חוזה עבודות שלד עם קבלן


פסק דין

1. זוהי תביעה לתשלום סכום של 353,350 ש"ח בגין עבודות בניה שנעשו ע"י התובעת עבור הנתבעת מס' 1 ולפי הזמנתה. לפי הנטען, גם הנתבעת מס' 2 היתה מעורבת בעיסקה זו.


התובעת, מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ (להלן: "התובעת"), נמצאת כיום בהליכי פירוק.


הנתבעת מס' 1, ערת"ג השקעות בע"מ (להלן: "הנתבעת"), יזמה בזמנו את הקמתו של בית דיור מוגן לאוכלוסיה המבוגרת, הידוע בשם "מגדלי אלישע". בנין זה (להלן: "הפרוייקט"), עומד היום על תילו במתחם בית החולים "אלישע", ברח' יאיר כץ בחיפה.


הנתבעת מס' 2, אלישע בע"מ, הינה המחזיקה והמפעילה את בית החולים.


2. בשנת 1993, בעקבות הצעות שהנתבעת הזמינה מקבלנים לביצוע עבודות השלד של הפרוייקט, הוחלט למסור את הביצוע לתובעת. הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ לחתימה על חוזה קבלני, ובסופו של דבר הם לא הגיעו לכך והסתפקו בהבנות לגבי מסגרת העבודה, על בסיס המחירים שפורטו בהצעת התובעת. עבודות השלד כללו עבודות בטון, בניה ואיטום. בין היתר, הוסכם בין הצדדים שהתובעת תגיש בסוף כל חודש חשבון עבור עבודות שבוצעו במהלך תקופה זו. כן הוסכם, שהתשלום יהיה בתנאי "שוטף + 30 יום".


3. התובעת החלה לעבוד באתר ביום 10.01.94, ימים אחדים לפני שנמסר לה צו פורמלי בעניין זה. ביום 28.02.94, הגישה התובעת לנתבעת חשבון חלקי מספר 1 על סך 292,952 ש"ח, עבור עבודות שבוצעו במהלך החודש הקודם. ביום 18.03.94, אישרה הנתבעת לתשלום סכום של 262,984 ש"ח בצירוף מע"מ, אך החשבון לא נפרע.


בסוף חודש מרץ, הוגש חשבון חלקי מספר 2 בגין עבודות שבוצעו עד אותו מועד. חשבון זה שהוגש, כמקובל, באופן מצטבר הסתכם ב- 504,521 ש"ח. הנתבעת אישרה, כי בוצעו עבודות בסכום מצטבר של 353,530 ש"ח בצירוף מע"מ, אך החשבון עצמו לא אושר לתשלום, לאור טענות הנתבעת לקיזוז סכומים המגיעים לכדי 405,102 ש"ח.


4. התביעה הוגשה על רקע סירובה של הנתבעת לשלם כל סכום בגין שני החשבונות המאושרים. בסעיף 9 לכתב התביעה נטען, כי הנתבעות לא שילמו לתובעת את חובן וגרמו לכך שהתובעת תפסיק לבצע את העבודה. כן נטען, שהנתבעות לא שילמו כספים לסוחרי הבטון והברזל שסיפקו לתובעת חומרים אלה, וזאת בניגוד למוסכם, שהתמורה תשולם להם על ידי הנתבעות מתוך הכספים המגיעים לתובעת.


5. מכתב ההגנה נטען, שהנתבעת מס' 2 לא היתה צד לחוזה ושאין בינה לבין התובעת כל יריבות.


לגופה של התביעה נטען, שהתובעת הפסיקה את העבודות באופן חד צדדי, נטשה את האתר ושבכך הסבה לנתבעת נזקים חמורים, בהיקף העולה בהרבה על סכום התביעה.


באשר לקיזוז מהחשבונות המאושרים נטען, שהדבר נעשה כדין וכי בנוסף לכך נגרמו לנתבעת נזקים בסכומים ניכרים, שגם אותם היא רשאית לקזז מהחוב.


טענת קיזוז נוספת, שפרטיה יוצגו להלן בפרק נפרד, הועלתה בעקבות התקשרות חוזית בין התובעת לבין מירג' פיתוח ישראל בע"מ (להלן: "מירג'"), שהינה חברת האם של הנתבעות.


בסעיף 14 לכתב ההגנה הודגש, כי רק בשל כך שהתובעת היא חברה בפירוק, נבצר מהנתבעות ומחברת מירג' להגיש נגדה תביעה שכנגד.


6. בראשית ההתדיינות הגיעו הצדדים להסכמה, כי התביעה תועמד על סכום קרן של 353,530 ש"ח. כן הוסכם, שלאור אופייה של המחלוקת, כמפורט בכתבי הטענות, הנתבעת תחל בהבאת הראיות.


הויכוח בין הצדדים נסוב אודות הרקע להפסקת עבודתה של התובעת ובענין טענות הקיזוז שהועלו על ידי הנתבעת, הן בנוגע לפרוייקט זה והן בהתייחס, כאמור, להתקשרות עיסקית אחרת שהמעורבות בה היו התובעת וחברת האם של הנתבעת.


אדון בטענות אלה לפי סידרן.


7. הפסקת העבודה באתר הבניה



לטענת התובעת, ניהול הפרוייקט ע"י הנתבעת לקה בחוסר אירגון ושהדבר גרם לעיכובים רבים בביצוע העבודה. מלכתחילה, כך נטען, נמסרו לתובעת תוכניות עבודה חלקיות, באופן שהיא נאלצה להתאים את עצמה לקצב שהוכתב ע"י הנתבעת, לרבות בהקשר להזמנת ציוד ודאגה לכח אדם. טענה נוספת היא, שבעקבות טעות בעבודות החציבה, עניין שהיה בתחום אחריותה של הנתבעת, לא ניתן היה להתחיל את העבודה באגף המזרחי של האתר, עד שקבלן עבודות העפר סיים להכשיר את השטח. עוד נטען, שמיד אחר כך התברר לנתבעת, שיש צורך לבנות קיר תומך. התובעת נדרשה אמנם לבצע, כעבודה נוספת, את עבודות התפסנות והיציקה של הקיר, אלא שהיה עליה להמתין שהנתבעת תסיים לבצע עבודות הכנה מקדימות. בהקשר להקמת הקיר התומך ("קיר העוגנים") הודגש, שעבודה זו היתה "בנתיב הקריטי" של הפרוייקט וכי עד להשלמתה, כמעט ולא ניתן היה לבצע עבודות אחרות.


בעדותו של מר מיכה רז, הובעה מחאה על כך שהנתבעת לא שילמה את החשבונות שאושרו על ידה, תוך שנטען שהתנהגות זו היתה בגדר "הפרה יסודית".


עוד נטען, שהנתבעת ניצלה את העובדה שביום 05.04.94, הוגשה נגד התובעת בקשת פירוק. למן אותו רגע, כך נטען, הפגינה הנתבעת התעלמות מוחלטת מהתובעת, עד לכדי יצירת נתק תקשורתי וחוסר כל אפשרות לשתף פעולה בין נציגי הצדדים. לטענת התובעת, מצב דברים זה הביא לכך שביום 20.04.94, היא עזבה את האתר.


בעמ' 45 לפרוטוקול נאמר על ידי מיכה רז:


"העבודה הופסקה באתר בגלל התעלמות מזמין העבודה וזאת לאחר הגשת בקשת הפירוק. המזמין גרם לכך שהתובעת "תתייבש" בשטח והמשיך לעבוד עם קבלן משנה שלנו".


לדברי התובעת, המפרק הזמני שנתמנה ביום 28.04.94, המשיך להפעיל את החברה "כעסק חי" לצורך השלמת התחייבותיה השונות, לרבות השלמת פרוייקטים בהיקף גדול ברחבי הארץ.


גירסתה של הנתבעת שונה לחלוטין. לטענתה, כבר מתחילת הדרך התובעת עבדה בקצב איטי ביותר, עם מספר פועלים זעום. התובעת, כך נטען, נעזרה בקבלן משנה אחד (ג'מיל ג'והרי), שהעסיק צוות של כ- 10 פועלים, במקום סדר גודל של כ- 150 עובדים לביצוע עבודות היציקה, כפי שהדבר התבקש בנסיבות, לנוכח היקפו של הפרוייקט.


מר תמיר וינטרשטיין, המהנדס הראשי של הנתבעת, הוסיף וטען בתצהיר עדותו, כי זמן קצר לאחר תחילת העבודה הודיע לו קבלן המשנה שהתובעת איננה פורעת את חשבונותיו ושאין בכוונתו להמשיך לעבוד באתר, אלא אם הנתבעת תתחייב לשלם את שכרו. בהמשך, כך נאמר בתצהיר, נאלצה הנתבעת להעתר לבקשת נציגי התובעת, לסייע לה בעבודות שונות וכן לשאת בתשלום לספקים עבור הזמנות של ברזל ובטון. הנתבעת, כך נטען, גם הסכימה לבקשתה של התובעת לערוך שינוי בתוכניות העבודה המתייחסות לאופן ביצוע התיקרות, אולם, משהוכנו התוכניות החדשות, התובעת לא נערכה לביצוע עבודות אלה.


תשומת הלב הופנתה למכתבו מיום 03.02.94, אל מנהל התובעת בענין מסירת תוכניות המאפשרות עבודה שוטפת למשך חודש וחצי.


תשומת הלב גם הופנתה למכתבו מיום 19.04.94 אל התובעת, בו נאמר:


"זה כמה ימים אתר הבניה לא מתפקד מבחינתכם. המהנדס ומנהל העבודה אינם נמצאים בשטח וכל אספקת החומרים לאתר, כולל בטון וברזל הופסקה.
אנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיק את העבודה באתר הבניה ולכן לקחנו על עצמנו את המשך הזמנת החומרים לאתר על חשבונכם ואתם תחוייבו בכל ההוצאות הכרוכות בכך.
כמו כן, לאחר גמר הרכבת המנוף והכשרתו לעבודה, לא איישתם אותו במנופאי. הדבר גרם לעיכובים במהלך העבודה ולכן החלטנו להעסיק מנופאי על ידי חברתנו ואתם תחוייבו בהוצאות בהתאם".


אין מחלוקת כי ביום 20.04.94,התובעת נטשה את האתר לחלוטין. לדברי וינטרשטיין, קבלן המשנה המשיך לעבוד במקום זמן מה עם צוות פועלים מצומצם, כשהנתבעת נושאת בתשלום שכרם. העבודה חודשה רק בחודש אוגוסט 94 כשהושלמה ההתקשרות עם קבלן אחר.


8. שני הצדדים הקדישו מאמץ רב כדי להוכיח את טענותיהם בענין הרקע להחלטת התובעת להפסיק את העבודה באתר. בהקשר זה, להבדיל מטענות הקיזוז שהועלו ע"י הנתבעת, התובעת היא אשר צריכה לעמוד בנטל להוכיח את טענתה.


ראיתי את מכתביה של התובעת בעניין אספקת תוכניות ואת הערותיה בקשר לכך אשר נרשמו ביומני העבודה. גם ראיתי את הערות הנתבעת ביומנים ובמכתביה לתובעת וכן שמעתי את הסבריהם של הנוגעים בדבר.


לא נראה לי, כי בשל תקלות אלה היתה לתובעת סיבה להפסיק את העבודה. הרושם הוא, כי מחאותיה של התובעת נועדו, בעקרו של דבר, כדי להבהיר שלא תוטל עליה כל אחריות בגין איחור בהשלמת העבודה. גם העיכוב בפרעון התשלומים החלקיים, לא גרם להחלטה לעזוב את האתר. התובעת לא הביעה כל מחאה בענין זה ודומני, שהיו דברים בגו. למעשה, הרי נטען על ידה, שהעבודה הופסקה רק לנוכח התייחסותה של הנתבעת כלפיה, למן הרגע שהוגשה בקשת הפירוק.


יומני העבודה אשר הוצגו במהלך הדיון, אינם תומכים בגירסתה של התובעת, שהנתבעת גרמה "להתייבשותה" בשטח.


בדף 24 ליומן העבודה, המתייחס לשבוע שהחל ביום 23.03.94, מבקשת הנתבעת להגדיל את מספר הפועלים באתר. בימים אלה, כך עולה מהרישומים, עבדו באתר בסך הכל 11 פועלים. על פי הרישומים המתייחסים לימים שלאחר מכן, נשמרה מצבת כח אדם דומה.


בדף מספר 28 מיום 07.04.94 נרשם:


"לאחר שהקבלן הודיע שאין באפשרותו להזמין קבלן איטום לקירות, סוכם שהמזמין ידאג לאיטום קירות אלו".


בדף יומן מספר 29 המתייחס ליום 11.04.94 נרשם על ידי הנתבעת:


"עקב אי יכולתו של הקבלן לספק בטון לאתר, סוכם איתו שהפיקוח/המזמין ידאג לאספקת הבטון לאתר והקבלן יחוייב בעלותו... כמו כן אספקת הברזל לאתר על ידי הקבלן הופסקה. הקבלן חייב לפתור את כל בעיות אספקת החומרים לאתר ועל כל בעיה יש להודיע למפקח. הדבר גורם לעיכוב בלוח הזמנים".


לטענות אלה של הנתבעת, לא נרשמה כל תגובה מטעם התובעת.


ביום 15.04.94 נרשם ביומן העבודה:


קבלן לא עובד בשטח. הקבלן חייב להכשיר את המנוף לעבודה בדחיפות לצורך הרכבת תבניות מתרוממות. הדבר גורם לעיכוב בהרכבת התבניות...".


בדף יומן מספר 30 המתייחס ליום 17.04.94 וליום 18.04.94 נרשם על ידי הנתבעת:


"המזמין יטפל בהזמנת הדלק כדי לזרז את פעולת המנוף. מכיוון שאין באפשרותו של הקבלן להזמין דלק, הקבלן יחוייב בהתאם... המזמין מתריע לגבי אספקת החומרים. בעוד כמה ימים לא יהיה חומר (ברזל) להמשך העבודה באתר... זה כבר כמה ימים שלא מתפקד מנהל עבודה מטעם הקבלן."



באותו דף יומן נרשם על ידי נציג התובעת:


"המזמין מטפל בסידור לגבי אספקת הדלק הדרוש למנוף בנפח של 300 ליטר ליום".




בדף יומן מספר 31 המתייחס ליום 19.04.94, ואשר נחתם ע"י שני הצדדים נאמר:


"אין מנהל עבודה באתר... אין אספקת ברזל ובטון... התבצעה בדיקת מנוף בשטח, אך טרם התקבל אישור להפעלתו. הקבלן מתבקש לטפל דחוף בנושא. הדבר מעכב הרכבת תבניות מתרוממות."



התובעת עזבה את האתר ביום המחרת (20.04.94). מהלך זה שהינו, ללא ספק, יוצא דופן, לא היה מלווה בהודעה או במתן הסבר, הן לפני המעשה והן בסמוך לאחריו. התנהגות זו, איננה משקפת תגובה סבירה מטעמו של צד לחוזה, הרואה עצמו נפגע כתוצאה ממעשהו של הצד השני.


מצבה הכספי של התובעת באותם ימים היה בכי רע. בבקשת הפירוק שהוגשה ביום 20.04.94 על ידי התובעת ביחד עם מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ נאמר, כי הן נקלעו למצב שאין באפשרותן לפרוע את התחייבותיהן השוטפות, שפעילותן בבנקים מוגבלת וכן שחסרים להן כספים בסכום של כ- 25 מליון ש"ח לפרעון התחייבות.


בהתייחס לעובדות אלה שנכללו בתצהירו של מר רפי צייזל, מנהלן הכללי של שתי החברות, שצורף לבקשת הפירוק נאמר על ידו במהלך המשפט:


"החברות הפסידו בפעילות השוטפת במשך מספר שנים וזה גרם להן לקשיים בתזרים המזומנים. בחודשים האחרונים שקדמו לבקשת הפירוק, נוצר מצב שמעבר לקשיים האובייקטיבים בשל ההפסד המצטבר, גופים שונים שאנו ביצענו עבודות עבורם, עיכבו סכומי כסף גדולים שהגיעו לנו והצירוף של שני הדברים האלה ביחד, גרם למצב המתואר בתצהירי לתמיכה בבקשת הפירוק"

(ראה עמ' 53 לפרוטוקול).


בבואי לגבש עמדה במחלוקת הנוגעת להפסקת עבודתה של התובעת, אין בידי לקבל את ההסבר שנטען על ידה. ברור למדי, שהתובעת נטשה את האתר מטעמים הקשורים למצבה הכספי.


גם לא ניתן לקבל את טענת התובעת, כי אלמלא ההתעלמות שהופגנה על ידי הנתבעת, היה בכוחה להמשיך לבצע את העבודה, כפי שהדבר נעשה, בניצוחו של המפרק הזמני, בפרוייקטים אחרים.


טענה זו הועלתה בכלליות. מצופה היה מהתובעת להציג את הנושא תוך מתן פירוט, על מנת שיתאפשר לבחון, אם במקרה דנן באמת ניתן היה להמשיך את העבודה, כשהתובעת נמצאת במצב של פירוק. בהקשר זה, מופנית תשומת הלב לכך, שבהתייחס לאותם פרוייקטים אחרים נאמר על ידי התובעת, כי היה מדובר בעבודות השלמה, בעוד שבעניינו של הפרוייקט הנדון, העבודה היתה בשלב התחלתי.


9. סעיף 353 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג - 1983 קובע כי:


"בחברה חדלת פרעון ינהגו לפי דיני פשיטת הרגל החלים על נכסיו של מי שהוכרז פושט רגל, בכל הנוגע לזכויותיהם של נושים מובטחים ושאינם מובטחים לחובות הניתנים לתביעה, לשומת שוויין של אנונות ושל התחייבויות עתידיות או מותנות ולקבלת דיבידנד."



החלתן של דיני פשיטת הרגל על חברות חדלות פרעון, כדוגמת התובעת, מחייבת את בחינתם של דינים אלה בכל הקשור לקיזוזם של חובות בני תביעה, כאמור בסעיפים 71 ו- 74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ - 1980, המפורטים להלן:


"71. חוב וחובות קיימים או עתידיים, ודאיים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום מתן הצו.


74. (א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכח הצו, יערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין; הוראת סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל.


(ב) הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס".


הנתבעת טוענת, כי הדין מאפשר לה לקזז הן חיובים הנובעים מהוצאות שהוציאה עבור עבודות וחומרים, שהתובעת היתה צריכה לשאת בהם והן את ההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מהפסקת עבודתה של התובעת ונטישתה את האתר. בהסתמך על הנאמר ב- ע"א 41/68 קופלמן ואח' נ' הנאמן בפשיטת רגל של מאיר גרבר פ"ד כב' (2) עמ' 19, נטען שקיימת הצדקה יותר גדולה לקיזוז בהקשר של פשיטת רגל, מאשר בדין האזרחי הרגיל משום שהקיזוז במצב כזה, מטרתו להבטיח מניעת "אי צדק" היכול להגרם עקב פשיטת רגל של אחד הצדדים, בעוד שבדין האזרחי הרגיל הקיזוז "משמש למניעת תביעות הדדיות מיותרות".


ב"כ התובעת סבור, שהנתבעת איננה עומדת בתנאיו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. לטענתו, הנתבעת הפרה את החוזה ומשכך, נשמט הבסיס לכל טענה בדבר חוב. עוד נטען, כי זכות הקיזוז מתקיימת רק במקום שישנה "הדדיות" בין הצדדים. בהקשר זה נטען, כי הדדיות ויחסי מסחר היו קיימים רק עד לאותו מועד בו הפרה הנתבעת את החוזה וגרמה לכך שהתובעת תפסיק את עבודתה. ההפרה, כך סובר ב"כ התובעת, ניתקה את מערכת היחסים בין הצדדים ולמעשה, ביטלה את העסקים ההדדיים שהיו ביניהם קודם לכן.


בפי התובעת טענה נוספת המבוססת על הוראות הדין הכללי - סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. הוראה זו כך נטען, אינה קובעת שקיזוז מתבצע באופן אוטומטי ברגע שצדדים חבים זה לזה חובות, אלא רק כשצד רוצה להזקק לתרופה זו הוא מודיע על כך לצד השני. בענייננו, כך נאמר, הנתבעת לא נתנה כל הודעה ואף לא הציגה כל כוונה בדבר הפעלת זכות קיזוז.


עמדת התובעת איננה מקובלת עלי.


בכל הנוגע לעניין הפרת החוזה, כבר נאמר קודם לכן כי התובעת היא זו אשר הפרה את החוזה בהחליטה, או כשנאלצה, להפסיק את העבודה, מחמת שלא היתה מסוגלת לעמוד בהתחייבותיה. לדעתי, אין לקבל את הטענה, כי לענין קיזוז, הפרת החוזה מנתקת את מערכת היחסים בין הצדדים, מקום שקודם לכן נתקיימה ביניהם "הדדיות" ("אשראי הדדי", "חוב הדדי" או "עסקים הדדיים", כאמור בסעיף 4 לפקודת פשיטת הרגל).


כפי שנאמר ב- ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ (בפירוק) נ' אגרא פ"ד מט' (2) עמ' 133, ענייננו "ברובד יחסים פשוט של חשבונות בין אנשים שיחסיהם מאופיינים בהדדיות מסחרית ביניהם".


בעמ' 144 אומר כב' השופט חשין:


"כמו בסופו של יום עבודה, עושים הסוחרים, כל אחד מהם, את חשבונותיהם ההדדיים והיתרה - לכאן או לכאן - היא האמורה לקבוע את יחסיהם בתחילתו של יום המחרת... יחסיהם ההדדיים של השניים הם על דרך של השוואת שני טורים - טור חובה וטור זכות - וההפרש בין שני אותם טורים הוא הקובע..."



ההגיון והשכל הישר, כמו גם העקרונות המשפטיים העומדים ביסוד דיני הקיזוז ודיני החוזים בכלל, אינם מאפשרים לקבל מצב דברים, לפיו כל אימת שפורצת מחלוקת בין צדדים לחוזה, מתבטלת אותה מערכת יחסים הדדית, כאילו לא היתה קיימת ושבתוך כך גם מתבטלת זכות הקיזוז.


טיעון זה שהועלה ע"י ב"כ התובעת, אף אינו מתיישב עם ההלכה הפסוקה לפיה, המועד הקובע להתגבשותה של זכות קיזוז הינו היום בו ניתן צו הפירוק. אין חולק, כי בענייננו צו הפירוק ניתן ביום 18.09.95.


אשר לטענה אודות מסירת הודעת קיזוז - סעיף 53 לחוק החוזים אכן קובע שיש ליתן הודעה בענין זה, אלא שההלכה היא שאין מקום להכביד על הנוגע בדבר לעמוד בדרישות פורמליות.


ב- ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ פ"ד מה' (3), 265 נאמר בהקשר זה:


"בנסיבות מתאימות אפילו התנהגות יכולה להוות הודעה מספקת".


ב- ע"א 5795/90 סקלי נ' צורען פ"ד מו' (5) עמ' 811 נאמר על ידי השופט בך:


"מסכים אני לדעה, שהודעה זו אינה חייבת להמסר על פי פורמולה נוקשה מסויימת. היא יכולה להמסר בכתב או בעל פה ומספיק שהדברים משתמעים באופן סביר ממה שנכתב או ממה שנאמר על ידי הצד התובע את הקיזוז... אולם, עם זאת דרושה ראיה מוחשית כלשהי, ממנה ניתן להסיק, שאכן מתכוון הצד לקזז חוב ספציפי ומוגדר שהצד השני חייב לו..." (ראה, שם בעמ' 832 - 833).




ובהמשך:


"אך בה במידה, שמדובר בעיסקה בודדת ומצומצמת יותר בהיקפה, המולידה את התביעות ההדדיות, ניתן להסתפק לשם כך גם בראיה נסיבתית יותר".


כעולה מחומר הראיות, הנתבעת עמדה במידה מספקת, בתנאי זה הנוגע למתן הודעת קיזוז. לגבי מרבית טענות הקיזוז, נמסרו כמה וכמה הודעות בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים. כך, למשל, ביומן עבודה מספר 29 הובהר לתובעת, כי לנוכח הנסיבות "המזמין רואה את עצמו חופשי להכניס קבלן אחר לאתר... והקבלן יחוייב בכל העלויות וההוצאות בהתאם". באישור חשבון מספר 2, ממנו קוזז סכום של 405,102 ש"ח, צויין מפורשות כי החיובים המפורטים ברשימה, קוזזו מחשבונותיה של התובעת.


10. טענות הנתבעת לקיזוז מסווגות לשתי קבוצות. האחת, חיובים שחלו על התובעת ושהנתבעת נשאה בהם. השניה, נזקים שנגרמו לנתבעת כתוצאה מהפסקת העבודה.


קבוצת החיובים הראשונה



א. יציקת דרך גישה לאתר



סעיף 00.08 למסמך התנאים המיוחדים של החוזה קובע:
"עלות ההתארגנות, לרבות דרכי גישה, ניקוז וכו', היא חלק ממחירי היסודות של העבודה ולא תשולם עבורם תוספת מחיר כלשהי."



לטענת הנתבעת, היא זו אשר שילמה לקבלן המשנה ג'והרי סך של 3,000 ש"ח עבור יציקת דרך הגישה. הטענה נתמכת בחשבונית שהוציאה לקבלן המשנה ובאישור החשבון על ידו. מנגד נטען, כי החשבון מתייחס לעבודה אחרת שבוצעה על ידי ג'והרי, אולם לגירסה זו אין כל תימוכין. בנוסף לכך, במהלך עדותו של מר רז, ניתן אישור לכך שהתובעת לא שילמה לקבלן המשנה בעד העבודה הנדונה.




ב. שלט לאתר



אין חולק שהיה על התובעת להזמין שלט ולהתקינו באתר על חשבונה. לטענתה, היא ביצעה את המוטל עליה. בהקשר זה, הופנתה תשומת הלב לרישום ביומן עבודה מספר 9, המעיד על כך שהתובעת נדרשה לפרק את השלט ולהעבירו למקום אחר. התובעת לא הציגה כל תיעוד התומך בטענתה. מאידך, הנתבעת מסתמכת על חשבונית מיום 25.03.94 על סך 4,800 ש"ח ועל דבריו של מנהל הפרוייקט המהנדס י. חכמה, כי הרישום ביומן מספר 9 מתייחס לשלט פרסום, שהתובעת נתבקשה להעבירו למקום אחר וקיבלה על כך תשלום מיוחד.


לא מצאתי יסוד לפקפק בהסברו של המהנדס חכמה.


ג. חיבור חשמל לאתר הבניה



סעיף 00.09 למסמך התנאים המיוחדים קובע:


"על הקבלן לדאוג לעצמו ולבאים מטעמו לאספקה סדירה של מים וחשמל ממקורות ראשיים לצורך ביצוע העבודות..."



התובעת לא הסדירה עניין זה. אין חולק, כי בתקופת עבודתה באתר היא הסתפקה בגנרטור, שכמובן איננו חשמל "ממקורות ראשיים", כנדרש לפי החוזה. גם אין חולק, כי הנתבעת נשאה בהוצאה זו, סך של 37,106 ש"ח ששולם במועד כלשהו בחודש מאי 94.


סבורני, שהנתבעת איננה זכאית לקזז סכום זה. מבחינתה, לא היתה כל מניעה "להעמיס" את התשלום לחברת החשמל על הקבלן המחליף, אשר נזקק לחיבור זה ואף השתמש בו במשך תקופה ארוכה. הוא הדין, בהתייחס לטענת קיזוז בסכום של 3,000 ש"ח, שהועלתה בגין עבודות הכנה לחיבור החשמל.


ד. עבודות מדידה וסימון יסודות



סעיף 0031 להוראות המפרט הכללי לעבודות בניה קובע:


"על הקבלן יהיה לבצע חידושי סימון עקב תמורות שחלו מכל סיבה שהיא וכן יהיה עליו להתקין מחדש נקודות אשר נעקרו ממקומן מסיבה כלשהי."



אין חולק, כי דרישת הקיזוז בפריט זה נובעת מפגיעה בסימון אחד היסודות שנגרמה על ידי טרקטור של הנתבעת שעבר באיזור קיר העוגנים.


הנתבעת מסתמכת, בשפה רפה, על הנאמר בסעיף 0031 למפרט הכללי, שלכאורה מטיל על הקבלן "אחריות מוחלטת" לבצע חידושי סימון, מקום שהדבר נדרש מכל סיבה שהיא.


לדעתי, אין לקבל פירוש זה, המנוגד לכוונת הצדדים ולעקרון תום הלב. את הסעיף האמור יש לפרש בהגינות - ביחסים שבין הקבלן לבין המזמין, עליו לשאת בהוצאות לחידוש סימונים, גם כשהנזק לא נגרם באשמתו. הוראת סעיף 0031 נובעת משליטתו של הקבלן על הנעשה באתר העבודה ונועדה למנוע כל דין ודברים בעניין זה. לא כך יש לפרש את הסעיף האמור, מקום שידוע כי הסימונים נפגעו באשמת המזמין.


ה. שמירה



מדובר בסכום של 8,400 ש"ח שהנתבעת שילמה עבור שירותי שמירה באתר לחודשים מאי - יוני 1994, בעת שהתובעת עזבה את המקום. לטענת הנתבעת, הוצאה זו נגזרת מהסתלקותה של התובעת שעד אותו מועד היא שדאגה לכך, הן לפי הוראות החוזה והן בהיותה בעלת אינטרס לשמור על שלמות העבודה ועל שלמותם של ציוד וחומרים הנמצאים באתר.


אין לקבל את טענת התובעת, שהיא פטורה מתשלום זה מאחר והחוזה הופר על ידי הנתבעת. משקבעתי, שהתובעת נושאת באחריות להפסקת העבודה, יש להטיל עליה את התשלום הנדרש בגין הצורך לשמור על האתר.


ו. תיקון המנוף



במהלך ביצוע העבודות שילמה הנתבעת סך של 2,405 ש"ח בעד תיקון המנוף. מדובר בהוצאה הנובעת מהתחייבותה של התובעת לספק מנוף לעבודה באתר. במסגרת התחייבות זו, ברור שמוטל עליה לדאוג שהמנוף יהיה תקין. יש להניח, שהנתבעת דאגה לתקן את המנוף משום שהכלי היה דרוש לצורך ביצוע עבודה.


ז. סילוק פסולת מהאתר



חובתה של התובעת לדאוג על חשבונה לסילוק כל פסולת הקיימת באתר והנובעת מעבודתה, איננה שנויה במחלוקת.


דרישת הקיזוז בפריט זה, מתייחסת לסכום של 55,000 ש"ח שהוערך ע"י מהנדס הפרוייקט, כחלק מחשבון על סך 91,015 ש"ח שאושר לקבלן עובדיה סבא.


לטענת התובעת, במהלך שהותה באתר, לא הצטברה פסולת בניה בעקבות העבודות שהיא ביצעה. לדברי המהנדס י. חכמה המצב היה שונה. בעדותו נאמר:


"הכוונה היא לפסולת בנין. המחפרון העמיס את הפסולת למשאיות וסילוק הפסולת זה עלות המשאיות. זה נכון שהיה גם מחפרון של ערת"ג שעבד במקום... לצורך חפירת יסודות וחציבה. זאת עבודה שהתובעת היתה צריכה לעשות ואנחנו לקחנו את זה על עצמנו... בכתב הכמויות מצויין שעל התובעת לבצע עבודות חפירה וחציבה. לא הערתי על כך ביומן כי עקב המצב של הקבלן בשטח סוכם, שערת"ג תבצע עבודה זו. (עמ' 38 לפרוטוקול).


אין לקבל את טענת התובעת, שהכחישה באופן גורף הצטברות של פסולת בניה. התובעת ביצעה עבודות שמטיבען גורמות לכלוך ופסולת והיה עליה לדאוג לפינוי.


מאידך, אין בידי לקבל כי הסכום שנדרש לפינוי פסולת הגיע לכדי 55,000 ש"ח. כעולה מאישור החשבון לקבלן (נספח ג9/ לתצהירו של י. חכמה), מדובר במרכיבים שונים שהסכום העיקרי (76,575 ש"ח), מתייחס לעבודות מחפרון ויודעים אנו שהנתבעת הפעילה מחפרון לביצוע עבודות שבחלקן לא היו קשורות לעבודתה של התובעת. מהחשבון ג9/ מסתבר שמרכיבי פינוי הפסולת מגיעים רק לכדי 12,090 ש"ח. לדעתי, רק סכום זה הינו בר קיזוז.


ח. תבניות מתרוממות



אלה הן תבניות ליציקת בטון, שלפי התכנון נעשה בהן שימוש לצורך יציקת גרעין המבנה. לטענת הנתבעת, היא נשאה בהוצאות רבות בפריט זה, שעה שהתובעת היתה חייבת לשאת בכך. כמפורט בנספח ג' לתצהירו של המהנדס י. חכמה, מדובר בסכום כולל של 138,391 ש"ח עבור עץ (36,442 ש"ח), אינסרטים לתבניות (7,049 ש"ח), פיגומים (4,900 ש"ח) ושכירת התבניות עצמן (90,000 ש"ח).
בסעיף 02.02 לפרק 2 של התנאים הכלליים, הדן בעבודות בטון יצוק נקבע:


"שני פירים מרכזיים במבנה A ובמבנה B יבוצעו ע"י יציקה רציפה בתבניות מתרוממות של חברת דירות עלית בע"מ...


הקבלן יהיה אחראי לביצוע היציקה, יספק את הבטונים, הברזל, פתחי הדלתות, הכנות לחיבור קורות רצפות וקירות... כח עבודה הדרוש לביצוע העבודה וכן את אמצעי ההרמה (מנוף בגובה מינימלי של 66 מ') וכן מעלית פועלים ו/או פיגום מתאים לעליית הפועלים.


חברת דירות עלית תספק כקבלן משנה את התבנית, הציוד וכן שני מפעילים להפעלת התבנית.


מחיר מ"ר (ברוטו) של קיר שישולם לדירות עלית יהיה 30.6 ש"ח למ"ר שטח עבור כל פן (צמוד למדד הבניה 5.93)..."



בכתב הכמויות שנערך ע"י הנתבעת (בסעיף 0102.3.052) נדרש הקבלן לתמחר את מחיר קירות הבטון בגרעין המבנה, יצוקים בתבנית מתרוממת תוך שצויין "המחיר ללא תבניות". התובעת סבורה שלא היתה מוטלת עליה כל חובה לשאת בתשלום עבור התבניות ואף לא בהוצאות הקשורות בציוד הנלווה. בהקשר זה, נטען בין היתר, כי חברת דירות עלית בע"מ, ספקית התבניות המתרוממות, הינה חברת בת של מר גד זאבי ומהווה חלק מקבוצת מירג', השולטת גם על הנתבעת.


במחלוקת הפרשנית אודות סעיף זה בחוזה, עמדתה של הנתבעת מקובלת עלי.


סעיף 02.02 כופה על הקבלן שיזכה במכרז להתקשר עם קבלן משנה מסויים (חברת דירות עלית) לצורך אספקת התבניות וכל הציוד הדרוש ליציקה באמצעות תבניות מתרוממות. בגדר הסעיף האמור, גם נקבע המחיר שהקבלן ידרש לשלם לדירות עלית עבור האספקה. פרט לכך שלשון הטקסט איננה מעוררת שום קושי פרשני, ישנו הגיון רב בדברי הנתבעת הטוענת, שאם היה עליה לשאת בהוצאות עבור אספקת התבניות, לא היה צורך לנקוב את המחיר שידרש לשלם לקבלן המשנה. במקרה כזה, די היה לקבוע שעבודת היציקה תתבצע באמצעות תבניות מתרוממות, כאמור בחלקו הראשון של סעיף 02.02, תוך הבהרה שאספקת התבניות והציוד הנלווה יהיה באחריות הנתבעת ועל חשבונה.


גם סעיף 102.3.052 לכתב הכמויות איננו תומך בפרשנות התובעת. יש להבין את הדרישה מהקבלן, כמתייחסת לקביעת המחיר הכולל עבור עבודות היציקה, בשים לב לכך שעליו לספק את הבטונים, הברזל, המנוף וכל יתר האמור בסעיף 02.02 של התנאים המיוחדים ובנוסף לזאת, לשלם לדירות עלית סך של 30.6 ש"ח לכל מ"ר קיר יצוק.


הגם, שיש לדחות את גישתה של התובעת בעניין זה,לא נראה לי שהנתבעת הצליחה להוכיח את טענת הקיזוז.


כאמור, דרישת הקיזוז מבוססת על סכומים, שלפי הנטען, שולמו על ידי הנתבעת לגורמים שונים בסכום כולל של 138,391 ש"ח. סבורני, שזו איננה הדרך להוכיח את טענת הקיזוז. המפתח לחישוב נקבע בסעיף 02.02 של התנאים המיוחדים ולפי הנאמר שם, הסכום הנדרש בעד אספקת התבניות והציוד הנלווה יחושב לפי מחיר מוסכם הנגזר מכל מ"ר של קיר יצוק. חישוב כזה לא נערך ע"י הנתבעת ואין בפני כל תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע, אף לא בדרך של אומדן, את היקף עבודות היציקה באותם שני פירים מרכזיים.


בנסיבות אלה, עלי לדחות את טענת הקיזוז בפריט זה.


ט. שינוי בתוכניות הקונסטרוקציה



אין חולק כי בסמוך לתחילת העבודות הציעה התובעת - והנתבעת הסכימה לכך - לעבור לשיטת ביצוע שונה מהמתוכנן בנוגע ליציקת התקרות במובן זה שיעשה שימוש באלמנטים טרומיים. גם אין חולק שהצדדים הסכימו ביניהם שהתובעת תשתתף בהוצאות הכרוכות בהכנת תוכניות קונסטרוקציה חדשות "עד לסכום של 70,000 ש"ח".


שכר הטירחה שנדרש ע"י הקונסטרוקטור (המהנדס קרבן),בעד התכנון החדש הסתכם ב- 45,300 ש"ח וזהו הסכום שהנתבעת מבקשת לקזזו.


התובעת סבורה, שאין להטיל עליה לשאת בתשלום זה. לטענתה, כלל לא נמסרו לה תוכניות הקונסטרוקציה המתוקנות.


לפי מצב הראיות, עובדה זו איננה שנויה במחלוקת, אולם לא בכך יש לראות את העיקר.


מסתבר, שהנתבעת הסכימה לקבל את הצעת התובעת לאחר ששוכנעה, כי בדרך זו ניתן יהיה לסיים את הבניה הרבה יותר מהר. בנסיבות אלה, ומאחר והנתבעת עשתה שימוש בתוכניות והפיקה תועלת בקיצור תקופת הבנייה, אין לדעתי מקום להטיל על התובעת כל חיוב בפריט זה.


י. תשלומים לקבלני משנה



ג'מיל ג'והרי היה קבלן משנה של התובעת לביצוע עבודות השלד. ביחד עמו עבד קבלן נוסף בשם גסאן אבו זיד. פרט לכך, לא עבד בשירותה של התובעת אף קבלן אחר בעבודה זו.


ביום 03.04.94, ייפתה התובעת את כוחה של הנתבעת לשלם לקבלני המשנה הללו סכום של 45,040 ש"ח באופן מיידי וסכום של 7,656 ש"ח ביום 15.04.94.


הסכום הראשון אכן שולם לקבלן ג'והרי. בנוסף לכך, שולם לו ביום 18.04.94 סך של 77,153 ש"ח. במועד זה, הנתבעת גם שילמה לקבלן אבו זיד סכום של 20,180 ש"ח. על מסמכי התשלום צויין, שהדבר נעשה על פי הוראת התובעת.


אין בפי התובעת תשובה עניינית לדרישת הקיזוז בפריט זה. בהתאם לחומר הראיות, ברור כי תשלומים אלה מתייחסים לתקופת עבודתה של התובעת באתר. כן מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי במקרה זה ישנו נסיון להשית עליה חיוב כפול, באשר סכומים אלה תלויים בחשבון שהוגש לה על ידי התובעת.


סכום הקיזוז בגין התשלומים לקבלני המשנה מגיע לכדי 142,177 ש"ח.


יא. תשלום לחברת "המפתל"



נושא זה הקשור לאספקת ברזל לביצוע עבודת השלד, הועלה כמה וכמה פעמים במהלך המשפט. תשומת הלב מופנית לעדותו של המהנדס וינטרשטיין. כן הוזכר הנושא בתצהיר עדותו הראשית של מיכה רז, תוך הפניה למכתב מיום 03.04.94, המייפה את כוחה של הנתבעת לשלם עבורה סכום של 111,134 ש"ח לחברת המפתל.


הנושא גם הועלה במהלך חקירתו הנגדית של המהנדס י. חכמה. בעמ' 35 לפרוטוקול נרשמו חילופי דברים כמפורט להלן:


"ש. בסעיפים 23 - 24 לתצהירך , אתה אומר שהתובעת הפסיקה לספק ברזל לאתר ושהנתבעת נאלצה לספק חומרים אלה בעצמה ועל חשבונה. בניגוד למה שאתה אומר, חברת "המפתל" (ספק הברזל) טוענת, שלא שילמתם להם ושהם הגישו תביעה נגד הנתבעת. מה תגובתך?

ת. לא ידוע לי על כך.
ש. אני אומר לך שבמסגרת אותה תביעה... טענה ערת"ג בכתב הגנתה, כי מ.ב. בלבד היא אחראית לתשלום התמורה בגין ברזל בניה שסופק ע"י "המפתל". מה תגובתך?

ת. אני לא מכיר את הענין. לא טיפלתי בו.


עו"ד ציון: אני מבקש להגיש את כתבי הטענות שהוגשו בתיק אזרחי 17453/94 בבית משפט השלום בחיפה בתביעת המפתל נ' ערת"ג ו-מ.ב...."



בתגובה לכך, הוגשה בשם הנתבעות הודעה המתייחסת לתביעתה של חברת "המפתל".


ב"כ הנתבעות הבהיר, כי ערת"ג אמנם הכחישה את טענת "המפתל" בדבר הסכם בין התובעת לנתבעת, לפיו התשלומים בעד הברזל ישולמו ישירות על ידי הנתבעת ואולם, כך נאמר בהודעה "עלול להיווצר מצב על פיו יושת על הנתבעות תשלום כפול בגין אותה אספקה של ברזל, תוצאה שאין הדעת סובלתה."



ב"כ הנתבעות הודיע, כי לאור הנסיבות הללו "שומרת ערת"ג על זכותה" להציג את פסק הדין שינתן בתביעת "המפתל" כראיה בהליך הנוכחי. עו"ד קומיסר חזר על כך גם בסעיף 6.4 לסיכומים שהוגשו בתיק זה.


ביום 10.12.00 באה בפני בקשה להתיר את הגשתו של פסק הדין שניתן בינתיים בתיק אזרחי 17453/94. כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, נתקבלה טענת "המפתל", בדבר אותו הסכם שהושג בין התובעת לבין הנתבעת. בהתאם לכך, חוייבה הנתבעת לשלם לחברת "המפתל" עבור הברזל שסופק לאתר.


התובעת מתנגדת להגשתו של פסק הדין כראיה. לטענת בא כוחה, הנתבעת נהגה בחוסר תום לב, כשבחרה בזמנו להכחיש את הסיכום שהושג בין הצדדים בנוגע לתשלום בעד הברזל שסופק לאתר הבניה. כן נטען, כי התובעת מתנגדת לכך שפסק הדין ישמש כראיה לכך, שהברזל עבורו חוייבה הנתבעת לשלם לחברת "המפתל" אמנם נכלל במסגרת החשבונות החלקיים שאושרו על ידה. עוד טוענת התובעת, כי מדובר למעשה בבקשה לתיקון כתב הגנתה של הנתבעת ולצירוף רכיב נוסף לקיזוז, שמעולם לא נשלחה בגינו הודעת קיזוז ושהועלה בחלוף מספר שנים מאז שניתן צו הפירוק.


מצב הדברים בעניין זה, הינו אמנם יוצא דופן. ישנן ראיות ברורות על סיכום שהושג בין הצדדים בקשר לתשלומים לקבלני משנה ולספקים. אינני מסתמך רק על הנאמר בפסק דינו של בית משפט השלום. מכתבה של התובעת מיום 03.04.94, הוצג גם בהליך הנוכחי. בעקבות מכתב זה, שילמה הנתבעת לקבלן המשנה ג'והרי סך של 45,000 ש"ח, תוך שצויין בהוראת התשלום שהדבר נעשה על פי בקשת התובעת. באשר ליתר הגורמים המפורטים באותו מכתב, לרבות חברת "המפתל", לא באה מצד הנתבעת כל הסתייגות. גם מכתבה של התובעת מיום 05.04.94 אל מר אריאל ומכתבה מיום 24.04.94, לחברת "המפתל", מעידים על כך שהצדדים הסכימו ביניהם שהנתבעת תשלם סכומי כסף לסילוק חובות של התובעת. לכל זאת יש להוסיף דברים שנאמרו בעדויותיהם של וינטרשטיין וחכמה, על כך שהנתבעת נאלצה לשלם עבור התובעת, בין היתר, בגין אספקת ברזל לאתר.


על רקע האמור, קשה עד מאוד להבין את התנהגותה של הנתבעת, בהחליטה להכחיש את החוב ולגרור את חברת "המפתל" להתדיינות סרק.


מאידך, בבואי להכריע במערכת היחסים הכספית בין הצדדים להליך הנוכחי, אינני רואה שקיימת הצדקה להעניש את הנתבעת בשל התנהגות שלא בתום לב או, למצער, בהפעילה שיקול דעת מוטעה בכל הנוגע לטיפול בענין הנדון. שלילת זכות הקיזוז מהנתבעת, תגרום בעליל לעיוות במצב החשבון ולתוצאה בלתי צודקת שמשמעותה, התעשרות התובעת שלא כדין.


טענות התובעת בהקשר להתנגדותה להצגת פסק הדין כראיה, אינן מקובלות עלי.


כאמור, סוגיית הברזל שסופק לאתר הבנייה הועלתה במהלך המשפט. גם התובעת העלתה עניין זה בהגישה את תביעתה של חברת "המפתל" וסבורני שהיתה הסכמה להרחיב את החזית. בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענה כי מדובר בבקשה לתקן את כתב ההגנה ולצרף רכיב נוסף לקיזוז.


כן, אין בידי לקבל את הטענה שפסק דינו של בית משפט השלום, איננו מהווה ראיה לכך שהחיוב שהוטל על הנתבעת, נכלל בחשבונות החלקיים שהוגשו ע"י התובעת ואושרו לתשלום. המעיין בחשבון מספר 2 יווכח לדעת, כי הנתבעת אישרה לתשלום סכום של 143,910 ש"ח עבור ברזל שנעשה בו שימוש לצורך העבודה. סכום זה, משקף די בקירוב את היקף חובה של התובעת לחברת "המפתל", שהגיע באותם ימים לכדי 150,323 ש"ח.


אשר לטענה שלא הוגשה בענין זה הודעת קיזוז, אני מפנה לדברים שנאמרו על ידי קודם לכן בסוגייה זו.


לכך יש להוסיף כי הנסיבות בפרשה דנן הן כאלה, שכלל לא היה צורך ליתן הודעת קיזוז.


מקורה של דרישת הקיזוז בהסכמת הצדדים שהושגה בזמנו, עת שהתובעת לא היתה מסוגלת לשאת בעצמה בהוצאות שנדרשו לרכישת ברזל ולאור פנייתה אל הנתבעת לסייע לה במימון הרכישה. במסגרת זו, גם הוסכם שכל סכום שישולם עבורה לספקים ולקבלני משנה, יקוזז משכר החוזה. מכל מקום, החובה למסור הודעת קיזוז נתמלאה מעצם העובדה שהתובעת ידעה ברורות על כוונתה של הנתבעת להפחית מהחשבון המאושר כל סכום כסף שישולם על ידה עבור התובעת.


סבורני, שגם הזמן שחלף מאז מתן צו הפירוק (18.09.95), אין בו כדי להכשיל את טענת הקיזוז. הדין הוא, כי המועד הקובע להתגבשותה של זכות קיזוז הינו היום בו ניתן צו הפירוק. לפי חומר הראיות החוב בעד אספקת הברזל היה מגובש בחודש אפריל 94, זמן רב לפני שניתן צו הפירוק. כן יצויין, כי אין מאומה בכך שההתדיינות בין ספק הברזל לבין הנתבעת נסתיימה במועד מאוחר יותר. פסק הדין רק נתן גושפנקא למצב המשפטי שהיה קיים בזמנו.


כעולה מן האמור, סכום הקיזוז בפריט זה מגיע לכדי 143,910 ש"ח. סכום זה, כמו גם הסכומים האחרים ברי הקיזוז, נכון למועד ההתחשבנות בין הצדדים בחודש אפריל 94.


11. קבוצת החיובים השניה



מדובר בטענות קיזוז שמקורן, לפי השקפת הנתבעת, בנזקים והוצאות שנגרמו לה כתוצאה מהפסקת עבודתה של התובעת באתר בטרם עת. הטענות בענין זה פורטו בתצהירו של מר וינטרשטיין וכוללות את הפרש המחיר ששולם לקבלן המחליף, הוצאות תקורה בתקופה שהאתר היה מושבת ונזקים שנגרמו בהקשר למימון הפרוייקט ושיטת התשלום שהיתה נהוגה בנוגע למכירת יחידות הדיור.


א. הפרשי מחיר שהנתבעת נדרשה לשלם לקבלן המחליף



להוכחת טענה זו הוגש דו"ח השוואה (נספח יא' לתצהירו של מר וינטרשטיין, המעיד לכאורה על כך שהמחיר שנדרש לשלם לקבלן א. דורי גבוה בכ- 1.6 מליון ש"ח מהמחיר שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת.


הנתבעת הסתפקה בהגשת הדו"ח, מבלי לצרף את מסמכי ההתקשרות עם הקבלן א. דורי ואת החשבונות שהגיש במהלך ביצוע העבודה. לנוכח הדרך התמוהה שהנתבעת בחרה להוכיח את טענתה, ולאחר שהבעתי מחאה על כך נתאפשר לה להגיש את המסמכים הרלבנטיים, תוך מתן אפשרות לבא כוח התובעת להעמיד את מר וינטרשטיין להשלמת חקירה נגדית. הנתבעת לא ניצלה את ההזדמנות לעשות כן במשך זמן רב שחלף עד גמר שמיעת הראיות. רק 3 חודשים לאחר מכן, כשהוגשו הסיכומים, באה בקשה להתיר לנתבעת לצרף את המסמכים הללו.


בקשה זו נדחתה על ידי בנימוק, שהגשת החשבונות בשלב הזה תהיה כרוכה בפתיחת המשפט מחדש. כן הודגש, שלא נתמלאו התנאים להבאת ראיות נוספות, במיוחד כשהנושא הועלה במהלך המשפט בצורה מפורשת.


כעולה מהנאמר בסיכומי בא כוחה של הנתבעת, סעיפי כתב הכמויות המפורטים בדו"ח, אינם זהים בשני אחוזים שהועמדו להשוואה. בהקשר זה הובהר, כי לפי החוזה עם התובעת, נקבע מחיר אחיד לכל עבודות הבטון, בעוד שעל פי החוזה האחר, נקבעו מחירים שונים לכל סוג של יציקת בטון. כן הובהר, שעל מנת להציג "השוואה נכונה" נערך חישוב של המחיר הממוצע בעבודת הקבלן המחליף, בהתייחס לאותן עבודות אשר תומחרו ע"י התובעת.


אין בידי לקבל את דו"ח ההשוואה להוכחת טענת הנתבעת בדבר תוספת מחיר שנדרשה לשלם לקבלן א. דורי. לשם כך היה על הנתבעת לערוך את הדו"ח באופן הרבה יותר מפורט ולצרף את מסמכי ההתקשרות עם הקבלן המחליף ואת חשבונותיו. כאמור, ניתנה לנתבעת הזדמנות לעשות כן והיא לא ניצלה זאת.


ב. הוצאות תקורה



מדובר בהוצאות שכר ובהוצאות משרדיות בסכום של 313,461 ש"ח לתקופה של 5 חודשים עד שהקבלן המחליף החל לעבוד באתר. לטענת הנתבעת, במהלך תקופה זו, בוצעו במקום עבודות יציקה על ידי הקבלן ג'והרי , כאשר הפיקוח על עבודתו נעשה ע"י מנהל הפרוייקט מר י. חכמה.


וינטרשטיין הסביר, כי תקורות החברה בגין משכורות, לא כללו רק את משכורתו של חכמה, כי אם גם עובדים אחרים שלא נמצאו כל הזמן באתר כגון הוא עצמו, מנהל החשבונות וחשב החברה. להוכחת טענה זו, הוגש סיכום עלויות מוערך, המהווה את ההעמסה המיוחסת לנתבעת, מתוך כלל ההוצאות של קבוצת זאבי, הנושאת באופן מרוכז בהוצאות התקורה של הפרוייקטים שבוצעו על ידה או עבורה באותה עת.


כעולה מנספח יב' לתצהירו של וינטרשטיין, ההוצאות לתשלום שכר הגיעו בכל אחד מארבעת החודשים הראשונים לכדי 46,000 ש"ח ואילו בחודש אוגוסט הסכום היה 93,883 ש"ח. ההוצאות המשרדיות שנדרשו עבור כל חודש הסתכמו ב- 5,000 ש"ח ובנוסף לכך 2,000 ש"ח לכל חודש עבור טלפונים ודואר.


סבורני, שגם בפריט זה לא הצליחה הנתבעת לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש. רשימת ההוצאות שהוגשה, הינה מסמך פנימי של קבוצת החברות הנמצאת בשליטתו של מר זאבי. מטבע הדברים, קיימים שיקולים שונים, בעיקר לצורך מיסוי, בהעמסת הוצאות עיסקיות על חשבונה של חברה זו או אחרת. אין איפוא, לסמוך על הרשימה שהוגשה, כמשקפת נאמנה את הוצאות התקורה של הנתבעת בתקופה הרלבנטית. בודאי שהדבר אינו אפשרי, כשהרשימה לא נערכה על ידי רואה חשבון ומבלי שצורפו מסמכים להבנת החישוב ולאימות הנתונים.


ביחד עם זאת, אני מקבל כמהימנים את דבריו של מר וינטרשטיין באומרו בעמ' 21 לפרוטוקול, כי בעקבות הפסקת עבודתה של התובעת, נדרש היה לטפל בהתארגנות החברה להמשך ביצוע העבודה ע"י קבלן אחר. הואיל ומדובר בנזק שנגרם בוודאות, לא ניתן לקבל שהתובעת תצא פטורה בלא כלום. בדרך של אומדן, יועמד הפיצוי בפריט זה על סכום של 50,000 ש"ח.


ג. נזקים כתוצאה מעיכוב במסירת הדירות



כפי שנטען ע"י הנתבעת, נקודת המוצא לחישוב הפסדיה בגין עכוב של 5 חודשים במסירת הדירות היא, שמדובר בבית דיור מוגן, באופן שהמתקשרים עם החברה רוכשים זכות שימוש תמורת דמי פיקדון המופחתים מדי שנה בשיעור של 2%.


כמוסבר בתצהירו של מר וינטרשטיין, נגרמו לנתבעת הפסדים משני סוגים.


הראשון, נעוץ בכך שלפי חוזה ההתקשרות 20% מסכום הפיקדון שולם לתובעת רק במועד מסירת החזקה ביחידת הדיור. לטענת וינטרשטיין, הסכום הכולל של הפקדונות בפרוייקט הגיע לכדי 100 מיליון ש"ח, כך שחל עיכוב למשך 5 חודשים בקבלת סכום של 20 מיליון ש"ח ושהדבר גרם לפגיעה בתזרים המזומנים של הנתבעת בחשבון הליווי הבנקאי, שהתבטא בתשלום ריבית מיותרת. לפי חישוב המפורט בסעיף 25 לתצהירו, שיעור הנזק, על בסיס ריבית של 18%, הגיע לכדי מיליון וחצי ש"ח.


השני, מניעת רווח צפוי מפקדונות דיירים. סכום זה הוערך על ידי מר וינטרשטיין ב- 835,000 ש"ח [2% X 5/12 X 100,000,000 ש"ח (ראה סעיף 46 לתצהירו)].


לדעתי, טענות אלה לא הוכחו כנדרש ולפיכך שומה עלי לדחותן. משום מה, הנתבעת לא ראתה לנכון להציג כל ראיות לביסוס העובדות המפורטות בתצהירו של מר וינטרשטיין. לא הוגש אפילו חוזה התקשרות אחד. גם לא הוגש כל מסמך בנקאי המעיד על סכום הריבית, שלפי הנטען, שולם לבנק במהלך התקופה הנדונה. למעשה, פרט לדבריו של וינטרשטיין, אין בפני כל ראיה אובייקטיבית בנוגע למספר יחידות הדיור שנמכרו, מועדי ההתקשרות והסכום הכולל של הפקדונות.


12. עיסקת מודיעין



פרק זה מתייחס לטענת קיזוז נוספת שהוזכרה בראשית פסק הדין. הטענה עצמה נובעת מהתקשרות חוזית בין התובעת לבין מירג', שהינה כאמור חברת האם של הנתבעת.


א. עובדות היסוד בענין זה מפורטות להלן:


ביום 28.12.93, נחתם בין מירג' לבין התובעת הסכם לשיתוף פעולה בתחומי הבניה, התעשיה והתיירות (להלן: "ההסכם היסודי"). לאחר מכן, שיתפו התובעת ומירג' פעולה בקשר למכרז שפורסם על ידי מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון, בבניית יחידות דיור בעיר מודיעין. כן הוסכם ביניהן, כי שיתוף הפעולה בפרוייקט זה יהיה בהתאם לתנאים שפורטו בחוזה נפרד (להלן: "חוזה מודיעין").


בהתאם להוראות סעיף 13 של ההסכם היסודי, התחייבה מירג' להעמיד לשותפות הון חוזר בסכום של 10 מיליון דולר לתקופה של 3 שנים. על פי הסכם מודיעין, התחייבו הצדדים לפעול במשותף להשגת ליווי פיננסי למימון הפרוייקט במסגרת בנקאית. ההון העצמי שידרש לליווי הפיננסי, כך נקבע, יועמד על ידי מירג'. כן סוכם שלהבטחת הליווי הפיננסי וההון העצמי, כל זכויות התובעת על פי הסכם הפיתוח תומחינה על דרך שיעבוד, ראשון בדרגה, לטובת הבנק המלווה.


בהקשר להבטחת פירעון ו/או שחרור ההון העצמי שתעמיד מירג' לטובת הפרוייקט, בדרך של מזומן, ערבויות או בטחונות אחרים, התחייבה התובעת בין היתר:
"להעניק זכות קיזוז למירג', לקזז מכל הסכומים שיגיעו ל- מ.ב. מאת כל הגופים וחברות אחרים שבבעלות או בשליטת מירג', החבים או עשויים לחוב ל- מ.ב. סכומים כלשהם בגין עיסקאות אחרות. זכות הקיזוז כאמור מותנית בתנאים המצטברים שלהלן:
מתן הודעה בכתב לפחות עשרה ימים מראש.
עד לגובה חלקה של מ.ב. בהון העצמי הנדרש כאמור בהסכם." (ראה סעיף 7.3.3 להסכם לחוזה מודיעין).


בהתאם למוסכם בין הצדדים, העמידה מירג' על חשבונה ערבויות בנקאיות שנדרשו לצורך השתתפות התובעת במכרז. כל משתתף היה זכאי להגיש הצעות לכל היותר ביחס לשלושה מתחמים בעיר מודיעין, כאשר הזכיה אפשרית רק לגבי מתחם אחד. משהוחלט כי התובעת תנצל את מלוא האפשרויות, העמידה מירג' 3 ערבויות בנקאיות, כל אחת בסכום של 2,325,000 ש"ח. משזכתה התובעת במכרז לגבי מתחם אחד, הוחזרו למירג' הערבויות ביחס לשני המתחמים האחרים. ביום 24.03.94, נתבקשה התובעת להסדיר בתוך 30 יום את התשלום עבור רכישת זכות הפיתוח ומשלא נעשה הדבר, בוטלה זכייתה ואגב זאת גם הוחלט לחלט את הערבות הבנקאית.


ביום 18.01.94, זמן מה לאחר העמדת הערבויות לרשות התובעת, פנתה מירג' אל הנתבעת, הביאה לידיעתה את אשר הוסכם עם התובעת בנוגע לזכות הקיזוז, כאמור בסעיף 7.3.3 שהוזכר לעיל, וכן הורתה לה לדווח "לגבי כל יתרות הנוצרות לזכות מ.ב...."



ביום 08.04.94 שלחה מירג' לנתבעת מכתב נוסף באותו עניין.


מכתב שלישי נשלח ביום 11.04.94. במועד זה כבר ידעה מירג' על החלטת המינהל לחלט את הערבות הבנקאית. בפנייתה של מירג' אל הנתבעת נאמר, תוך התייחסות לסכום הערבות, כי:


"סכום זה מגיע לנו מאת מ.ב. ובהתאם למכתבנו מיום 08.04.94, וכן נדרשים לקזז כנגד סכום זה, כל סכומים המגיעים או שיגיעו מכם ל-מ.ב. ולהעביר לנו את הסכומים שקוזזו..."



בו ביום שלחה הנתבעת לתובעת הודעה בכתב בעניין הקיזוז. במכתבה זה נאמר, כי בהתאם לדרישת מירג':
"הרינו להודיעכם כי כל סכומים שאנו חבים או נהיה חייבים לכם מכל עילה שהיא, יקוזזו לזכות מירג'... בגין כל חובותיכם כלפיה בקשר עם מתחם מודיעין...".


ב. לטענת הנתבעת, בקשתה של התובעת לפירוק עצמי שהוגשה ביום 20.04.94, גרמה לכך שסוכלה האפשרות לממש את הזכייה במכרז. כן נטען, שבנסיבות הענין הודעת הקיזוז נשלחה כדין ויש ליתן לה את מלוא התוקף המתבקש.


מנגד נטען, שלפי הוראות החוזה, מירג' היא שהיתה אמורה להעמיד את הסכום שנדרש לשלם למנהל מקרקעי ישראל ומשנמנעה מלעשות כן, בוטלה הזכייה במכרז. כן נטען, שלא יכולה להיות למירג' כל זכות קיזוז, בטרם סיימה להזרים לטובת השותפות את מלוא ההון החוזר.


מטעם התובעת הועלו עוד שתי טענות -



- העברת זכותה של התובעת לקבלת כספים מהנתבעת לטובת מירג', בהתאם לסעיף 7.3.3. לחוזה מודיעין, "הינה סיטואציה של המחאת זכות", באשר בתנאים מסויימים שנקבעו ע"י הצדדים, התובעת מעבירה למירג' את בעלותה בנכס שהינו הזכות החוזית שיש לממחה (התובעת), כלפי החייב (הנתבעת). כן הודגש, כי המחאת הזכות חייבת ברישום אצל רשם החברות ומשלא הוסדר רישום כזה, אין להמחאה כל תוקף כלפי המפרק וזאת בהתאם להוראת סעיף 97 (א) לפקודת פשיטת הרגל.


- ככל שמדובר בטענת קיזוז, לא נתקיימו התנאים שנקבעו בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. במיוחד, כך הודגש, לא נתקיים תנאי ההדדיות, באשר מירג' איננה צד ישיר לחוזה שנכרת בין בעלי הדין בתובענה זו. תשומת הלב הופנתה לנאמר בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אגרא (ע"א 4316/90 שהוזכר קודם לכן), כי:


"תנאי ההדדיות מחייב כמה וכמה תנאי משנה... למשל, שהחיובים המקוזזים יהיו בין אותם צדדים וביניהם בלבד..."





13. א. פרופ' ש. לרנר, בהתייחסו למשמעותה של המחאת זכות, כותב בחיבורו על "המחאת חיובים" (ראה: דיני חיובים - חלק כללי בעריכת פרופ' ד. פרידמן) את הדברים הבאים:


"בלשון פשוטה המחאה היא העברה, ואנו עוסקים איפוא בהעברת זכות, הווי אומר, נושה מעביר לצד שלישי זכות שיש לו כלפי חייב פלוני. מזוית ראיה זו ההמחאה היא חילוף נושים, כאשר הנושה המקורי, הממחה, חדל להיות הנושה של החייב והצד השלישי, הנמחה, הופך לכל דבר וענין להיות נושהו של החייב... בשל חילוף הנושים מתבקשת המסקנה כי הנמחה לבדו רשאי לתבוע מהחייב את קיום הזכות ואילו הממחה שחדל להיות נושה, אינו יכול עוד להפטיר את החייב או להגיע איתו להסדרים שונים, כמו הארכת מועד הפרעון..." (ראה שם עמ' 23 - 24).


ב. סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, שעניינו קיזוז, עוסק "בחיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה". משמעותו של התנאי האמור הנו שהחובות המקוזזים יהיו הדדיים - צד צריך להיות חייבו ונושהו של הצד האחר.


באשר לאפשרות למיין את הזכות שהוענקה למירג' בסעיף 7.3.3 לחוזה מודיעין בתור קיזוז, ראוי להציב את עמדתו של פרופ' מ. מאוטנר, מחבר הפרק על "קיזוז" בספר הנ"ל על "דיני חיובים".


לדעת פרופ' מאוטנר, מקום שדרישת ההדדיות איננה מתקיימת, הצדדים הנוגעים בדבר יכולים לפעול ליצירת הדדיות, בדרך של המחאת זכות או חבות או באמצעות הסדר המבוסס על סעיף 40 לחוק החוזים. סעיף זה מורה, כי "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית".


בעמ' 539 אומר פרופ' מאוטנר:


"בהתאם לסעיף 40 לחוק החוזים... מקום שראובן חייב כספים לשמעון ושמעון חייב כספים ללוי, לוי יוכל לפרוע את חובו של ראובן לשמעון."



פרופ' מאוטנר סובר, שלוי גם יוכל לפרוע את חובו של ראובן לשמעון, בדרך של קיזוז חוב זה כנגד זכותו במישור היחסים בינו לבין שמעון. לשיטתו, הנימוק לכך נובע מהעובדה שבהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים, הקיזוז הוכר במשפט הישראלי כדרך לתשלום חובות.


ג. הגם שלפי הדעות הללו, ניתן לכאורה, למיין את זכותה של מירג', הן כהמחאת זכות והן בתור קיזוז סבורני, כי מטעמים של מדיניות משפטית רצוייה, אין לקבל את הפרשנות לפיה סעיף 7.3.3 לחוזה מודיעין, קובע מנגנון של קיזוז. טענת ב"כ הנתבעת, בהסתמכו על עקרון חופש החוזים, איננה משנה, לדעתי, את פני הדברים. בהקשר זה, מופנית תשומת הלב להערתו של פרופ' לרנר "שבמקרים לא מעטים, אין הצדדים מודעים לעובדה שהם כורתים הסכם המחאה" (ראה שם, בעמ' 34).


מסקנתי נובעת מן האמור בסעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל, המחייב את רישומה של המחאת זכות בדרך שנקבעה בתקנות, כתנאי לכך שההמחאה תהא תקפה כלפי הנאמן בפשיטת רגל או כלפי מפרק חברה, מקום שהממחה נכנס להליכי פירוק.


מן הראוי להדגיש, שסעיף 97 נחקק ביום קבלתו של חוק המחאת חיובים, לאור חששו של המחוקק שהעדר כל פורמליות בנוגע להמחאת זכויות, עלול לאפשר יצירת זכויות סמויות, באופן שנושיו של הממחה לא יוכלו לדעת על העברת הבעלות לנמחה (ראה: לרנר, שם, בעמ' 66).


חשש זהה קיים, כמובן, שעה שצדדים פועלים בדרך המוצעת על ידי פרופ' מאוטנר, "ליצירת הדדיות" באמצעות שימוש בסעיף 40 לחוק החוזים. לדעתי, אין הצדקה ליתן תוקף להסדר כזה, המרוחק מעיני נושיו של הממחה. לדעתי, גם אין הצדקה לכך לאור העובדה שמבחינה עיונית, הסכם לפרעון חובות שמעורבים בו יותר משני צדדים, צריך להיות מוסדר בגדרו של חוק המחאת חיובים, אשר נחקק כדי לתת מענה להסדרים כאלה.


14. ב"כ הצדדים חלוקים בקשר למצב המשפטי הנובע מהעובדה, שהמחאת הזכות לא נרשמה אצל רשם החברות.


בהסתמך על הוראת סעיף 97(א) לפקודת פשיטת הרגל, טוענת התובעת, כי משלא הוסדר הרישום, אין להמחאה כל תוקף כלפי המפרק. מנגד נטען, כי תוקפה של ההמחאה (ככל שההסדר המדובר, עניינו המחאת זכות), אינו מותנה ברישום ומשכך הינה "יפה ותקפה" כלפי המפרק. בהקשר זה הופנתה תשומת הלב להוראת סעיף 97(ב) לפקודה, אשר בנסיבות מסויימות אינו מחייב את הנוגע בדבר לרשום את ההמחאה.


סעיף 97 על שני חלקיו, קובע כדלקמן:


"(א) המחה אדם לאחר זכויות קיימות או עתידות לבוא והוכרז לאחר מכן פושט רגל, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן לענין הזכויות שלא נפרעו לפני תחילת פשיטת הרגל, אלא אם נרשמה ההמחאה בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.


(ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על המחאת זכויות כלפי חייבים שפורטו בהמחאה ושזמן פרעונן חל בשעת ההמחאה או לפניה, או זכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה, או המחאת זכויות הכלולה בהעברת עסק בתום לב ובתמורה."



לדעתי, האמור בסעיף 97(ב) איננו מאפשר לקבל את טענת הנתבעים.


פרופ' ש. לרנר, היטיב להבהיר עניין זה, בין היתר, בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון ב- ע"א 596/86 יהודית בן ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן ציון (פושט רגל) פ"ד מג' (2) עמ' 460.


בעמ' 67 לחיבורו של פרופ' לרנר נאמר:


"דומה שהחריגים השונים שבס"ק (ב) ובמיוחד המקרה השני, מקיפים את הרוב המכריע של העסקאות. לכאורה, דרישת הרישום לפי ס"ק (א) תחול רק על המחאה כללית, בה הממחה מעביר לנמחה זכויות נגד חייבים בלא לציין את שמם ובלא לפרט את מהות החוזה שנכרת עימם. בפועל נראה שהמחאות כאלה שכיחות ובדרך כלל אם קיימים חוזים או חייבים מוגדרים, הם מפורטים בהסכם ההמחאה..."



בעניין שנדון ב- ע"א 596/86 נערכה המחאת זכות לקבלת דמי שכירות מנכס שהיה בבעלותו של הממחה, שלימים הוכרז כפושט רגל. החלק הרלבנטי של ההמחאה, נוסח בלשון זו:


"הנני ממחה ומעביר לך באופן בלתי חוזר את כל זכויותי לדמי שכירות ו/או לדמי מפתח בגין הבית ברחוב בן ציון 10/12 ירושלים... לפי כל החוזים וההסכמים שנעשו או ייעשו עם דיירים בהווה או עם דיירים יוצאים..."



בית המשפט באשרו את ההחלטה, שהמחאת זכויות זו הינה חסרת תוקף כלפי הנאמן, קבע שאת הדיבור "חוזים שפורטו" כאמור בסעיף 97(ב) יש לפרש, לאור כוונת המחוקק ומטרתו, פירוש קצר ודווקני. על הממחה, כך הודגש, לפרט במסגרת כתב ההמחאה את החוזים שהוא מתכוון להמחותם וכי אין להשתמש בניסוח כוללני.


בעמ' 465 לפסק הדין נאמר:


"נוסח ההמחאה בענייננו איננו מציין, לגבי אף חוזה אחד, לא מהו תאריך חתימתו, לא מהי תקופת תחולתו, לא מי הוא אחד הצדדים לו, ולא לגבי איזה חלק של הבניין הוא חל ולמעשה, אין אף פרט, לבד מכך שיודעים אנו שהחוזים הנזכרים בהמחאה קשורים בבניין מסויים. בנסיבות כאלה, אין לומר על החוזים שהם "פורטו" במשמעותו של סעיף 97(ב). המדובר אולי בחוזים שאוזכרו בהמחאה, אך לא בחוזים "שפורטו", במובן סעיף 97(ב)."



אזכיר כי בענייננו, נאמר בסעיף 7.3.3 לחוזה מודיעין, כי החייבים הם "גופים וחברות אחרים שבבעלות או בשליטת או ניהול מירג'". כפי שעולה מדבריו של בית המשפט בפרשת בן ציון, ברור למדי שהצדדים לא יצאו ידי חובתם במתן הפירוט הדרוש.


במצב דברים זה, המחאת הזכות לא היתה פטורה מעולו של הרישום ומשלא נעשה הדבר, אין להמחאה תוקף כלפי המפרק.


15. כפי שעולה מן האמור, הנתבעת הוכיחה את זכותה לקזז סכום כולל של 366,782 ש"ח מחובה לתובעת בגין עבודות שבוצעו על ידה בפרוייקט "מגדלי אלישע". הואיל וסכום הקיזוז עולה על הסכום המגיע לתובעת, התוצאה היא שמלוא החוב נפרע.


התביעה נדחית, תוך חיוב התובעת בהוצאות המשפטיות של הנתבעות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 20,000 ש"ח + מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מהיום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה עבודה אישי

  2. חוזה עבודות שלד

  3. חוזה עבודות עפר

  4. מענק בחוזה עבודה

  5. חוזה עבודות קידוח

  6. משקלו של חוזה עבודה

  7. שינוי תנאי חוזה עבודה

  8. מהם תנאים סוציאליים ?

  9. אי חתימה על חוזה עבודה

  10. אכיפת חוזה עבודה

  11. חוזה עבודות שלד עם קבלן

  12. חוזה עבודות הנחת קווי מים

  13. עורך דין חוזה עבודה

  14. חוזה עבודות פיתוח עם קבלן

  15. חוזה עבודה ללא הגבלה של זמן

  16. חוזה עבודות אלומיניום

  17. הפרת חוזה עבודה לתקופה קצובה

  18. הקמת חברה מתחרה - חוזה עבודה

  19. חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה

  20. פיצוי ברוטו - הפרת חוזה עבודה

  21. חוזה עבודה אישי - חברת היי-טק

  22. קצין בטחון (קב''ט) - חוזה עבודה

  23. חוזה עבודה המנוגד לפקודת העיריות

  24. הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי

  25. האם חייבים חוזה עבודה לעובד זר

  26. הקפאת חוזה עבודה עד הודעה חדשה

  27. חוזה עבודות קירוי עם קבלן משנה

  28. העסקת עובדים זרים ללא חוזה עבודה

  29. פיצוי בגין אי מתן העתק מחוזה עבודה

  30. חוזה עבודה עם פרילנסר הנהלת חשבונות

  31. תשלום פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה - חוזה על תנאי ?

  32. זכות עיכבון ברכב בבעלות חברת ליסינג שנמסר לשימוש במסגרת חוזה העבודה

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון