה שניתנו לו. עצם העובדה שהרכב אחר של שופטים הגיע לתוצאה שונה ואפילו על בסיס חומר ראיות זהה, אין בה כדי להוסיף או לגרוע. גם בפסיקה על פי דין יכול שתיפול מחלוקת בין הפוסקים ומכאן לדעת רוב מול דעת מיעוט. פסיקה על דרך הפשרה יסודה בשיקול דעת של בית המשפט היושב לדין באותו התיק. בית המשפט אינו מחוייב לא לדין ולא לסדרי דין. הוא גם אינו מחוייב לנמק את פסק דינו. "דרך הפשרה" הינה פועל יוצא של "צדק ומשפט", כפי שבית המשפט מבין אותם בנסיבות הענין. אכן, טוב היה עושה בית משפט קמא אם היה נמנע מלנמק את פסק דינו, אך משעשה כן, ואפילו חלקית בלבד, טוב שהמתדיינים ידעו כי אותה הנמקה לא ניתנה בכלים של "דין וסדרי דין", אלא בכלים של "משפט צדק" באותן נסיבות. בחנו את כל החומר המשפטי שבא בפני בית משפט קמא ולא מצאנו מקום להתערב בקביעות שקבע על פי שיקול דעתו ובנפקות העולה מהן. אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כדין. ______________ ש. פינקלמן, שופט סגן נשיא ר. שפירא - שופט: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' סגן הנשיא השופט פינקלמן. יחד עם זאת מצאתי לנכון להבהיר את עמדתי בהקשר לחוות דעתו. כב' השופט פינקלמן כותב: "אכן, טוב היה עושה בית משפט קמא אם היה נמנע מלנמק את פסק דינו...". לעניין זה דעתי שונה. איני מוצא כל פגם בנימוק אלא להיפך. גם כאשר פסק דין ניתן על דרך הפשרה זכאים הצדדים להבין ולדעת מדוע הגיע בית המשפט אל המסקנה אשר הגיע. לכן, וגם כאשר מתקיים דיון על דרך הפשרה, יש לגישתי מקום להנמקה תמציתית שתבהיר לצדדים את הדרך בה הלך בית המשפט. לגופו של עניין סבור גם אני כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. יצויין גם כי למעשה סלע המחלוקת הוא האם במעשיו גרם המשיב להפרת חוזה. גם על דרך הפשרה חובה על התובעת להביא ראיות לעניין זה. בתצהיר התובעת שהוגש לבית משפט קמא טוען מנהל התובעת כי המשיב (נתבע מס' 2) פנה מיוזמתו אל נציגויות בתים משותפים, זאת בשעה שהוא יודע על החוזה שבין המערערת לבין אותם נציגויות, וגרם להפרת ההסכם. המשיב טוען בתצהירו שהוגש בתגובה כי לא הוא זה שפנה לנציגויות הבתים אלא נציגויות הבתים פנו אליו בבקשה שיציע את שירותיו. אין בפני בית המשפט ובפנינו תצהיר מטעם נציגויות הבתים. אשר על כן בנסיבות אלו עמדו בפני בית משפט קמא שתי גרסאות ללא סיוע נוסף. הנטל הוא על התובע לשכנע את בית המשפט כי הנתבע (המשיב שבפנינו) גרם להפרת ההסכם ובמצב ראיות זה לא הרימה המערערת את הנטל. אשר על כן ובסיכומו של דבר מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי ומצטרף אליו לדחיית הערעור. _____________ ר. שפירא, שופט השופט ר. ג'רג'ורה: מחלוקת נפלה בין עמיתיי המכובדים. סגן הנשיא, כב' השופט פינקלמן סבור: "כי בית המשפט שהוסמך לפסוק על דרך הפשרה...., אינו מחוייב לנמק את פסק דינו... וטוב היה עושה בית המשפט קמא אם היה נמנע מלנמק את פסק דינו, אך משעשה כן, ואפילו חלקית בלבד, טוב שהמתדיינים ידעו כי אותה הנמקה לא ניתנה בכלים של 'דין וסדר דין' אלא בכלים של משפט צדק באותן נסיבות". מצד שני, עמיתי כב' השופט שפירא: "אינו מוצא כל פגם בנימוק אלא להיפך. גם כאשר פסק דין ניתן על דרך הפשרה זכאים הצדדים להבין ולדעת מדוע הגיע בית המשפט אל המסקנה אשר הגיע. לכן, וגם כאשר מתקיים דיון על דרך הפשרה, יש לגישתי מקום להנמקה תמציתית שתבהיר לצדדים את הדרך בה הלך בית המשפט". במחלוקת זו דעתי היא, עם כל הכבוד, כדעתו של עמיתי כב' השופט שפירא. גם אני סבור שבעל דין זכאי לדעת מדוע בית המשפט קבע מה שקבע במסגרת הדיון על דרך הפשרה. לדעתי הדיון על דרך הפשרה בא כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר בשמיעת ראיות כשניתן לוותר על שמיעה זו לאור החומר העובדתי המונח בפני בית המשפט ועפ"י הראיות האחרות, שאינן במחלוקת או שניתן להכריע במחלוקת העובדתית על פי הראיות המונחות בפני בית המשפט. הדיון על דרך הפשרה אינו בא כדי להוות "מחסום" בפני בעל דין לדעת מדוע בית המשפט החליט כפי שהחליט. הנמקה תמציתית, כפי שמציע כב' השופט שפירא, יש בה כדי לענות על ציפייתו של בעל הדין מבית המשפט, מצד אחד, ולאפשר לבית המשפט להחליט על פי החומר המונח בפניו, ובכך לחסוך בשמיעת הראיות. מקובלת עלי, עם כל הכבוד, עמדתו של עמיתי, כב' אב בית הדין, כי "דרך הפשרה" הינה פועל יוצא של "צדק ומשפט", כפי שבית המשפט מבין אותם בנסיבות העניין. סבורני כי גם בעל דין זכאי להבין כיצד בית המשפט הבין את "הצדק והמשפט". הדבר גם יחזק את האמון שיש לבעלי הדין בתוצאה של הדיון. לא פעם שמעתי, כשהצעתי לנהל את הדיון על דרך הפשרה, "תלונות" מעורכי דין שהם ומרשיהם מתנגדים לדרך זו מאחר והם לא יודעים כיצד הגיע בית המשפט למסקנה אליה הגיע, והדבר, לפעמים, מעורר אצלם מחשבות, מה גם ותקיפת פסק דין כזה בבית המשפט לערעורים כמעט ואינה אפשרית. ברצוני להוסיף כאן עוד הערה: כל מה שנדרש לשופט הוא לרשום בקיצור את מהלך המחשבה שלו שהביא אותו לתוצאה הסופית שהוא מפרסם אותה. סוף דבר: כפוף לאמור לעיל, מקובלת עלי המסקנה אליה הגיע עמיתי כב' אב בית הדין בנסיבות המיוחדות של מקרה זה. על פי חומר הראיות שהיה בפניו, רשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה אליה הגיע, במיוחד לאור העובדה שלגירסתו של התובע לא היה סיוע נוסף. אשר על כן, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע עמיתי כב' אב בית הדין, לרבות החיוב בהוצאות בערעור. ר. ג'רג'ורה, שופט הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות הערעור וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כדין. הפרת חוזהחוזהגרם הפרת חוזהנזיקין