תביעה נגד רמי לוי - אי הצגת מחיר

גזר דין (1) הנאשמת - חברת רמי לוי שיווק השקמה בע"מ - הורשעה ב- 3 עבירות של אי-הצגת-מחיר, בניגוד לסעיפים 21 (א) ו- 39 (ג) (4) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 [להלן - חוק הפיקוח]. בשלושה מועדים שונים (6.6.00; 11.9.00; 5.8.01) לא הוצגו מחירים על-גבי מרבית מוצרי המכולת בחנות הנאשמת. ההרשעה נעשתה על-פי הסדר טיעון שבמסגרתו חזרה בה המאשימה מן האישום כלפי שני מנהלי הנאשמת, והוּסף אישום שלישי על השניים שהיו מלכתחילה בכתב האישום. (2) ב"כ הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה משפטית בקשר לעונש: האם ניתן לדחות תשלום התחייבות - ולוּ חלקה - שלפי סעיף 72 לחוק העונשין, התשל"ז-1977? לחובת הנאשמת הרשעות קודמות. ביום 6.2.00 נדונה בת.פ. 2900/99 (בפני כבוד סגן הנשיא, השופטת ש' דותן) לתשלום קנס בסך 9,000 ₪; הנאשמת חוייבה לשלם סכום התחייבות בסך של 2,500 ₪ שעליה חתמה על-פי גזר דין במשפט קודם (ת"פ 2737/97); ונצטוותה לחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה של אי-הצגת-מחיר בתוך שנתיים מיום גזר-הדין. (3) עו"ד י' יוסף, בא-כוחה המלומד של המאשימה, מבקש לגזור על הנאשמת קנס בשיעור הולם, לחייבה בסכום ההתחייבות הנ"ל, ובחתימה על התחייבות לעתיד. לדבריו, מקום בו רצה המחוקק לאפשר שיקול דעת בדחיית ביצוע עונש - כולו או חלקו - עשה כן במפורש. כך, למשל, בהארכת תקופת מאסר-על-תנאי (סעיף 56 לחוק העונשין); ובאפשרות שניתנה לשלם חלק מסכום התחייבות כשמדובר בהתחייבות להימנע מעבירה שיש בה אלימות שניתנה על-ידי נאשם שלא הורשע או על-ידי מתלונן, כאמור בסעיפים 73 ו- 76 (ב) לחוק העונשין. (4) מנגד, טוען עו"ד ר' אפרתי, ב"כ המלומד של הנאשמת, כי אפשר מבחינה משפטית וכי ראוי מבחינה מהותית, לחייב את מרשתו רק בחלק מסכום ההתחייבות. כל כך למה? משום התחרות הקשה שבין רשתות השיווק שעליהן נמנית הנאשמת, ושבעטייה משתנים המחירים חדשות לבקרים. טול, למשל - מבקש ב"כ הנאשמת להציע - מצבור של מאות אריזות של 1 ק"ג סוכר. מחירן נע ונד בהתאם לתמורות שבשוק, בפרקי זמן קצרים, ובלתי אפשרי לציין מחיר מעודכן על גבי כל אריזה ואריזה. תחת זאת מציע ב"כ הנאשמת להסתפק בציון המחיר באופן בולט על גבי המדף. הצרכן - לדידו - יוצא נשכר בשל עדכוני המחירים שנעשים בתכיפות, ומוטב לו כך מאשר הקפדה דקדקנית עם הנאשמת, על ציון מחיר על גבי כל מוצר ומוצר. (5) ב"כ הנאשמת מוסיף וטוען, כי כידוע "הגונב, דינו - מאסר שלוש שנים..." (סעיף 384 לחוק העונשין) אך דבר יום ביומו פוסקים בתי המשפט עונשים קלים מזה, שהרי העונשים הינם עונשי מקסימום (סעיף 35 לחוק העונשין). מכאן - זו הטענה - גם ההתחייבות הינה בשיעור מקסימום, ולבית המשפט מסוּר שיקול הדעת לחייב רק בחלקה. (6) כשלעצמי, דומני כי מהותה של ההתחייבות - שונה. ההתחייבות הינה מן העונשים הקלים ביותר. יכול שמן הטעם הזה לא ראה המחוקק לאפשר את הארכת תקופת ההתחייבות, ודחיית מימושה. מכל מקום, בכגון דא, לא על דרך של היקש, ולא מכללא, ניתן ללמוד חידוש מעין זה שמציע ב"כ הנאשמת. באין אמירה מפורשת של המחוקק [כדרך שעשה גבי מאסר-על-תנאי וגבי התחייבות להימנע מעבירת אלימות בנסיבות מיוחדות של נאשם שלא הורשע או של מתלונן (סעיפים 73 ו- 76 (ב) לחוק העונשין)], אינני סבור כי נתונה לי סמכות לעשות כמבוקש. ההתחייבות - לפי טיבה ולפי תכליתה - הינה נוקשה. כמוה, כמעין "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (מגילת אסתר ח' ח'). (7) אף אילו באתי למסקנה אחרת, קרי, כי נתונה לי, עקרונית, סמכות, לדחות את תשלום ההתחייבות, או חלקה, אינני סבור כי היה נכון לעשות כן בנסיבות העניין דנן. מסופקני עד כמה אכן מרוויח הצרכן, כטענת ב"כ הנאשמת, משינויים תכופים במחירי המוצרים, כדי כך שכדאי לו לוותר על ציון המחיר על גבי המוצר ולהסתפק בציון המחיר על גבי המדף. מי לידינו ייתקע שגביעי היוגורט יתמידו במקום עומדם על המדף, לא ייסטו לא לימין ולא לשמאל, באופן שהצרכן יידע שהמחיר שצויין על גבי המדף מתייחס לאותם מצרכים ולא לזולתם? במציאות של מיגוון עצום ורב של מצרכי מכולת אשר מוצגים לראווה בצפיפות, דומה שכדי להבטיח שהצרכן יידע אל-נכון את המחיר, יש צורך בציונו על גבי המוצר עצמו. (8) כיוצא בזה, כיצד נבטיח שלא ייווצר פער בין מחיר המוצר המצויין על המדף שאותו רואה הצרכן במרוצת מסע-הקניות, לבין המחיר על-פי הקופה הרושמת בסופו-של-יום? יכול שייווצר פער - ולוּ בשוגג (גם בשל השינויים התכופים במחירי המוצרים, כטענת ב"כ הנאשמת, וגם מטעמים טכניים ואחרים) - וכדי למנוע זאת, יש צורך בציון המחיר על גבי המוצר עצמו. רק ציון המחיר על גבי המוצר עצמו יבטיח ביקורת אפקטיבית של הצרכן, במהלך הקנייה ובסופה [ואף לאחר מכן, בעת השימוש בבית, יועיל ציון המחיר על גבי המוצר באופן שייזכר בתודעתו של הצרכן לקראת מסע-הקניות הבא, אצל הנאשמת, או אצל זולתה; והתחרות בשוק - תשתכלל]. (9) יהא הדבר כאשר יהא - רשאית כמובן הנאשמת להציע הצעות-ייעול למשרד התעשייה והמסחר. לדברי בא-כוחה, אכן כך בדעתה לעשות. אולי תצליח לשכנע ליצור מנגנון חילופי [ולוּ לגבי מקצת המוצרים, דוגמת מה שנקבע על פי סעיף 21 א לחוק הפיקוח, לגבי מע"מ]. אולם: כל עוד מחייב החוק את הצגת המחיר, אין הנאשמת רשאית לעשות דין לעצמה ולהפר את החוק. הנאשמת לא למדה את לקחי-העבר. שתי הרשעות קודמות לחובתה בעבירות דומות - והיא בשלה. ראוי, איפוא, להחמיר עם הנאשמת, ולא להקל עימה. אציין גם כי כתב האישום מדבר על מרבית מוצרי המכולת שבחנות [ההדגשה שלי - נ' ס']. אילו דוּבּר במקצתם, ניתן היה אולי להתייחס בסלחנות מסויימת. אני גם סבור שקיימת הפרזת-מה בתיאור הקושי לעדכן תכופות, בהתמדה, את מחירי המוצרים, על גביהם. ההפרזה הינה בשים לב לסוגי המוצרים שבהם מדובר, תכיפות שינויי המחירים, והקשיים הטכניים. דומני שהיערכות הולמת, שעלותה אינה בשיעור גבוה באופן מיוחד (ושעיקרה, ממילא, 'מגולגל' על הצרכן), איננה בלתי אפשרית, ומכל מקום - היא מחוייבת על-פי החוק ולהבטחת הגנת הצרכן. בצד השיקולים לחומרה, כדלעיל, הבאתי בחשבון, את סכום ההתחייבות על-פי גזר-הדין הקודם, שאינו מבוטל. (10) שקלתי כלל שיקולי העניין והחלטתי לגזור על הנאשמת עונשים כדלקמן: (א) קנס כספי בסך של 10,000 ₪. (ב) תשלום ההתחייבות (ת"פ 2900/99) בסך 10,000 ₪. (ג) חתימה על התחייבות בסך 15,000 ₪ להימנע מלעבור על הוראות החיקוק לפיהן הורשעה הנאשמת תוך שנתיים מהיום. ביצוע העונשים הנ"ל ייעשה בתוך 30 יום. צרכנותסימון מוצרים